קצר על המחצית השנייה של חיינו
במחצית השנייה של חיינו, כשכבר איננו חדשים וספונטניים לעצמנו, כשאנחנו כבר מכירים את עצמנו הכר היטב, הכר עד דק, הכר לעייפה, אנחנו מתבוננים בעצמנו כמתבוננים במכונה נוצצת-לשעבר ואטומה-לפנים שפירקנו ופענחנו עד תום, שאותנו כבר לא מפתיעה וגם לא תפתיע. ועם זאת, לפליאתנו הקלה, המכונה המפוענחת והמוּעמת ממשיכה לפעול.
משולים אנחנו, במחצית השנייה של חיינו, לאותו אדם שירד רועד במדרגות אבן לולייניות עם נר בוער רוטט בידו האחת, וכף ידו השנייה מחפה עליו. כל מדרגה חושפת לנשימתו הרוטטת והמשתאה של היורד ציורי קיר מוזרים, מסתוריים, עתיקים, סוטים. ולבסוף, כשמגיע היורד למין מרתף, הוא מגשש בקירו וחש במפסק חשמלי. וכשהוא לוחץ על המפסק מציף את המרתף כולו ואת פיר המדרגות שמעליו אור יקרות פלואורסנטי. אור לבן, מסמא, מחטא, חילוני, משעמם.
או אז, במחצית השנייה של חיינו, אנחנו הופכים למקיאווליסטיים, כמעט בעל כורחנו. תכונותינו, פנימיותנו האינטימית, המוכרות לנו, המודעות לנו כעת, הופכות לחיילים פשוטים בצבאותינו, משרתות ושפחות למטרותינו ותשוקותינו, קביים למהלכינו בעולם הגדול, הסואן.
מעולם לא עשינו שימוש כה יעיל בתכונותינו, טרם הכרנון-כה, כמו שלפיכך מעולם לא נלווה בוז-עצמי קל להצגתן, להצגת תכונותינו בעולם, שאכן הופכת לסוג של "הצגה" המועלת בחוסר חשק בעיירת שדה פרובינציאלית בפעם האלף ובשביל הכסף, כמו במחצית השנייה של חיינו.
ולתשוקות, לתשוקות הגדולות העצומות המייסרות שלנו, אנחנו מתייחסים כעת, במחצית השנייה של חיינו, בסלחנות ובאירוניה. כמו לקרוב משפחה מביך שהסכנו לנוכחותו.
ועם זאת, תשוקותינו במחצית הזו, השנייה, למרבה הפלא, לא נחלשו; הסלחנות והאירוניה לא התגלו כקטלניות מבחינתן.
הן, התשוקות, במחצית השנייה של חיינו, קיבלו את ציביונה של הכפייתיות. מה שהסעיר אותנו בעבר כבר לא ניתן לשירוש, נקרש, חוזר באופן מכאני, מודע לעצמו, אובססיבי.
לפיכך, אולי אפילו אכזרית ורודנית יותר השפעת התשוקות עלינו, כעת במחצית השנייה של חיינו.
פורסם ב 10 במרץ 2010 10:58 במדור עובר ושב | 13 תגובות | אפשרויות
קצרים על "האח הגדול" ועוד
1. ההקשר הנכון בו כנראה צריכים לדון בתופעות כמו "האח הגדול" הוא הפשיזם.
לא, לא בגין תוכני "המשחק" (ביטוי אירוני משולש: זה הרי רק משחק למרות שאתם/אנחנו, המתמודדים, לוקחים אותו ברצינות - כי זה באמת הרבה יותר ממשחק אם אנחנו/אתם, המתמודדים, לוקחים אותו בכזו רצינות - הרבה יותר ממשחק אם מיליון איש לוקחים אותו ברצינות, עד כדי לפנות לו שני ערבים בשבוע), כלומר כליאתם של אנשים בדירה ופיקוח מתמיד, פאנאופטיקוני, עליהם.
ההקשר הוא פשיסטי לא בגין התוכן, אלא בגין מנגנון התעמולה האדיר, האימתני, הלווייתני, התוקף את התודעה האינדיבידואלית מכל העברים ובכל האמצעים הכבירים של תקשורת ההמונים, ושהופך את האירוע הזה לאירוע ש"חייבים" להיחשף אליו, כלומר חייבים להקדיש לו חלק מהתודעה, מוכרחים לפנות מקום לתכניו באונה מאונות המוח, כלומר להפריש חלק מהרכוש הפרטי והאינדיבידואלי ביותר שלנו לצורכי הכלל.
במקום כפיפת ראש למדינה או למפלגה או לאידיאולוגיה בפשיזם, אנחנו נתבעים בבידור ההמונים העכשווי לצמצם את האינדיבידואליות שלנו לטובת התנחלותם של פריטי מידע על תוכנית, לפנות חדר בנפש הפרטית שלנו למתמודד הזה וההוא, לבולעם אל קרבנו על קרבם כרעיהם להגם ושאר אביזרייהו.
בקיצור, "האח הגדול" תובע מאיתנו להתבטל מעט.
1א. בתוך מנגנון התעמולה האדיר הזה, הסמי-פאשיסטי, שמור מקום של קלון לשני משתפי פעולה זניחים, מין מרשלי פטן דה-לה שמאטה, אך שהתרפסותם בפני, ובכן, האח הגדול, מעוררת סלידה מיוחדת: הסוג הראשון הוא אותו גדוד של "מבקרי תרבות" שמְשווים סוג של יוקרה (עאלק) לתוכנית בניתוחים מלומדים אודות הדמויות ויחסיהן עם המציאות הישראלית (מה המתמודדת ההוא או המתמודד הזה אומרים "עלינו"?).
הסוג השני הוא מובלעת מרתיעה במיוחד בתוך הסוג הראשון, אבל יש לה שם פרטי: עיתון "הארץ".
אנשים אינטליגנטיים, בעלי רקורד אינטליגנטי מוכח, שמשתפים פעולה עם "המשחק" (הרי זה רק "משחק", תקליל בן אדם) בכתיבת מאמרים מלומדים אודותיו.
והמהדרין, בהשתתפות ישירה בו.
2. פיליפ רות, בתגובה לפולמוס שניצת לפני כמה חודשים (או יותר? אני מדמם זמן לאחרונה בקצב שמחריד אותי), בעקבות הכרזתו הדבילית של מזכיר ועדת פרס הנובל על בידודה ואי הרלוונטיות של הספרות האמריקאית, הצהיר בצדק על חוסנה של הספרות האמריקאית ועל היותה הספרות המעניינת ביותר של המחצית השנייה של המאה ה-20 (או משהו בסגנון, בסיגנון שלי).
רות צודק.
