המחילה המעופפת

כדי להיות לידנו היש צריך מילים וכדי / שנהיה לידו עלינו למחוק אותן, ואין / לקצר את הדרך בין שתי התנועות
(ישראל אלירז)

מכירת אמנות מהמחסן לקראת יום האשה, עמותת מען

עלמה שניאור

פורסם ב 4 במרץ 2010 12:49 במדור חברתי | 2 תגובות | אפשרויות

שיר חלום

לפעמים חלומות הם לא פרשנות, או כמיהה, או תיווך, או אוסף סמלים. לפעמים הם פשוט הדבר עצמו.

*
 
אני בתוך מיטה. הוא, שֶחָזָר- מאיפה שהיה או לא היה, יושב ומדבר, מדבר על חַלקִים,
ואני אומרת: לא רוצה חלקים, אני רוצה את הדבר השלם.
ברגע הזה ברור ההבדל בין אחד לבין שבריו, חד ובהיר כמו אהבה או כמו פחד
וברורה יותר מכל העייפות שעוטפת אותי בכובד שיש בו מן הרוך
ובלי להתנצל לפניו כפי שאולי הנימוס מחייב
אני נשמטת אל המתיקות ההכרחית שרק החזרה אל עצמי יכולה להעניק
והוא מיטיב את השמיכה על חזי, ונעלם.
 

(נובמבר 2009)

פורסם ב 28 בנובמבר 2009 18:28 במדור שירה | 7 תגובות | אפשרויות

הרהורים על כסף וטיפולים, ואף מילה על השינויים ב'רשימות '

 נתחיל דווקא מהסוף (של הכותרת), הרבה דיבורים על סוף יש כאן ברשימות בימים האחרונים,וזה ממש מדגדג להתחיל לכתוב על שינויים הגירה עזיבה ועוד מילים שמעוררות את הלב והזכרון והכמיהה.

אבל אני אשאיר את זה לפוסט אחר, בעיקר כי אני אופטימית, בינתיים נחגוג את האפשרות להעלות פוסט חדש.

מאמר זה, שפורסם באתר סינית - מרכז למטפלים ברפואה סינית, הוא הרהור בנושא שבעיניי מדובר פחות מדי -כסף וטיפול.
מטפלים, ואתרים למטפלים, כותבים ומדברים הרבה על שיווק, על איך להגיע למטופלים ואיך להשאיר אותם אצלנו. מדברים על כסף גם כאחד מהגבולות שמייצרים סביבה בטוחה לטיפול – החשיבות של תשלום עבור טיפול בסכום ידוע מראש.
אבל מה הכסף וקביעת הסכום שניגבה מייצרים אצלנו, במערכת היחסים שלנו עם עצמנו ועם המטופל? ואיך זה משפיע על כמה מטופלים יהיו לנו?
 
כסף הוא נושא טעון עבור רובנו, אם לא כולנו. אנחנו רוצים להרוויח אבל לא להיות רודפי בצע. לא לקבל פחות מדי ולא להרגיש מרומים או מוערכים מעט מדי. אנחנו זקוקים לכסף פשוט כדי לחיות ולספק את כל צרכינו וגם כדי לתמוך ביכולת הטיפול ולהרחיב את הידע שלנו, ולא פחות חשוב, כדי להנות מדברים שכסף מאפשר.
 
מאז התחלתי לעקוב אחר הבלוג של רואי על רפואה סינית קהילתית, ובעצם עוד קודם, עלו הרבה שאלות ביני לביני בסוגיית התשלום, בעיקר כי לתחושתי זו שאלה שעד שלא יימצא לה הפתרון ש'יתיישב' טוב, לא אוכל 'לצאת לעולם' כמטפלת, באופן שלם ונוכח כפי שאני שואפת.
 
עם התקדמות הלימודים המהלך הטבעי למטפל הוא מעבר מאימון וטיפול בחברים וקרובי משפחה, לטיפול באנשים אחרים, ממעגלים רחוקים יותר שיגיעו אלינו רק למטרת הטיפול.
 
