חמישה עניינים ברשומה אחת
כל לקוח בלוגר
אם אנחנו חוזרים לשיטות שיווק לאנשים מרושתים מהעידן הפולקלוריסטי טרום תפיסת ההמונים, ומצפים להרוויח משיטות הפצה של פה לאוזן, אז אין שום טעם להתאמץ לאתר כוכבנים בשדה הבלוגים. זו חשיבה שבאה מעולם של תקשורת המונים. תחת זאת, חפש את האנשים שהם כבר לקוחות שלך וצ'פר אותם על כך. הם כבר יספרו לחבריהם. חברות יודעות לעשות את זה בשטח ולא ברור מדוע הן לא מבינות שהמדיה החברתית היא יותר כמו "השטח", יותר "החברתית" מאשר מדיה.
כל אידיוט יודע שמה שמצליח בהעברה מפה לאוזן זה מה שהלקוח באמת נהנה ממנו עד כי הוא מספר לחבריו בטבעיות, מבלי שיבקשו ממנו בכלל. הייתי רוצה לראות חברות מעודדות בעדינות ומתגמלות אותך על הפרסום שאתה כבר עושה עבורן, על חשבון עוד בלוגר כוכבן שכולם מתחרים על תשומת ליבו והמוצר שלך לא רלבנטי לו. בעולם שבו כולם משתפים, בעולם של מיקרו בלוגינג, אז כל לקוח הוא בלוגר פוטנציאלי ויש להתייחס לכל לקוח בכבוד השמור רק למסומנים במחלקת השירות כ"עיתונאים"...
מה שקורה בפועל ברשת, זה שחברות מתעלמות ממי שכבר יש להן בכיס ומתחנפות למי שעוד לא. למשל, אני עוקבת בטוויטר אחר קאר2גו שאני לקוחה שלה ואחרי קולנוע לב שאני כבר מנויה שלהם אבל הם לא מחפשים אותי, שכבר בחרה בהם ולא תתבייש להמליץ בחום. הם עובדים קשה על מי שלא מכיר אותם ולא מפיץ לשומקום, וזה נראה לי סיזיפי, קצת כמו מכירות מדלת לדלת. אחר כך אומרים שהיא לא אפקטיבית המדיה החברתית הזאת.
יש לי תחושת בטן שאם מחליפים את הדימוי שאיתו עובדים במדיה החברתית מ"פרסום" (כי ממש לא ברור איך אפשר לפרסם במדיה שעשויה מבני אדם שבאו לפה למטרות שלהם, אתה לא יכול לקנות אותם ואתה לא יודע איך לגרות אותם לדבר עליך), ל"שירות ושימור לקוחות", באופן כזה, שיעשה לכל החברים שלהם חשק להצטרף למועדון הזה – יקרה משהו מדהים לשיווק ברשת.
כי הוא שיווק יותר מאשר פרסום. אז למה לא ללכת עם זה עד הסוף? למה לאמץ דימויים מימטיים מדבקים כמו ספאמינג וויראליות או דימוי אלים כמו גרילה ולהתקיף את הבלתי מעוניינים להיות צרכנים שלכם, כשאפשר לבוא בטוב, איפה שכבר פתוח, דרך מי שכבר בחר בכם?
הרפר ואינגלע
בשבוע שעבר הוזמנתי יחד עם מספר בלוגרים ובלוגריות לתיאטרון גשר לצפות בהצגה "הרפר ריגן". אפילו עשו לנו את הכבוד של להפגיש אותנו עם הבמאי עודד קוטלר, השחקנית הראשית ליאורה ריבלין ושחקנית צעירה נוספת. זו תקופה מהנה, התקופה המבלבלת שבה מתנסים עם סוג ההשפעה של בלוגרים ומתייחסים אליהם קצת כעיתונאים, יש בזה הטבות. יום אחד זה יצחיק אותנו. או שלא.
אז איך הייתה ההצגה? זו הצגה בסגנון מייק לי/לארס פון טרייר, שיש בה יותר מצב אנושי מאשר עלילה וצריך ניסיון בתיאטרון כדי להעריך את כל הנקודות שבהן ההצגה הזו עושה את זה אחרת. עם יד הלב, התחלתי לפענח באופן אקטיבי את ההצגה רק כשישבנו עם הבמאי. ככה זה כשבוחרים בלוגרית שהביטוס תרבותי זה לא הצד החזק שלה. השחקנים שיחקו מדהים והיו שם סיטואציות מאד לא נוחות שמגרדות את הגבול של מה זה נורמטיבי בעינינו. לא צחקתי, לא בכיתי. קצת כמו התסכול של לצפות במשפחה דפוקה שנמצאת בהדחקה.
