יצא לי ספר / ראיון עם אורי אלחייני
בשבוע שעבר ראה אור בהוצאת "עם עובד" הרומן החדש שלי "פנים צרובי חמה", המספר על אורי אלחייני מנתיבות. בהיותה בת 12 מדבר אליה אלוהים מתוך הטלוויזיה, אך חייה נמשכים בין בני משפחתה וחבריה נמשכים, בלי שתדע מה לעשות במה שנדמה כי ניתן לה או הוטל עליה בהתגלות זאת. עשרים שנה לאחר מכן, כשהיא נשואה לאיש מצליח, אם לבת תוססת, וסופרת נוער העוסקת בלי מנוח בגלגוליה של "ארץ הפלאות", מתרגשת עליה התגלות שנייה, שונה באופיה, ומעמידה את חייה שוב בסימן שאלה.
את הבלוג שלה, "מפה להליכה לאיבוד", התחלתי לכתוב לפני שמונה חודשים, עם תחילת עבודת העריכה על הספר, מתוך רצון לענות על שאלות לגביה תפיסת עולמה והתנסותה של אורי שעלו במרוצתה.
והבלוג, והחיים העצמיים שפיתחה לעצמה, הולידו את הרעיון לראיין אותה. אז הנה ראיון שקיימתי איתה ושהתפרסם ב"טיים אאוט", 3.4.08.
טקסט נוסף, גלגוליה של אורי, אפשר למצוא בבלוג שלה.
מדי פעם עובר מבט רדוף בעיניה. היא מחרישה לרגע, קופצת שפתיים וחוזרת אל השיחה. לא תמיד ברורה הסיבה; משהו מבקש לפרוץ את גבולות גופה ולהתנפל עלי – והיא אישה קטנת ממדים, מטר חמישים ושמונה בהערכה גסה, רזה, עיניים חומות ענקיות, שיער שחור, חוטי, חלק, גזור בקווים ישרים, כמעט ילדה, למרות שהיא כבר בת שלושים ושלוש. אוֹרי אלחייני.
אל הבלוג שלה ב"בבנות בלוגס" הגעתי במקרה. בשעת לילה קמתי ונסעתי לאיכילוב, עצם זר נתקע בעיני הימנית. בדרך חזרה, חסר חוש כיוון ומטושטש, פגשתי מכרה. דיברנו. עדכון הוליד אזכור, וגם שמה עלה. וכך היא מציגה את עצמה בבלוג שלה: נתיבותית הלומת אייטיז, סופרת נוער בהתהוות, ניצולת הבורגנות הישראלית החדשה.
על החלק הראשון והשלישי בהגדרה העצמית היא ממעטת לכתוב. אני מחלץ ממנה: ילדות בנתיבות, אח ואחות גדולים ממנה, בגיל 15 עברה לפנימייה בירושלים, שירות צבאי, לימודי פילוסופיה וספרות באוניברסיטת תל אביב, כתיבה (שלושה ספרי נוער), נישואים (ברק, איש מחשבים), ילדה (עלמה, בת 5). והנה היא, לפניי, נוכחות דחוסה לתוך בשר.
השיחה מתחילה במהוסס. אני לא מתפלא. באחד הפוסטים היא כותבת לאחותה: "אבל עפרה, הדיבור הוא שקר. הדיבור פנים אל פנים הוא מראות ומילים מתורגמות לצלילים, האוויר רוטט, עפרה, ואז גליו מכים על עור התוף ונעשים למחשבות, משמעויות והשערות... איזו אמת אני יכולה להציע. מדוע הדם חלש כל כך, ומדוע חלשה ממנו התורשה. כל זה מים, פחות ממים". לא דברים מעודדים במיוחד. ובכל זאת, חרצובות לשונה משתחררות כשהדיון מגיע לכתיבתה. נוח לה שם יותר.
בואי נדבר על הכתיבה שלך. בכמה פוסטים סיפרת על ספרך השלישי, "מַפָּה להליכה לאיבוד", ולא מעט מהמבקרים והקוראים בבלוג תהו למה את לא כותבת שירה.