המעבר הזה תלוי בהרבה נסיבות. הוא מלווה בהתארגנויות טכניות ומנטאליות (שינוי תפיסה עצמית מסטודנט למטפל).
אחת השאלות שמטפל צריך להתמודד איתן היא שאלת המחיר שיגבה עבור טיפול, האם הוא מוכן לתת הנחה, למי ובאיזה תנאים.
 
הסכום שנקבע מושפע מכמה גורמים, המרכזי שבהם הוא כנראה המחיר המקובל אצל מטפלים מסוגו, וכן ניסיון המטפל, הוצאות שיש לו (שכירות קליניקה, נסיעות) איזור מגורים וכן הלאה.
 
כשסטודנטים מתחילים לטפל מתעורר דיון סביב השאלה כמה לגבות על טיפול. יש בשיחות סביב הנושא הזה סקרנות ורצון לשמוע סכום שיניח את הדעת, שיאשר את מה שאנחנו יודעים על כמה ראוי, מותר ומקובל.
אז מה הבעיה? יש סטנדרט, יש טווח מחירים מקובל, קדימה - אפשר להתחיל לשלוח מיילים ולהזמין אנשים לטיפול והם יבואו. לא? אז כידוע, לא בטוח בכלל. להרבה מאד מטפלים אין מספיק עבודה. הרבה מאד מטפלים עוזבים את התחום כי הם לא מצליחים להתפרנס, והרבה מטפלים עובדים, במקום או לצד עבודה פרטית, בקופות חולים בתנאים מחפירים ונאלצים לשבות כדי להעלות לדיון את תנאי העסקתם, כפי שקורה בחודשים האחרונים בכללית משלימה.
 
כפי שאומר גם רואי, יש פרדוקס בעובדה שאני כמטפלת אבקש על טיפול מחיר שאני עצמי לא יכולה לשלם, לא על טיפול קבוע, לעיתים קרובות ולאורך זמן.
חלק מההתכוונות של טיפול ברפואה הוליסטית הוא שלא להגיע לטיפול אחרי התפרצות המצב האקוטי, אלא לפעול לתחזוק הגוף בצורה נכונה באופן שגרתי, לחזק אותו ואת מודעות האדם לדרכים בהן הוא יכול להיות בריא יותר - אם זאת על ידי תזונה מתאימה, היכרות עם מה מועיל לנו ומה מזיק, הנחיות לפעילות גופנית וכד'. מודעות כזו לא יכולה לקרות ולהתקיים מטיפול חד פעמי, היא מחייבת תהליך משמעותי או מפגשים קבועים עם המטפל, גם אם לא בפרקי זמן צפופים.
אם אני וחבריי המטפלים לא יכולים להרשות לעצמנו ללכת לטיפולים באופן קבוע  – למי אנחנו, כמטפלים, פונים? לאנשים 'אחרים'. לא לסטודנטים, לא למי שנמצא בתקופה לחוצה כלכלית, לא למי שמגדל ילדים, לא למי שנמצא בסביבתנו הטבעית והקרובה, כלומר מי שממילא יש יותר סיכוי שתהיה לנו איתו שפה משותפת ואולי, (וזה באמת רק אולי) לכן גם סיכוי גדול יותר לעזור לו ביעילות ומהירות.
 
הפואנטה  ברורה – מצד אחד יש המון מטפלים שאין להם מספיק עבודה, ואולי בעצם הם היו מוכנים ורוצים לעבוד גם במחיר נמוך יותר (והרי הם עושים זאת בקופות החולים), מצד שני יש הרבה מטופלים פוטנציאלים שלא מגיעים בכלל לטיפול כי זה יקר מדי, כי זה לא משהו שנמצא בסביבה המיידית והמוכרת להם, וקל יותר ללכת לרופא, לקבל מרשם ולחסל את הסימפטום או פשוט להתעלם מבעיה, כאב או אי נוחות מהסוג שרבים מאיתנו חיים איתם לאורך זמן.
 
