כתב הגנה - מחשבות על רפואה.
לקוראים הידד!
השנה החולפת היתה אחת העמוסות בחיי. בחיי.
כמו שאלו שהיו קודם היו עמוסות, רק עוד הרבה יותר. שילוב של עבודה, משפחה, לימודים, יוזמות חדשות, המון הוראה, מילואים ועייפות אחת גדולה.
בשבוע האחרון שאלו כמה פעמים, אנשים אמיתיים, בשיחות פנים אל פנים מה קרה? למה הבלוג הזה שותק? האם נגמרו לי המילים?
חשבתי שאולי נגמרו, ואולי, אולי אני בונה את הסיפורים החדשים, אלו שילוו את חיי בשנים הקרובות.
לאחרונה ביקשו ממני לשדרג פוסט ישן בנושא רפואת המשפחה עבור עיתון הסטודנטים לרפואה באוניברסיטת בן גוריון - "דבשת" (בגליון 81). אני מביא אותו לכאן - כי יש בו חלק מהנושאים שמעסיקים אותי. ואמונה אחת גדולה, שמערכת הבריאות שלנו עומדת בסכנה גדולה. שאחת מהדרכים להבטיח רפואה טובה לכולם, כזכות בסיסית, עוברת דרך הרפואה הראשונית. זו של המרפאה. זו בה עומד אדם מול אדם, ובה ניתנת רפואה באהבה, באופן אישי, ומתוך היכרות אמת.
והרי הרשימה :
ד"ר בייקר
בראשית ימי לימודי הרפואה היה החזון או שמא פנטזיה? להיות רופא כפר. לעבוד במקום קטן ומרוחק, לבד, לבד, להיות חלק טבעי מקהילה בה כל אחד מכיר את חברו, ויותר מכך זקוק לו. כי בבית קטן בערבה הרופא הזדקק למכולתניק שצריך היה את הנפח לפרזול הסוסים, שהיה צריך את הרצען והסנדלר, וכולם יחד הזדקקו לרופא. בחלום הייתה כרכרה קטנה ושחורה, סוס קטן ושחור, תיק קטן ושחור, ואולי אפילו גלימה שחורה ומחממת. ככה רציתי. לעבור בשביל מאובק ולשמוע "בוקר טוב דוקטור", לקבל בקבוק שיכר אחרי טיפול טוב. להרגיש חלק משבט מודרני. טוב, ברור שגם הרופאים המיתולוגיים של מסע בין כוכבים בונס וקראשר, השפיעו. אולי אפילו יותר.
התפכחות
אחרי הפנטזיה באה גם האידיאולוגיה. תגובת נגד אישית אל מול הניכור של המקצוע שלי. בכל חדר בבית החולים ראיתי סבל אנושי מצד אחד, ורופאים אדישים מהצד השני. אנשים שהפכו לבעיות ולמחלות בלי איש מסביב. סובסטרט טוב לתרגול הרפואה הקדושה. לא הצלחתי לקבל את המצב של חולה בא חולה הולך. חולה מת, מתפנה מיטה, חולה מגיע. אדם הופך חולה. חולה נעלם. הביתה או באיסוף מהיר אל אבותיו. פנים, ועור וידיים וורידים ולב וריאות, בלי נשמה. רופאים רבים לא יודעים במי הם מטפלים, (יש כאלה, גם בתוך בית החולים שיודעים. שאוהבים), מה אהבותיו, תשוקותיו, במה הוא גאה. מי האנשים האהובים עליו ביותר. מה הטרגדיה הגדולה של חייו. מה ההישגים. איך היה רוצה למות... ולחיות? ואני רציתי להכיר את המושבניק טוב הלב, את סיפור הקרבות הנועזים ממלחמת השחרור, את הצלקת של כדור הלגיון הירדני. את הילדים שנולדו, אלו שחזרו אל האדמה. רציתי לעבוד עם אנשים. במקום סדרה זריזה של סטוצים מהירים רציתי את הרומן. מערכת יחסים. אלף מערכות יחסים.
שטחיות
שלוליות
למדתי שקשה לטפל רק באדם, יש מעגלים הולכים ומתרחבים בהם נוגעים. כל טיפול או התערבות כמו אבן בשלולית יוצרת מעגלי השפעה. במשפחה, בקהילה, בחברה? המעגלים האלו ברורים בקהילות קטנות. אני יודע שאם אעזור לחולה אחת להרגיש טוב יותר, זה יעזור לבעלה, לבנה, לחברה של הבן, לחבר של החברה, וברפרוף פרפר של תיאורית הכאוס, גם לי.
