עידו הרטוגזון | 17 בנובמבר, 20:17
הזכות לחיות בדרך הטבע הזכות לחיות בדרך הטבע היא זכות אדם בסיסית, אלא שבעשורים האחרונים היא נמצאת תחת מתקפה ממשלתית-תאגידית המבקשת לנתק את האדם מהטבע ומהחוויות האנושיות הבסיסיות ביותר. מאמר שפרסמתי השבוע השבוע במגזין קנביס. בשנים האחרונות התפרסמו לא אחת כתבות על המחסומים והמשוכות שמציבה מדינת ישראל בפני נשים שרוצות ללדת בלידה טבעית ועל החוויות המזעזעות של היולדות בבתי […]
דרור בורשטיין | 17 בנובמבר, 17:25
הקן הגדול לאפי יש פסלונים חִתִיים (זה שכאן כנראה ממערב תורכיה של ימינו) מלפני כ-5,000 שנה, המתארים דמויות אנושיות עומדות. ייתכן שאלו נשים. ידיהן חסרות אצבעות. צוואריהן ארוכים מאוד. שתי רגליהן צמודות וזקופות. מה שמייחד אותן יותר מכל הוא הראש. במבט ראשון הן נראות כטיפה גדולה מאוזנת. אבל לטיפה הזאת יש אף – והאף פונה אל השמַים. … המשך לקרוא הקן הגדול
מרית בן ישראל | 17 בנובמבר, 10:43
הספרים המאוירים היפים ביותר בספרות הילדים העברית? המוסף הספרותי של ידיעות אחרונות הזמין שורה של מומחים לבחור את הספרים המאוירים היפים ביותר בספרות הילדים העברית, ואחר כך שקלל את התוצאות ובחר בחמשת המופלאים. זאת רשימה ראויה ומעניינת, שמאזנת בין המובן מאליו, האיקוני והחתרני. אבל יש בה פגם אחד שהופך אותה לבלתי אפשרית (או שאולי הוא הופך אותי לבלתי אפשרית, אחת משתינו בטוח). […]
אריק גלסנר | 17 בנובמבר, 09:52
ביקורת על "המיועד", של חיים פוטוק, בהוצאת "תמיר סנדיק" (מאנגלית: שי סנדיק, 358 עמ') פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"   "המיועד" של חיים פוטוק ראה אור לראשונה ב-1967. הספר הפך לרב מכר גדול (הוא מכר עד היום יותר מ-3 מיליון עותקים) והוא אף נחשב לקלסיקה יהודית-אמריקאית ומוזכר בנשימה אחת עם פיליפ רות, ברנרד מלמוד וסול בלו. ואכן, הרומן הזה, שרואה כעת אור בתרגום […]
יאיר כספי | 17 בנובמבר, 08:44
דריה מעוז על "הילד שכמעט הציל את אמו", היום ב"ישראל היום": "יותר משלושים שנים אחרי שכתב את זיכרונותיו כדי להאמין בהם ולעבדם, ועשרות שנים אחרי שהצליח להתנתק מאמו פיזית (הוא ניתק קשר איתה לפני מותה), אך ככל הנראה לא נפשית, מנסה כספי לזכות לראשונה במאזינים לקולו. הוא לא מדבר, הוא זועק. הוא בוכה. הוא מעביר את הקורא מסע של ייסורים מטלטלים, שרק בסופו יש אור מסוים. […]
אליסיה שחף | 16 בנובמבר, 15:41
אמנות מסוכנת בדרך לאולפנים של הטלויזיה החינוכית (ז"ל) נזכרתי בנסיעה לשם לפני כ- 7 שנים, שנתיים לפני שהצגתי את תערוכת גיבורות בפעם הראשונה. חדר האיפור נראה בדיוק כמו אז, מאוד התרגשתי כשאחת המאפרות שאלה: את הצלמת שצילמה נשים נפגעות אלימות מינית, נכון? בחדר ההמתנה פגשתי את המראיין, שקבע מראש שהוא לא מאמין שאמנות יכולה לשנות משהו. (אבל נדבר על זה בשידור. כן. בטח) ואז הגיעה האוצרת הראשית של המוזיאון, סווטלנה ריינגולד, ומרואיינים נוספים, ביניהם יחזקאל לזרוב (התנהגתי קצת כמו אחרונת המעריצות) הכשרוני והמקסים. הזכרתי לו שלפני כך וכך שנים, כשאני הייתי תלמידה בקמרה אובסקורה והוא רקדן באנסמבל בת שבע, עשינו פרוייקט (פורץ דרך בראשוניות שלו) עם האנסמבל. לקח לי שלושה ימים לעכל את המכבש שעבר עלינו שם, על סווטלנה ועלי, ממנו יצאנו מבולבלות ומופתעות (מאוד לא לטובה) ולהושיב את עצמי לראות את השידור שאישי היקר הקליט. שלושה ימים אני מגלגלת בראש את מה שהיה שם, כועסת על עצמי שלא עניתי, שלא אמרתי מספיק, שלא קמתי והלכתי. הייתי כל כך נינוחה, זו לא הפעם הראשונה שאני מתראיינת בטלויזיה, פטפטתי הרגע עם איש שאני ממש מעריכה והייתה לי הזדמנות להגיד לו את זה, האנשים נחמדים, לא איפרו אותי יותר מדי ואני נראית די בסדר. ואז הכניסו אותנו לאולפן הקפוא (!!!) ואיש כוחני וגס רוח […]
