געגועי לבארט לנקסטר, או: ראיתי גיקים רטובים
עוד כמה רשמים מהמחנה ההוא.
המבט בעיניו של יאיר היה נבוך וכמעט מתנצל, "ניסיתי בבית לבנות רובה מים גדול בשביל המחנה, אבל הוא נשבר", הוא מסביר לי. אחר כך הוא מניח לידי שקית ניילון גדולה עמוסה ברובי מים צבעוניים. "הבאתי במקום זה את האלה".
הערב יורד על כינרנט. כולם נערכים לקראת מופע האקסטרוגנזה. מציגים, מדברים, צוחקים, שרים. אחר כך, קצת אחרי 03:00 בבוקר, אני זוחל לחדר, מותש מעייפות וצונח על המיטה, לא לפני שאני קולט בזווית העין את שקית הניילון העצומה הממלאת את מרכז החדר. מה לעזאזל זה עושה כאן? אני שואל את עצמי, אבל נרדם לפני שאני מספיק להרהר בכך.
יום שבת. הכול חולף במהירות. שיאים רודפים שיאים. עוד כמה הרפתקאות, דיבורים, משחקים, שיגורים, ניפוצים.. וזהו. אנשים הולכים כמו מסוממים על הדשא, כאילו ממאנים לעכל שזה נגמר. אני ניגש רגע לחדר ונתקל שוב בשקית. שיט!! מה עכשיו? בהחלטה פתאומית אני מוציא רובה פלסטיק אחד, ממלא אותו מים ועומס את שק הצעצועים על גבי. בשקט בשקט, כמעט באדישות, אני מתמקם לי במרכז הדשא, שולף את הרובה ומתחיל להתיז באנשים שמסביב קילוחי מים ארוכים ומדודים, בדייקנות של רוצח סדרתי. בררר…קריאות בהלה והפתעה נשמעים למרחוק. אחר כך אני קורע את השקית ושופך את ערימת הפלסטיק על אחד השולחנות.
מה שקורה בשניות הבאות קשה לתאר. הסביבה כולה מתפוצצת. חבורה גדולה של אנשים בוגרים, לא ילדים, מזנקת במהירות על הערימה תוך כדי השמעת קריאות משונות. כל אחד מהם חוטף רובה ורץ לטעון מים, כאילו מישהו תוקף את הבית שלו. לא עובר רגע וחבורות חמושות של כינרנטאים מסתובבות ברחבי המחנה, ותוקפות בסילוני מים כל מי שנמצא במקום.
?Any body else
לנגד עיני, הולכות ומתממשות סצנות קלאסיות של מערבונים ישנים. בצד אחד אני רואה לפתע חבורה מסוקסת של גיקים, ביניהם כמה מנכ"לים, ואנשים שעשו כבר אקזיט אחד או שניים בחייהם, שמתגנבת בשקט לכיוונה של קבוצה של אנשים המסודרת במעגל. CTO מוכר, מרים לפתע יד, וכל הקבוצה מתחילה להטיח שפריצים ארוכים ביושבים, תוך קריאות פרועות. לידם אני מבחין לפתע בעופר, צעיר סולידי ומלא חן, מייסדה של חברת הייטק מצליחה, מאגף בזהירות 2-3 לוחמים שחזרו זה עתה מפשיטה רטובה, כשהוא אוחז בשני רובים, אחד בכל יד. לפתע, הוא מתחיל להמטיר עליהם מים תוך שאגות קרב. בפינה אחרת בדשא נערכים שני בחורים נחרצים לקראת Show down דרמטי. הם עומדים, גב אל גב, ומתחילים לפסוע. אני עוקב במתח רב אחר הספירה. זו עדיין איננה שעת שקיעה, אבל הדי הקרב הקלאסי ב"אוקיי קורל" עולים בדמיוני.
הזירה דוממת ורטובה. השמש מתחילה לנטות מערבה. עופר ניגש אלי ומשיב לי בשקט את אחד מכלי הירי, לא לפני שהוא מסובב את כלי הפלסטיק בצורה מקצועית, ומגיש אותו עם הקת קדימה.
פורסם ב 14 באפריל 2005 16:35 במדור תופעה | 5 תגובות
התגובות מתפרסמות על דעת ובאחריות כותביהן בלבד.
מיכאל בתאריך 4/14/2005 4:54:44 PM
חיחי, ועוד זיכרון מאותו הקרב-
איש רובוטים שמאס באקדחי הפלסטיק ביקש את עזרתו של מבוגר אחר, כבן 70. השניים רקחו ורחשו כדי להכין את "אם כל הנשקים" - חבית מלאה CO2 מחוברת לצינור עבה וקשיח. תוך שניות קיבל אותו האיש את התואר "מרגמה". משימתו הייתה לרכך את המתנגדים האחרונים במועדון א.גורדון.
אח.. כינרנט שלי..
עמי [אתר] בתאריך 4/14/2005 6:44:16 PM
ללא נושא
לאביגיל,
היו נשים ואחת מהן אף כתבה פוסט נפלא בבלוג שלה...אבל יש לדעתי משהו בדבריך, לפחות לגבי הארוע המתואר..
שועל קרבות מים בתאריך 4/15/2005 4:49:35 PM
ללא נושא
לאביגיל,
כמשתתף בקרב אני שמח לבשר לך שהיו מעט נשים, ואי לכך ביצענו את המתבקש - איתרנו בעלת חולצה לבנה והרטבנו אותה לדעת. אנחנו לא רק גיקים רטובים אלא גם גיקים מגניבים...
בעלת החולצה הלבנה בתאריך 4/18/2005 2:45:50 AM
ללא נושא
כפי שתיארו ...
אנחנו באמצע דיון.
די מתפלסף, אולי קצת יומרני, אולי טיפה כבד (בתור יוזמת מעגל הדיון, אני יכולה להעיד זאת עלינו)
- אבל ללא ספק רווי משמעויות כאלה ואחרות. אחד הנסיונות לפתח את נושא הטכנולוגיה למעגלים החברתיים/תרבותיים
שמעבר למעגלים החשמליים.
מה שהיה חסר לנו בדיוק באותו רגע היה מארב שקט, מדוייק ואכזרי שפצח פתאום בהשפרצה
רב-כיוונית ופתאומית כדי להזכיר לנו איפה נמצאת המשמעות האמיתית של הדברים:
ברגעים הקטנים שבין הטיפות.
(ובעניין ההרטבה לדעת... במקרה הזה לחוסר דעת, מה שהיה יותר מתאים.
אבל לא - לא הגזימו. מדי).
בעניין מספר הנשים, ספרו ומצאו שאחוז הנשים בכינרנט היה קטן מאחוז הקוראות של "בלייזר"
(הנתון הסטטיסטי בנדיבותו של עידו אמין).
היה נסיון כושל (לא קמתי בזמן) להרים דיון בנקודת המפגש בין ג'נדר וטכנולוגיה...
בתקווה לשנה הבאה.
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.