ברור היה לי שהצורה האולטימטיבית לעשיית רפואה שכזו צריכה להיות בקהילה קטנה. ברור היה לי שאני צריך להיות חלק מהקהילה, לחלוק את חיי עם המטופלים. לפגוש אותם בבוקר, לשבת אחר הצהריים עם כוס קפה או ביום שישי על בירה (אחת, כי אי אפשר להיות מסטול. מי יודע מתי יצטרכו אותי להחייאה חס וחסיסה).
לא ידעתי באמת כמה מחיר גובה העבודה מקרוב. מחיר כבד לפעמים. לפגוש את השכנים שלי ברגעי החולשה, לדעת את הצרות, לראות אותם ברגעים המכוערים, בחרדה, ואז לראות אותם שוב מחר בבוקר, גם אחרי רגעים קשים. יש ימים שבדרך הביתה מהמרפאה אני מרגיש שהשכנים, החברים לקהילה שאבו חלקים מהנשמה.
עיר הנמלים
כשהייתי ילד היה משחק כזה. מוציאים מקופסה מעין אקווריום פלסטיק, ממלאים בחול, צדים מלכת נמלים מבחוץ ואז יושבים ומסתכלים על העיר שנבנית. בשלב מסוים מפסיקים לדאוג למלכה ומתחילים לדאוג לעיר כולה. לקהילה.
אמרתי קודם שבמקום סטוצים רציתי מערכות יחסים, עם עומק. מערכת היחסים דורשת עבודה. מערכת היחסים עם קהילה דורשת הרבה יותר עבודה. צריך ללמוד את הקהילה, לדעת לחוש את הדופק שלה. לרפא אותה, ללמוד על המחלות הכרוניות שלה, החולשות והחוזק, ולטפל אם אפשר. חוסר יציבות או התקף חרדה קהילתי יכול להתבטא בחדר ההמתנה בתחלואה אמיתית. החלטתי שאני לא הולך ללוויות של המטופלים שלי. אני לא יכול. כל מוות או התקף לב פתאומי מביא לעשרות פניות עם מחושים בחזה. משבר בעיר הנמלים משפיע על הנחיל כולו.
אימפוטנציה
למדתי מהר גם שהיכולת שלי מוגבלת. משהו שבבית הספר לרפואה לא לומדים. לפעמים יש את הכלים לעזור לאדם חולה אבל משהו לא עובד. הוא לא מוכן, אתה לא מצליח לגעת, הזמן לא נכון. צריך ללמוד לסגת לאחור, לתת לדוקטור זמן לעבוד. רוב הלימודים שלנו הם בבתי חולים. הטיפול באנשים בבית החולים שונה לגמרי מהטיפול בחוץ. לסביבה המלאכותית של בית החולים מגיעים חולים עם בעיות שהרפואה יודעת להתמודד עמן. אנלוגיה ששמעתי פעם משווה את ההתמודדות עם חולי בבית החולים לסביבה של גן חיות. הכול סטרילי. שקט. מוגבל. בג'ונגל שבחוץ יש הרבה יותר פרמטרים לשינוי. הרבה יותר בעיות. למדתי שיש המון בעיות שאני עומד מולן ואין להן תשובה טובה. עייפות. כאבים במקומות שונים. גוף שמזדקן עם נפש צעירה שלא מוכנה. למדתי צניעות. אני לא יכול לעשות הכול. לא קל לנו כרופאים להכיר בכך שבעצם יש הרבה שאנחנו יכולים לעשות למען מעט אנשים, ומעט שאפשר לעשות למען הרוב.
פורסם ב 25 ביולי 2009 02:22 במדור רפואה | 15 תגובות
התגובות מתפרסמות על דעת ובאחריות כותביהן בלבד.
דינה ראלט [אתר] בתאריך 7/25/2009 7:19:05 AM
nחמם לב
הי אסי, אין כמוך...
להתחיל עם הרשימה שלך את הבוקר זה פשוט תנופה אדירה...
תודה
תמי [אתר] בתאריך 7/25/2009 9:01:59 AM
מרגש מאד מאד
מקווה שכמה שיותר רופאים לעתיד או להווה ייחשפו למה שכתבת כאן. כמה חום אנושי, כמה מורכב ופשוט גם יחד. כמה חסר המבט הזה, החומל והרואה והמתעניין במפגשים שאני חוויתי עם הרפואה. ברובם הייתי ליד מי שטופל (להיות ליד סבתא בבית חולים), במיעוטם הדי זניח לשמחתי, הייתי אני במפגש עם הרופא בקופת חולים, וכמה ניכור יש בסיטואציה הזו, בה בקושי נאמר שלום, שלא לדבר על חיוך. בה מספיק שאמרתי משפט אחד ומבלי להשאל אף שאלה (!), הוקלדו כמה מקשים והודפס לי מרשם... והופ צאי מהחדר יש מישהו אחרייך.