נעמה כרמי | 16 בנובמבר, 15:00
נצחונה האחרון של הטוטליטריות הפטריוטים מאת סאנה קורסיקוב. מאנגלית: אמיר צוקרמן. מחברות לספרות / כנרת, זמורה-ביתן, דביר 2017, 592 עמ'. תוך כדי קריאת הספר הזה התלבטתי ביני לבין עצמי איך נכון יהיה לכנות אותו. מרשים? גדוש? הישג ספרותי? ספר שקשה להאמין שהוא רומן הביכורים של המחברת? (קדמו לו סיפורים שפירסמה). אך לא פחות מכך נאבקתי למצוא את הרגש המתאים […]
עמי בן בסט | 16 בנובמבר, 11:11
לקחת את ליאונרדו לריאות האוויר אותו אנחנו נושמים מלא הפתעות. ספר חדש שיצא לאחרונה מעלה שוב את העובדה לפיה הגזים אותם אנחנו שואפים ונושפים בכל במהלך חיינו, אינם רק חלק חיוני מהמערכת הפיזיולוגית שלנו, אלא גם מקשרים אותנו עם כל בני ההומו סאפיינס של העולם בזיקה מפתיעה במיוחד. ספור מולקולרי.
רון שוורץ | 16 בנובמבר, 09:39
חוזה המדינה מתעורר לחיים ב"הרצל אמר!" בתיאטרון גשר, ומזכיר שחזון אינו מסתכם ב"חיים עצמם" רון שוורץ, מגזין G – גלובס, פורסם ב-16/11/17 @@ דווקא בשולי "בן גוריון, אפילוג", סרטו התיעודי הנפלא של יריב מוזר, הוא הצליח לרגע להפתיע. זה לא קרה כשבן גוריון אמר שבין שלום לבין ארץ ישראל השלמה הוא מעדיף את השלום. וזה גם לא קרה כשמהצריף בשדה בוקר הוא אמר שהוא יכול לחיות בלי פוליטיקה, ואז […]
לימור שיפוני | 16 בנובמבר, 07:04
'סיפור על הדרך' יומן שדה | חלק III משהו כזה קטן וטוב בצד במפגש הראשון הייתה שקטה, כפופה. כריכת הראש והבגדים משבשים את מידות גופה הגרום, המבוגר. לובן בעיניה, לא מישירה מבט. דיברה מעט, מילה, עוד מילה. הרבה תנועות ידיים מעגליות בכפות מופנות לשמיים. תחינה, הודיה, קשה לדעת. באה אל הרכזת ואלי בסוף המפגש. אולי חיכתה שהאחרים יעזבו קודם, תישארנה רק הפרנג'יות. עדיין […] הפוסט 'סיפור על הדרך' יומן שדה | חלק III הופיע ראשון באמנות בין אישית
אריק גלסנר | 15 בנובמבר, 22:54
המלצה קצרה על "רקוויאם לציפור" של אלכס חנקין (שם בדוי, כך הבנתי – ראה אור לפני כמה חודשים בהוצאת "קדימה") למרות ההשפעה הניכרת של זבאלד וברנהארד, למרות ריבוי השימוש בפרדוקסים ובאוקסימורונים שהופך להיות כמעט מכאני, למרות היחס המתבטל ביחס לשירה שגובל בקיטש-לאנינים, הרי שהנובלה הזו – העוסקת בזיכרון מאוחר של תלמיד ממורה בלתי נשכח לספרות שלימד באוניברסיטה העברית ב-1987 קורס אחד ויחיד על "הציפור העברית", כלומר על הציפור בשירה העברית – הנובלה הזו מוזיקלית ואנינת […]
יאיר דקל | 15 בנובמבר, 19:17
האנדרטה הנחבאת לכיבוש ירושלים   אלנבי כבש את ירושלים לפני מאה שנה. הוא ירד מסוסו כדי להיכנס ברגל לעיר הקודש. אנדרטה לזכר המבצע נמצאת בפינת חמד דחוקה ברוממה. סמוך לתחנת האוטובוסים ואיש, כמעט, אינו מגיע אליה. וגם סיפור על נפילה באוטובוס. החברה מודיעה מה לעשות במקרה של הטרדה, אך לא מה לעשות במקרה של נפילה.
