זה הזמן להתאבל - וגם: יש מה לעשות
בני אדם מפרידים בינם לבין אחרים ללא הרף. אני ולא אני, שלי ולא שלי. ומצד שני אנחנו מתאחדים ומתמסרים ללא הרף – למשפחה, לחברים, ללאום. אני אוהב אותנו על שאנחנו כל כך מלאי סתירות. אבל לפעמים לסתירות הללו יש מחיר כבד ואז חובה על אדם לנסות ולנהוג שלא לפי טבעו.
דוגמא טריוויאלית – ותסלחו לי על הטרחנות שבה, תיכף נגיע לעיקר: יש לי שכנים חדשים. הם קנו את הדירה מעלי, שיפצו אותה והפכו אותה לדירת מחמד. באותה הזדמנות הם גם החליפו את קטע המרזב שעובר מעל לדירתם. כעת, מי שמרים את עיניו לעבר הגג של הבניין רואה צינור מתכת מבהיק (מעל לדירתם) שמתחבר משני צדדיו לצינור ישן, עלוב למראה (המרזב המקורי של הבניין). מראה מוזר ולמען האמת לא כל כך יפה. המרזב הישן לא דלף ואפשר היה להשאירו במקומו. אפשר היה גם לפנות לשאר הדיירים ולבדוק האם אנחנו מעוניינים לחדש את המרזב – את הבדיקה הזו השכנים החדשים שלי לא עשו. זכותם. זכותם גם להרגיש שקטע המרזב שמעל לדירתם הוא שלהם וראוי שיבהיק וינצוץ וזכותם להרגיש ששאר המרזב אינו שלהם וראוי שימשיך להרקב.
אלא שזה לא עובד. באו סופסוף הגשמים לחורף השחון שלנו ומסתבר שהשכנים שלי יצרו בעצם מיצג. החיבור בין המרזב המחודש לזה הישן הוא, איך נאמר זאת, רופף וכעת נשפכים להם מפלים מגובה הבניין. די מדהים לחשוב שמי שביצע שיפוצים בעלות של עשרות אלפי שקלים, לא הצליח להתקין חיבור של שקלים בודדים כמו שצריך. מהצד האחורי של הבניין נופל כעת מפל אל המרפסת של שכנים אחרים ומהצד הקדמי המפל יורד בדיוק מעל הכניסה כך שכל באי הבניין ויוצאיו זוכים למקלחת. מעניין בשבילי לחשוב על משל המרזב הזה. על כך שגם בין דברים נפרדים לכאורה יש חיבור ועל כך שמי שמדגיש את הנפרדות יתר על המידה, לא יטרח לוודא שהחיבור מותקן כפי שצריך.
בכלל בית משותף הוא זירה נהדרת לחוות את אי-הנפרדות של הבריות כולן.
עדיין לא התחיל המבצע הקרקעי של צה"ל. חמאס עדיין לא הצליח להנחית רקטה על גן מלא ילדים או לפוצץ מתאבד בקרב המון ישראלי. שלשום, בין הדיווחים ברדיו נוגנה מוסיקה שמחה של ימים רגילים. חשבתי לעצמי, שאם – או חס וחלילה כש – הפיגוע הגדול של החמאס יצא לפועל, או חיילים יהרגו במלכודת תופת, הרדיו ישמיע מוסיקה לגמרי אחרת. אבל השעון כבר מתקתק לא? הפיגוע או הרקטה המגה-קטלנית הם רק עניין של זמן, לא? אז למה מחכים עם המוסיקה של ימי זיכרון? לי נראה שהזמן להתאבל כבר הגיע.
אני פוחד שיטעו בכוונותי ולכן אבהיר: למרות הנימה המבודחת של הפסקאות הראשונות, בפסקה האחרונה אני בכלל לא ציני. אני כבר התחלתי להתאבל.
וכשם שההפרדה הזו בזמן - בין הווה לעתיד - היא אשלייתית, כך גם ההפרדה במרחבים הלאומיים: דווקא משום שאנו יודעים לכאוב על ישראלים שנהרגים מרקטות ובפיגועים, האם זה לא ברור שאנחנו יודעים לכאוב על פלסטינאים שנהרגים מאש צה"ל?
