עולמות אפשריים

העולם אינו תלוי ברצוני (לודוויג ויטגנשטיין, "מאמר לוגי-פילוסופי")

הסבוויי שרה ברנשטיין

שלום. זוכרים אותי? פעם הייתי כאן לא מעט.

לפני חמש וחצי שנים (אולי מעט פחות) כתבתי כאן אחרי ביקור בניו יורק שמצאתי את עצמי מזמרת את השיר

Somewhere מ"סיפור הפרוורים" של לנרד ברנשטיין כל פעם כשיצאתי מרכבת תחתית בניו יורק. הרכבות הוחלפו בדגמים חדשים יותר, וכאשר נהג הרכבת שיחרר את הבלמים והרכבת היתה מתחילה לנוע, הפעולה גרמה לשלושת הצלילים הראשונים מהשיר להישמע. וכך הייתי עולה במדרגות לרחוב ומזמרת לי: there's...a... place for us.

חשבתי שאני לבד בעסק (תמיד היית מאוד מוזיקלית, אמא היתה שלי אומרת), עד שראיתי לפני כמה דקות את הכתבה הבאה באתר של הניו יורק טיימס, והייתי חייבת להוציא את הבלוג מהנפטלין כדי לכתוב על זה.

ובכן, הרשו לי להיות אינפנטילית קמעה ולטעון: אני אמרתי את זה קודם! ויש לי הוכחות.

ובהזדמנות זו אשתף אתכם בלהקה המופלאה שגיליתי שלשום, עת הפקדתי את מחלפותי הארוכות (לשעבר) בידי ספרי משכבר הימים, ויטוריו. תמיד יש אצלו מוזיקה מופלאה, והפעם התנגן שם משהו מופלא לא פחות. מה זה, שאלתי אותו. אה, סתם משהו שידידה נתנה לי, הוא אמר. איך קוראים להם? שאלתי. Mother Mother, הוא השיב.

זו היתה אהבה מצליל ראשון. מומלץ ביותר.

הנה השיר שלהם שאני הכי אוהבת בינתיים. וזה השני בתור. ומי שהכין את הקליפ מוכשר ושנון.

פורסם ב 21 בפברואר 2009 20:05 במדור לוגוריאה | 3 תגובות | אפשרויות

סלפסטיק

טוב, כאן צריכה לבוא איזושהי הצטדקות על כך ששוב עברה שנה מאז הפוסט הקודם שלי, אבל לכם בטח נמאס לשמוע ואני קצת נבוכה להסביר, אז בואו נחליק את זה ונגיע ישר לעניין.

תמיד אמרו לי שיש לי נטייה להומור סלפסטיק. בלימודי התסריטאות בתואר הראשון כתבתי לא מעט תרגילים ותסריטים שבהם שילבתי קטע שבו אחת הדמויות מחליקה\נופלת\מתנגשת\שופכת על עצמה מים\קפה\תה\קולה\ויסקי\מחק את המיותר.

 מיותר לציין שחלק מהמורים שלי לא אהבו את זה, אבל גם אלה שזה לא הפריע להם במיוחד נהגו לציין בפני שזה סלפסטיקי מדי או במלים אחרות, לא ריאליסטי. ההערה הזאת הפריעה לי פעמיים: אחת, מתי התחייבתי לשמור אמונים לריאליזם, ושתיים וחשוב יותר, על סמך מה הם מעזים לקבוע בצורה כל כך מוחלטת שזה לא ריאלסטי? אצלי בחיים זה קורה כל הזמן, ניסיתי לשכנע אותם, והם לא ממש השתכנעו, או שהחליטו שאני חיה לי באיזה סרט של באסטר קיטון או האחים מרקס.

ובכן, גם הם היו מתקשים להתווכח עם הקטע הבא, שאירע גם אירע לפני כמה שעות ממש כאן, בחדר המדרגות של ביתי.

מעשה שהיה כך היה: החלטתי לצאת לרכוב על אופני בראש ציפור, פעילות גופנית שאני די ממעטת בה לאחרונה, למרבה הצער, במסגרת הפדלאות הכללית. מזג האוויר האביך נראה לי מצוין לאימון שכזה, לבשתי גופיית רכיבה ואת מכנסי הרכיבה החדשים שרכשתי עם תום הקיץ לאחר שהקודמים איבדו צורה, מילאתי בקבוק מים, והייתי מוכנה ליציאה.