המטפלים במלכוד – הורדת מחיר מתחת לסטנדרט המקובל מערערת לכאורה על טיב הטיפול שלהם, מציגה אותם כמטפלים לא טובים מספיק או שלא מעריכים את עצמם ככאלה. במילים אחרות זה עניין של אגו ושל חוסר יכולת לבדוק את האפשרות לבחור סטנדרט אישי שאינו לגמרי תלוי במקובל בשוק.
 
בקהילה (סנגהה) של תרגול הויפאסנה אליה אני שייכת, נפוצה שיטת הדאנא. דאנא היא מילה בשפת הפאלי ומשמעותה נדיבות, רוחב לב, נתינה.
התרגום המעשי של דאנא הוא נתינה ללא תנאי – כך למשל ניתנים קורסים והרצאות בבודהיזם וויפאסנה ללא מחיר נקוב. בכל פעילות יכולים המשתתפים לתרום על פי רצונם ויכולתם למי שהעניק להם את הלימוד, אך הנתינה אינה תנאי לקבלתו.

כמו שאומר סטיבן פולדר: "העמותה מגלה שבדרך כלל הבעיה היא להסביר לאנשים על כלכלה מסוג אחר. כאשר מגיעים מחיים בהם כולם עסוקים בלנצל כמה שיותר אחד את השני, חלק מהאנשים מתבלבלים: זה מוזר וכמעט טוב מכדי להיות אמיתי, חייב להיות כאן איזשהו תרגיל". אבל אין כל תרגיל. זוהי דאנא".
מתרגלי ויפאסנה מכירים את הנוהג הזה וגם אם לוקח זמן להתרגל אליו ולהפנים אותו על גמישותו ועל האהבה שבבסיסו, בתוך קהילה מתרגלת הוא טבעי וברור. למי שלא מכיר את הדאנא, דרוש זמן  כדי לחוות את החופש ומערכת היחסים שהוא מאפשר.
הטיפול בדאנא משאיר את התשלום אפשרי עבור מי שמתקשה לשלם ומאפשר לו חופש ושינוי לפי התנאים האפשריים לו ולפי צו ליבו, ללא הצורך לבקש הנחה או ליצור משא ומתן עם המטפל. לא פחות חשוב, הוא מאפשר לתת ככל שהלב רוצה, להיות נדיב באמת.
 
הנתינה בדאנא יוצרת מצב ללא ודאות (מצב שהבודהיזם מניח ממילא כקיים כל העת ובכל הקשר, אבל בחיינו הכספיים עיקרון אי הקביעות הוא לא הדבר הראשון שרובנו נרצה לשמוע עליו). למטפלים בדאנא רצוי שיהיה מקור הכנסה אחר, ידוע ובטוח עד כמה שזה ניתן, שיאפשר להם לתת מתוך תחושת שלווה ושלמות, ללא לחץ, ללא התחשבנות בלתי מודעת מול המטופל וכן הלאה.
 
 
אין לי ספק שטיפול בדאנא עשוי לבלבל אנשים שזקוקים לאמת מידה ברורה חיצונית, עד כדי הימנעות מלהגיע למטפל שעובד כך. קל יותר להגיע למטפל שיודיע לנו מראש על כללי תשלום שהוא בחר, כך האחריות אינה על המטופל (מלבד האחריות לשלם..), הדברים ברורים ואין ערפל או לחץ סביב השאלה כמה לשלם, עם כל התכנים הנלווים אליה (כסף כהערכה, נמוכה או גבוהה מדי, הקושי לתת יותר או פחות מדי, המחשבה מה המטפל יחשוב עלי, ההחלטה עד כמה אני רוצה ו/או יכול לשלם וכו').
 
אין לי מסקנה ברורה וחד משמעית בנושא. אני עדיין מחפשת את 'דרך האמצע' שתאפשר לי לחוש מצד אחד תחושת תגמול נאות עבור מה שאני נותנת, ועם זאת את היכולת להעניק למי שזקוק ורוצה באמת לקבל, גם אם אין ביכולתו לשלם לי סכום סטנדרטי כלשהו.
 