המחשבות על כך שיש איזו בעיה אינהרנטית עם הניסיון להתחכם בתיאטרון שבו ועלו לי השבוע עת ביקרתי בפסטיבל הפרינג' אקט2 בחיפה. מרבית ההצגות המתחרות היו חמודות במקרה הטוב ומרוב תחכום תיאטרוני של יוצרים נחשבים או כאלו שיום אחד ייחשבו, שום דבר לא באמת נגע בי או סקרן אותי. לכן לא פלא שמי שקטפה את הפרס הראשון הייתה הצגת ביכורים של יוצר אנונימי שבכלל לא בא מהתחום ולא בטוח שיישאר בו, אבל ההצגה תפסה את הקהל בפשטות אנושית וגרמה לכל צופיה בכל גיל לדמוע ולהתרגש.
היוצר האנונימי הזה הוא חבר קרוב ואהוב, ליאור זלמנסון,ו"אינגעלע" שלו היא פשוט הצגה גאונית, לא רק ברמת הכתיבה אלא במשחק המדהים של חנה ריבר ומיכאל אלוני. אני כבר מתה לראות את זה שוב בתל אביב בעוד כמה חודשים ובטוחה שזה ימלא אולמות. לא צריך יותר מדי מניירות של תרבות גבוהה ודיאלוגים פיוטיים כדי לגעת בלב אדם. נהפוך הוא.
אינגעלע: הבמאי עופר שמר, השחקנית חנה ריבר, המחזאי ליאור זלמנסון, השחקן מיכאל אלוני
ביזור רשימות – איך זה קשור אליכם?
שש שנים אני כותבת כאן בלוג. פעמיים העפתי וניקיתי והתחלתי מחדש ושיניתי שם. מעטים מכם נמצאים איתי מאז, כשעוד לא ידענו מה זה בלוג והתייחסתי לזה כאל עיתון שלי. ולפעמים היה נורא רשמי ולפעמים יותר מדי אישי. אבל זו סופה של תקופה. אני לא מפסיקה לכתוב, הפעם זו הפלטפורמה שרועדת תחת רגלינו. בתקופה האחרונה קשה להעלות פוסטים, השרתים חנוקים ועייפים ועל אף מאמציהם של יוצרי רשימות לא נמצא גוף תוכן שיאמץ אותנו מבלי למסחר אותנו.
הפתרון שהוחלט עליו הוא לבזר את רשימות. ייצרו לנו כלי לייצוא התכנים ומתנדבים מקהילת הוורדפרס יעזרו לנו לעבור, כאשר נישאר מחוברים דרך עמוד ראשי שירפרר לפוסטים חדשים בבלוגים העצמאיים, כמו מעין טבעת בלוגים עם דף ראשי. זה לא רעיון רע בכלל. וזה הניצחון של פלטפורמות בהן הקהילה יוצרת למען הקהילה על פני המודל של בעלות וחסות מסחרית אחת.
לי כבר יש וורדפרס בשביל הבלוג באנגלית ולכן הבלוג בעברית יועבר אליו. מי שהיה מנוי מייל כאן יצטרך לעבור לרסס שם ואולי אמצא פתרון אחר עבור קוראים פחות טכנולוגיים לקבל בכל זאת עדכוני מייל (גם אני לא משתמשת ברסס). אני אודיע לכם כשזה יקרה. יש לנו עוד כמה פוסטים כאן, נראה לי. אם אצליח להעלות אותם. אבל זה סופו של עידן.
כשהתחלתי לכתוב כאן הייתי פרילנסרית במעריב וגרתי בנתניה. זה היה הפוסט הראשון שלי. אחרי כל המחיקות יש בבלוג הזה רק 319 פוסטים, כולל הנוכחי, מכל תקופותיו. בצד שמאל יש לכם רשימת פוסטים הכי נצפים בתולדות הבלוג אבל אין חפיפה בינם לבין הפוסטים הטובים ביותר בעיני ושאני הכי אוהבת, המצויים ברשימה נפרדת מתחתיה. גם כאן מחפשי הסקס בגוגל מטים את הכף. בוורדפרס יש לי מעט תגובות יחסית והרבה יותר ספאמרים של ויאגרה ממולדובה להדוף. נראה איך נהיה שם.
