מאמרבפותחי את החלון לתוכי

ספר האי-נחת מאת פרננדו פסואה. תרגום ומבוא: יורם מלצר. בבל, 503 עמ'

פורסם במעריב, 11.8.2000

"תמיד אהיה מי שמחכה שיפתחו לו דלת למרגלות קיר שאין בו דלת", שורה מופלאה זו הביאה להתוודעותי עם פרננדו פסואה המשורר, או שמא נכון יותר לומר עם אלווארו דה קאמפוס, שהוא הדמות שכתבה את השיר 'חנות הטבק', שממנו השורה לקוחה. שכן יצירתו של פסואה היא יצירה הטרונימית: לא כתובה תחת שם ספרותי (פסבדונים) אלא בידי דמות מומצאת (הטרונים - שמו של אחר), שיש לה לא רק שם אלא ביוגרפיה, השקפת-עולם וסגנון ספרותי. פסואה המציא הטרונימים רבים, שהשלושה העיקריים שבהם הם אלברטו קאיירו, ריקרדו רייש ואלווארו דה קאמפוס. נלווים אליהם רבים אחרים, ביניהם ברנרדו סוארס, עוזר למנהל חשבונות במרכז המסחרי של ליסבון, שלו מיוחס 'ספר האי-נחת', לפחות בחלקו. הספרות, אם כן, משתלטת על חייו של המחבר, שמוביל מהלך ספרותי עד לקיצוניות, שגורמת לו לחרוג מאישיותו הממשית:

"אני עצמי אינני יודע אם האני הזה, שאני מציג בפניכם כלפי חוץ בדפים המתפתלים האלו, באמת קיים או שמא הוא בסך-הכל מושג אסתטי וכוזב שיצרתי ביחס לעצמי - לעתים אינני מזהה את עצמי, כה חיצוני מעצמי נעמדתי, עד כדי כך הפעלתי את תודעת עצמי באופן אמנותי לחלוטין" (עמ' 206).

בלשון תורת הספרות, פסואה לא הסתפק ביצירת מספרים רבים (מה שעושה כל מחבר בספריו השונים), אלא יצר מחברים רבים - דמויות ביוגרפיות העומדות מאחורי היצירות - כשבחוטי כולם מושך מחבר-העל פסואה. משמעות המלה Pessoa בפורטוגלית - 'איש' או 'דמות', שמוצאה מן המלה הלטינית 'פרסונה': מסיכה שהיה השחקן לובש על פניו כדי להשמיע דרכה את קולו. אבל יותר ממסכות שונות, יש ביצירתו מן המשמעות הפורטוגלית של 'איש' יחד עם משמעותה הצרפתית, שהיא על-פי רוב 'אף אחד'. כך מציין יורם ברונובסקי באחרית-הדבר שצירף למבחר כתביו של פסואה שיצא בעבר בעברית ('כל חלומות העולם', כרמל). היקום חובק-הכל וגדוש הדמויות שבונה פסואה, הוא בה-בעת גם אין: "אני לא כלום/ תמיד אהיה לא-כלום/ אני לא יכול לרצות להיות כלום./ חוץ מזה מצויים בתוכי כל חלומות העולם" ('חנות הטבק').

במותו, ב-1935, והוא בן ארבעים ושבע בלבד, היה פסואה דמות אלמונית מחוץ לארצו פורטוגל והביוגרפיה שלו עצמו דלה להפתיע. הכתבים הרבים שנמצאו בתיבת-עץ לאחר מותו הביאו לו תהילת עולם. המבקר הנודע רומן יעקובסון טען, כי הוא נמנה עם האמנים העולמיים הגדולים שנולדו בשנות השמונים של המאה ה-19, כסטרווינסקי, פיקאסו וג'ויס, שתכונותיהם מתגלמות בו באופן מרוכז. עד היום יצאו עשרות כרכים מכתביו, מפעל שעתיד להימשך עוד שנים לא מעטות.

עברית היא, ככל הנראה, השפה הראשונה שאליה תורגם 'ספר האי-נחת' במלואו. מתרגמיו לשפות אחרות בחרו להביא מבחר מתוכו (ובכך כבר ביצעו פעולה פרשנית), בין השאר בשל אריכות-יתר, קשיי פיענוח וחילופי נוסח. בנוסף, מציין יורם מלצר - שנטל על עצמו את המשימה הסבוכה של התרגום לעברית - פסואה התיר לעצמו לחרוג מגבולות השפה הפורטוגלית התקנית, לקטוע משפט לפני סיומו, להחליף נושא באמצע המשפט, לא להבהיר את מינו, ליצור מלים חדשות ועוד. לאור כל אלו, מעורר תרגומו של מלצר השתאות של ממש.

'ספר האי-נחת' הוא יצירת הפרוזה המרכזית של פסואה, שנחשב כיום לא רק לגדול משוררי פורטוגל אלא לאחד מגדולי המשוררים של המאה ה-20 בכלל. זוהי יצירה שלא נשלמה, כתובה בפרגמנטים (ממוספרים וחלקם מתוארכים), וכוללת את הערותיו של המחבר לעיבוד עתידי שלא הגיע אליו. יומן אינטימי, הגיגים, הרהורים חצי-פילוסופיים, אפוריזמים ווידויים הם כמה מן הז'אנרים והסגנונות הספרותיים,שעולים בדמיון כשמנסים להגדיר מהו 'ספר האי-נחת', משימה שככל הנראה היא בלתי-אפשרית. כתיבתו נמשכה יותר מעשרים שנה, ותרגומו יותר משלוש שנים. קריאתו המומלצת, דומני, תיעשה טיפין-טיפין.

אין זה ספר שראוי לקוראו ברצף, מתחילתו ועד סופו, שכן קריאה כזו מעייפת, מדכדכת ומעיקה. ולעתים, אעז לומר, עלולה גם לגבול בשעמום. מלצר מעיד על עצמו כי "פעמיים או שלוש נאלצתי להפסיק את העבודה מתוך עייפות, יגיעה, כאב ועומס נפשי. ההזדהות עם פסואה וההליכה בשבילי ספרו נטלו ממני חיים, ובוודאי העמיסו עלי 'אי-נחת' והביאו אותי למצב פרגמנטרי ולסף 'אי-היות'" (עמ' 12). אל תצרכו, אפוא, מנת-יתר מפסואה. זהו ספר שכדאי לגשת אליו במצב-הרוח המתאים, להתבשם ממנו, להרהר בו ולשוב אליו לכשמתאים.

" - קמתי מן המיטה מיד תחת המחנק של מועקה בלתי מובנת. שום חלום לא גרם לה; שום מציאות לא היתה יכולה להוליד אותה. זו היתה מועקה מוחלטת ולשמה, אך מבוססת על דבר-מה. בעומק האפל של נשמתי, כוחות בלתי נראים, בלתי מוכרים, ערכו קרב שהווייתי היתה בו שדה הקרב, וכולי רעדתי מן הטלטלה העלומה. בחילה פיזית מן החיים כולם נולדה עם התעוררותי. אימה מכך שעלי לחיות קמה אתי מן המיטה" (עמ' 142).

אכן, אי-נחת היא, ככל הנראה, המינוח המתאים לתחושות הרבות והשונות שמתוארות בספר. מועקה, יגיעה וריקנות הן מלים שפסואה מרבה להשתמש בהן כדי לאפיין אותן. לעתים הן מזכירות את אימת הקיום האקזיסטנציאליסטית, לעתים נוגעות בניהיליזם.

לעמודי המאמר : 2 1

העמוד הבא





פורסם ב 27 ביוני 2003 21:54 במדור ביקורות ספרים

אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.