"כשתצא מפה, תראה שבגינת הבניין נטועים שיחי ורדים צהובים. לפעמים, כשנופל אור על הפרחים, הלהט תפוס השמש שלהם חותך לי את הלב. אם הייתי יודעת ללכוד את זה, זו היתה שירה. מה שאני יודעת זה לתפוס את ההתרחשות ואת התודעה שקולטת את הפליאה, ולהעביר אותה למישהו אחד. ההליכה מסביב, בעזרת המילים, הגישוש - זאת הכתיבה שלי".
ולמה את כותבת ספרות נוער?
"כי אני מעוניינת בפליאה, והיא בעיני המהות בספרות הנוער. אני כותבת כמו קוראת שבגדו בה והפסיקו לספר לה סיפורים שהיא רצתה להמשיך ולשמוע. בכלל, אני חושבת שזו הבעיה של הרבה כותבים היום, הם לא קראו בילדותם, לכן הם לא יודעים שהספרות היא לא הדבר עצמו, אלא רק דרך לעבור אל עונג שחמק ממך".
איזה ספרים אהבת בילדותך?
"ספרי 'אריאלה, הפייה החוקרת' של פרוספרו ג'ונו".
סליחה?
"גם אתה לא קראת אותם? משום מה אני לא מופתעת. מצאתי אותם בשתי הספריות שפעלו בנתיבות כשהייתי ילדה. זאת סדרת ספרים שמספרת על ילדה מאנגליה. ההורים שלה מתים בתאונה כשהיתה בת 12, והיא, אחרי הרבה סבל, עוברת לארץ פלאות בשם קריית סער. שם היא הופכת לפטרונית החידות וצריכה לפתור תעלומות מכושפות".
גם אצלך הילדים עוברים אל מציאויות אחרות, אבל לרוב הן מרתיעות, והמעבר קורה בשוגג. בספר הראשון, "כפל הכפילים", הגיבור שלך סוטה מהשביל בדרך לבית הספר, ומגיע לעיר שנראית כמו העתק של העיר שבה הוא גר. בספר השני, "מעבר לערי החושך", חייהם של ארבעה ילדים משתנים בעקבות טעות של ילדה חמישית, שהם אינם מכירים, והם יוצאים למסע. ובספר השלישי הגיבורה מתאמצת ללכת לאיבוד.
"אז? מה מה אתה רוצה להגיד בזה?".
שהמציאויות האחרות הן שגיאה. שצריך לחיות פה, ולכתוב על פה. למה את לא כותבת על הילדות שלך בנתיבות?
"אבל זה מה שאני עושה כל הזמן. כל הזמן".
אבל בספרים שלך אין אפילו רמז לעבר שלך, לבית המרוקאי שבו גדלת, לזהות שלך, נגיד, בגסות, למזרחיות שלך.
"המזרחיות שלי? יש לי מזרחיות?".
אני אהפוך את השאלה למופשטת: מה את חושבת על העניין המזרחי?
(היא צוחקת. אחר כך מבליח המבט הרדוף, מהבהב, גווע. בתום שתיקה היא משיבה) "איך קוראים לזה עכשיו, פוליטיקה של זהויות? הפוך בה והפוך בה ותגיע לשני מקורות שמאפשרים לך לקיים את הדיון - פרויד ומארקס. שניהם, לטעמי, רק ילדים שהבינו את שתיקתו של אלוהים כמכוונת נגדם, והחליטו להתעלם מהממשות שלו, להסביר את העולם, אותו, כל צורה של מטפיזיקה, במונחים אנושיים מוגבלים. הבעיה היא שהתלמידים שלהם לא הבינו את הדחף שמאחורי הפרויקט שלהם ולקחו אותם ברצינות".
אז מה את אומרת, שרק ראיית עולם דתית יכולה לבטל את אי הצדק החברתי?
"הרמב"ם חשב ככה, והחשיבה שלו קרובה לשלהם – גם הם מדברים על חזון של שחרור האדם, שהוא משיחי במהותו, אבל האופי של החזון חברתי, לא דתי".
כלומר, עלינו לזנוח את כל המאבקים ולהתפלל.