להיות חלק מקהילה, נראה לי שאין טעם לעשות שום דבר בלי זה, בטח לא מקצוע שעוסק במגע באנשים, בכאב ובריפוי.
חיפאית בתאריך 7/25/2009 1:32:31 PM
כמה טוב לפגוש אותך שוב!!!!
תמיד מלא השראה, חוכמה ואהבה.
המשך עבודה מספקת,ושנראה אותך גם כאן.
רוני בתאריך 7/25/2009 3:10:51 PM
אכן מחמם לב
אתה "מענטש" אמיתי, ודומה שכאלה פסו מן העולם.
וסליחה על ההשוואה המופרכת, אבל מייד נזכרתי בספריו הנפלאים של ג'יימס הריוט ואהבת החיים והאדם שיש אצלו.
רונית בתאריך 7/25/2009 8:53:59 PM
הו אסי אסי
אני כל כך אוהבת אותך וכל כך מעריכה אותך,
ואני אפילו לא מכירה אותך.
או שמא יש לומר מעולם לא נפגשנו.
כתבת כל כך יפה ומרגש, אתה כולך לב אתה, וטוב שהחלטת לפרסם את זה שוב.
שלחתי מיד לחברי הרופאים, ושולחת עוד אנשים לקרוא.
אתה נשמע כאדם מסוג נדיר (לצערי) - באמת שמח בחלקו
כנרת [אתר] בתאריך 7/25/2009 11:51:47 PM
טוב שחזרת
מעורר השראה, מנחם וחשוב לדעת את כל הדברים האלה. שיש מי שעוד מעיז לחשוב אותם, לרצות אותם ולעשות אותם.
וגם באמת החירות הזאת, ולקיחת האחריות הזאת, למרות הכל, למרות המגבלות התקציביות, החברתיות, המקצועיות והאנושיות.
נהדר.
ח ל י [אתר] בתאריך 7/26/2009 7:56:53 AM
*
אין עליך. כמה הרבה רופאים שוכחים על ולמה.
נ.ב. ותענה למייל שלך דוק :)
אלי הוז בתאריך 7/28/2009 11:33:19 AM
בתודה ובאהבה
בשם כל הבריאים, המאחלים לעצמם ליפול לידיך בעת צרה.
רונן ברוך [אתר] בתאריך 8/3/2009 11:11:11 PM
מעודד
הי,
אני סטאזר מתחיל בשלב זה, וחושב על התמחות ברפואת משפחה מהשנה הרביעית ללימודים.
מבחינת התחושות שלפני הבחירה, אני מזדהה
שמח לראות את התחושות שאחרי הבחירה.
שלא מדובר בתמימות, או בצעירות. שזה אפשרי להגשמה. שהשחיקה אמנם שוחקת אבל לא ממוטטת.
מחזק לי את הבחירה (שעוד לא נעשתה באופן סופי)
אני מרגיש גם כן שיש לי צורך ב"כתב הגנה" על הבחירה הזו, מול האישומים: משעמם, קופת חולים, חיים קלים, זקנים, אקמול, לא יוקרתי, אין כסף.
טוב לראות שהתשובות שאני נותן לעצמי הן לא תאורטיות בלבד.
ארך אפיים [אתר] בתאריך 8/21/2009 7:05:24 AM
בקשת רשות
זה יהיה בסדר מבחינתך אם אתרגם לאנגלית ואשלח לכל מיני מגזינים פה באמריקה? זה כל כך מעורר השראה מה שכתבת.
mio בתאריך 9/3/2009 4:15:35 PM
וואו
אני חדש פה בבלוג הזה אבל הוא כבר על קורא הרסס שלי.
אני לא רופא אבל חוץ מההבטים המקצועיים המניפסט הזה שלך הוא בדיוק מדהים אוסף הסיבות שהביאו אותי לחיות בקהילה קטנה ואינטימית בישוב קטן ורחוק.
תודה לך על הטקסט הזה. הוא מעורר השראה ומחזק את האמון במין האנושי (אמון שלאכרונה, לצערי, נזקק להמון תחזוקה)
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.
