מאמרלצדק אין אחים

עת מוכנים להצדיק את הלא-ייעשה בשם הסולידריות הלאומית, מתקוממת הסולידריות האנושית שבי. כאשר אנשים מוכנים לעשות מעשים נוראים לאנשים אחרים, אין זאת אלא משום שהם חדלים להיות בני-אדם בעיניהם. ואני אינני מעוניינת להיות אחותם של אנשים כאלו

"איזה קסם יש בה, במלה 'שלי', שמצדיק את הפניית גבנו להכרעותיה של האמת חסרת-הפניות?" (ויליאם גודין)

לא כל בני-האדם נולדו אחים. אך כל בני-האדם נולדו שווים. כך, לפחות, קובעת ההכרזה האוניוורסלית לזכויות-האדם,(1) המסמך שמהווה את הבסיס בן-זמננו לדרישות המוסריות של בני-אדם לכבוד אנושי וקיום הגון, מתוקף אנושיותם. אלא שמן העובדה שיש לי זכות, לא נובע שאני יכולה להשתמש בה באופן שמזיק לזכויותיהם של אחרים. ניתן להתווכח על השאלה האם מן הראוי שאנשים יאבדו חלק מזכויות-האדם שלהם עצמם כאשר הם רומסים את זכויות הזולת, אך אני רשאית להתנער מהם באופן אישי. אינני יכולה, ואינני רוצה, להיות אחותם. הערכתי אותם אינה נקבעת על-פי מוצאם הלאומי אלא על-פי האופן בו הם נוהגים באחרים. שום אדם איננו אי ושום משפחה איננה מבודדת; היא חיה בחברה ומקיימת זיקות שונות לאנשים, משפחות וקבוצות אחרות. אם זוהי אהבה, זוהי אהבה שתלויה בדבר.

האם מן הראוי כי ל'אחוות אחים' (brotherhood) יהיה מעמד בהכרעות פוליטיות או מוסריות? בחינה של שאלה זו תיתקל במהרה בשתי אינטואיציות מוסריות, שדומה כי הן מתנגשות ביניהן: זו אשר מתבטאת בציווי המוסרי "עניי עירך ועניי עיר אחרת, עניי עירך קודמין",(2) וזו הקובעת כי הצדק הוא עיוור, ועל-כן דורשת לא לשאת פנים.

העמדה של 'אחוות אחים', כפי שמעיד שמה, נגזרת מאנלוגיה בין משפחה לפוליטיקה. היא מתבססת על ההנחה כי הקהילה הפוליטית איננה נקבעת באופן שרירותי, אלא מגלמת יחסי קרבה בין חבריה, בדומה למשפחה או ליחידות קרבה אחרות. הטענה כי כשם שליחידה המשפחתית מותר להעדיף את חבריה, כך מותר הדבר גם לקהילה הפוליטית, שאזרחיה חברים בה במובן העמוק של המלה. משמעות הדבר היא שחברות בקבוצה מספקת סיבה להעדיף את חבריה. טיעון זה דורש הצדקה, משום שהוא מהווה חריגה מדרישת השוויון. האם סולידריות קבוצתית מבססת הצדקה כזו? האם קרבה היא טעם מוסרי להעדפה?

טיעון גורף

התשובה השלילית שאתן לשאלות אלו מיד תתבסס, ראשית, על כך כי ההשוואה בין קרבה משפחתית לקרבה לאומית איננה תקפה. שנית, כי גם לו ניתן היה להשוות ביניהן, הרי שבעוד שבנסיבות מסוימות מותר להעדיף על-בסיס קרבה משפחתית, הרי הנסיבות שבהן מתעוררת שאלת הקרבה הלאומית – אוסרות על העדפה כזאת. ושלישית, כי חובותינו כלפי בני-אדם באשר הם, והרגש האנושי שמתעורר בנו נוכח סבלם - ללא קשר ללאום אליו הם שייכים - רלוונטיות לשיפוט מוסרי גם של בני הלאום שלנו.