עד גיל 30 לא התעניינתי במיוחד בספרות האמריקאית והייתי מכור לרוסים הגדולים של המאה ה-19 ולצרפתים שעד דורם של סארטר וקאמי, אבל מאז עברתי גיור לחומרה והפכתי לחסיד של הספרות הגדולה הזו, שבארץ הושפעו סופרנו דווקא מהסופרים הלא נכונים שלה: קארבר, למשל.
קארבר הוא אולי הצ'כוב האמריקאי (אני לא מעריך במיוחד את הפרוזה של צ'כוב, בניגוד למחזות; למרות שפעם, כשראיינתי את דן צלקה המנוח, הוא ניבא שכשאזקין אעריך את הפרוזה הזו, ואף תקענו כף בהתערבות שאם אוהב את צ'כוב בעוד כ"ה שנים אזמין אותו לבקבוק קוניאק וההפך. ועד היום איני יודע אם הוא ידע כבר שלא יהיה כאן בעוד כ"ה שנים). אבל לספרות הזו יש כמה כמעט-דוסטוייבסקים (בלו? רות?), גוגולים (הלר?), טולסטויים (אפדייק? נורמן מיילר?), שדווקא מהם פחות התרשמו בארץ.
וחשבתי לי שעובדת נוכחותה של הספרות האמריקאית בתעשיית הסרטים ההוליוודית, עובדה שמוזכרת לעיתים כעדות לחולשת הספרות (בבחינת "לא קראתי את הספר, אבל ראיתי את הסרט"), היא דווקא חלק מחוסנה של הספרות הזו.
כי הרי, באמת, מה הייתה עושה הוליווד בלי חומרי הגלם של הספרות האמריקאית? בלי "based on a novel"? חשבו על זה, זו עובדה מדהימה: בארצות הברית, ובה בלבד, הספר הוא חומר הגלם, הבסיס, הלוז, למדיום רב העוצמה ביותר של תקשורת ההמונים: הקולנוע האמריקאי. זה לא מחליש את הספר לעומת תרבויות בהן אין קשר הדוק בין הקולנוע לספרות, אלא דווקא מחזקו.
3. אנחנו עוברים תהליכים של פרימיטיביזציה ואינפנטיליזציה (ולאומניזציה; לאומנות שהיא "לאומנות חדשה", כזו שקשורה ל"האח הגדול" ותקשורת ההמונים ואבדן יכולת הקשב שנובע מהמדיה החדשה, ולא לאומנות מסורתית). אחת הדוגמאות לתהליכים הללו הוא פרסונליזציה ילדותית של הסכסוך הישראלי-פלשתיני. מפקד משטרת דובאי מאשים אישית את מאיר דגן. ואילו אנחנו, שבועות מספר לפני התפוצצות הפרשה, ואולי אף שבוע בלבד, פיארנו ורוממנו את אותו מאיר דגן. "המוסד", בילדותיות השנייה שלנו, הוא כבר לא מוסד - הוא איש גדול עם גדול.
(וכאן המקום להזכיר את הסצינה האלמותית ב"כוכב הלכת של מר סאמלר", של סול בלו, כשהכייס השחור הענק שמר סאמלר, האינטלקטואל היהודי הקשיש, תפס אותו בשעת גניבה ברכבת התחתית, עוקב אחר מר סאמלר ובמקום חשוך משכיב אותו על הרצפה, שולף את איברו, ובשתיקה דמומה מנפנף בו נגד פניו של איש הרוח המעודן, כאומר: אל תסתבך, חבל, אני יש לי את זה, אני פשוט יותר גדול, ואז עוזבו לנפשו).
באותו אופן, בלוויית קורט אווירה מאפיוזית, שגם היא חלק מהפרימיטיביזציה, מדברים "חברים" על סגולותיו האישיות של תת אלוף צ'יקו תמיר, ועל כך שעשו לו זובור, בלי להבחין שהעניין הפרסונלי אינו ממין העניין. יש כאן עקרונות מופשטים: קצין בצה"ל לא יכול לשקר ולצאת בזול מהשקר שלו. בלי קשר לזה שיש לו "חברים", ושהוא אחלה גבר שיודע להרוג הרבה ערבים ואף שיש לו גדול. אבל ממש.
4. על פרוייקט הספרות העברית של "ידיעות ספרים" אכתוב בהזדמנות, כשאגמור בדעתי מה דעתי. כרגע, מעורר בי הפרוייקט אי נוחות שאנסה להגדיר אותה לעצמי ולכם בעזרת בודריאר.
בודריאר מדבר על שבט נידח בפפואה גיניאה (כך?), שהנו השבט האחרון שטרם בא במגע על הציוויליזציה ולכן החליטו האנתרופולוגים לכתר את שטח מחייתו כדי לשמר את ה"אותנטיות" שלו, כשבט שלא בא במגע עם המערב החקרני. אבל ה"אותנטיות" הזו נפגמה לעד מרגע שהיא אותנטיות שמיוצרת באופן מלאכותי.
באופן דומה, הערך הסגולי של יצירות הפרוזה הישראליות החשובות עובר פיחות חריף, אך באופן חמקמק, מרגע שאיבד מתומתו, משעה שמנסים לייצר להמונים באופן מלאכותי את הערך הסגולי הזה.
דורש הבהרה (עצמית, קודם כל) והרחבה.