 
 
   
 
 

פורסם ב 22 בנובמבר 2009 23:23 במדור מחשבות | 8 תגובות | אפשרויות

הוא כאן

אני יודעת שעוד צפויים חמסינים, כי ככה זה בספטמבר, ובטח ביום כיפור.
ושמוקדם מדי להגיד שהקיץ נגמר.
אבל יש סימן אחד בלתי מעורער, שלי אישית גורם אושר צרוף.

הסתיו הגיע

פורסם ב 9 בספטמבר 2009 19:42 במדור מחשבות | 5 תגובות | אפשרויות

הזמנה למכונית המוזיקלית והרהור על נדיבות

אני לא בטוחה אם מחוות של נדיבות הן דבר כל כך נדיר בעולם האמנות, או שמא הלב שנפתח לנדיבות מבפנים ומבחוץ נעשה רגיש וזריז יותר בגילוייה כשהיא מופיעה, כמו עכשיו, למשל. (בעצם אני מהמרת על אפשרות שתיים, אבל העולם מוזמן לאתגר את המחשבה הזו).

ביום חמישי הקרוב נפתחת בגלריה ג'ולי מ. בתל אביב התערוכה טונגסטן2009 של קרין מנדלוביץ'.
אני אוהבת את קרין וגם את העבודות שלה. אני לא יכולה לחשוב על אף אמן אחר שעמדתי מול עבודה שלו והתגלגלתי, ממש, מצחוק. צחוק אמיתי שברור שהוא נוגע במשהו אמיתי שנוכח בחיים שלך, אחרת הוא לא היה כל כך מצחיק.
אני אוהבת את זה שמול ועם העבודות של קרין אפשר להגיד חציית גבולות בין אמנות לחיים עצמם וזה לגמרי 'יושב' ולא כאיזו אמירה ביקורתית של המבקר עצמו אלא כמעשה ממשי, יומיומי, רציני ומגוחך באותה מידה גם יחד.

בהזמנת קרין אני מתארחת בתערוכה שלה, יחד עם עוד 35 אמנים.
כל אחד תרם 20 דימויים שיוקרנו למשך 20 שניות כל אחד, לפי סדר הקרנה שמפורט כאן למטה.
יום חמישי הזה, החל מאחהצ - זה האירוע הספציפי ופתיחת התערוכה שלכל אורכה יהיו  הרבה ארועים שונים (ומשונים). יש משהו קרנבלי בהתרחשות הזו (ובאלה שיבואו אחריה ברצף האירועים של מועדון טונגסטן שקם לתחייה בתערוכה), משהו שמח ונדיב ולא לוקח את עצמו ברצינות יתר גם כשהוא מאד רציני. ובעיקר, מאד נדיב, בעיניי.

פורסם ב 31 באוגוסט 2009 21:58 במדור אמנות | 0 תגובות | אפשרויות

מקום לגדול - בית ספר פתוח חדש בכפר הירוק

מקום  לגדול

 
 
בלב הכפר הירוק נולד בית-ספר חדש ופתוח: כל ייעודו הוא חופש התפתחות לילדים. ייסדנו מרחב בו יוכל כל ילד לקבל קשב ממוקד, לחוות העצמה ולתת לה ביטוי, להתקדם בקצב אישי וליהנות מסביבה ירוקה ומחברה מגוונת, לומדת וגדלה. את הידע וההשכלה שיבקשו, יקבלו הילדים מתוך תשומת לב לתרבות הדיאלוג, עידוד חופש המחשבה והיצירה.

יש מקומות פנויים ועוד לא מאוחר להצטרף
 
1.9.2009
 
ההרשמה לחטיבה צעירה בשנה"ל תש"ע בעיצומה  
קבוצה רב גילאית  של 30 ילדים בני 4-8
 
 להיכרות והרשמה - נפגשים בכפר הירוק בימי ששי בשעה 10:00

ליד מגדל המים (אנא תאמו איתנו מראש)
 
 
לקבלת פרטים אפשר לפנות לכנרת גולן- הוז 050-9557245
או לנועה ברוך 050-8821287, או במייל baruchnoa@gmail.com

פורסם ב 14 ביולי 2009 18:46 במדור על בית הספר | 5 תגובות | אפשרויות

כוח לעובדים - גם למטפלים ברפואה משלימה

לפני כמה חודשים הענקתי לעצמי במתנה טיפול שיאצו. המטפלת המוכשרת שלי, שסיימה לפני זמן לא רב את לימודיה, סיפרה לי שהחלה לעבוד באחת מקופות החולים, שהיא לומדת מזה המון, שהיא עובדת כמו מטורפת, בלי שהיתה לה בחירה של ממש לגבי מספר ואורך המשמרות שלה.