קינוח: ללכת לאיבוד באבודים
יצא לי להכיר את סיוון כהן שכתבה את התזה שלה בפילוסופיה על חווית ההליכה לאיבוד בסדרה אבודים. מוזמנים לקרוא את הפוסט שלה המתקצר את התזה או את התזה כולה.עד כאן להיום.
פורסם ב 28 בנובמבר 2009 20:38 במדור שוטף+30 | 8 תגובות | אפשרויות
תיאוריית הזנב המכשכש או זן ואמנות המדיה החברתית
האם התוכן ברשת מתחקה אחר מודל תקשורת ההמונים או דווקא תופעת "הזנב הארוך"? אני אומרת לא זה ולא זה, וגם זה וגם זה. הרשת מצויה בתנועה וכך תוכן שיצרת בהקשר אחד נצרך לעיתים בהקשר אחר, מה שרצית כל כך להפיץ לעיתים נבלע, בעוד שפליטה רגעית מתקבעת ומתגלגלת ונצרכת לפתע על ידי ההמון. קבלו את תיאוריית הזנב המכשכש, כל הזכויות שמורות.
פורסם ב 5 בנובמבר 2009 08:51 במדור מקלוהן עלק | 9 תגובות | אפשרויות
מאקו בוחרים את הבלוגים הטובים בעברית
והבלוג הזה ברשימה האקסקלוסיבית של 50 הבלוגים הטובים בעברית. אפילו יש חותמת.
הממ. חותמת נחמדה אם נתעלם מהתהייה מי הם בכלל שיבחרו את הבלוגים הכי טובים בעברית או בכלל...
בכל מקרה, הבלוג הזה קוטלג כבלוג לענייני רוחניות. כנראה שרוחניות זו הקטגוריה החדשה לאנשים שכותבים על הכל ולא נכנסים לבקבוקונים קטנים עם תוויות. לדעתי זה הרבה יותר בלוג על טיולים, אבל שיהיה. למבקרים החדשים ממאקו מומלץ ללכת ישר לפוסטים שאני הכי אוהבת. תרבחו ותסעדו.
פורסם ב 1 בנובמבר 2009 20:17 במדור שוטף+30 | 6 תגובות | אפשרויות
מה הקשר בין סיאטל, טאטו, ויקיפדיה והברווז של גבע?
וידיאו בלוגינג, זה הקשר. אני שוכחת שלא כולכם על הטוויטר פיד שלי ולא מקבלים בזמן אמת התראות על העלאות חדשות לערוץ שלי ביוטיוב, אז זה מה שיש לראות אם אתם רוצים:
בראשית ספטמבר הייתי בסיאטל בכנס "שפה במדיה החדשים" ונתתי הרצאה על פקצית. זה קליפ שעשיתי על סיאטל וזוהי ההרצאה של נעמי ברון שסגרה את הכנס (בחמישה חלקים) ובה היא מציגה נתוני מחקר בינלאומי חדש על הימנעות מתקשורת באמצעות מדיה חדשים.
עוד בענייני כנסים, אחת הפרזנטציות שנתתי חודש אחר כך בכנס איגוד חוקרי האינטרנט במילווקי הייתה על בלוגרים כמנהיגי דעה. למי שלא עוקב אחר בלוג המחקר שלי, דוקטור בלוג, שחזר להתעדכן בתדירות סבירה, אז הנה הפנייה לצפות בוידיאו מהכנס ולקרוא את עיקריי הרעיון בעברית או באנגלית.
עוד בענייני אינטרנט ומדיה, בשבוע שעבר התארחו בגאראג' של הגיקים ג'יימי ויילס מייסד ויקיפדיה ומקס לבצ'ין מייסד PayPal וSlide. הגראג' היה חשוך מאד אבל אתם יכולים לשמוע מה הם אמרו, תלחצו על השמות שלהם זה מוביל לוידיאו.