פורסם ב 7 במרץ 2010 11:48 במדור עובר ושב | 30 תגובות | אפשרויות
קצר על אחמדינג'אד
תראו, אני כמעט לא כותב בבלוג (ולא מחוצה לו) על עניינים פוליטיים. קשה מאד לכתוב על פוליטיקה בלי להיות קלישאי או מבלי לחזור על עצמך. הכתיבה הפובליציסטית על פוליטיקה, בניגוד לכתיבה על ספרות, היא כתיבה ברזולוציה מאד נמוכה, ולכן לטעמי לא מעניינת במיוחד. גם אמביוולנטיות, שהנה ערך ספרותי וערך גם בכתיבה ביקורתית על ספרות, היא מכשול בכתיבה פובליציסטית-פוליטית. פובליציסט טוב צריך לחתור לשורה תחתונה. הוא פוליטיקאי באמצעים אחרים. במקום לשנע אנשים, כספים וחפצים, הוא משנע רעיונות ומילים שישנעו אנשים, כספים וחפצים. לפיכך, אמירות בסגנון "מצד אחד אך מצד שני" אינן מסגולות מקצוע הפובליציסטיקה. הפובליציסט הוא כותב "ביצועיסטי". בנוסף, אני חש גם תחושת רמייה ואי-אותנטיות כשאני כותב על פוליטיקה. זו תחושה סובייקטיבית שלי, וברור שאינה יכולה לעמוד בכללי המוסר של קאנט ולהיהפך לחוק כללי (כי פובליציסטיקה צריכה להיכתב וחשוב שתיכתב): אבל כל עיסוק במה שחורג מגורלם של אנשים יחידים וספציפיים מורגש לי כלא-אותנטי. אבל אני רוצה לרגע לחרוג מהרגלי, ברשותכם. כי תחושה רעה מרחפת-מרפרפת בחלל האוויר בשבועות האחרונים, תחושת סכנה גדולה, תחושה של מלחמה ממשמשת ובאה, ומלחמה גדולה. מישהו - אנחנו או הם - מכין משהו, ומישהו אחר - אנחנו או הם - מכין משהו בתגובה; בזירה הפלשתינית, בזירה הסורית-לבנונית ובזירה האיראנית. ואני לא רגוע, לא משוכנע שההנהגה שלנו בעת הזאת (ביטוי של פובליציסטים) מספיק מתוחכמת על מנת לחלץ אותנו מהפינה המסוכנת שההיסטוריה דחקה אותנו אליה. והרי ייתכן גם שלא אנחנו ולא הם רוצים בעימות, אבל ההיסטוריה עשירה בדוגמאות של עימותים שפרצו מבלי שאף אחד מהצדדים רצה בהם, אלא בגין סוג של שלומיאליות מדינית או בגינן של טעויות בהבנת כוונות היריב. צריך כישרון פוליטי גאוני (כזה שכולל גם יכולת ניתוח של מבקר ספרות גדול ורגישות עילאית של מטפל פסיכולוגי דגול) על מנת לפענח את כל האירוניות ודו-המשמעויות של הצהרות מנהיגי המדינות ומעשיהם, לפרק את כל הרגישויות והפתולוגיות הפסיכולוגיות-לאומיות-דתיות, שעוטפות את המציאות הפוליטית הנוכחית כמו חוטי פצצה סבוכים. ואינני בטוח שהכישרון המדיני החריג הזה שנדרש כיום, מצוי בידי ההנהגה הישראלית הנוכחית. ובאותו עניין. תראו, אני מתעב, פיזית ממש, את אותו חלק של העיסוק הישראלי בשואה ש: א. בגין קהות רגשית וחוסר יכולת לעסוק בחיי הרגש היומיומיים, הניואנסיים והאפרפרים לפרקים, נצמד לשואה כדרך להרגיש משהו; העיסוק בשואה כתשובה הישראלית הייחודית לטלנובלה הדרום אמריקאית. ב. נאחז בשואה על מנת לשמר מה שניתן לכנות "פנטזיית אימפוטנטיוּת" (כניגודה של "פנטזיית אומניפוטנטיוּת"); הכחשה של הכוח, חוסר היכולת להתמודד עם הכוח והשלכותיו, הכחשה וחוסר יכולת שמובילים לאטימות מוסרית כלפי אחרים כי הרי אנחנו הקורבנות האקסקלוסיביים. (אגב: אני אמנם חושב שאיננו חלשים כפי שאנחנו מפנטזים לפעמים, אבל אני בהחלט לא סבור, כמו שסבורים חלקים בשמאל הישראלי, שאנחנו החזקים בסיפור. המציאות היא דיאלקטית, אירונית ומרובת שכבות. אנחנו חזקים מול הפלשתינים. חלשים ביחס למרחב הערבי בכללותו. חזקים כי לצדנו ארצות הברית. חלשים כי אנחנו סופגים את הטינה הכלל עולמית כלפי ארצות הברית. וניתן להמשיך עוד את הדיאלקטיקה). ולמרות ההקדמה הזו והסלידה מנסיגה ילדותית אל השואה בהקשר של הסכסוך הישראלי-ערבי (שהפך בפיתול מוזר של ההיסטוריה לסכסוך ישראלי-פרסי), הרגשתי צמרמורת אתמול מדברי אחמדינג'אד בביקורו בדמשק: "הציונים ומגיניהם הגיעו לדרך ללא מוצא. אני מדגיש כי היישות הציונית עתידה להיעלם, פילוסופיית הקיום שלהם תמה. הכובשים הציונים הגיעו לדרך ללא מוצא, וכל איומיהם כלפי הפלסטינים נובעים מחולשתם. אם הציונים יחזרו על טעויות העבר שלהם, כל עמי האזור יעמדו מולם ויעקרו אותם משורשיהם". כל מי שבקיא בהיסטוריה היהודית, ובעצם העולמית, נזכר בציטוט מפורסם מאד ודומה להפליא, דומה עד כדי צמרמורת, דברי היטלר ברייכסטאג הגרמני בינואר 1939, ציטוט שמהווה את אחת ההתבטאויות הגלויות המפורסמות של היטלר בנוגע לתוכניותיו ליהדות אירופה: "דבר אחד הייתי רוצה לומר ביום זה (...) במרוצת חיי הייתי לעיתים קרובות נביא ולרוב לעגו לי. בימי מאבקי לשלטון היה זה, בראש ובראשונה, העם היהודי שקיבל נבואותי בהתפרצויות צחוק, כאשר אמרתי, שיום אחד אקבל על עצמי את הנהגת המדינה והעם הגרמני, ואז אפתור, בין היתר, גם את הבעיה היהודית. סבורני שגלי צחוק אלה של היהדות כבר נחנקו בינתיים בגרונם. היום ארצה שוב להתנבא: אם יעלה בידי יהדות הממון הבינלאומית באירופה ומחוצה לה לדרדר את העמים, פעם נוספת, למלחמה עולמית – אזי לא תהיה התוצאה בולשביזציה של העולם ועמה ניצחון היהדות, אלא השמדת הגזע היהודי באירופה…". הדמיון מטריד ביותר, כמעט עד כדי להיחשד כפרפראזה מודעת של אחמדינג'אד (והנה דוגמה לרגישות ספרותית החיונית למנהיגנו). אותו מבנה תחבירי (משפט תנאי) , תוכני (הכשרת דעת הקהל לסיבוב נוסף, אפוקליפטי, שיישב חשבונות מסיבוב קודם) ופסיכולוגי ( אם הם יתחילו, ויתגלו שוב כתוקפנים, אזי אנחנו, הקורבנות, באקט של הגנה עצמית, נשמיד אותם). ימים מסוכנים.
פורסם ב 26 בפברואר 2010 11:28 במדור עובר ושב | 41 תגובות | אפשרויות
קצרים
1. ערוץ 10 כסמל לניוון ישראלי: חוסר היכולת להמריא, ההיתקעות בין הפינס מקדימה לנשות הטייסים מאחורה.
(טשטוש ההבדל בין הערצת טייסים להערצת סלבריטאים, כלומר בין פטריוטיות ורצון להשתייך לסגידה לזוהר נוצץ וריקני, ל"רצון להשתייך" מזן אחר; עליית זן בני האדם הדומים לזוחלים, כפי שמתאר זאת וולבק, בעלי האיבר הגדול והמוח הקטן, על חשבון "הזקנים החכמים", לונדון וקירשנבאום).
