תקריב

"צילום מקרוב כדי להבליט פרט מסויים באובייקט המצולם"

הערב

 הערב בתשע. העונה השניה של "עד החתונה".

 

מה שכתבתי בענייני עד-ה, ככה קוראים לה בהפקה, ובעניינים משיקים:

פרקים 5 - 12

זכרון חושים - איך זה עובד

שייקה אופיר מלמד אותי קולנוע

תשובה לטוקבקיסטית

הפקות מקור או לסגור

פוטושופ ג'יימי לי קרטיס ורגע האמת

איזה תחתונים היא לובשת

לא דומה לדידי! אמרתי לעיתונאית

אז מי מצלצל כשהטלוויזיה ניסגרת

פרמיירה א'

פרמיירה ב'

 

תראו. עבדנו ברצינות.

פורסם ב 16 במרץ 2010 09:23 במדור action - cut ואני בינהם | 11 תגובות | אפשרויות

טיול שנתי

 

 

  תודו שהשתפרתי :)

פורסם ב 14 במרץ 2010 09:58 במדור בעיקר אמא | אפשרויות

קוף אחד והרבה רגשי אשם

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הוא היה ג'ינג'י ומעולם לא הכזיב.

 מפתח מסובב והמצילתיים והתנועות שלו מצחיקים ומשמחים בכל פעם מחדש.

אחר כך הוא חזר לארון של אבא.

כשעזבתי לא לקחתי אותו.

השארתי אותו למשמרת וגם טרחתי להגיד שהוא שלי למרות שהוא נשאר שם.

אוצר מחוייך ששימר לי משהו דהוי עם טעם וחיוך וזכרונות ברגש.

זכרון חושים דייק סטניסלבסקי.

אחר כך, הרבה אחרכך נולדה הבת שלי וצעצועים חזרו לקבל ערך מוסף ובקשתי אותו.

מפעם לפעם נזכרתי שהוא שם, אבל גם בחילופי בגדים, גירושים, ועונות ושנים ומה לא,

לא הצלחתי לגלות את המערה בה התחבא ועזבתי, כמו שעוזבים דברים בהתנהלות הזחוחה

והפשוטה של החיים והיומיום. בשבוע שעבר רוני כתבה על העכבר הסגול שלה ומיד כתבתי לה

שאני לא מוצאת את הקוף שלי שאפילו איך קוראים לו אם-בכלל-היה-לו-שם אני לא זוכרת,

והיא אמרה כמו תמיד תכתבי, ואני כמו תמיד גם מצאתי תירוץ ואמרתי שאנ'לא מוצאת אותו,

אפילו שכבר המון זמן אני מתכננת לצלם אותו ולכתוב גם, ועזבתי שוב.

כמו תמיד. כמו בהתנהלות הזחוחה והפשוטה של החיים.

אבל

אתמול

הבת שלי הצטרכה את שק השינה ועליתי למדפים העליונים,

ושם, מכורבל בין שמלת וינטג' מפריז, שק שינה מפואר וזכרונות היה הג'ינג'י.

תראו את הפנים האלה. עיני זכוכית. פרוויה מרוטה. מדובללת. קרועה.

הג'ינג'י דהה. השפתיים קרועות ונפולות. החיוך נעלם.

הקרעים מגלים מנגנונים לכאורה-חסרי-נשמה,

חוטי ברזל נגלים בזרועות ורגלים שהיכו במצילתיים .

אני מלאה רגשי אשם וחמלה. תראו את הפנים האלה, תראו: הלב נכמר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

זקן. בן חמישים. רוב שנותיו בארון. אמיתי, לא מטאפורי.

רציתי לתת לו כבוד והדרן אחרון, לג'ינג'י.

" target="_blank"/>

 

פורסם ב 13 במרץ 2010 14:35 במדור רחלי | 8 תגובות | אפשרויות

האם יתכן שמשהו קיצוני ממש יקרה בחיי הבת שלי ואני לא אדע?!

 

ניסיתי השבוע לחשוב אם יש אפשרות, חלילה ושאלוהים-ישמור-על-מחמל-נפשי-הילדה-שלי,

אם יש אפשרות שהבת שלי תעבור סוג של ארוע דרמטי כזה או אחר ואני לא ארגיש.

חרם כיתתי, הטרדה אמיתית מכל סוג, אלימות או חלילה תקיפה מינית, אונס, חד פעמי או מתמשך.

או האם יש אפשרות הפוכה, שהבת שלי היא הסיוט של איזה ילד או ילדה בבית הספר שלה,

שיש ילד או ילדה קטנים ממנה שהיא השטן מבחינתם, האיום, הסיוט ואני לא אדע.