ועכשיו קצת תרבות עירונית: משפחת ריסקין, רועי צ'יקי ארד ומשוררת האינטרנט צאלה כץ חברו על מנת לשנות את שמה של ככר מסריק לככר הברווז על שם פסלו של דודו גבע שהוצב בה. טקס החניכה היה מרהיב, הוקרא בו שיר מיוחד של צאלה כץ והונחו מנחות, אם הפסדתם אתם יכולים לצפות. השלט עדיין נמצא בכיכר.
לקינוח: הייתם בהופעת האיחוד של טאטו או שאני זורה מלח על פצעיכם? בהופעה של זקנים מהאייטיז אין כנראה הרבה אנשים שמצלמים ומעלים ליוטיוב אז תצטרכו להסתפק בקליפ שלי מההופעה שהסאונד בו לא משהו לפרקים בגלל שהייתי מאד קרובה לבמה:
עם זאת, יש לי חדשות מעניינות למי שפספס: קיבלתי דרך יוטיוב פניה מרן יורגנסון שתופף עם טאטו ולקח ממני את חומרי הגלם, כאשר בתמורה, הוא אמור להביא לי בימים הקרובים עותק מלא של כל ההופעה עם צילום מרחוק שלו משולב בצילומים שלי והסאונד המקורי של ההופעה מהמיקסר. אסור לי להפיץ את זה אבל אני מוכנה להביא את זה להקרנה בייתית אצל מישהו/י עם מסך גדול וסאונד טוב בבית ואפשר להזמין אנשים... כתבו לי על זה. אגב, רן אומר שהסיכוי קלוש מאד שתהיה עוד הופעת איחוד אז כל מה שיש לכם זה הוידיאו הזה, לכשיהיה.
וטיפ אחרון בענייני יוטיוב: בכל כתובת יוטיוב שיש לכם, נסו להחליף את המילה watch בצירוף: warp.swf ו.. פשוט תתפעמו.
פורסם ב 30 באוקטובר 2009 22:41 במדור שוטף+30 | 4 תגובות | אפשרויות
בית
בית הוא לא רק אדמה, מקום או אפילו מבנה. זה גם ואולי בעיקר מה שמעובד ומטופח על גבי האדמה הזו, המרקם הקהילתי שמאכלס את המבנה והתרבות שהתפתחה במקום. מושג הבית, כמו אהבה או זהות, הוא פרקטל מורכב וכאוטי, נוסחה סודית, שאם אשנה מרכיב אחד אאבד אותו לגמרי. פוסט אישי ואנוכי לכבוד יום השלום הבינלאומי.
פורסם ב 21 בספטמבר 2009 16:21 במדור משרד החוץ | 9 תגובות | אפשרויות
מה אתם צריכים כדי לתת אמון שוב?
אני בהוואי עכשיו, בצד השני של העולם, מפגרת אחריכם ב-13 שעות. הפסיפיק מקדם את פני בבוקר בכחול ירקרק, מביטה בגולשים הטריים המנסים את מזלם עם הגלים ומתאפקת שלא להאכיל את הציפורים הטרופיות שבאות לבקר במרפסת. ברחוב כולם מחייכים, הנערות הולכות עם פרחים בשיער או על הצוואר, רוכלים שולים פנינים אמיתיות מתוך צדפות ומשבצים אותם בתכשיטים לנגד עיני, ועשר דקות הליכה מכל זה מחכה הג'ונגל הטרופי על מפליו המרהיבים הלקוחים הישר מהאיקונוגרפיה של "אבודים". אם יש גן עדן עלי אדמות הרי שהוא כאן, עם מזג אוויר מדהים כל השנה, ססגוניות טרופית ושפע צרכני אמריקאי במיטבו. ובמקום פשוט ליהנות מזה, כל מה שאני חושבת עליו הוא: למה לנו אין כזה? מדוע נידונו לריב על אדמות ועל חניות? במה חטאנו שאנשים באיזור שלנו כל כך כועסים ונמהרים? מדוע שמחה והנאה לא עומדים בראש מעיינינו?
תמיד האשמתי בכך את הדתות אבל חבריי המוסלמים טוענים שהדת עצמה מנוצלת באופן ציני כמכשיר פוליטי בידי קבוצות העסוקות במאבק קדום ובסיסי יותר על כח וכסף. כל כך מעט אנשים נוטלים חלק בעשייה הזאת ועדיין הם מצליחים להחזיק אוכלוסיות שלמות בהפרדה ולטפח בקרבן שנאה זו לזו, הממוסכת על ידי סטריאוטיפים.