2. האזנה בגלגל"ץ לשיר "אלטרנטיבי" משולה לגילוי שנחשף לעיניי פעם על כך שאת הסרט העדין "הדוור" (אם זכרוני אינו בוגד בי) הפיק תאגיד אמריקאי גדול על ידי חברה-בת כ"סרט עצמאי", "אלטרנטיבי". בהשמעה של שיר "אחר" בגלגל"ץ יש חשיפה של הקונספט "האלטרנטיבי" כחלק ממנגנון שיווקי, והתחושה לא נעימה. קצת כמו סחרחורת ובחילה שמובילות להקאה בגין התוודעות לרקבון מוסרי.
3. השחרור מהשפעה של אמנות גדולה קתרטי לפעמים לא הרבה פחות מהשתחררות מהשפעתה של אוטוריטה עריצה בשר ודם.
שמעתי במקרה בפעם המי יודע את "פראג" של אריק איינשטיין, שכתב והלחין בגאונות שלום חנוך הצעיר מאד. ופתאום שמתי לב למעשה הגשת השיר, ל"אחורי הקלעים" של ההגשה. השיר לא צנח עלי משמים, כמכת ברק, כמו שצנח והכה כשהאזנתי לו לראשונה בגיל 20 נגיד. שחרור גדול בד בבד עם אבדן גדול.
אני מייחל וחרד לרגע ומהרגע שהמילים והלחן של "פראג", לא ההגשה, ייחשפו לעיניי מגבם, שאראה את אחוריהם. שלום חנוך מחזיק מעמד בינתיים.
4. הבעייה הגדולה בטלוויזיה: אתה נפגש עם אנשים שלא מחזירים לך חום ומבט. קצת כמו לצאת עם נסיכה יפהיפייה אך מפונקת שמצפה שתעשה ותעשה לה ולא טורחת להשיב מבט, להשיב חום, לעשות לך.
ספר משיב לך חום מכיוון שהוא זקוק לך נואשות על מנת להגשים את חומריותו. אם לא תקרא את המילים על הדף הן ייוותרו מילים על דף ותו לא.
לא, זה לא מדויק. הרי גם בטלוויזיה התוכנית זקוקה לצופה ועלה שנופל ביער ואיש לא ראה כאילו לא נפל.
ההבדל הוא אחר. בספר אתה אקטיבי, ממילים על דף המוח שלך צריך לכונן עולם ומלואו, ולכן לא אכפת לך עם הדמויות מחבקות אותך חזרה. קצת כמו אותו מאהב שתשוקתו מדריכה אותו והוא פועל להשגתה וקרירותה של הנסיכה אינה נוגעת בו. להפך, קרירותה היא סוג של חולשה: הוא כרגע הפועל - היא הפאסיבית.
ואילו צופה הטלוויזיה פאסיבי, מייחל למבט מהנסיכה האקטיבית מולו על המסך, מייחל לשווא. מתכווץ, דוהה, מתנדף, מול המסך הקורן, הזוהר, המתפשט.
ועדיין, צריך חידוד.
5. סרטו של פולנסקי על פי הספר "סופר הצללים" של רוברט האריס זכה בפרס הראשון בפסטיבל הסרטים בברלין. את פולנסקי אני מאד אוהב ואת הספר "סופר הצללים" שיבחתי פה בבלוג מאד, בלי לדעת (בזמן הקריאה, לפחות) על כך שפולנסקי בחר בו לצורכי עשיית סרט.
6. אני מקווה מאד שההאשמות כנגד יצחק לאור יתבררו כלא נכונות. לאור הוא כנראה אדם לא נעים או חביב במיוחד, ואת חלק מדעותיו אני לא אוהב, בלשון המעטה. אבל דמויות כמוהו, לא אופורטוניסטיות, אינטלקטואלים בשיעור קומתו, נחוצים מאד בעולם הרוח המדולדל והמשעמם של ישראל. נחוצים ומעטים. תהיה זו אבדה גדולה אם ההאשמות תתבררנה כנכונות ואם נאבד פעילות של איש רוח חשוב כתוצאה מהפרשה הזו.
פורסם ב 22 בפברואר 2010 09:48 במדור עובר ושב | 11 תגובות | אפשרויות
כמה הערות קצרות בעניין ביקורת הספרות
בויינט התפרסמה כתבה נוספת על מצבה המעורער של ביקורת הספרות. אני כותב "נוספת" כי זו הפכה כבר להיות מעין כתבה עונתית, כמו נדידת הציפורים; אחת לשנה בערך יוצאת כתבה כזו המבכה את הביקורת בדמעות שליש. או תנין.
כיוון שאני כותב דוקטורט בדיוק על הנושא הזה, קרי: מה קרה לביקורת הספרות הישראלית בעשורים האחרונים, וכמובן מכיוון שאני מבקר ספרות בעצמי, אני עוקב אחרי הכתבות הללו. אבל אני עוקב אחריהן לעיתים קרובות בשעשוע. כמה אי הבנה והבל מפגינות הכתבות - הכתבות עצמן, לא רק התגובות - בטיפולן בנושא הזה.
העניין דורש כמובן הרחבה גדולה. אבל כאן אסתפק בכמה הערות לאקוניות כאשר יעלה המזלג:
1. אנשים לא נהיים מבקרים כי הם מתנשאים/מתוסכלים/רשעים/טהרנים/צדיקים. בראש ובראשונה, אנשים נהיים מבקרים כי הם פשוט יכולים.
כלומר, מבקרים הם אנשים עם כושר אבחנה מסוים, רב או מעט, בכל הנוגע לספרות, ולא פחות חשוב: יש להם כישרון מסוים לבטא את אבחנותיהם אלה, ויש מי שמוכן לשלם להם על כך, ולהם נראה התשלום, ואם לא התשלום הפרסום, כדאי ומשתלם.
2. מעבר לסיבה הראשונית, כלומר העובדה שהם פשוט יכולים, מבקרים נהיים מבקרים פשוט כי אכפת להם ו/או הם משתוקקים לכך יותר מאחרים.
זו עוד אי הבנה ביחס לביקורת הספרות. זה לא מוסד אנטי-דמוקרטי. אדרבה: כל מי שמשתוקק להיות מבקר ספרות ויש לו כישורים מינימליים למקצוע (ע"ע הסעיף הקודם; כלומר, כמובן אם הוא יכתוב רשימת מכולת או תוכנה בג'אווה או מאזן רבעוני כביקורת על החדש של גרוסמן הדבר לא יתקבל בעין יפה) ימצא במות תקשורת הכמהות למבקרים.