"אני לא חושבת שאלוהים, ודאי לא במובן המונותיאיסטי, הוא התשובה, אבל הוא כוח שאסור להוציא מהמשוואה, ולא כרעיון אלא כישות. הוא כוח שבא בחושך ומנפץ את החיים שלך. איך תתעלם ממנו? אולי זאת המזרחיות שלי, שאני מודעת לכוח הזה בכל רגע, והפרספקטיבה שלי אחרת".
זו התחמקות. זה לא אומר שום דבר.
"מה אני יכולה להגיד לך שלא אמרו לך? שחירבו להורים שלנו את החיים בגסות לב, באדישות? אמרו לך. שהיחסים השתנו, ושאנחנו, הילדים, מוכרחים לאמץ דרכי מחשבה חדשות כי אנחנו בני כלאיים – יש לנו את העלבון של ההורים אבל גם את הקיום שלנו כאן? אמרו לך. שיש קבוצות חזקות שהאינטרס שלהן הוא לשמור באלימות את האבחנה בין מדכאים ומדוכאים, משום שהן מתוגמלות במשרות באקדמיה, בעיתון, בהון סימבולי? אמרו לך או יגידו לך. כל כך מייגע לחזור על זה. מה אתה מצפה ממני לדעת שאתה לא יודע כבר בעצמך?".
זה מה שאני מנסה לברר לעצמי, מה את יודעת שאני לא? מאיפה הגעת? מה את רוצה ממני?
(שוב שתיקה. אז, בלחש נחרץ) "הגעתי מהמקום שבו מצאת אותי. ולגבי מה שאני רוצה, אל תיתמם".
עכשיו תורי להחריש. אסור לי להיתמם. אני יודע מה מבוקשה. נתתי לה חיים, באה אלי, הצעתי לה את כל החיים, רצתה יותר, רצתה את כל החיים.
פורסם ב 6 באפריל 2008 16:22 במדור זמן אמת | 35 תגובות
התגובות מתפרסמות על דעת ובאחריות כותביהן בלבד.
מירי [אתר] בתאריך 4/6/2008 4:58:11 PM
ללא נושא
הצילום על העטיפה יפהפה ושובר לב. בהצלחה
פתאום אני חושבת שאולי באמצעות הספרות אנחנו מאפשרים לאנשים זרים לחלוטין לשבור לנו את הלב, תוך מלמול - אבל זה לא באמת, זה לא באמת.
עמיחי שלו [אתר] בתאריך 4/6/2008 5:15:35 PM
ברכות על הספר
ספר השירים שלך נקרא "מה שחשבתי כי הוא צל התגלה כגוף אמיתי". הזכיר לי משפט של פסואה מתוך ספר האי נחת
"מה שהנחתי כי הוא עיר התגלה כמדבר שטוח"
דפנה לוי [אתר] בתאריך 4/6/2008 8:30:07 PM
מזל טוב
בפעם הבאה שתדבר עם אורי אולי תמליץ לה על
A Field Guide To Getting Lost
של
רבקה סולניט
ספר צורב לב למדי, שאישה מהסוג שבראת הייתה מוצאת בו השראה...
בהצלחה גדלה עם הספר. ועם אלה שעוד יבואו בעקבותיו
טלי [אתר] בתאריך 4/6/2008 9:00:28 PM
נפעמתי
השיחה הזאת שלך איתה/איתך פשוט שתלה אותי לרגע במקום.
גם קודם רציתי לקרוא, עכשיו אני מוכרחה.
המון מזל טוב והמון בהצלחה!
אני חושבת שאתאפק ולא אציץ לבלוג שלה עד אחרי שאקרא את הספר, נדמה לי שיש סיכוי טוב שאחרי הקריאה אשאר עם חשק לעוד ואגב חשק לעוד- יש סיכוי שספרי הנוער שלה ייכתבו ויפורסמו אי פעם? המעט שכתבת עליהם עשה לי תיאבון.
תודה גדולה.
שמעון [אתר] בתאריך 4/6/2008 10:58:35 PM
תשובות
מירי, לפני שנים חשבתי שאני לא מבדיל, מבחינת תגובה רגשית, בין הספרות ובין החיים. הלב שלי נשבר גם פה וגם פה באותה עוצמה. היום כבר לא. פתאום גיליתי שבחיים שלי יש דברים חשובים מגבולות החיים והמוות שלי. ואת, כמובן, צדקת בהערה שלך בבלוג של אורי.