היום, 11.9, הוא יום טראומה בינלאומי ולכן זהו היום שבחרנו לנסות למוסס את המסכים הללו וליישר קו עם האור, התקווה והאהבה. ואנחנו מתחילים בבסיס לו אנו זקוקים על מנת לבנות מחדש את הגשרים השרופים: אמון. זה לא סוד שהממשלות שלנו לא נותנות אמון זו בזו, ואנחנו כעמים בקושי נותנים אמון בהן, אז האם נוכל לתת אמון אלו באלו? מה צריך לקרות עבורך, כן עבורך, כדי שתיפתח לתת אמון ראשוני בצד השני אותו אתה תופס כאויב?
אם יש משהו שהבנתי לגבי ישראלים לאחרונה, זה כמה שאנחנו צריכים בטחון, להשיב את איזור הנוחות על כנו וכמה שיותר מהר. אין לנו יכולת לשאת את הסיכון הכרוך בפתיחת הלב לסיכוי של שלום. זה כואב מדי, ניסינו כבר, ודרך הדלת שנפתחה נכנס גם טרור. וזה כאב כל כך שלא שמנו לב לכל שאר הדברים שנכנסו בפתח. ונבהלנו, ואטמנו, ובנינו חומה בלב ועל פני האדמה. אבל כמו שאנחנו יודעים שזה לא יעזור לסגור את הלב אחרי אהבה נכזבת ושחייבים להפתח לפגיעה כדי לחוש שוב אהבה, כך עלינו להתייחס גם לסוגיית האמון: לנשום עמוק, לכאוב את הכאב אבל להמשיך להחזיק פתוח עד שלאט לאט משהו קורה, וידה של האהבה תהיה על העליונה.
אני יודעת, גם אני פוחדת. אבל לרצות שהשלום יתגנב אלינו בתנאים חד צדדיים ובמעין שקט מופתי מושלם זה קצת תינוקי, לא? אני לא חושבת שיש לנו ברירה אחרת מלבד לפתוח את הלב, לתת אמון גם כשקשה ומפחיד או יותר נכון במיוחד כשקשה ומפחיד, להתבגר ולהאמין שנתגבר.... מה צריך לקרות כדי שאת, אתה, תתנו אמון שוב בצד השני לסכסוך? היום, כחלק מקמפיין "להשיב את האמון, לבנות את הגשרים", עשרות בלוגרים מהאיזור יכתבו על השבת אמון ויחתמו על כך ב: I blog for trust. תצטרפו אלינו?
כמו כן, בלוג חדש עלה לאוויר, בינתיים באנגלית אבל אולי בהמשך יתורגם לעברית וערבית, שמטרתו לכתוב על סוגיות חברתיות בחברה המצרית והישראלית מנקודת מבט אישית והומוריסטית על מנת ליצור גשר בין האוכלוסיות שמוזנות על ידי המדיה בצורה סטריאוטיפית. הכירו את מר פול ומיס פלאפל. מעניין מי כותבים את הבלוג הזה... המממ... :-) מוזמנים לעקוב.
הצטרפו אלינו היום, באמצעות וידיאו תשובה ביוטיוב, כתיבה על הקמפיין או כתיבה על אמון במהלך היום.
I blog for Trust,
כרמל, הונלולו.
פורסם ב 11 בספטמבר 2009 06:36 במדור משרד החוץ | 5 תגובות | אפשרויות
צבעים אמיתיים
יש לי חדשות עבור מי שמחכה למלחמת בני האור בבני החושך: המלחמה כבר מזמן מתנהלת ולא בטוח שאתם בצד האור. זו המלחמה בין מי שמסוגל לאהוב רק את מי שכמוהו לבין מי שמסוגלים לאהוב ולחבק את השונה. המלחמה בין מי שבטוח שיש רק אמת אחת והוא מהבודדים שיודעים אותה לבין מי שחיים את המורכבות של אמיתות רבות עבור אנשים שונים בהקשרים שונים. המלחמה בין מי שממוקד בהדרה, הפרדה וגידור למי שממוקד בהיכללות, חיבור וקישוריות. אז באיזה צד אתם באמת? באיזה צד לדעתכם 46% מאזרחי ישראל שחושבים שהומוסקסואליות היא סטייה לפי סקר שהתפרסם ב"הארץ"?