קופת חולים זה עסק כלכלי, צריך להספיק כמה שיותר מטופלים בכמה שפחות זמן, איכות הטיפול היא ממש לא הדבר שנמצא בראש סדר העדיפויות.

זה לא חדש ולא מפתיע, אני אישית משתדלת שלא להגיע לקופת חולים אלא אם אני חייבת, כי בחלק לא מבוטל מהביקורים שלי אצל רופא/ה הרגשתי שאני על פס ייצור. אני כרטיס מגנטי + בעיה שצריך לפתור, במהירות האפשרית ובמינימום עיכוב.

הגישה הזו כמובן מנוגדת לחלוטין לכל מה שהרפואה המשלימה מבוססת עליו - קשר אישי עם המטופל, אבחון שנובע מתשאול מעמיק ונוגע בכל תחומי החיים, וראייה כוללת של הפיזי והרגשי, ספציפית לאדם ולא לסימפטום ממנו הוא סובל.

לא יצא לי לקבל טיפול 'משלים' דרך קופת חולים, ואני רק יכולה לנחש שעם כל הרצון הטוב של המטפלים, הם לא תמיד יכולים להעניק את הטיפול המיטבי, שהיו רוצים להעניק, כשהם עובדים בתנאי לחץ ותגמול נמוך כאלה.

יש לזה מחיר, ומי שמשלם אותו הם המטפלים שעובדים שעות ארוכות בתנאים שלא ייאמנו (25 ש"ח לטיפול?), בעוד הקופה, תרתי משמע, סופרת את הכסף.

שמחתי להתעדכן שמטפלי קופ"ח כללית משלימה הקימו ועד עובדים בסיוע ארגון 'כוח לעובדים', ואני מאחלת להם הרבה הצלחה במשא ומתן על מה שאמור היה להינתן להם בלי משא ומתן.

וכאן כתבה יעל קונש, מורה לפלדנקרייז ויו"ר האיגוד.

פורסם ב 25 במאי 2009 23:22 במדור חברתי | 4 תגובות | אפשרויות

הראה מה שיש לך להראות

(קודם כל - איזה כיף שהמערכת תוקנה ואפשר להעלות תוכן! תודה לדואגים לכך :))
 
את השיר הזה, Way to Blue של ניק דרייק, הכיר לי תלמיד שלי לשעבר. 
'לשעבר' בהקשר הזה נכון רק טכנית, כי הנער היצירתי, רחב-הלב ומלא-הקסם הזה ממשיך ללמד אותי ואני מקווה שלפעמים גם אני אותו.
הלימוד הזה לא זקוק לקירות של כיתה ורשימת שמות בשביל להתרחש, הוא קורה מתוך קשר שיש בו הרבה הבנה וסקרנות, ובעיקר הרבה אהבה. פעם כתבתי כאן על תלמידים מהסוג הזה, אלה שבזכותם הדרך לכיתה רצופה התרגשות ושמחת יצירה וגילוי.

זה השיר שרציתי לשמוע כשהגעתי הערב הביתה.
חיפשתי את המילים שלו וכשקראתי אותן, בלי לנבור ולהסביר הרבה הרגשתי שכל זה קשור מאד לדברים שכתבתי בפוסט הקודם, על נוכחות ועל ההכרח בקשר וביחסי גומלין כדי להיות נוכחים כאן ועכשיו.
בשורות הראשונות של השיר, שמעתי בקשה ממישהו אחר להיות זה שנותן פתרונות, אבל ככל שהמשכתי, השיר נקרא בעיניים או לב של תרגול, והבקשה לדעת את כל מה שניתן לדעת הפכה רחבה הרבה יותר, חופשייה הרבה יותר.
בקשה או כמיהה שאיננה מבקשת ממישהו ספציפי אלא ממי שיהיה באותו רגע מורה שלי, תלמיד שלי, ומרגע שבו אין הפרדה בין הדברים או האנשים בעולם – מכל מי ומה שנמצא כאן ועכשיו.
מי שלומד הוא מי שמלמד ולהפך.