ניתן להצדיק יחס שונה אל מקרים דומים לכאורה, אם מצליחים לבסס שוני רלוונטי ביניהם, שיצדיק את היחס הלא-שוויוני. האמנם שייכות לאומית יוצרת שוני כזה, אשר מצדיק יחס מיוחד כלפי בני-עמי לעומת בני-אדם אחרים? גישה בולטת אחת שעונה תשובה חיובית לשאלה זו, מנסה לבסס את זכותנו להעדיף את בני-ארצנו על קרבה שקיימת בינינו, קרבה הדומה לקרבה משפחתית וכמוה מצדיקה, כביכול, העדפה של שייכים על-פני זרים. אך זהו טיעון גורף, שאיננו מוכיח את עצמו במציאות המודרנית, של קהילה מדינית שאיננה חברת פנים-אל-פנים ואיננה יוצרת, בהכרח, חובות של קרבה או אחווה. חיינו מורכבים מעגלים מעגלים, של סוגי קרבה ואחווה שונים. יש מי שהקהילה המקצועית היא המרכזית בחייו, ועמיתיו למקצוע חשובים לו לאין ערוך משכניו; יש מי שחבריו הם משפחתו האמיתית. ויש מי שיהודי היושב בברוקלין קרוב לו יותר מ'גוי' המשרת עימו בצבא. מי יקבע מהם יחסי-הקרבה החשובים בחיינו? מי יאמר לנו את מי להעדיף על-פני מי? אין חולק על העובדה כי חלק גדול מעולמנו מושתת על קשרי קרבה והעדפה, אך תהיה זו שגיאה להתייחס אל כל הַקְשרים המיוחדים כמקשה אחת. קיימים הבדלים בדרגה ובאיכות בין קשרים שונים, כמו בין בני-זוג, בני אותו עם ואזרחי אותה מדינה. על-כן לא נכון יהיה להקיש, לדוגמא, מיחסים בין הורים לילדים ליחסים בין אזרחים, ולגזור גזירה שווה על סוגי קרבה שונים. כאשר המתנחלים באים אלי בדרישה להתייחס אליהם כאל אחים, הם מנסים לכפות עלי את הגדרתם ככאלו. אבל אפילו לגבי אחים של ממש – שבקשר-הדם אליהם לא ניתן לכפור – קרבה איננה יכולה להיכפות. קרבה היא דבר שאנו בוחרים בו ומגדירים לעצמנו; הוא איננו יכול להיות מוגדר עבורנו על-ידי אחרים.

לא רק שלא כל העדפה על בסיס קרבה משפחתית היא מוצדקת, אלא שברי כי לא ניתן להסיק ממנה הצדקה של העדפה על בסיס לאומי. ישנן נסיבות בהן אני רשאית להעדיף את הקרובים לי; בעצם הגדרת הידידות בין אנשים מובלע עיקרון של העדפה, שהרי העדפתי אותם על-פני אחרים בעצם זה שבחרתי לי אותם כידידי. על-כן, מובן כי אני רשאית להעדיף להתרועע עימם ולא עם אחרים. לא ניתן גם לגנות אותי על שאני יושבת ליד מיטת חוליים של ידידי ולא ליד מיטת זרים. אין בכך העדפה בלתי-הוגנת שלהם, המפלה אחרים, שהרי נכונותי לעשות למען חברי מעבר למה שחובתי הרגילה כלפי בני-אדם דורשת היא היבט מכונן של יחסי החברות בינינו. עם זאת, יש לי חובות גם כלפי זרים; גם אם אין אני חייבת לאסוף פצוע זר אל ביתי ולהאכילו, כמו שעשה השומרוני הטוב, עלי להגיש לו עזרה ראשונה, למשל, ולא להשאירו מדמם על אם הדרך כפי שעשו השניים שקדמו לו.(3)

לעמודי המאמר : 2 1

העמוד הבא





פורסם ב 21 במאי 2003 20:30 במדור מאמרים אקדמיים

אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.