שירה ומוסיקה

אני סבור שמרכז הבעיה נעוץ בכך שמוזיקאים לא באמת מבינים מה הם עושים ו'מה תפקידם'. לרוב הם מסתפקים ביצירת משהו שנשמע להם יפה או הולם אי אילו ערכים אסטתיים ולא מבינים שהם בוראים מעין עולם בכל שיר או לחן ושעולם זה מעצב ומתעצב ביחס לטקסט ולמשמעות

שאינם יודעים מה תפקידם. לצערי נכחתי לאחרונה באירוע שכזה, רצף שיתופי פעולה של משוררים ומוסיקאים. הדבר הבולט ביותר בו היה חוסר הידע המוחלט של המשוררים, כולם עד אחד, בכל מה שקשור להופעה, לעמידה על במה, להגשת טקסט ולדיקציה. לא כל אדם שיודע לכתוב מילים על נייר מסוגל גם להקריא אותן בפומבי בלי לעשות מעצמו צחוק. התוצאה נעה בין המרגיז למעורר-הרחמים. לא נעים.
למעשה, מהיכרותי עם מוסיקאים (גילוי נאות: אני אחד מהם) ועם משוררים, אני יכול לומר שדוקא הראשונים רגישים יותר לטקסט מאשר האחרונים למוסיקה, ואין פלא: הרי מוסיקאים מתמודדים עם טקסטים פעמים רבות במסגרת פעילותם, ואילו משוררים ממש לא חייבים לעסוק במוסיקה באופן כלשהו.

מסכים.
אבל עדיין, לפעמים כאשר השירה מולבשת טוב היא הופכת מעין פזמון (לא פזמון כפזמון, אלא פזמונאות של השירה) , שהרי אם מולחנת טוב מדי, היא איבדה את היותה שירה ועוברת להיות שיר.

יש שלב שלא דובר על הכתבה, והיא העברה מוזיקלית של השיר עצמו.
בפסטיבל הפסנתר נועם רותם ומאיה דוניץ (ועוד כאלה ששכחתי את שמם וסליחה) העבירו שירה של בוקובסקי ושל דורית וייסמן שגם הופיעה.
ויש גם דיסק יפה של ג'ק קרואק שזמרים לקחו ועשו ממנו דברים יפים.

שמעון, אתה מתכוון גם להלחנת שירים שהם בבחינת שירה כמו 'זה מכבר' שהלחין באופן יפהפה מתי כספי למילים של גולדברג? או רק לליווי מוסיקלי אינסטרומנטלי להקראה של שירים?

יש בדבריך

.
ואולי לקרוא שירה צריך בשקט, בשקט החשוך של הלב. שם אלומה קטנה מאירה ומעירה את מה שחשוב באמת.

אוהב איך שאתה כותב

מוזיקאי, אני חושב שיש - כל כך קשה לי לכתוב מוזיקה בז' בזמן האחרון, אז ברשותך - מוסיקאים משמבינים היטב שירה ויודעים לקרוא אותה וליצור לה מקבילות מוסיקליות מרתקות, כנסיית השכל, ערן צור, שלומי שבן, ישראל ברייט ואחרים הם דוגמאות טובות לכך בימינו. אבל אני מסכים, לא כל מוסיקה "יפה" אוטומטית נכונה להקראת שירה.

וניר, באותו עניין, יש לא מעט משוררים שיודעים להקריא שירה ויש להם נוכחות, אולם זווג להם מוסיקה ולא יזיז להם, הם ימשיכו להקריא את שירתם כאילו המוסיקה לא נתקיימה, והיא איזה פריט שנוסף לתפאורה, כמו תאורת במה ממין חדש, לא יותר. זו הבעיה הקשה, היעדר קשב הדדי, והשלכת היהב על איזה עקרון מעורפל שמניח שצירוף של הקראת שירה ומוסיקת רקע יסתכם בתוצאה "אמנותית, איכותית ומרגשת".

כך שאיתך, אודי, אני תמים דעים.

וכמובן, sesei, כוונתי לשירה מוקראת, לא מולחנת, וגם זו סוגיה לא פשוטה, אפילו אצל אותו מלחין, על כל שיר שמלחין תפס את עומקו ואת הנגינה הפנימית המיוחדת לו (כמו "זה מכבר") יש שלושה שירים שהולחנו כך סתם (כמו "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה". לחן ענק, שיר ענק, אבל מה הקשר בין האירוניה המרירה של המילים של זך ללחן העולץ של כספי, והאחרון, כאמור, הלחין את גם "זה מכבר").

וירון, תודה. יש שירה שנכתבה כהתנסות חרישית, וכך יש לקוראה, ויש שירה שנכתבה כדי לפוצץ אולמות, וכך יש להאזין לה. אף אחת מההתכוונויות הבסיסיות לא קובעת כמובן את ערך השירה. שתי דוגמאות טובות: דיקנסון ומיאקובסקי. דוגמאות רעות לשני המחנות יש למכביר. כל אחד מוזמן להוסיף לרשימה ככל שידבנו לבו.

שמעון, ברור שישנם מוזיקאים שיודעים להתעסק בשירה ובטקסט, (לידרים של שוברט או שומאן?) בסה"כ התכוונתי לומר שידם של המוזיקאים מהירה על ההדק וקורה לא מעט שהם כלל אינם מבינים איזה כלי ענק היא ההלחנה, בשירות (או בצוותא) עם הטקסט

* הלחנה - המלל נמסר בתוך מסגרת של משפטים מוזיקליים ("זה מכבר", אלבום "בציר טוב").

* הקראה - קצבית או אפילו עם מעט טונליות בקונטקסט של מוזיקה (לינטון קווסי ג'ונסון).

* שירת רוק - חלק מהאלמנטים המוזיקליים של המלל מתקיימים במוזיקה (בוב דילן, שלומי שבן)

ושמעון אני מסכים בנוגע ל"סייגים המלאכותיים" כי השירה שוכנת בגבול בין המוזיקלי לבין הסימון

כל פעם שאני רואה מישהו מקריא שיר והאחר מלווה אותו , זה יוצא על הפנים. או שזה בסטייל דאחקות, א שזה בסטייל רצינות תהומית שגם המקריא וגם המנגן לא מבינים בכלל מה הם עושים ואיך מתחברים.
כל (כל !) הפעמים שראיתי את הזיווג הזה, זה היה מגוחך.

בקולו התיאטרלי, ספק מקריא שירה, ספק שר אותה, אפשר לחוש בדקוית.

לא הייתי בהרבה ערבי שירה אך המוסיקה היא הרבה יותר קליטה מהשקעת המאמץ בהבנת הטקסט לכן יש להב למוסיקה נשקל חזק יותר. אני מעדיפה לקרוא שירה ללא ליווי מוסיקלי. הליווי משנה את אווירת השיר