Tell me all that you may know
Show me what you have to show

– איזו בקשה נהדרת, בקשה לנוכחות ולאי הסתרה.
 
  
Don't you have a word to show what may be done
Have you never heard a way to find the sun
Tell me all that you may know
Show me what you have to show
Won't you come and say
If you know the way to blue?

Have you seen the land living by the breeze
Can you understand a light among the trees
Tell me all that you may know
Show me what you have to show
Tell us all today
If you know the way to blue?

Look through time and find your rhyme
Tell us what you find
We will wait at your gate
Hoping like the blind.

Can you now recall all that you have known?
Will you never fall
When the light has flown?
Tell me all that you may know
Show me what you have to show
Won't you come and say
If you know the way to blue?

פורסם ב 20 במאי 2009 00:23 במדור מחשבות | 3 תגובות | אפשרויות

אמיתות נאצלות ברחוב סומסום

יש דברים שכשמתרגלים או לומדים אותם, הם נכנסים והופכים לחלק מאיתנו, ולנקודת מבט ממנה רואים את הכל.

בשנים בהן עסקתי בצילום באינטנסיביות, ראיתי את העולם בפריימים. לא משנה איפה הייתי ובמה התבוננתי, הכל היה פריימים פוטינציאלים, קומפוזיציות שהתארגנו מעצמן.

המצב הכי קיצוני ומופרך בהקשר של הצילום היה מגיע בלילות הארוכים בתוך חדר חושך, כשהייתי מדפיסה תמונות צבע. הדפסת צבע ידנית מזמנת שעות על גבי שעות של תיקונים קטנים ונסיונות לזהות איזה צבע צריך להוריד או להוסיף להדפסה (גן עדן של ממש לפרפקציוניסטים ומזוכיסטים). בשלב מסויים העיניים היו מתחילות לחפש סטיות צבע גם כשלא היה צריך, כלומר במציאות הבלתי מצולמת, ופתאום הייתי שומעת את עצמי חושבת, שהקיר במסדרון נראה ירוק מדי, או שצריך להוסיף קצת מג'נטה לשוקולד שאכלתי באותו רגע. (אכלתי הרבה שוקולד באותם לילות הזויים במסדרונות בצלאל, כשמכונת הממתקים במסדרון של קומה 7 זרחה כמו הבטחה, ובדרך אליה ועל ידה היה אפשר לפגוש עוד אנשים טרוטי עיניים באותו מצב של היפוגליקמיה).

ולפעמים זה קורה לא באופן שמסבך את החיים אלא באופן שעוזר להבין אותם או להיות בתוכם. דוגמא אחרת לגמרי  -
בשנה וחצי – שנתיים האחרונות אני מתרגלת מדיטציית ויפאסנה. מושגים חדשים (שבעצם היו שם תמיד, אולי גם אצלי בראש, או בתודעה) נכנסים לשפה שבה אני חושבת ומרגישה. כשאני מדברת עם אנשים שמתרגלים, יש לנו אוצר מילים ונקודת מבט משותפים, בלי קשר לנושא השיחה הספציפית. אוצר המילים, ואולי הרעיונות בכלל, יהיה שונה לפחות במעט מאלה שאשתמש או אתקל בהם בתוך שיחה על אותו נושא עם אדם שהתרגול זר לו.
 
גם הקטע המופתי הזה מרחוב סומסום, יצירת מופת וסוכרייה מרוכזת של נוסטלגיה, נראה פתאום אחרת. תמצית הבודהיזם בשלוש דקות.
 