ניסיתי לחשוב אם יש אפשרות שמשהו מהאפשרויות המסוייטות שכתבתי עכשיו,

לכאן או לכאן, עלולות לקרות בחיי הבת שלי ואני לא אדע. לא ארגיש.

היא לא תספר לי. אחרים לא יספרו לי.

האם יש מצב שמשהו מכל אלה יקרה בחיי הבת שלי בת הארבע עשרה ואני לא אדע??!!

כשהצלחתי לחזור לנשום - המחשבה מעוררת שדים וחרדות ברמה שקשה להכיל -

חשבתי שלדעתי, בחיים שלי, של הבת שלי, אין אפשרות שזה יכול לקרות.

לא במציאות של הבית שלנו והחינוך וההסברים והבטחון והדרך בה היא גדלה

לא עם מה שאני מאמינה שאני נותנת לה.

או אתם כמובן.

אני או אתם, המחשיבים עצמכם להורים אחראים, קשובים באמת, מתבוננים באמת, מאמינים

שיודעים מה קורה בחיים של הילדים שלכם, בדיוק כמוני. אני. אתם. אנחנו.

מצד שני,

ההורים שלי שגידלו אותי בלא פחות מאהבה צרופה, הקשבה ורק, רק כוונות טובות לא הרגישו בכלום.

לא הרגישו במסכת ה.....אני-אפילו-לא-יכולה-לקרוא-לזה-בשם-הלוואי-והייתי-זוכרת שעברתי לאורך זמן,

כנראה, בבית הסמוך לבית שלנו... לא הרגישו. המשכתי להיות הילדה הכי טובה בסביבה.

נערונת יפת מראה, נימוסים, התנהגות, ציונים טובים וחיוך הורס.

הילדה הטובה האולטימטיבית ממש.

איך ולמה איש לא זיהה משהו?

הורים, משפחה קרובה, מורים אוהבים, מ י ש ה ו? אין לי מושג.

 

וכשחשבתי השבוע על הנערים המפלצתיים ההם, שהרסו ועינו והתעללו ואנסו ומה לא את הנערונת

ההיא מ"צפון תל אביב", כשהתחלתי לקרוא ולשמוע את המילים הקרות, הכועסות, המרסקות את

הוריהם, משפחותיהם למילים ומאמרים ופוסטים שכללו איך לא את המילים, החברה בימינו,

הורים קרייריסטים, הזנחה ופני החברה שלנו לאן, איזה מין משפחות, איזה הורים,

לא הצלחתי להבין ב א מ ת מה אני מרגישה אל ההורים ההם, מה דעתי על ההורים האלה -

גם אלה שלא הרגישו מה עובר על הילדה הקרועה והאומללה-לבי-לבי-עליה במשך ש נ י ם

וגם, בהחלט גם על ההם שלא הרגישו כלום על הבנים שלהם.

איך אפשר לא להרגיש את הראשון ואיך אפשר לא להרגיש את השני.

ילדה מעונה וילדים מענים.

רותי אמרה לי השבוע, כשאמרתי לה שאין סיכוי שאיזה ילדה בכיתה של איה שלי עברה/ עוברת

אביוז מיני מאיזה סוג, אין סיכוי שמישהו בבית הספר לא היה שם לב,

ורותי שאלה כמה ילדים יש בכיתה ומרתי ששתים עשר בנות וחמישה עשר בנים,

ורותי אמרה שסטטיסטית שתיים שלש מהן חוו כבר הטרדה, תקיפה, אביוז מיני.

ואף אחד לא הרגיש? לא שם לב?

אצלנו בבית ספר? בבית ספר בכלל? בכיתה? במשפחה? בבית?!

זה הרי, על פניו, לא מתקבל על הדעת לא להרגיש.

 

 

 

 

שלש עשר נערים, שלש עשרה משפחות ואיש לא ידע....

זה הרי לא מתקבל על הדעת ששלש עשרה משפחות,

כ ו ל ן מורכבות הורים מחורבנים, מזניחים?

חבורת משפחות של מה?

של הורים מפלצתיים, לא מתפקדים, אדישים לגורל ילדיהם, קרייריסטים חברי לב?

דווקא כאן, בבית הספר הזה, בשכונה הזו התקבצו שלש עשרה משפחות לא מתפקדות?

כאלה שגידלו נשמות מ ת ע ל ל ו ת. לאורך זמן, בשיטתיות, בלי רחמים, חמלה, הבנה טוב ורע.

