דונה פלור ושני בעליה מאת ז'ורז' אמאדו

ז'ורז' אמאדוּ, הסופר הברזילאי הנודע, נולד ב- 1912 בדרום מדינת באהייה. ספרו הראשון יצא בשנת 1931. הוא היה אז בן 19 בלבד. ספריו הרבים תורגמו לעשרות שפות ועובדו לסרטי קולנוע ולמחזות. כששאלו אותו, על מה בעצם הוא כותב, ענה אמאדו: "אני כותב על בני עמי. אני כותב על השמחה, הכאב, הרעב, הדיכוי והמאבק לחירות".

את דוֹנָה פלוֹר ושני בעליה פגשתי קודם כל בקולנוע. השנה היתה 1978. הייתי בן 14 וחצי. הסרט תואר בעיתונות כ"דרמה ארוטית" והוגבל לצופים מגיל 18 ומעלה. הבמאי עצמו, אגב, ברונו בארטו, היה בן 21 כשהחל לצלם את סרט הביכורים שלו. בסרט שיחקה סוניה בראגה האגדית.

שי, חברי הנאמן והטוב, היה בן 16, אבל שריריו המפותחים ובטחונו העצמי הביאו אותו לקופת הכרטיסים כשהוא נינוח למדי. "שני כרטיסים, בבקשה".

הקופאית, אישה מבוגרת וחמורת-סבר, צמצמה את עיניה בחשדנות:

בן כמה אתה?

שי הסתכל לה בעיניים ושיקר בלי למצמץ: "18".

והוא? הצביעה עלי הקופאית. הוא לא יכול להיכנס.

"הוא יכול, הוא יכול", שי אמר בקולו הבוטח. "הוא בכיתה שלי, הוא רק נראה צעיר".

בכיתה שלך? היססה הקופאית.

"כן, כן",  הרעים שי בקולו בקוצר-רוח והושיט לה שני שטרות.

היא לא האמינה לו לרגע, אבל שני הכרטיסים היו בידינו. באנו אל תוך החלל האפל של קולנוע "גת", עוברים בהצלחה את הביקורת (שי הושיט את שני הכרטיסים, בעוד אני מתחבא מאחורי גבו הרחב), והתמקמנו בכסאותינו. כשיצאנו מהאולם, בשעת ערב מוקדמת, הייתה נפשי סוערת ותחתוניי לחים.

סוניה בראגה בתפקיד דונה פלור

דונה פלור נשואה לשניים, הסרט, נפתח בתמונה ססגונית ומרהיבת עין של בירת באהייה ותושביה. ואז מגיע המוות. ואדיניוּ, בעלה הראשון של דוֹנָה פלוֹר, ההולל המושבע שמת בעצם הילולת הקרנבל. "אֵבֶל כבד ירד בבאהייה העיר על כל כושית וקלפן", מתאר זאת אמאדו בשפתו העסיסית. "דקת דומייה על כל הרולטות, מצודות הבושת כולן מדלגות כלי זין, כל תחת מתפלץ משמיע יפיחה..."

אחרי שקמה מאבלה, נישאה דונה פלור לדוקטור תאודורו, בעלה השני, איש הסדר וההגינות, שבטרם מעשה התשמיש משתהה ומקפל את תחתוניו ונכנס בגרביים למיטה. דונה פלור, המשועממת עד מוות מבעלה הסולידי והיציב, מביאה בכוח אהבתה-תאוותה את ואדיניוּ מארץ המוות, בחזרה אליה. ועכשיו היא חיה בין שני הבעלים, החי והבורגני, והמת שלוח הרסן.

יותר מכל "דונה פלור ושני בעליה" מעמיד זה מול זה את ערכי הבורגנות מול פריקת עול ונהנתנות, כשבתווך אשה פשוטה המבקשת מרגוע לרוחה וסיפוק לגופה. מצד אחד הקרנבל והמקצבים האפרו-לטיניים הסוערים והחושניים, ומצד שני חיי השיגרה האפורים. מציאות והיסטוריה מזה ואגדות-עם ודמיון פורה מזה, וסיפור אחר סיפור נשזרים זה בזה בחיוך אירוני והרבה סקס. סקס כביטוי-על ליצר החיים המפעם.

"ואדיניו לא סבל שום בגד על המערומים של דונה, גם לא סדין כדי לכסות עליהם. הצניעות לא היתה הצד החזק שלו. כשהיה קורא לה למיטה, היה אומר לה: "בואי נזדיין, מותק".  האהבה היתה לו כעין חגיגה של שמחה ושל חירות אין קץ, שהיה מתמסר לה בהתלהבות הידועה שלו, השלובה במומחיות ששמעה נודע מפי נשים רבות, שונות זו מזו במעמדן ובעמדתן. בתחילת נישואיה היתה דונה פלור כולה מבוכה וסרבול, משום שתבע אותה עירומה מכף רגל ועד ראש. 'איפה נשמע שמזדיינים בכתונת לילה? מה את מחביאה? הזיון זה דבר קדוש, אלוהים המציא אותו בגן עדן, את לא יודעת את זה?'   לא די שהיה מפשיט אותה לחלוטין, עוד היה משתעשע בחמוקי גופה ובגיאיותיו, שאור וצל התרוצצו בהם במשחק של מסתורין. דונה פלור היתה מנסה להתכסות, אך ואדיניו היה מושך את הסדין בנחישות, חושף את שדיה הבשלים, את אחוריה הנאים, את בטנה הנקיה משיער. היה נהנה ממנה כמו מצעצוע או מניצן של ורד, שאת עלי כותרתו הוא היה פותח בכל לילי תענוגות.    בזכות חמדנותו התאוותנית והאינסופית לגופה, דונה פלור הלכה והשילה את ביישנותה, מתמסרת והולכת לאותה חגיגת חשק, אלימותה גוברת בה והיא הופכת להיות מאהבת אמיצה ונועזת, וכשהיה פוקד עליה - הסתובבי, היתה מתמסרת ותשוקתה מתלקחת והולכת.   ואף על פי כן מעולם לא נטשה לגמרי את הצניעות והבושה. כל פעם היה עליו לחזור ולכבוש אותה, משום שברגע שהיתה מתעוררת מן התעוזות המטורפות האלה ומגניחות עילפון החושים, היתה חוזרת ונהיית הרעיה הצנועה והחסודה"   ז'ורז' אמאדו, דונה פלור ושני בעליה זמורה ביתן, 1980