האיסור המפורש והמבוהל כמעט על יחסים הומוסקסואליים קיים בכל הדתות, וזו אחת ההוכחות בעיני שהרבה ממה שכתוב בספרי הדת רחוק מאד מלהיות דברי אלוהים חיים. בעולם הרוח לא חסרים לאלוהים מתחזים שמפיצים מסרים בתיקשור לכל עבר, רק שהיום בניגוד לזמנים שלפני הספירה, לוקחים אותם קצת פחות ברצינות. הבורא האמיתי, נשמת כל חי, פשוט לא יכול להיות פונדמנטליסט, הוא לא יכול להתכחש לחלקים שנבראו בצלמו ולהעדיף אחרים על פניהם, זה כל כך לא אלוהי ואפילו לא הגיוני: אם אלוהים היה רוצה שכולם יחיו באותה צורה ולפי אותו חוק הוא לא היה עושה את כולם כל כך שונים.
הבורא לא יושב בין דפי ספר ולא מדבר רק עם מי שמגדל זקן. הבורא נמצא בפרטים, בדברים הקטנים, בכל דבר בעולם. ואני חושבת שהבורא, כמו דגל הגאווה, הוא ברייה צבעונית מאד והוא/היא/זה אוהב/ת מאד צבעוניות ואת הצבעים האמיתיים של כולנו, כי אלוהים הוא האחדות שבריבוי וצריך ריבוי ושונות כדי להרכיב את האחדות הזאת.כי קרן אור אחידה נשברת לכל צבעי הקשת. ככה זה.
אבא שלי שאל אותי אתמול אם אני לסבית, לאור ההשקעה יוצאת הדופן באירועי גאווה למיניהם לאחרונה. אמרתי לו שאני אם גאה לכלב הומו, או לפחות ביסקסואל, אבל הבנתי משהו לאחרונה לגבי זהות להט"בית. זו אינה זהות מינית בלבד, זוהי זהות פוליטית לכל דבר, כי לא במקרה להט"בים הם גם שמאלניים, ליברליים, פמיניסטיים/ות וסובלניים יותר. אלוהים ברא אותם קצת שונים כדי שיבינו ויקדמו את החשיבות של שונות. כדי שהזהות המינית אולי תתעלה בחשיבותה על זהות לאומית ותיצור מרחב להבנה משותפת.
אני עומדת בימים האלה עם הקהילה הגאה כי אני נרגשת מהזהות הפוליטית האיתנה שהקהילה מגבשת לאור אירועי השבוע האחרון, ואני חושבת שהם הפרטנרים הטבעיים שלי לחזון של עולם חדש. השמאל הליברלי אולי מת לנו קצת בבחירות האחרונות אבל הקהילה הגאה נופחת נשמה חדשה באפו ומראה לכל קצוות הקשת הפוליטית את צבעיה וממדיה האמיתיים. ועל כך, גם אני גאה. זהו גם המאבק שלי.
זה קליפ קצר שהכנתי מההפגנה אתמול. בזמן הדואט המרגש של עיברי וריטה התרחשה לה גם הבדלה של התנועה הרפורמית בלב הקהל ולדעתי רק אני הייתי שם עם מצלמה. יש גם כתוביות באנגלית:
פורסם ב 9 באוגוסט 2009 12:17 במדור לשאוף | 20 תגובות | אפשרויות
הכשרת בלוגרים בדיאלוג בינתרבותי – הוידיאו
כתבתי קצת על פן ספציפי של החוויה הזו אבל לא ציינתי כמה כיף היה, ואיזו קבוצה מדהימה של בלוגרים נכחה שם. בוידיאו הבא (בשני חלקים) תוכלו לראות את האנשים בכבודם ובעצמם. בוידיאו הראשון רואים את התרגילים השונים שעשינו ביום הראשון כדי להציג את עצמנו, את הבלוגים שלנו ואת הבלוגינג במדינה שלנו - על ניירות! ובוידיאו השני יש את ערב התרבויות שבו כל אחד הציג את תרבותו. חסכתי מכם את הקטעים שהיו לי קשים לצפיה עליהם דיברתי בפוסט. שימו לב במיוחד לסאמאר מטוניס. כולה בת 20 ומחזיקה בשיא גינס של הסופרת הצעירה ביותר בעולם (פרסמה ספר בגיל 12) ויש לי תחושה שיום אחד היא תהיה מנהיגה חשובה בארצה ואני אתגאה שהכרתי אותה.