עמיחי, לא חשבתי על פסואה כשכתבתיאת השורה הזו, ככלל אני ממעט לחשוב עליו כמשורר. אני בהחלט צריך לקרוא יותר ברצינות.
ריקי ושלומית, תודה. אני מקווה שהספר ימצא חן בעיניכם.
דפנה, בהחלט אבדוק את הספר. נשמע מתאים לאורי לקרוא אותו.
טלי (שמחתי לפגוש אותך בשדה התעופה): בספר מופיעים תקצירים מורחבים יותר של ספרי אריאלה, הפיה החוקרת, וכן של שלושת ספרי הנוער של אורי (וגם סיפור קצר פרי עטה ומאמר שלה על "ארץ הפלאות").
שפי [אתר] בתאריך 4/7/2008 9:40:32 AM
בהצלחה
אהבתי את זה שהתשובה הראשונית שלה לשאלה על העניין המזרחי היא דברי הטעם האלה על מרקס ופרויד. לשני אלה אני במקומך-במקומה הייתי מוסיף את הרצל, שבעיקרון הוא אותו מקרה, מישהו שבסך-הכל בדק גבולות, כדרכם של משוררים, ולקחו אותו, עד היום לוקחים אותו ברצינות אימתנית.
לא הבנתי את הכוונה ב"ודאי לא במובן המונותיאיסטי", ורק ברור לי שלא התכוונת לבמובן הדתי.
טלי [אתר] בתאריך 4/7/2008 2:49:45 PM
שמעון
איזה כיף! (-:
אז עכשיו אני עוד יותר רוצה לקרוא.
ואל תתפוס אותי במילה, אבל נדמה לי שלא נתקלתי בגיבור/ה בדיוני שעוסק בכתיבה לנוער. לצד הרגש ולצד זה שאני בטוחה שהמקצוע פשוט נובע מהדמות, נשמע לי שיש פה גם ג'סטה (מכוונת או לא) מצד ספרות ה"מבוגרים" כלפי ספרות הנוער, וזה כבר טוב בעיניי.
(ואני שמחה ששמחת, כשהעולם הוירטואלי תומך בזה האמיתי והופך מפגשים וירטואלים לאמיתיים זה תמיד טוב).
רוית בתאריך 4/7/2008 3:02:40 PM
ללא נושא
אין שום סופר ישראלי שהבין באמת נשים גם אם כתב לכאורה מגרונן.
מרשמלו בתאריך 4/7/2008 9:05:57 PM
רוית צודקת
עמוס עוז לא הצליח להכנס "לגרונן של נשים",
מיכאל שלי הוא ספר שכתב גבר שחשב שאשה משוגעת מפנטזת אורגיות עם ערבים, זאת לא התייחסות לאשה, וזה לא קול של אשה. זה קול גבר.
או כמו שאומרים - הידיים ידי עשיו הקול קול יעקוב...
עוז פתר את הבעיה בכך שהפיל עליה שגעון, כי אם היא משוגעת... אז משוגעת זה הכי קל, כל מה שתלביש על משוגעת יילך...
רחל מ [אתר] בתאריך 4/8/2008 8:03:46 PM
בבקשה להעביר לאורי
שלום אורי,
שמחתי למצוא אותך משוטטת גם פה. לפני כמה חודשים שמעון היפנה אותי לבלוג שלך. אגב, גם לבלוג "משהו מתרחש במחסן הפסנתרים" של מירי ש. הנהדרת, למען ההגינות
דיברנו על משהו והוא חשב שהיטבת לבטא ממנו איזה עניין, לא חשוב, אולי חשב כך כי את אשה. שלח אותי לשני פוסטים שכתבת, לחזור מן המתים שם את קמה וקמה וקמה ועוד אחד.לפני כמה ימים נתקלתי במקרה בשמעון ליד מגדל שלום.
אם הייתי יודעת קודם, הייתי מוסרת לך ד"ש חם.