אני משוכנע שגם הטוקבקיסט המתלהם ביותר יודע לכאוב על פלסטינאים אבל המציאות כאן הצליחה ללמד אותו להתכחש לידיעה הזו. זה הזמן להתאבל, להתייפח. על המתים שלנו, על המתים שלהם. וזה שהמוות נגרם על ידי הצבא שלי רק הופך את זה לכואב יותר וזה שהמוות נגרם על מנת שהעם שלי יחיה בשלווה רק הופך את זה לנורא יותר.
גם אם ננסה להעמיד פנים שאנחנו לא יודעים את זה, הפלסטינאים ואנחנו מחוברים. וכל הדם השפוך של הפלסטינאים יזרום ויגיע אלינו דרך החיבור הזה. וכל הכאב של הפלסטינאים יעבור את כל הגדרות שננסה להציב בפניו ויגיע אלינו וירעיל כל שלווה מדומה שאולי נשיג.
* דרור בורשטיין פרסם בקשה של רופאים למען זכויות אדם לתרומות. תתרמו, זו ההזדמנות שלכם להציל חיים.
* אתמול התקיים בבאר שבע מפגש של יהודים וערבים:
"...למפגש חשיבה, להביע נכונות לעשייה משותפת המאפשרת להפגין את תחושותינו בדרכים לגיטימיות, בדרך שאינה מתלהמת."
מי שרוצה להצטרף מוזמנ/ת לפנות אל: ד"ר מרב משה, 0509371865. דניאלה יודלביץ, 052-6133017 , dyudelevich@yahoo.com. אנואר אלחוג'וג hjoojanwar@yahoo.com, בלה אלכסנדרוב bellaal@walla.com, מרואן עאמר marwano2@walla.com.
* והנה הזמנה של קבוצת "דור המדבר ליזמות סביבתית" לסמינר סופשבוע של נוער יהודי וערבי על מנת "להמשיך וליצור את הבסיס למרחב משותף ולחיים תקינים ועתיד משותף של ערבים ויהודים
בישראל בכלל ובנגב בפרט":
דווקא עכשיו - יוצרים מרחב משותף
סמינר המרחב המשותף חמישי 8/01/09 עד שבת 10/01/09
בימים אלו של התלהטות יצרים אנו מאמינים שיש להמשיך ולטעת את התובנה שעלינו, ערבים ויהודים בישראל להמשיך ולבנות חיים במשותף.
במסגרת תוכניות המרחב המשותף של דור המדבר ליזמות סביבתית צעירה
אנו מזמינים את בני הדור הצעיר נערים ונערות בגילאי 17- 19 להשתתף בסופשבוע של עשייה סביבתית משותפת, סדנאות ודיאלוג.
הפעילות בתוך השלווה והשקט המדברי בחוות צל מדבר שעל מצוק מכתש רמון בצמוד לעיירה מצפה רמון.
חמישי 8/1 : התכנסות ב 16:00 בבאר שבע נסיעה משותפת למצפה רמון.
התארגנות במקום, ארוחה משותפת וערב של סדנאות תיאטרון ומוסיקה.
שישי 9/01 : השכמה מוקדמת לטיול ניווט אל לב מכתש רמון. פעילות של סדנאות משימות בטבע עבודת צוות וחשיבה יצירתית. רכיבה על אופניים על מצוק המכתש ובניה אקולוגית בחומרי אדמה.
ערב סביב "קדרה ומדורה" וסדנת דיאלוג אל תוך הלילה.
שבת 10/01 : השכמה מאוחרת לארוחה משותפת הליכה שקטה במצפה רמון וסדנאות של מדיטציה ותנועה. אחה"צ סדנת "יוצרים מרחב משותף"
- יתכנו שינויים בסדר הפעילות בהתאם לקבוצה ומזג האויר
דמי השתתפות סמליים 80 ₪ בלבד כולל: סדנאות ,לינה במאהל ע"ג מזרונים (יש להביא שק"ש) וארוחות צמחוניות בבישול משותף. נסיעה בתחבורה ציבורית ע"ח המשתתפים.