בלי שמישהו, לאורך שנים התייסר דיו כדי לספר, כדי להפסיק את הדבר הבלתי נתפס הזה שקרה,

ככה, במקרה התקבצו שלש עשרה משפחות?

כי אם לא,

אז המסקנה ההפוכה היא, שכולנו כאלה, וזה לא יתכן שכולנו כאלה.

 

אז נשארתי מבולבלת, עם שדים פרטיים מזנקים על ההזדמנות,

ושסועת לב  מול הילדה הזו,

וגם, האמת, שגם עם רגש להורים ההם.

לא למפלצות האדם, בניהם, בני עשרה או לא בני עשרה,

אבל אליהם. אל הורים שהם.

שאני מאמינה ששוכבים עכשיו במיטתם קרועים ולא מבינים מה קורה, מה קרה, איך קרה.

קרועים בין האימה לחוסר האמונה.

בין ההבנה מה קרה כנראה לדאגה לילד שלהם,

בין הרצון להרוג את מי שעושה כך לנערה בת שלוש עשרה / ארבע עשרה

לבין ההבנה שזה הילד שלך שעשה.

אלוהים, זה נראה לי בלתי אפשרי.

ואני משוכנעת שהשאלה הכי קשה ומפחידה ועוד יגיעו השנים הרבות מולה

איך יתכן שקרה מה שקרה והם לא ידעו והרגישו.

 

והנה חוזרת התהיה שלי מתחילת הפוסט -

האם אני מאמינה שיכול היה לקרות משהו איום ונורא לילדה שלי ולא הייתי מ ר ג י ש ה -

אני, נכון להיום, לא מאמינה שזה אפשרי,

אני מאמינה גם שאם הייתם שואלים את ההורים ההם, הם גם היו עונים כך, ברובם.

ואל הורים האלה יש בי רגש.

הציפיה של קלי העט והמקלדת לתהות איך הם, ההורים האלה, מנסים להאחז במילים כמו הוא

ילד טוב, נורמטיבי, הילד שלי, אני לא מבין איך זה קרה,

איך הם לא אומרים בפנים מפוקסלות וקול מעוות יום אחרי שהתגלתה גודל הזוועה:

הבן שלי מפלצת, אנחנו לא הוריו יותר, הוא מנודה מהמשפחה כ ר ג ע,

היא דרישה מפלצתית.

ההורים האלה, בשלב ההלם וחוסר ההבנה והאימה שבהבנה שגר כאן בחדר הזה,

בבית הזה, אנס מתעלל מפלצתי חסר לב וחמלה והוא הילד שלי,

וחלקם בודאי יבעט וירק ויאשים את כל העולם ואת הקורבן ואת אלוהים ואת כולם,

ולא יעצור לרגע,

אבל,

חלקם האחר עובר ויעבור מסע לא פשוט.

הבנה והפנמה של מי הבן שלי באמת, יסורי מצפון, רגשי אשם איומים איך לא הרגשתי

וחשבון נפש מקולל ואיובי. 

 

אין לי תשובה,

אבל כרגע, אין בי האשמות ברורות וחד משמעיות אל ההורים האלה. לא כרגע.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ושאלוהי ההורות ימשיך לעזור לי. לכם. לכולנו.

 

פורסם ב 5 במרץ 2010 10:32 במדור בעיקר אמא | 27 תגובות | אפשרויות

בשבע ועשרה כשהתעוררתי

 

בשבע ועשרה כשהתעוררתי הכיור היה ריק, השיש נקי והריצפה חסרת פירורים.

עכשיו  שמונה וחצי, חזרתי מהסעת בוקר לבית הספר -

מה כבר יכול  לקרות בשעה וחצי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

וככה השיש נראה עכשיו. והכיור. והרצפה?

עליה כבר סיפרתי. אז אני מצלמת. בוקר טוב.

פורסם ב 4 במרץ 2010 09:05 במדור בית | 5 תגובות | אפשרויות

יורם קופרמינץ. החלפות .

 

קופרמינץ, מי שלא מכיר שיכיר -  צייר, צלם, אמן, כותב ובכלל,

מחזיק בלוג ב"רשימות", מעלה סטטוסים פואטים ומדווחי חלומות לעיתים בפייסבוק,

וכל הזמן נוסע, נעלם, חוזר והצילומים שלו קורעי לב. פשוט ככה.

 

ב20 לינואר, בפייסבוק שלו זה התחיל.

בעצם, כל המהלך המרתק ומקסים הזה, קרה וקורה בתוככי הפייסבוק וזולג לחיים בחוץ.