שמעון- בהצלחה, מזל טוב וכוח
שמעון בתאריך 4/8/2008 9:56:37 PM
תשובות
שפי, ב"וודאי לא במובן המונותיאסטי", אני משער שאורי כיוונה לומר: שלא כפי שאחת משלוש הדתות המונותיאיסטיות מבינה את קיום האל וגוזרת מכך אורחות חיים, עבודה דתית וערכים מוחלטים.
רוית, במציאות שבה הפרוזה נבחנת על פי מידת האמינות של הייצוג שלה (כפי שקורה לפרוזה הישראלית), יש בטענה שלך איזה עניין. אולם כאשר הפרוזה מבקשת לשאול שאלה אחרת, גדולה יותר, ולצורך כך היא נאלצת לעשות שימוש בייצוג, שאלתך - עד כמה גבר יכול לכתוב אישה, עד כמה סנאי יכול לכתוב גבר או עד כמה תושבת אלפא-קנטאורי יכולה לכתוב דרקון - הינה, איך להגיד, לא ממש רלוונטית. כלומר, השאלה היחידה היא עד כמה בחירה במגדר, מין, מוצא, גיל, יכולה לשרת את הסוגיה הגדולה של יצירת הפרוזה הספיציפית. ייצוג כל אחת מהתודעות הוא בבחינת תנאי יסוד, לא פרמטר שעל פיו נשפטת היצירה.
מרשמלו, בדיוק באותו הקשר, בעיני ראוי יותר לשאול עד כמה שאלת יציבותה הנפשית של חנה גונן שופכת אור על הקשר שבין נשיות וטירוף. שאלה שעסקו בה לא מעט נשים סופרות וחוקרות: ג'ין ריס וג'וליה קריסטבה הן שתי דוגמאות מובהקות, ואצלנו - רות אלמוג, ואחריה - אורלי קסטל-בלום. אני מניח שאף אחת מהן לא עשתה את זה מטעמי נוחות.
רחל, תודה. אמסור לאורי. את מוזמנת לבקר אותה בבלוג שלה.
שפי [אתר] בתאריך 4/9/2008 10:50:28 AM
עכשיו הבנתי ורשמתי לפניי:
הדתות המונותאיסטיות הן החטא שמרקס ופרויד הם עונשו.
רוי בתאריך 4/9/2008 5:06:44 PM
למרשמלו
הטירוף של חנה גונן שולי. וגם חיבתה לערבים משוטטים. עמוס עוז שרטט נקודת מבט נשית מלאה, מעניינת ועמוקה. אבל כמו שלא כל הנשים דומות כך לא כל הנשים הספרותיות. חנה גונן היא סוג מאוד מסויים של נשיות. גם הנשיות של אורי אלחייני שמוצגת כאן בבלוג.
שאלה מעניינת היא למה גברים כותבים תופסים פעמים רבות את האישה כיצור מטורף. אבל זה לפסיכולוגים לענות.
שמעון [אתר] בתאריך 4/9/2008 7:27:18 PM
רוי
האם התפיסה של נשים כמטורפות על ידי גברים (כותבים) היא שיקוף של מציאות קיימת (מבחינה סטטיסטית, חוסר יכולת התמודדות עם הקיום מוביל גברים בד"כ להתאבדות ונשים בד"כ לטירוף), או שמא מנגנון נוסף בדחיקת נשים לעמדת המשוגעת מעליית הגג (נניח, כפי שמודגם ב"ים סאראגסו הרחב" של ג'ין ריס או כפי שקריסטבה טוענת - נסיונות הכניסה של נשים אל הסדר הסימבולי מסתיימים בקריסה של העצמי)?
בכל אופן, תודה על דבריך.
שפי - אם כך אתה בוחר להבין את הדברים...
שפי [אתר] בתאריך 4/10/2008 11:03:38 AM
ללא נושא
שמעון עבר לי עכשיו משהו בראש בהקשר זה. צריך להפוך את הסדר בעלילת סיפור גן עדן. קודם היה 'בזיעת אפיך' ורק אחר-כך עץ הדעת. עוד לפני שהתפוח פיתה אותה לדעת היתה זאת זיעת אפיה שפיתתה אותה (לדעת את הדתות, לצורך העניין, ואחר-כך קורס של 'הקשת המזרחית' בפרויד ובמרקס), כאופציה של הגזירה לעבוד, בשביל להזיע פחות. כלומר הגזירה לעבוד היא עונש לא על חטא הנגיסה בעץ הדעת אלא על חטא אחר, אולי עץ אחר.
