מותר למחות, ישראל, מותר לא ללכת בעדנה אל הלילה
לפני שלושה שבועות נפגשתי עם ישראל סגל. הוא שלח לי כתב יד לרומן חדש, ואני, שלפעמים חושד בעצמי שאני מסוגל לנהל תקשורת מורכבת עם אחרים רק דרך עולמם היצירתי, קראתי אותו ראשית כחבר. קראתי ואהבתי. כפי שאהבתי את כתב היד לספרו האחרון, "וכי נחש ממית?"
ישבנו ודיברנו. דברים שאוצרים את הנצח. דברים שכולאים את הרגע. דיברנו על החיים. על הזדמנויות שהוחמצו – מין דיבור שמנהלים אנשים הבטוחים שיש בידם עוד סיפק לשנות, לתקן. ישראל סיפר על שירים שפרסם בצעירותו. הוא אמר, "התשוקה האמיתית שלי היתה תמיד לכתוב. כשאתה חלק מעולם העיתונות והתקשורת, נראה לך שאתה נמצא בתוך האמת, תופס אותה. אבל אילו הייתי בן עשרים שוב, הייתי מקדיש את חיי לכתיבת ספרות. אני מקווה שיש לי זמן לכתוב עוד שניים שלושה רומנים."
ואני אמרתי, "טוב, יש לך לפחות קורא אחד שמחכה להם."
דיברנו עוד. דברים עמוקים. דברים שטוחים. ובאיזה מקום ארבה השתיקה הזו, שמעתה תרחיב את גבולותיה. תימתח. אפילו כאן, בבית הורי בשדרות – מקום שאליו הגיעה שמועת מותך באס.אם.אס, דרך הרשת - אני מרגיש ברחישתה. אבל מותר למחות, ישראל, מותר לא ללכת בעדנה אל הלילה הטוב. ומשום החשד הבסיסי ההוא, אני מרשה לעצמי רק צורת מחאה אחת - לדבר עליך דרך יצירתך.
"וכי נחש ממית?" של ישראל סגל מנהל יחסים מורכבים עם סוגת הרומן האוטוביוגרפי. גם הוא, כמותה, מבקש לסכם ילדות, שנות עיצוב, בגרות, לבחון אותן מפרספקטיבה חדשה, מפוכחת. אבל, באותה עת, בדינמיקה שכל כך אופיינית לספר הנהדר הזה, הוא מצליח להוציא את עצמו מן הכלל. זה עיקר כוחו של הספר בעיני, היציאה מן הכלל, מכורח או מבחירה, עם המודעות למחיר האיום הכרוך בכך, לפצע שיישאר פתוח מרגע זה ואילך.
את המהלך שלו ישראל מבצע בפשטות, באלגנטיות. במקום שאחרים סגרו הוא משתדל לפתוח. אם אוטוביוגרפיה ספרותית מתייחסת לזמן כאילו היה ממד חתום המכיל רק עבר, הרי שב"וכי נחש ממית?" מתעוררת השאלה כיצד יוצרים זמן חדש מן הזמן שהיה, שאזל. גם אצל ישראל יש חיפוש אחר זמן אבוד, אבל זמן זה אינו עבר שצריך להחזירו לחיים אלא הווה שצריך ללמוד כיצד לחיות בתוכו.
הרומן מספר על מעבר. מעבר מהעולם היהודי הדתי לעולם החילוני שהוא גם מעבר של התבגרות. הרומן בוחן את המעבר הזה בכל מישור אפשרי, והייתי רוצה להצטמצם ולדבר על מישור הזמן. התחושה החזקה ביותר שעלתה בי בשעת הקריאה בכתב היד ובמהלך העבודה על הספר היתה זו: כאשר עוזב גיבור הרומן, בן דמותו של ישראל, את משפחתו ואת הדת הוא נקלע למציאות שאין בה זמן, או שלפחות תפיסת הזמן שלה היא כאוטית, חסרת הגיון. גם התודעה שהיא יוצרת מבולבלת. התודעה הזו רוצה לברר לעצמה את מקורותיה, כיצד היא נולדה, ובאיזה אופן היא צריכה לחיות בעולם החדש. בעיקר משום שבשנות הילדות שלו התודעה של הגיבור חיה בעולם מסודר.
אולי הדבר החזק ביותר בעולם הדתי הוא הסדר המדוקדק שהוא מציע. לכל אירוע ולכל מועד יש סיבה, יש הלכה שמורה לאדם כיצד לנהוג. התרגום של הזמן אל שגרת היומיום הוא הפריטה שלו לתפילות, לפולחנים, לטכסים, שסביבם מתגבשת קהילה. ואילו בעולם שאליו נקלע הגיבור, העולם החילוני, הזמן פרוץ, נעדר גבולות וסדר.
כך אומר ישראל: "הפרידה הקשה מכולן הייתה לא כל כך מאלוהים או מבני השבט, אפילו לא מאובדן המשמעות החובקת או הביטוח המקיף - הקושי הגדול ביותר נבע באופן מפתיע מאובדן הפולקלור והטכסיות. מתיקות התפילה בציבור, שירי החזנות ופולחני הקודש."
התשוקה של ישראל ליצור שלד של זמן מתבטאת בכמה רמות. ואזכיר את החשובה בהן - במבנה שלו. הפרקים של "וכי נחש ממית?" הם בעצם פרקי זמן, כך שהספר כולו הוא סדר זמנים חדש. והתשוקה הזו היא אחת התשוקות החזקות ביותר של התרבות הישראלית מרגע היווסדה, חיפוש אחר צירי זמן.