ככה זה התחיל:

יורם קופרמינץ אתמול בלילה נארזו 30 חבילות של ציורים ישנים שלי בגדלים שונים,
25 ציורים בחבילה, ונטמנו באדמה, בעטיפות פלסטיק, באיזורים שונים ברצועת החוף.
מפת המקומות הוכנסה למכתב ונשלחה לכתובת אקראית בגרמניה

wow - מה קורה? למה? מה הוא רוצה? קפסולת זמן? אקט יחצני? הוא בטח יתחרט.

אחרי חצי שעה נוסף פרט הזוי עוד יותר:

שכחתי פרט. לי אין מושג היכן העבודות נטמנו, אחר עשה את זה בשבילי.
האפשרות היחידה שאדע היכן העבודות, אולי, היא במכתב שהכתובת שלי רשומה כשולח.

מה? מה זאת אומרת הוא לא יודע איפה הן נטמנו?  הוא השתגע? זה אקט סופני? מרדני?

מה הוא רוצה להשיג בזה? אולי זה באמת פשוט מה שזה? מעניין. מסקרן. צריך לעקוב.

והחיים, כמו החיים המשיכו. מפעם לפעם הצצתי לראות מה קורה, מי כתב, מה כתב.

אחרי כמעט חודש  February 18 at 10:25am  זה הופיע אצלו:

יורם קופרמינץ לא ייאמן. המכתב מברלין חזר. צורפו אליו כמה מילים בגרמנית. 
בתוכו, המפה המפורטת עם מקומות ההטמנה של הציורים. חזרתי לנקודת ההתחלה.

פורסם ב 2 במרץ 2010 19:41 במדור WWW | 6 תגובות | אפשרויות

שולחן, בקבוקים ותרגיל בהתרחקות

 

בימים האלה הכל מתנקז אל העדשה.

אני מצלמת כל הזמן. פשוט ככה.

לפעמים גם הילדה שלי נלכדת בה,

אבל היא רגילה,

ואני,

הפנים האלה, העינים האלה איך אפשר לשבוע,

ובכל זאת מה שאני רוצה באמת בימים האלה זה להתקרב לDNA של העולם.

אני רוצה לראות את המולקולות של החומר,

לפרק את הרגיל למרכיביו.

ככה העין שלי רוצה עכשיו. כל הזמן. קרוב. יותר קרוב ויותר.

 

ומצד שני, הזמן של עכשיו הוא נקודת שינוי גדולה ולא ברורה.

כמו האאוט-אוף-פוקוס בעדשה המתחיל לאט, בדיסולב איטי להסתובב על צירו ולהתכוננן לַכֵּן.

לַכֵּן פוקוס. לַחדות המתחייבת. ולכן אני עושה לעצמי תרגילי לא-כל-כך-מקרוב-לפעמים.

ככה בבינוני. בַּרַגיל. בְּאיך-שרואים-באמת. בַּחיים ממש.

אי אפשר,

אני מסבירה לעצמי, לחיות או אפילו לצלם רק באקסטרים קרוב או אקסטרים רחוק,

חייבים ללמוד לראות, להרגיש, לחיות גם את האמצע לפעמים. את הרגיל.

First we'll take the camera, then we'll take life itself

 

תרגיל עצמי בהתבוננות:

כשמצאתי את השולחן המוזר הזה באיזה אתר בניה - שולחן, כמה קרשי בנין מחוספסים,

צבועים חלקית בסיד לבן, מחוברים במסמרי ענק - לא תארתי לעצמי כמה בדיוק, על הסמ'

הוא יתאים למקום הזה, ולבית שלי. נשטף במים וסבון ומאז הוא שם, כאילו מתמיד. כאילו

במיוחד. מה שמונח עליו מתחלף לפעמים, אבל איכשהו נשאר תמיד באותו כיוון ואופי.

ואני מגלה שאם אני מעיזה להתרחק מעט. לקחת כמה צעדים לאחור ולהסתכל, אני מגלה שמה שראיתי, שאני מחפשת כל הזמן, שאני מפחדת שאולי לא קיים,
בטח כשמתרחקים, לא נעלם. הוא משתנה. הוא אחר, וחדש, אבל עדיין יפה בעיני.

פורסם ב 1 במרץ 2010 13:25 במדור מה שאני רואה - צילומים | 5 תגובות | אפשרויות

אוקינוס תוצרת בית - אחרון ודי

 

  1. שיחה מקדימה

- לְמָה?

- לְאוקיינוס.

- תגידי לאט, לְמָה?

- לאוקיינוס אמא, א ו ק י י נ ו ס

- לָמָה?

- לָמָה מה אמא מתוקה שלי?

- לָמָה אוקיינוס.

- לָמָה לא?