(בטח מישהו כבר אמר את זה פעם.)
רינה בתאריך 4/21/2008 1:54:44 PM
שאלה קטנה
שמעון שלום,
האם עדיין ניתן למצוא את הפודקאסט של אופיר?
לא הצלחתי לפי הכתובת המצוייה בספר.
תודה על הספר הזה, הוא מיוחד.
רינה
שמעון בתאריך 4/21/2008 9:07:32 PM
מרקס, פודקאסט
שפי, אתה עושה את המהלך המרקסיסטי בעצמך: אתה מניח שיחסי הייצור קדמו לכל דימוי של מציאות, רעיון או אידיאולוגיה ושאלה האחרונים הם תוצאה של הנסיון להבליע/להסתיר את יחסי הייצור.
רינה, תודה לך. האתר של אופיר שריקי לא קיים, אבל בקרוב אעלה קטעים מתמלילי השירים הנכללים בפודקאסט, שאיתם עבדתי כעוגנים לכל אחד מפרקי הרומן. באשר לפודקאסט המלא - אני מחפש לו אכסניה מקוונת. ברגע שאמצא, אשים קישור.
סיגל בן יאיר [אתר] בתאריך 5/3/2008 12:08:58 PM
ללא נושא
מצחיק, גם אני חיפשתי לפני עשר דקות את האתר של אופיר, אולי בנדודי קוויתי גם, למצוא ארץ פלאות
זאפודית בתאריך 5/17/2008 4:56:33 PM
יופי,
ועכשיו, אחרי שקראתי את הספר, חלקים נרחבים מהבלוג ב"בננות" ואת הראיון, ולשווא חיפשתי את האתר של אופיר, איפה אני משיגה את הפודקאסט?
עמיחי שלו [אתר] בתאריך 5/18/2008 6:48:25 PM
בנוגע ל"פנים צרובי חמה"
רציתי לומר לך שזה בהחלט ספר מיוחד ומעורר התפעלות ומחשבה. אני הולך להמליץ עליו בחום ברדיו, ב"מוסף הספרותי" של הדסה וולמן
יש לי כמה שאלות לגביו
פשוט מנגנון שליחת המייל בנוטס לא עובד
רק אם יש לך כוח
amichais@hdq.colman.ac.il
לא איעלב אם לא
:)
שמעון [אתר] בתאריך 5/23/2008 12:04:12 PM
אופיר שריקי, תודות
זאפודית (ביבלברוקס?) וסיגל, תודה. אני מקווה שהפודקאסט של אופיר שריקי יעלה בקרוב לרשת. לכשיעלה, אשים לינק.
עמיחי, תודה.
שמעון
אנה בתאריך 5/26/2008 12:38:01 AM
אוף...
לפעמים כל כך מתסכל לקרוא אותך. לא במובן הרע, חלילה, אלא במובן הטוב - כי צריך להתאמץ, לפרש, לפענח, ולפעמים להיאנח בקנאה - "אני לא אצליח ככה". על כך, בחיי, מגיע לך כל הקרדיט.
הראיון עם הדמות הבדיונית מרתק. זה נשמע קצת כאילו אתה מראיין את עצמך, ובעצם מנצל את הבמה כדי לשאול שאלות שטרם נשאלת (ואולי רצית להישאל?) ולומר דברים שלא היו יוצאים מגרונך, אלא רק מגרונה של השליחה. או שאולי אני סתם עושה פה אנליזות מיותרות.
בכל מקרה, אני אישית עדיין מחכה שתחזור לכתוב שירה.
גיתית בתאריך 6/6/2008 4:49:31 PM
דווקאיש מי שכתב מגרונה של אישה
והיה זה שמעון אדף שערך את הספר - ספר נפלא של הסופר אלוין יואב שנקרא "מרק". זה יצא כשאדף היה העורך של הוצאת כתר
לאן נעלם אלוין?