ההבדל הבסיסי בין המבקר בפועל לטוקבקיסט שזועק כנגד המבקרים האליטיסטיים והרשעים האלה הוא אחד: המבקר רצה מאד להיות מבקר. ולכן הוא גם נהיה כזה. והוא ויתר על דברים אחרים לטובת התשוקה הזו. ואילו לטוקבקיסט הזועק נגד "שלטון" המבקרים היה הרבה פחות חשוב לבטא את דעתו על ספרים. והוא דווקא לא רצה לוותר על דברים אחרים בשביל להשמיע את דעתו בענייני ספרות. ולכן, כמה הולם, דעתו גם פחות נשמעת.
3. ביקורת ספרות, יצא לי לומר כמה פעמים, היא פובליציסטיקה לכל דבר, מלבד זאת שזו פובליציסטיקה שאינה עוסקת ב"חיים" כי אם מנסחת דיעה בענייני ספרות.
וכמו שפובליציסטיקה, קרי דיון פתוח, היא נשמת אפה של דמוקרטיה חפצת חיים, כך ביקורת ספרות, דיון פתוח בענייני ספרות, היא נשמת אפה של רפובליקה ספרותית חפצת חיים.
המבקר, כמו הפובליציסט, מנסה לשכנע; הוא אינו פוסק הלכות. בדיוק כמו שאפשר לכתוב מאמר בעד או נגד הירידה מהגולן, אפשר לכתוב מאמר בעד או נגד החדש של מאיר שלו. אפשר להשתכנע מדבריו של המבקר ואפשר גם לא. הביקורת אינה דיקטטורה של טעם אלא הזמנה לשיחה ודיון על ענייני ספרות.
4. עניינה של הביקורת אינו מתמצה בהמלצה/אי המלצה על ספר זה או אחר. אני כותב את ביקורותיי גם לאנשים שאינם נוהגים לקרוא ספרות עכשווית או ספרות ישראלית עכשווית. הביקורת היא חלק ממערכת ספרותית אורגנית שבה יש שיחה ספרותית. היא חלק מהשיחה ולא מקדמת מכירות או מכריתת מכירות (למרות שעל מבקר לא למעול בתפקידו ולומר האם הוא ממליץ לקרוא את הספר אם לאו).
יש משהו פרימיטיבי ביותר, טוקבקיסטי (כן!), אפילו הייתי מתאר זאת כעולם שלישי-י (גם במובן של חברה ללא מעמד בינוני, כמו בעולם השלישי, חברה ללא מתווכים בין המיעוט העשיר כקורח להמונים, חברה ללא אמביוולנטיות ומורכבות), בתפיסה של המבקרים כיושבי טריבונה האורבים בשקיקה לכשלונם של הסופרים ה"פרפורמרים". ביקורת ספרות חיה, חריפה ונשכנית היא חלק אינטגראלי מחיים ספרותיים. אין כאן עניין מוסרי, אלא עדות לויטליות. מערכת ספרותית שוקקת היא מערכת שיש בה סופרים, משוררים, קהל קוראים ערני ודעתני ומבקרים.
5. בשביל להיות מבקר טוב צריך כישרון שאינו זהה לכישרון שנדרש לכתיבת ספר טוב. מבקר אינו סופר-מדולל כשם שסופר אינו משורר-מדולל וההיפך. אלה שלושה מקצועות קשורים ביניהם אך שונים.
לעיתים נדירות סופרים (או משוררים) מחוננים הם גם מבקרים מחוננים (ברנר, אורוול, אליוט, דוסטוייבסקי, בודלר), כמו שלעיתים נדירות משוררים הם גם סופרים טובים (עמיחי, למשל, הוא פרוזאיקון לא טוב. כשלעצמי, אני גם לא מתרשם מהפרוזה של ביאליק או של פושקין).
לפעמים לסופרים (או משוררים) פשוט אין את הכישרון הביקורתי כשלעצמו, אבל פעמים רבות לסופרים הניגשים לכתיבת ביקורת, בדיוק בגלל שהם סופרים מחוננים שיצירתם ממלאת את הווייתם, אין את האכפתיות הנתבעת ממבקר, את היכולת האמפתית שלו להיכנס לראשו של מישהו אחר ולנסות להבינו, אכפתיות ואמפתיה שהם כלים מקצועיים ממדרגה ראשונה ולכן, בעצם, הנם חלק אינטגראלי מכישרונו של המבקר. פעמים רבות נתקלתי בביקורות לא מעניינות של סופרים ישראלים שאני מעריך מאד את כתיבתם הספרותית.
אגב: הבלבול בתרבות העכשווית באשר למעמדה של הביקורת, ראייתה כלא נצרכת אל מול הספרות והשירה ה"טהורות", כרוכים, בין השאר, בנטייתה של התרבות בת-זמננו לקיטש ולסנטימנטליות. השירה והספרות נתפסות כעוסקת ברגש, והרגש הוא קדוש, לעומת הביקורת, שהיא מטבעה שכלתנית, אנליטית, מרוחקת-מעט, מאופקת.
וזו רק עוד סיבה לחשיבותה של הביקורת: ביקורת הרגשנות והקיטש, שפעמים רבות במסווה של טוהר ועוצמת הרגש, שאינו עומד בבחינת השכל, גורמים לעיוותים ולעוול.
6. עובדת היותה של הביקורת משלח יד המצריך כישרון מובחן גוזרת גם שישנה המון ביקורת ספרות גרועה, משעממת וטרחנית, או בינונית. זהו מקצוע מובחן ובו יש טובים ורעים כמו בספרות ובשירה. או בניהול רשתות ספרים.
7. יש קשר בין כניסתו המרשימה של הקפיטליזם לשוק הספרים הישראלי בעשור האחרון ודלדולה של ביקורת הספרות. אבל הקשר הזה צריך להיות מוצג, בחלקו, באותה נוסחה חבוטה אך כה מדויקת של מרקס קשישא: כהווייה שמעצבת את התודעה.
הקפיטליזם לא רוצה שיפריעו לו למכור ספרים, לא מעוניין שיכניסו משתנים חמקמקים, מעורפלים ובעיקר לא-נשלטים, כמו "איכות" ספרותית, משתנים שייתקעו לו כמו טריזים בגלגלי השיניים של מכונות הדפוס.
ולכן ההתקפה על הביקורת היא - בחלקה, לא כולה! - שימוש כוזב בשם "הדמוקרטיה" ו"קול המון כקול שדי", קרי שימוש (לא מודע בחלקו) באידיאלים טהורים על מנת לא להפריע לקופות הרושמות. על זה נאמר "תודעה כוזבת".
8. דווקא בגלל הקשיים העומדים בפני המבקרים בעולם העכשווי - שהכתבות, כדוגמת זו שהתפרסמה היום, מבטאות, ופעמים רבות בוולגריות - זה המקצוע המרתק ביותר שאני מכיר.
היותה של הביקורת משלח יד שפועל כנגד כיוון הזיפים של הצייטגייסט תובעת מהמבקר להיות חד במיוחד.
וזה מאתגר.