פורסם ב 6 באוגוסט 2009 12:31 במדור משרד החוץ | 0 תגובות | אפשרויות
יוצאת מאזור הנוחות שלי בלוקסמבורג*
בתום המשחק הפרנו את השתיקה ופירקנו את המטאפורה. זה היה מדהים להיווכח שכולנו תופסים את עצמנו כליברליים וגלובליים, אבל הסטריאוטיפים התרבותיים התת מודעים שלנו צפים במצבי חוסר וודאות. שאנשים עושים הכול כדי להישאר באזור הנוחות שלהם (או לחזור אליו) אבל למידה מתרחשת רק באזור המתיחה (stretch zone). אך אם מותחים אותנו יותר מדי אנחנו באזור הפאניקה ושם כשאנחנו משתוללים מכעס/תסכול/היסטריה, הלמידה שוב משותקת. סובלנות היא היכולת לשהות באזור המתיחה... רשמים מהכשרה בדיאלוג בין תרבותי שניתנה לבלוגרים מ-17 מדינות ים תיכוניות מטעם קרן אנה לינד, בלוקסמבורג.
פורסם ב 1 באוגוסט 2009 01:01 במדור משרד החוץ | 16 תגובות | אפשרויות
סוזן וגה, ג'ק בנדר, לוקסמבורג, הוואי ועוד
אומרים שטוויטר הורג את הבלוגים. אני ממצה רעיון ב-140 תווים, זורקת לינק לוידיאו או אתר ולא מגיעה לכתוב פוסט. מטרת הפוסט הזה היא ליישר קו עם מי שלא עוקב אחרי בטוויטר אבל בכל זאת מתעניין.
טעימות סוזן וגה
פעם היתה בבלוג סדרת "פסקול חיי" ובדיוק הפסקתי ומחקתי אותה כשהגענו לגיל 14 וסוזן וגה התפרצה לחיי המודרן טוקינג הקיטשיים שלי עם מוסיקה אמיתית ואחרת שגרמה לי לנהות אחרי כל גל הזמרות שחיקה אותה, מטניטה טיקראם ועד אלאניס מוריסט. עברו למעלה מ-20 שנה ואני עדיין יודעת בעל פה את המילים של הדיסק הראשון וכמובן עושה ביצוע אקפלה מלא של טומ'ז דיינר שאני תמיד מפנטזת לשחרר לעולם כשתהיה הפסקת חשמל באיזה קריוקי. היא כבר בת חמישים והקול שלה לא השתנה בכלל וכבר שכחתי כמה אני אוהבת אותה. אפילו השיר החדש "ניו יורק היא אישה" היה אהבה משמיעה ראשונה. הייתי בהופעה השניה ביום ראשון, זו שכן קיבלה הדרן שני עם "בליברפול". קבלו תקציר. (נ.ב. הח'ברה ביוטיוב טוענים שהחומרים שלי מההופעה הכי איכותיים בוידיאו וסאונד, זו המצלמונת המדהימה שלי).
מפגש עם ג'ק בנדר, במאי אבודים
ג'ק בנדר, הבמאי המוערך של אבודים שאני בדרך לנסות להתקל בו בטעות בהוואי בספטמבר, הפתיע אותנו בביקור בישראל. ישבנו בשורה ראשונה ואפילו זכיתי לשאול שאלה קנטרנית שהביאה אותו לתהייה האם אני script superviser. מממ, מה זה, אולי אני צריכה להיות זה? אני לא שמה פה את הוידיאו כדי שלא תתפתו ללחוץ פליי אם לא ראיתם את העונה החמישית של אבודים, הכל ספויילר. ואם לא ראיתם בכלל אבודים, הכל סינית עבורכם (אגב, שמעתי שבאנגלית אומרים "הכל יוונית עבורי" כשמשהו לא מובן וביוון אומרים "הכל עברית עבורי" :-).
אז מי שכן מתעניין ילחץ נא כאן, יש שלושה חלקים לסרטון. ולשאר, אפשר לראות אותי בכתבה נטולת ספויילרים לכל העונות של ציון נאנוס בחדשות ערוץ 2. שימו לב לחולצת הדהארמה שאני לובשת (אם אתם מעורים בברנדינג של אבודים).