ושוב, אין אלה צירים של זמן שחלף, אלא צירים של זמן חי, שמעניקים לכותב מכשיר שדרכו הוא יכול לחוות את העולם. הספר הוא ספר של היחלצות, של הימלטות לתוך זמן, זמן ישראלי, שיש לו עבר יהודי עשיר, אבל עבר שאפשר לבקר, לא לקבל כתבנית הנכפית על המציאות: זמן שאפשר לחיות איתו, זמן שאפשר לחיות אותו, כפי שישראל חי אותו בכתיבתו, עד תום.
צער פרטי, מרחב ציבורי
הדממתי את הסלולרי, והמשכתי במלאכה. כשהצטללתי דיי, העליתי את הדברים לבלוג הזה. לאחר מכן גיליתי שאיתי שטרן ממעריב אנרג'י, שאת כתיבתו וטעמו אני מעריך, השאיר לי הודעה. חזרתי אליו ושניתי באזניו את הדברים שאמרתי לענת קם. ציינתי שאת מה שהיה לי דחוף וחשוב להגיד העליתי כפוסט בבלוג שלי. איתי שאל אם הוא יוכל לצטט ממנו ואני השבתי בחיוב, בהניחי שציטוט פירושו שורה או שתיים. כמה שעות לאחר מכן התברר לי שהפוסט שלי עלה במלואו, כ"הספד", במדור התרבות של מעריב אנרג'י. התקשרתי בבהילות לאיתי וביקשתי שיוריד את הפוסט. הוא ענה לי שאינו יכול להוריד, אבל יסיר את ה"הספד" מהעמוד הראשי ויכניס אותו לגוף הידיעה על פטירתו של ישראל. מרחק גדול מפריד בין העלאת פוסט בבלוג, שנתפס הן על ידי הכותב והן על ידי הקוראים שלו, כדלת אמות לבין העלאתו בפורטל כלשהו: לבלוג הזה יש קהל קוראים מצומצם, שעצם עמידתו בפוסטים האחרונים מעידה שהוא מעוניין בהגיגיי בענייני חברה ותרבות (ואני מתנצל בפני מי שנפגע/ת מכך שאני מדבר עליו/ה בגוף שלישי בנוכחותו/ה). לא כך הוא הדין בפורטל תרבות המתקיים כולו על אם הדרך, בפרהסיה מוחלטת. שם פרידתי הפרטית מישראל סגל עוטה אצטלה רשמית, שלא כיוונתי אליה. מבחינתי, ישראל היה סופר שלרגע, שנמשך שנים על גבי שנים, הפך לעיתונאי. הקשר שהתכונן בינינו נסב על יצירתו, ורק על אספקט זה של אישיותו יש לי הזכות לכתוב. אבל כשדבריי הפכו ל"הספד", נוספה להם תביעה על האיש, על קיומו בעולם. ישראל סגל השאיר אחריו משפחה, קרובים, חברים ומודעים שהכירו אותו באופן עז ואינטימי ממני, שצערם על לכתו מדויק ועמוק משלי. לי אין רצון, וודאי שלא זכות, לדבר בשמם. |
פורסם ב 27 בספטמבר 2007 13:32 במדור זמן אמת | 3 תגובות
התגובות מתפרסמות על דעת ובאחריות כותביהן בלבד.
אופיר בתאריך 9/27/2007 11:51:27 PM
איש חכם, יהיה זכרו ברוך
ונכון - בדיוק דיברתי עם אישיות טלויזיונית (שוב) על העדרם של קולות מעניינים בתקשורת המסודרת והמלצתי על הבלוג שלך
ובעניין שירו של דילן תומס ממנו אתה מצטט: מעניין למה לא הספיק אביו לפצל ברקים במילותיו?
שפי [אתר] בתאריך 9/28/2007 1:40:47 AM
לא כאן המקום, אז בקיצור:
בהתחלה אתה כותב "ואני, שלפעמים חושד בעצמי שאני מסוגל לנהל תקשורת מורכבת עם אחרים רק דרך עולמם היצירתי, קראתי אותו ראשית כחבר", ואילו בסוף אתה כותב "הקשר שהתכונן בינינו נסב על יצירתו, ורק על אספקט זה של אישיותו יש לי הזכות לכתוב"... כלומר בינך לבין עצמך אתה מאמין שהכרת אותו, אבל הכרות בדרכך לא נחשבת להכרות ממשית, אז אתה נסוג...
כמעט באותו עניין: ההבחנה שאתה עושה בין 'בלוג' לבין 'פורטל' היא הבחנה בעייתית. צריך לכתוב כל דבר בדיוק מאותו "מקום", כי אין יותר מ"מקום" נכון אחד. הבשורה של האינטרנט אמורה להיות טישטוש ההבחנות בין ז'אנרים וכיו"ב. בינתיים זה לא קרה כי זה מנוגד לאינטרסים של ברוני התקשורת.
שמעון בתאריך 9/28/2007 5:57:21 PM
תשובות
אופיר, תודה לך. באשר לדילן תומס, עולם הדימויים של שיריו מצריך מאמצי פענוח, שלא תמיד דרושים לחווית השיר. בכל אופן, אולי בעתיד הקרוב אעלה פוסט בנוגע לאחד משירין.
שפי, אתה צודק. להכיר בני אדם דרך עבודה על היצירות שלהם פירושו להכיר חלקים מסוימיים שלהם באורח אינטימי ואחרים לא להכיר כלל. לפעמים אני חושש שמא זו אינה נחשבת היכרות מבחינת העולם.
אני חושב שקיימת אבחנה בין חלקים של הרשת שהם בבחינת ספירה פרטית (בלוג) וחלקים שהם בבחינת ספירה ציבורית (פורטל), אבל זה במקום לנהל את הדיון. אולי אכתוב פוסט בעניין ונוכל להידיין. או שתכתוב אתה פוסט.
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.