פורסם ב 9 בפברואר 2010 13:17 במדור עובר ושב | 36 תגובות | אפשרויות
קצרים גולמיים וקודרים
1. גברים (לא כולם) חווים לרגעים יופי נשי (לא כל יופי נשי) כמשהו אל-אנושי. נשים אינן מבינות את זה (כמעט כולן), לא באמת, באמת שלא. הן רק מנחשות (בתימהון או אף בקנאה בעוצמת הרגש; אני מדבר על קנאה לא בנשים אחרות, אלא על קנאה בעוצמת התשוקה שגברים מסוגלים לה) או מתחזות למבינות או מבטלות (בגלל שזה מפחיד אותן) כהגזמה גברית אופיינית או מבטלות כהצגה גברית אינטרסנטית (נגיד, כתירוץ להכשרת בגידה או, לחילופין, כהכשרת עמדה שמרנית של "כבודה בת מלך פנימה").
רק בחלוף זמן מה הופך היופי הנשי לאנושי. למשל, בעקבות דיבור. אישה יכולה להוציא מפיה את הדיבור החכם ביותר בעולם, אבל הדיבור הזה הופך אותה לאנושית.
מה שמזכיר לי את אבחנתו של אנדי וורהול בספרו הנהדר "הפילוסופיה של אנדי וורהול", לפיה הילה של סלבריטאי קיימת רק כל עוד הוא לא דיבר אתך. לכשדיבר אתך היא מתפוגגת באחת.
2. ישנן כמה סיבות לדהיית האינדיבידואליות ו/או ההומניזם בדור שלנו:
א. האינטראקציה הבינאישית שמעודדת הטכנולוגיה: הסלולרים, האינטרנט, "הרשתות החברתיות". כל אלה מקדמים תפיסה קולקטיביסטית והדהייה של היחיד.
ב. סגירת הפער בין הסובייקט לאובייקט מבחינת התחכום. האדם היה היצור המתוחכם ביותר בטבע. אבל כיום הטכנולוגיה שיצר הולכת ונהיית מתוחכמת ממנו (למרות שזהו פרדוקס לוגי). גאדג'ט נראה נוצץ יותר מאינדיבידואל חדש, מתינוק.
ג. ישנם הרבה אנשים כיום, כמות גדולה וחסרת תקדים, גדולה יותר מכל האנשים שחיו אי פעם, שמורידה את ערכו של היחיד, כמו באינפלציה במישור המוניטארי.
3. קראתי את הספר "ההמצאה של מורל" של אדולפו ביוי קסארס שראה אור בסדרת הקלאסיקונים של עם עובד.
בעיניי, כל סוגיית הסימולקרה, שהספר הזה מבשר אותה באופן נאה, היא חסרת חשיבות כשלעצמה. כלומר כל השאלה האונטולוגית היא משנית לשאלה האם בני האדם מאושרים או לא.
חשיבותה של האבחנה של בודריאר אינה אם היא נכונה, כלומר אם זה "נכון" שהסימולקרה החליפה את המציאות. זה חסר חשיבות. בעלת חשיבות השאלה אם ההחלפה הזו מסבה כאב (במובן זה שאדם חש שהוא חי חיים דהויים, כלומר חיים לא אמיתיים; או, לחילופין, שהמסך הסימולאקרי מוצץ ממנו את לשד החיים) או אושר.
ולכן, ניתן לטעון שהסימולאקרה היא בעייה זמנית, או משום שאנחנו חיים בעידן היסטורי בו קיים עדיין זכרון של מציאות טהורה, לא משוכפלת, או משום שהטכנולוגיה של השככפול לא הגיעה לשיא שכלולה, ולפיכך אנחנו חשים בכך שהסימולאקרה מלאכותית, חשים במעורפל, ולכן אנחנו סובלים, כי אנחנו חשים עדיין שאנחנו לא חיים באמת.
במצב הביניים הזה חלה על הסימולאקרה המחשבה של ניטשה על ההיסטוריה במסתו "במה מזיקה ומועילה ההיסטוריה לחיים". את ההיסטוריה, שמחלישה את החיים בגלל שהיא מזכירה לאלה שחיים היום שמה שהיה הוא שיהיה, טוען ניטשה, יש לשכוח באופן אקטיבי (כמדומני שהוא טוען כך. אינני זוכר כרגע בוודאות). כך גם יש לשכוח את הסימולאקרה בצורה אקטיבית, על מנת להרבות ויטאליות.
נ.ב.
הסעיף הזה גולמי ודורש עיבוד רב.
4. אני מעיין בימים אלה בתרגום לאנגלית של "חברת הצריכה" של בודריאר מ - 1970. ספר שאני מוצא מעניין יותר מבודריאר המאוחר, זה של הסימולאקרה.
5. בכלל, תיאוריות רוחניות ופילוסופיות אני סבור שיש למדוד לא לפי קריטריונים של אמת ושקר אלא לפי ריבוי הויטליות או דילול הויטליות שהן מסבות. ולכן אני סבור שצריך להיאבק בתיאוריות של פירוק הסובייקט כי הן מדללות את הויטליות.
פורסם ב 4 בפברואר 2010 11:34 במדור עובר ושב | 19 תגובות | אפשרויות
על סיפורים קצרים בסמסים
פורסם ב 30 בינואר 2010 18:53 במדור ביקורות ספרות - מעריב | 3 תגובות | אפשרויות
קצרים
1. משלל התכונות האנושיות המרתיעות, לא האחרונה שבמרתיעות היא תכונתם של אנשים מסוימים לפרש התנהגות חביבה של זולתם כלפיהם כסימן לחולשתו של הזולת הנ"ל.
האנשים בעלי התכונה המרתיעה הזו אוהבים את אלה שהם מפחדים מהם, אלה שהם חושבים למסוכנים, ובזים לאלה הלבביים כלפיהם, כשאת הלבביות הם מפרשים כהתרפסות.
2. מילה טוב למולו"ת הישראלית: אינני זוכר תקופה כל כך עשירה ביצירות מתורגמות משובחות הזמינות לקורא העברי כמו החודש-חודשיים האחרונים, כשעשרות כותרים מתורגמים ראויים ומסקרנים מאד ראו אור בבת אחת.
3. ובכל זאת: את "המדונה של הרוצחים", יצירה מעניינת ו"ספרות לאומית" לכל דבר למי שחשב שהמושג אינו קיים עוד, לא הצלחתי לסיים. מרגע מסוים התחושה היא סטטית. הרומן מתחפר בחול ולא זז.