אבל הכי חשוב - מסתבר שאשתו של בנדר, לורה, היא רבנית של תנועת ההתחדשות היהודית (אהמ, כן, זה הזרם של הרב גפני, בטוח יהיה לי על מה לדבר איתה...). לפני שהם ברחו מהאולם הספקתי להציג את עצמי בקצרה ולהגיד לה שאני "תקועה" בהוואי בחגים, לבד, בין כנסים. רחמיה של הרבנית עבדו מיד וקיבלתי כרטיס ביקור. אני עובדת על זה שהיא לא תשלח אותי לחב"ד בהוואי אלא תזמין אותי לארוחת חג בבית בנדר. משם הדרך לביקור בלתי רשמי על הסט נראית לי קצרה מאד. מי מלכה? תחזיקו לי אצבעות.
אמבוש פוליטי בלוכסמבורג?
אני טסה ביום ראשון לפנות בוקר לארבעה ימים ללוכסמבורג. כן, לוכסמבורג. מה יש שם, תשאלו? כאילו, חוץ משלוש חנויות של H&M בדוכסות מטר על מטר הזאתי? אז ככה: קרן אנה לינדט של האיחוד האירופי שעוסקת בדיאלוג בין תרבותי, מממנת סמינר דיאלוג בין בלוגרים מזרח תיכוניים ואירופאים, ככה סתם בשביל הכיף, והם פנו אלי כנציגת הבלוגייה הישראלית, דרך פעילותי הטרייה ב-Global Voices. בהתחלה היססתי, יש לי דוקטורט לסיים בקיץ, וכל הזמן ליוותה אותי תחושה פאראנואידית בלתי מוסברת שהולכים לחטוף אותי לאיראן בקונקשן. אבל אמרתי לעצמי להיות ריאלית, שזה רק כמה ימים ויש לי יומולדת בשבוע הבא אז למה לא לפרגן לעצמי את הממתק הזה על חשבון האיחוד האירופי, ולקוות לטוב?
רק שכמו בספרי הארי פוטר, הממתקים הם לפעמים צפרדעים מנזלת ותולעים חמוצות, וכאשר קיבלנו את רשימת המשתתפים ובלוגיהם נפלו פניי מעט. הבנתי שאולי לא יחטפו אותי לאיראן אבל לא נראה לי שאצליח להתחמק מאמבוש פוליטי במיטבו, אולי בדומה לחוויה של נעמה כרמי בכנס אקדמי לא מזמן (קריאת חובה לשמאלנים). נראה שהולך להיות שם לובי פלסטיני עויין למדי כאשר גם חלק מהבלוגרים האירופאיים הם ממוצא ערבי. השיא היה כשגלשתי לבלוג של מוזמנת אחרת מבית לחם וגיליתי שחלום חייה הוא להניף את דגל פלסטין על הבית שלי במרכז תל אביב. נפלא, זו אכן נקודת פתיחה יעילה לדיאלוג בין תרבותי.
במצוקתי פניתי למשרד החוץ, הם עברו על הבלוגים בערבית ואמרו שרמת התעמולה בהם סבירה, הם ראו כבר דברים יותר גרועים והציעו שאנסה להשאיר את הדיון ברמה התרבותית ולא אגרר לפוליטיזציה, הרי אני לא גורם ממשלתי רשמי. צודקים, אולי אני דווקא הבנאדם המתאים למשימה, אין מצב שאני אתחיל להתווכח בשם מדינת ישראל על כלום ואני חוששת לבלבל אותם עם הדיעות שלי שלא נכנסות לקטגוריות של שמאל/ימין ולא נשמעות טוב לשני הצדדים. אז אני אבוא עם אנושיות וחוש הומור, אנסה להשאר בענווה בלתי אפיינית, אציע לפלסטינית לשים לי דגלון בשיער ולכבוש אותי אם זה יעשה לה טוב, ואם יהיה לי עויין מדי אני אחתוך לשופינג.
ממליצה לכם לעקוב בטוויטר אחר הדיווחים משם בלייב אבל מבטיחה לכתוב על זה בהרחבה כשאחזור. תחזיקו לי אצבעות.
ולקינוח, שאלון שהתפרסם איתי בערוץ הניו אייג' של נרג'. סופ"ש נפלא לכולם.
פורסם ב 23 ביולי 2009 12:48 במדור שוטף+30 | 7 תגובות | אפשרויות
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.