אלי אשד | 15 בנובמבר, 15:57
הכפיר : סופר המדע הבדיוני הישראלי הידוע ביותר בעולם לביא תדהר בשפה העברית. -רשימה ביבליוגרפית סקירה ביבליוגרפית על כתביו בעברית של סופר המדע הבדיוני הידוע ביותר בעולם לביא תדהר,יוצר של היסטוריות חלופיות של מדינת ישראל ,היסטוריות עתידניות של התחנה המרכזית בתל אביב וסיפורים חדשים על עלילותיהם של גיבורים ותיקים כמו הבלש דוד תדהר וגיבורים אחרים של ספרות הילדים וספרות המבוגרים הפופולארית הישנה.
מיכאל יעקבסון | 15 בנובמבר, 11:18
סיבוב במוזיאון הסינרמה על שם אהרן דורון מדובר במוזיאון שהוקם ביוזמה פרטית והוענק לציבור בחינם.
מתי שמואלוף | 14 בנובמבר, 10:59
אושרה אלפסי ועמיר סגל על ספר השירה "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים" הנה הדברים שנשאו ד"ר אושרה אלפסי ועמיר סגל בהשקה התל אביבית של ספר השירה השישי שלי "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים", בקפה שפירא. להמשיך לקרוא ←
צבי גיל | 13 בנובמבר, 18:03
להעביר את "מצעד החיים" מאושוויץ בפולין להר הזיכרון בירושלים. ישראל לא יכולה להתייחד עם קרבנות השואה  בארץ שהממסד שלה מעודד תופעות לאומניות גזעניות ובעקיפין גם אנטישמיות. לנוכח תופעות גזעניות ולאומניות שהיינו עדים להם בימים האחרונים  בפולין, ואלה הולכות וגוברות ומוצאות ביטויים בתחומים שונים, מטעם הממסד הפולני ,הגיע הזמן לעשות "חושבים" בכול הקשור ל"מצעד החיים" לאושוויץ ."עליה לרגל" זאת לאושוויץ הפכה במרוצת השנים לחלק בלתי […]
תמר בן יוסף | 13 בנובמבר, 12:58
מרקסיזם, המאה העשרים ואחת ביום ג' שעבר, בא לביתנו איש המנורות של קרל מרקס. לא קרל מרקס ההוא, מלפני מאה וחמישים שנה, קרל מרקס מחנות מוצרי התאורה הירושלמית. מסרנו להם לתיקון את המנורה שמעל שולחן האוכל. מנורה איראנית מקסימה, בת שלושה אהילים מתחרת מתכת עדינה. מנורתנו האהובה הושבתה בגלל כמה חלקים שנשברו. שמחנו לקבל אותה חזרה כמו חדשה. בתי […]
דרור בורשטיין | 13 בנובמבר, 12:39
שלום וביטחון (הערה על 'גינת בר' של מאיר שלו) בראיון עם אביגדור שנאן אמר מאיר שלו כי ספרו גינת בר (הוצאת עם עובד) הוא תיאור "נורמלי ונינוח" של גינה, תיאור המנותק מפוליטיקה ומסכסוכים לאומיים. במובן מסוים זה נכון, והספר היפה הזה מהלך קסם ביצירת מובלעת פרטית מנותקת של אדם ויחסיו עם חצרו האחורית שהוא עשה לבר פרטי, מרחב פרטי שהוא בעבור רוב יושבי הערים פנטזיה … המשך לקרוא שלום וביטחון (הערה על 'גינת בר' של מאיר שלו)
שולמית אפפל | 13 בנובמבר, 10:39
מים מישהו אמר שהוא אבא שלי ונורא שמחתי. הוא לא אמר תפתחי ותסגרי ותדליקי ותלכי ותביאי כל מיני זבל שכולם מורידים על כולם. ולא היה אכפת לי שהוא כמעט בגילי זה שאמר שהוא אבא שלי. אחזתי בכף רגלו כמו בבקבוק חם … להמשיך לקרוא ←
מילי דיוויס | 12 בנובמבר, 22:19
הי, חזרתי? הי, זאת מילי, מה העניינים? הרבה זמן לא כתבתי (כאן), מכל מני סיבות. אני כבר לא גרה בבית פלוש, ולא ממש חלק מקהילה אלא אם סופרים את השותפות שלי לדירה. אני עדין בברצלונה, שעכשיו קצת משתנה, או משתגעת, אני לא בטוחה. ואולי שווה לספר על זה יותר. (בפוסט הבא אם יהיה) עשר שנים עברו מאז […]