4. חלק ממה שמדכא בהאזנה לגלגל"ץ - וההאזנה לגלגל"ץ מדכאת - נובע מהתחושה שהפלייליסט, שמפצח בצורה כמו-מדעית את הטעם הישראלי, הוא גם מטפורה לשיר הבודד, המהונדס גם הוא לפיצוח הטעם של המאזין. במילים אחרות: השיר הבודד הגלגל"צי מוחש כסינקדוכה לשיטה כולה, שהיא "פצוח מדעי" של הרגש האנושי. הרגש האנושי המסתורי, המתפעם ממוזיקה, הופך פתאום לגווייה קרה תחת אור פלוארסצנט בוהק בבית ספר לרפואה ויוצרי המוזיקה מתגלים פתאום, תחת האור הנ"ל, כמהנדסים שבמקום לעסוק במחשבים פנו פשוט לתחום הסאונד.
בפרפרזה על "איש המחתרת" של דוסטוייבסקי: אתה מתחיל לא לאהוב את השירים שגלגל"ץ משדרת פשוט כי אתה אוהב אותם (בחלקם). האדם לא רוצה להיות כל כך צפוי.
יש גם סיבה טריוויאלית יותר כמובן לדיכאון בהאזנה לגלגל"ץ: השעמום מהחזרה האינסופית על השירים, תחושת העולם המוגבל שהחזרה הזו מעבירה בלא מודע למאזיניה. כל העולם כולו צר מאד, משדרת גלגל"ץ באופן תת-סיפי למאזיניה, זה מה יש, חבוב, ואם אתה חושב שהעולם מגוון דע לך כי העיקר לפחד הרבה ולא לחרוג חלילה מהשביל כי בצדדים ממתינה התהום.
5. הבעיה שלנו עם צריכת רגשות סינתטיים היא בעיה של פיגור טכנולוגי. הרגשות הסינתטיים שאנחנו מתבקשים לצרוך עדיין מוחשים לנו, האנינים, ככאלה, כלומר כסינתטיים, נותר פער בינם לבין הרגש האותנטי אותו הם משכפלים. אנחנו בעידן ביניים, בקיצור. בעתיד, ייתכן מאד והרגשות הסינתטיים ישתכללו כדי כך שנוכל לצרוך אותם - אפילו אנחנו, האנינים - בלי טעם הלוואי הסוכרזיתי העכשווי.
6. יש איזו אי הבנה לגבי "ארץ נהדרת" וב"ארץ נהדרת". הסאטירה אינה רק על כך שהפוליטיקאים מגוחכים, אלא על כך שהפוליטיקה, בעידן הטלוויזיה, הפכה לספקטקל, ולכן למגוחכת. ולכן הסאטירה היא על החדשות עצמן, על הטלוויזיה, לא פחות משהיא על הפוליטיקה. קיציס ה"מפוכח" והמבוגר האחראי כביכול, בים השוטים הפוליטיים, הוא היוצר הסמוי של ההשתטות שלהם, האחראי לה, ולא רק המתעד שלה. לא ברור שכותבי ארץ נהדרת מודעים לכך
(ואינני מדבר על כך שהתוכנית היא פרסומת סמויה לטלוויזיה עצמה, בכך שפוליטיקאים ודמויות מ"האח הגדול" כאחד, זוכים בה לחיקוי, ובכך להעמדה על אותה רמת מציאות וחשיבות. אני, למשל, למדתי על הדמויות מ"האח הגדול" דרך "ארץ נהדרת", מעט בדומה לאותם בני נוער ש, כך נטען, לומדים על הפוליטיקה מהתוכנית).
7. אתם מכירים את הפרסומת לרדיו עם התאונה שקורית לפתע באמצע שיחה משפחתית שלווה? שיא הוולגריות. הקול של הקריין בפרסומת דומה לקול של טל פרידמן, לא? ובאמת, הפרסומת נראית כמו איזה מערכון מוטרף שלו. באופן דומה לכך שהשפלת השגריר הטורקי, עם עיקרון הקומדיה דל'ארטה הפרימיטיבי שלה, דמתה למערכון של "ארץ נהדרת" שפרץ למציאות.
8. אתם מקשיבים אולי למודי בראון ברדיו, שמכריז באי חשק ובשעמום גלוי הכרזות שונות ומשונות בשם דיסקונט, בתום שידורי החדשות ב"קול ישראל"? כך הפך האדם הסופר-מוכשר הזה להיות הרפי גינת של דיסקונט; מִשדר ספורט אינטליגנטי לכרוז מטופש.
לפעמים יש שכר ועונש גם בעולם הזה. מי שנמכר לתאגיד - משלם על כך.
פורסם ב 28 בינואר 2010 10:30 במדור עובר ושב | 18 תגובות | אפשרויות
קצרצר - גילוי דעת מאוחר בעניין ספר העשור של ה"טיימס" וזה של "7 לילות"
הרומן "הדרך" של קורמאק מקארתי זכה בתואר ספר העשור של ה"טיימס" הבריטי.
"הדרך", לטעמי, הוא מקרה נדיר יחסית של רומן שמתחזה לרומן גדול, ומתחזה היטב, שכתב סופר - שעל סמך שני רומנים שלו שקראתי - שמתחזה לסופר גדול, ומתחזה היטב. אבל מתחזה.
ספר העשור שלי הוא "התיקונים", של ג'ונתן פראנזן.
הרומן "קול צעדינו" של רונית מטלון זכה בתואר ספר העשור של המוסף לספרות של "ידיעות אחרונות".
זהו רומן טוב בהחלט, אבל קואליציה של צרכים ושיקולים פוליטיים, פוליטקלי-קורקטיים ואקדמיים ניפחה את מעמדו באופן חסר פרופורציה.
ספר העשור שלי הוא "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז. זו קלישאה, אבל לעיתים קרובות קלישאות גם נכונות, כידוע.
הרשימה ב"שבעה לילות" הייתה מוזרה בכך ש - 5 מבין עשרת הספרים שנבחרו כספרי העשור ראו אור בשנתיים האחרונות.
האם הספרות העברית התעצמה לגבוה במאמץ אחרון לקראת תום העשור או שהזכרון של חלק מהשופטים לא התאמץ להתארך?
פורסם ב 10 בינואר 2010 21:36 במדור עובר ושב | 22 תגובות | אפשרויות
קצרים על "בדרכים" + אחד על "ארץ נהדרת"
1. "ארץ נהדרת" הואשמה בשמאלנות וספגה ביקורת טפשית ואף מסוכנת לחופש הביטוי מצד חוגי הימין על התכנים ששודרו בתוכנית הבכורה של העונה החדשה שלה.
אבל הבחירה של "ארץ נהדרת" לשדר ביום שישי, ערב בו הצופים הדתיים אינם יכולים לצפות בתוכנית, היא החלטה שגויה ואומללה. יש בהחלטה הזו עלבון גדול כלפי חוגים רחבים בציבור. כאילו אומרת התוכנית: לא רק שנבקר אתכם במערכונים שלנו, אפילו לא תוכלו לצפות בנו. אין לנו צורך לא בכם ולא בדיאלוג אתכם. אנחנו מדברים עליכם - לא אתכם.