להרשמה ופרטים נוספים : זיו – 0546277413 www.navadim.org
פורסם ב 1 בינואר 2009 09:18 במדור החומה צריכה ליפול | 7 תגובות
התגובות מתפרסמות על דעת ובאחריות כותביהן בלבד.
שועי [אתר] בתאריך 1/1/2009 9:33:07 AM
גם אני
וכבר כתב לאו-צ'ה
כי הצבא ראוי שיניף דגלי אבל, וראוי על כך להיאנח
כי מי שמכין מטבח מצר המנבח (טבח מאויב מציק
)דבר חשוב שוכח
והוא שיגמור בשיר מזמור לכבוד המוות המנצח
וחבל שהסדנא המדברית היא לצעירים שבנו
הייתי מוותר על כמה משנותיי, בכדי להצטרף לנוער שכזה
שלמה בתאריך 1/1/2009 10:03:14 AM
לכל עת
כנראה שאין מה לעשות וכל אחד כאן ברשימות בטוח שהוא ימציא ויחדש ויהיה הגורו הבא. כבר אמר החכם מכל אדם שלכל דבר עת משלו.
במקרה שלנו, עוד יבוא הזמן להתאבל על קורבנות שני הצדדים, אבל כעת זה זמן לסולידריות ולתמיכה. ומי שחורת כעת על דגלו את האבל, זורע פילוג במו ידיו ומוציא עצמו מן הכלל. אולי לך זה לא אכפת - אבל אותי אישית זה מעציב.
פשוט קח בחשבון את מימד העיתוי. אף אחד לא אומר שלא צריך להתאבל - רק תבחר נכון את הזמן לכך.
מיקי בתאריך 1/1/2009 3:02:59 PM
רק עכשיו התחלת להתאבל?
ואני חשבתי שעשית זאת ביום שנפל הקאסם הראשון על שדרות?
מענין למה רק עכשיו התחלת להתאבל.
אני מתחיל לפקפק בטוהר הערכים שלך
כיון שאולי הכל פוליטיקה
ודעתך ברורה - זוהי זכותך
אבל בבקשה אל תרמה אף אחד - זה לא קשור בכלל בערכים או ברגישות אנושית
avivsky [אתר] בתאריך 1/3/2009 12:02:38 AM
ללא נושא
שלמה,
בדקתי עם התלמידים שלי. הם השתחוו, נישקו את כפות רגליי והבטיחו לי שאני לא גורו.
אני מקוה שלפחות על הקורבנות היהודים אתה מרשה לי להתאבל.
אתה מרשה לי להתאבל אבל לא עכשיו - אני מצטער, אבל מנגנוני האבל שלי לא מסכימים להשעות את עצמם לטובת המאמץ הצבאי. ובבקשה ממך, הצער שלי, גם אני מפרסם אותו בבמה הזו, לא באמת זורע פילוג. אם אתה חושב אחרת אז אולי חסר לך ביטחון בצדקת הדרך (בהחלט יש סיבות להיות חסר ביטחון).
מיקי,
יש צדק בדבריך. הגלגל התחיל להתגלגל מזמן ועכשיו זה מאוחר מידי להתעורר. אבל זו לא סיבה להמשיך לישון.
ולשניכם - אני בטוח שיש אנשים שתומכים במלחמה הזו שישראל יזמה ועדיין חשים פחד, צער ומצוקה (גם על הפלסטיאנים שנהרגים).
כל כך קשה לכם לקבל את זה?
דודי [אתר] בתאריך 3/12/2009 12:27:06 AM
מילים משיר
שלום לכולם,
אני מצתת מילים של שיר שלי שנכתב מזמן:
"המלחמה, בסוף אוכלת, את גיבורי הניצחון. ודור לדור האנשים רוצים לבדוק אם זה נכון..."
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.