שמעון בתאריך 6/6/2008 8:20:53 PM
גיתית
את צודקת. הנובלה "מרק" של אלוין היא באמת הישג. איני יודע מה קורה עם יואב. הוא נעלם לי. אני מקווה שבכל מקום שהוא מצוי בו, הוא עובד על ספרו הבא.
ואגב, ספרי לא נכתב מגרונה של אישה. הוא עוסק בחיים ובחיפוש של אישה, אבל מתאר אותה מבחוץ.
שמעון [אתר] בתאריך 8/8/2008 4:01:27 PM
אנה, תודה.
כן, השאלות ששאלתי את אורי מטרידות גם אותי. אלא שאיני בטוח שהתשובות שלה הן התשובות שהייתי עונה בעצמי לו נשאלתי.
וחזרתי לכתוב שירה, אם זה מעודד אותך. לגבי פרסום שלה, כבר נראה.
רוקמת [אתר] בתאריך 9/20/2008 12:02:24 PM
שאלה לגבי הפיה החוקרת
שיטתי לבחור ספרים בספריה היא אקראית לגמרי, וכך התגלגל אלי במקרה ספרך "פנים צרובי חמה" שהתחלתי לקרוא הבוקר.
אולי זה ל מנומס, אבל עוד מעשה נלוז עשיתי והוא לחפש בגוגל את "הפיה החוקרת" ורק רציתי לאשר שהספר אכן לא קיים?
אנא האר את עיני מי שיודעים כי הסקרנות הרגה את החתול, אבל בכל זאת....
שמעון בתאריך 9/29/2008 1:33:22 PM
רוקמת
תודה על התגובה (וגם על הפוסט שלך, שקראתי בעקבות התגובה. אני, אגב, לא כ"כ מסכים איתך לגבי הדמות של עלמה).
לגבי "אריאלה, הפיה החוקרת", הספרים אינם קיימים במציאות. נדמה לי שהשאלה המעניינת היא האם הם קיימים במציאות שהספר מתאר. על כל פנים, אני מקבל די הרבה פניות בעניין הספרים הללו, ואשמח אם מישהו יחליט שהוא כותב אותם. אני מבחינתי יכול לספק את התקצירים.
גלית ד. בתאריך 11/5/2008 5:47:39 PM
פרוספרו ג'ונו
הי שמעון.
האם פרוספרו ג'ונו הוא לא במקרה פרוספר המוכר הנצחי?
שמעון בתאריך 11/7/2008 2:19:20 PM
לא, פרוספר
ההוא גדול על כל סוג של ספרות (לא ייאמן שהחנות שלו עדיין עובדת, ושהוא מתגורר מעליה). פרוספרו הזה הוא הנסיך פרוספרו מ"מסכת המוות האדום" של אדגר אלן פו, ופרוספרו ה"הסערה" של ויליאם שקספיר.
גלית ד. בתאריך 11/11/2008 10:53:18 AM
אכן המוכר הנצחי
למרות ששרה וסיני הרבה יותר. בהזדמנות זאת אני רוצה לומר כמה מילים על ספרך: קראתי אותו ובאמת התענגתי על המילים, אתה יודע לשיים תופעות קלישאיות ומוכרות בשמות שמיוחדים רק לך, אבל רק הערה קטנטונת, אולי מפני שאני באה מעולם הפרוזה, קצת חסרה לי היד שלוקחת אותי לסיפור ,למחוזות נפלאים. יכול להיות שהשירה קצת האפילה על הפרוזה במקרה הזה, אבל שוב, יכול הליות שזו רגישות מוגברת שלי, ובסך הכול נהניתי.
לוטם בתאריך 1/22/2010 9:14:27 AM
לשמעון - פתרון זמני לפודקאסט
אפשר לצרף לינקים ליוטיוב.
שמעתי כמה שירים מהפודקאסט שם.
זה פתרון נוח לפחות בנתיים.
למשל
Neutral Milk Hotel-Two headed boy:
http://www.youtube.com/watch?v....xt=1&playnext_from=PL&index=13
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.