2. כמה הערות לא שיטתיות וחטופות על "בדרכים"
א. קרה לי דבר משונה עם היצירה הזו שאני עומד בפני סיום קריאתה (את ההקדמות המדעיות הרבות שנוספו לה במהדורה הנוכחית טרם קראתי. השארתי אותן לסוף). לא מזמן כתבתי כאן על כך שבדרך כלל איני משנה את דעתי לגבי ספרים שקראתי בעבר, גם אם קראתים בבגרותי המוקדמת מאד, כשאני שב וקורא בהם היום. והנה, את "בדרכים" נטלתי לפני כשתים עשרה שנה לידיי בציפייה ובתשוקה גדולה ולא הצלחתי אז לסיימו. הספר הנחיל לי מפח נפש עצום. הוא נדמה לי כספרות פטפטנית, שטחית, חסרת ערך ובעיקר משעממת. והנה, אני קורא בו כעת, ואני אחוז בהתפעלות כמו בדלקה: איזו יצירת מופת כבירה! איזה סחף נהר אדיר ומטלטל!
מה אירע? האם הפרסום של הנוסח המלא כעת משנה כל כך את היצירה? ואולי זה התרגום של שאול לוין (למרות שהמתרגם הקודם הוא מתרגם נחשב, ובצדק)?
ב. על גב העטיפה מצוטט בוב דילן המביע את הערצתו ל"בדרכים". עובדה היסטורית מרתקת היא שמבשרי הסיקסטיז היו אינטלקטואלים וסופרים, אנשי המילים, בעוד בסיקסטיז היו גיבורי התרבות מוזיקאי רוק. שנות החמישים השמרניות ייצרו שורה של גיבורי תרבות אמריקאיים חתרניים שהיו ברובם הוגי דעות, סופרים ומשוררים: גינזברג ובורוז וקרואק ונורמן או. בראון, הם דוגמאות בולטות.
ג. מותר לי לטפוח לעצמי על השכם? טפיחונת קטנה? קראתי את היצירה ואמרתי לעצמי, "אבל זה ממש סלין, איך לא ראיתי בקריאה הראשונה את עוצמת השטף המילולי הסלינית שיש כאן, שמתחברת לשטף הקונקרטי של התנועה ביבשת האמריקאית (אצל סלין התנועה היא תלת-יבשתית)? אבל קרואק ידע בכלל מי זה סלין?". והנה, בעמוד 364, נזכר קרואק בזמן הנסיעה בחשמלית בדטרויט בכך שסלין נסע בחשמלית הזו גם כן (הוא מתכוון כנראה לגיבורי "מסע אל קצה הלילה").
ד. עוד השפעה וודאית לטעמי על קרואק היא של הסופר הגדול, בן דורם של המינגוויי ופיצ'ג'ראלד, תומס וולף (תרגם שניים מהרומנים הגדולים שלו בדרכו המיוחדת אהרון אמיר). ההיקסמות הארוטית של שניהם מהיבשת האמריקאית (כמו מהאישה הגדולה מ"וואלס עם באשיר", מבליח דימוי), מהנסיעה על גבה.
ה. צריך לשים לב לנקודה מרכזית באפוס הנוודי והכביכול מצ'ואיסטי הזה (ממש לא מצ'ואיסטי, ועוד על כך מייד). הגיבור, קרואק, חי עם אמו! היא הנוכחות היציבה הקבועה מאחורי כל מסעות הנדודים. ממנה הוא נוסע ואליה הוא שב. כדי להבין את הייחודיות של הסיטואציה, ושל הספר הגדול הזה (בקריאה הבוגרת שלי היום), צריך רק להיות קשוב למלוא האפקט הקומי הלא מכוון שמקופל בגב העטיפה: "ג'ק קרואק (...) חייו עברו בנדודים ברחבי ארצות הברית ובמגורים עם אמו תוך מרדנות בלתי נלאית בצורות החיים המקובלות ובערכים השמרניים של החברה הממוסדת". אתם מבינים? "מרדנות בלתי נלאית" ו"מגורים עם אמו"...
אולי זה מה שהפריע לי בתור קורא צעיר מדי ששמע שמועות מבטיחות על הספר הזה: מה זה הדבר הזה? זו היצירה הפרועה שהובטחה לי? גיבור שחי עם אמו?
ו. כי היצירה הזו היא ממש ממש לא מצ'ואיסטית. היא מקפלת בחובה תיאור של גבריות סופר-מורכבת ומתוסבכת. זה חלק ממה שהופך אותה ליצירת מופת, השילוב בין תשוקת המסע הגברית לגבריות השברירית והמתוסבכת שנחשפת בספר מבלי משים, בלי מודע (אני חושב שבאמת בלי מודע).
דוגמאות על קצה המזלג לגבריות השברירית: קרואק מאוהב ממש בשותפו למסע, ניל קסדי הפרוע, שמתנהג אליו לעיתים בנבזיות (עיינו במיוחד בעמ' 305, בדיאלוג ביניהם, בו אומר קרואק "שנינו הרגשנו נבוכים ולא בטוחים במשהו"); הוא תמיד, כמעט תמיד, לא משיג את הבחורות, וכשהוא כבר משיג הוא נשאר לגור עם הבחורה ולפרנס בזיעת אפיו את משפחתה, הכוללת ילד שאינו שלו; הוא אחוז ומטולטל בין דחפים סותרים של הקמת משפחה מחד גיסא (כן, כן! קרואק "האנטי-בורגני" כותב: "האמנתי בבית טוב, בחיים שפויים ובטוחים, באוכל טוב, בבילויים, בעבודה, באמונה ובתקווה. מאז ומתמיד האמנתי בדברים אלה. במידה של תדהמה קלטתי שאני אחד האנשים היחידים בעולם שבאמת מאמינים בדברים האלה בלי לטרוח להפוך אותם לפילוסופיה של המעמד הבינוני" - עמ' 298) ותשוקת מסעות, שהיא גם בריחה מאישה (עיינו באותו עמוד למטה וכן בעמוד 294: "בקצה הדרך האמריקאית יש גבר ואישה שמתעלסים בחדר מלון", יפה, לא?); כשהוא מנסה לשכב עם חברתו של ניל, בעידודו של הלה ובנוכחותו, ועל מיטת אביו (!) של קרואק, הוא פשוט לא מצליח לבצע את המעשה (245); כשהוא צופה בבחורה יפה באופן יוצא דופן הוא אומר: "אחחח בחורה כזו מפחידה אותי" (עמ' 343); קרואק מפחד להיקשר לבחורה צעירה כיוון שהוא חושש שיפתח "מערכת יחסים בוגרת" (עמ' 334) דווקא עם אמהּ (!).
רומן גדול.
פורסם ב 8 בינואר 2010 19:23 במדור עובר ושב | 18 תגובות | אפשרויות
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.