- לָמָה כן?

- כי זה רעיון מגניב ומקורי

- כבר היית מגניבה ומקורית כשהתחפשת לכביש

- מתחשק לי עוד פעם

- אבל לָ מָ ה?

- כי ככה אני.

- סיבה מצויינת

- תודה אימי

- אין בעד מה גיברת, בעצם את יודעת מה, יש בעד מה......

- אני יודעת, בגלל זה אמרתי תודה

- יאללה, לעבודה.

 

  אוקיינוס. איך מתחפשים לאוקיינוס?

 

 

2. תוכנית פעולה

   רשימת קניות ראשונית:

   שמלה כחולה

   גרבונים כחולים

   חומרים שאפשר לגזור מהם דגים, אצות, סוסוני ים, מדוזות, כרישים, דולפינים

   אולי מדבקות לאמבטיה?

   אולי וילון אמבטיה עם ציורי ים?

   דבק חם

   דבק דו צדדי

   צדפים?

   גלים? איך גלים? ממה הם עשויים?

 

   נפטון, פוסידון h e l p

 

 

3. רכישות והתחלה. אין כאן באמת מושג איך זה יהיה.   

בית הספר האנטרופוסופי מוכיח את עצמו. היא לוקחת חוט ומחט ותופרת בפשטות וטבעיות, בלי לעשות עניין.  מחר נמשיך.

 

לקנות מחר:

 צבע דבק תכלת וכסף לגלים

 גרבונים כחולים 

 ספרי כחול או פאה כחולה

 לאק ציפורניים תכלת

 סוסוני ים וצדפים?

 עפרון איפור כחול

 לחשוב על הנעלים

 

 ואם ירד גשם??

 טוב, האוקיינוס רטוב, לא?

 

4. מתחילה להסתמן תחפושת

 
פאה ארוכה ממש או ספרי שער כחול אם יהיה לא נוח

 

 

עכשיו אפשר להתפנות לענייני היום, מחר נחזור לאוקיינוס........

 

5. סוף דבר

    אז מסתבר שפאות, כחולות או לא כחולות מאד לא נוחות - נרשם סירוב לסבול למען שלמות

    האוקיינוס - כובע גאוני נשלף ברגע האחרון -

 

מגפיים לבנים עם עוגנים החליפו נעלי בובה, שני דגיגונים צויירו ליד העינים של מי שסירבה אל-נא-תנסו-להבין-הגיון-בת-ארבע-עשרה-להתאפר-בתכלת-או-טורכיז-או-אולי-סתם-כחול :) - והאוקיינוס יצא לפגוש את: המתנחלים - כיפה שמוטה, תנ'כ ביד, דגל ישראל ואחד גם התעטף בצעיף כתום, האימויים - שחור, הכל שחור, איפור כבד, פוני שמוט הצידה, הדבורה מאיה, קופידון, ילדת סוכריות, פסנתרנית, כיפה אדומה בחצאית קצרה ממש, דורותי, סער ואיילה מהאח הגדול, טינקר בל בחצאית מיני גם היא, דנה שהתחפשה למשהו לא מוגדר ומקסים שכלל לדעתי את כל מה שהיה לה בבית ולא התחבר ואת כל המורים שלהם, מחופשים למשעי. אני לא התחפשתי השנה לראשונה, אבל היי, הייתה לי המצלמה שלי אז כששאלו, התחפשתי ל....פאפרצי. היה רטוב ונפלא.

 

פורסם ב 27 בפברואר 2010 10:46 במדור בעיקר אמא | 20 תגובות | אפשרויות

נוכחת

 

פורסם ב 22 בפברואר 2010 17:00 במדור action - cut ואני בינהם | 10 תגובות | אפשרויות

אשכר אלדן כהן קוראת לחנה בית הלחמי לישם

 

 

אשכר אלן כהן האמיצה כותבת לחנה בית הלחמי לישם. לקום ולהתלונן.

 

 

פורסם ב 21 בפברואר 2010 10:17 במדור action - cut ואני בינהם | 32 תגובות | אפשרויות

אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.

כל הזכויות שמורות לחלי גולדנברג.
אתר זה מתארח ברשימות, אוסף אתרים אישיים המבוסס על מערכת ניהול התוכן קונטקסט מבית קונספציה, ומשתמש במנגנון הרישום של המערכת (כניסה | ניתוק). צוות אתר רשימות איננו אחראי בצורה כלשהי לתכנים המתפרסמים באתר זה. לצפייה באתרים אחרים ולמידע נוסף, הכנסו לרשימות.
אכסנת רשימות בחסות חברת SweetHome.co.il