המיפלץ הקטן משתוקק להיות 'שם', ומכיוון שלא שם הוא נמצא, כל ניסיון להגיע ל'שם', נידון לכישלון. ההיצמדות  לרעיון של 'להיות שם', גורמת לסבל (אי נחת, תסכול, כעס, היצמדות וכו') ולתנועה חסרת תוחלת. 
בשביל עוגי ועזרא, הדברים פשוטים: יש שם ויש כאן. מי שנמצא כאן, לא יכול להיות שם. בסופו של דבר הם עושים מעשה לא בודהיסטי במיוחד (אם כי על זה, אני משערת, יכולות להיות חילוקי דעות), ועוזבים אותו לבד עם הבלבול והסבל שלו, ועושים זאת בלי הרבה חמלה. אבל גם ברגע הזה הם כל כך מקסימים.
העזיבה שלהם משאירה אותו לרגע במקום הנחשק - שם. רגע של אושר קטן ומזויף - מזויף מפני שהוא נולד מתוך היצמדות לרעיון שרק מישהו אחר יכול להעניק לו ממשות, ולא מתוך חוויה שלו עצמו.

האשליה מתנפצת כשאמא מגיעה ובבת אחת מחזירה אותו ללופ שטעה לחשוב שהצליח להתגבר עליו.
אבל אי אפשר להישאר באמת שם, כי להיות שם זה להיות מנותק, בלי קשר, בלי יחסי גומלין, מצב שיש בו סבל והוא לא טבעי – בטבע אנחנו ביחסי גומלין כל הזמן עם כל הסובב אותנו.
אפשר להיות באופן מלא רק איפה שאנחנו נמצאים, כלומר כאן.
המפלצון החמוד יפסיק לסבול רק כשיניח לתשוקה להיות שם, וילמד להיות נוכח במה שקורה ברגע הזה, כלומר כאן.

כל הזמן, שוב ושוב לחזור אל הגוף אל הנשימה אל מה שחולף בתוך, ומה שמורגש. ושוב, אל הגוף, אל הנשימה, אל מה שמורגש. "זה נראה כמו עבדות אבל זה החופש הכי גדול" אמר לי השבוע איש אחד חכם.

פורסם ב 15 במאי 2009 15:25 במדור מחשבות | 15 תגובות | אפשרויות

שיר ללא שם למזג אויר אביך

אני בדרך. מבעד לחלון
עיניי מנסות להתקרב, לגעת לרגע
בכל מה שעוד ניתן להבחין בפרטיו,
גזע עץ, פני נערה, עמוד חשמל -
כי מעבר להם, כבר מכסה אבק צהוב
את העיר, את העולם.
 
אבל למעלה, בשמיים העכורים, הַמַרִים 
הירח מתעקש כבר לזרוח במלואו
(נדמה היה שנעלם כשהאוטובוס פנה פניה חדה, אבל מיד חזר)
הילתו בוהקת מעבר לקו המִתְאָר העגול
כאילו יד נדיבה פיזרה את האור.
הוא מסַנוור
כמו שגיאה,
כמו אהבה.
 
ופתאום הוא הופך סימן ברור לנוכחותךָ
ולא אכפת לי אם ברגע הזה אני מגזימה או מייחסת
לירח או לךָ  משהו שאיננו קיים
למשל, רצון שלא תלוי בדבר
להמשיך ולהביט בי
לשמור עלי מהמרחק המדויק
עד שהאובך יתפזר
והרבה אחריו.

פורסם ב 5 במאי 2009 22:15 במדור שירה | 2 תגובות | אפשרויות

אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.

כל הזכויות שמורות לתמי ברקאי.
אתר זה מתארח ברשימות, אוסף אתרים אישיים המבוסס על מערכת ניהול התוכן קונטקסט מבית קונספציה, ומשתמש במנגנון הרישום של המערכת (כניסה | ניתוק). צוות אתר רשימות איננו אחראי בצורה כלשהי לתכנים המתפרסמים באתר זה. לצפייה באתרים אחרים ולמידע נוסף, הכנסו לרשימות.
אכסנת רשימות בחסות חברת SweetHome.co.il