יש לי נטייה לצאת מהבית לרכיבה כשאני כבר עוטה את כל הרקוויזיטים הנדרשים – כולל קסדה, כפפות רכיבה, וגם נעלי רכיבה. וכל מי שמכיר נעלי רכיבה – שהן מגיעות עם שמיצ'יק כזה שנקרא בלעז cleat ומטרתו להתחבר לפדלים המיוחדים של האופניים – יודע שזה לא הכי נוח להדס בהן. בפארפרזה על ננסי סינטרה, דיז שוז אר מנט פור סייקלינג, ולא לצעידה, למרות שהן מפיקות קול של נעלי סטפס חביבות. בשל כך, אם אני יוצאת לרכיבה בשעה מוקדמת מדי אני משתדלת לנעול אותן רק כשיצאתי מחדר המדרגות, מתוך התחשבות בשכנים. אבל היום יצאתי מאוחר, בשמונה וחצי, ואם מי משכני העצלים עדיין מנמנם בשעה הזאת, הוא בהחלט מבקש את זה.

אם כן, העמסתי את אופני על כתפי, בידי הפנויה השנייה לקחתי את הזבל (מאז שהצטרפה למשפחתנו הוונדליסטית החביבה הזאת, שאחד מתחביביה הוא נבירה בזבל ופיזור תכולתו על כל רצפת הסלון, אנחנו משתדלים להקדים תרופה למכה), והתחלתי את מסעי הקצר (דירתי שוכנת בקומה האחת-וחצי) במורד המדרגות.

שלוש המדרגות של גרם המדרגות הקצר עברו בקלילות, אך כשהגעתי לגרם המדרגות השני, הכולל לפחות 20 מדרגות, החלקתי על המדרגה השנייה. זה לא הפעם הראשונה שזה קורה לי, ולרוב אני מצליחה למנוע את ההתרסקות ברגע האחרון, אבל הפעם שתי הידיים שלי היו תפוסות, ולפני שהבנתי מה קורה הייתי על התחת עם האופניים על הצוואר. אופס, מביך, חשבתי כאשר התחת שלי פגש את המדרגה, והנחתי שכאן העניין הסתיים.

אך לא ולא: תודות לשילוב התנאים ששררו בשטח – המדרגות שהיו מאובקות במיוחד אחרי כמה ימי שרב, בצירוף עם הלייקרה החלקלקה של מכנסי הרכיבה (החדשים!) שלי ועם כללי הפיזיקה (מכאניקה של גוף קשיח שנע במדרון משופע עם חיכוך מועט [הודות לאבק וללייקרה]) – מצאתי את עצמי ממשיכה להחליק במורד המדרגות, כשהפדל של האופניים (לא זה שהיה תקוע לי בכתף, השני) מתנגש לו בשמחה בפאנלים ומשמיע קול מתכתי עולץ שנשמע קצת כמו צלצול פעמון עמום. מופע הסלפסטיק הזה הסתיים כאשר הגיע, השבח לאל, הקיר ובו דלתם של השכנים שלי מלמטה, שבה התנגשנו אני והאופניים ביחד בבום גדול, חצי-מתכתי וחצי-אנושי, שהבהיל כנראה מאוד את בלה, הדוג דה בורדו של השכנים, שהזדעקה אל הדלת החלה לנבוח נבחות איימתניות המתחייבות מכלב השוקל שישים קילו.

לקחתי לעצמי שנייה וחצי להתאושש, ואז עברתי לערוך בקרת נזקים. כמו אמא טובה, ראשית בחנתי את האופניים. למרות שההתנגשות בקיר גרמה לי לבעוט באחד השפיצים של הגלגל הקדמי, הוא לא התעקם או נשבר ונשאר תקין לחלוטין. בדקתי את האוויר בצמיגים ושמחתי שאין לי פנצ'ר (מה התרסקות במדרגות קשורה לאוויר בצמיגים? זהו, שהחיים לימדו אותי שהכל איכשהו קשור לאוויר בצמיגים) ואז החלטתי להמשיך בתוכנית ולצאת לרכוב למרות הכל. הטוסיק בשלב ההוא עוד היה בהלם ועדיין לא כאב, ואני ייחסתי זאת לסגולות המרפא של מכנסי הרכיבה – בכל זאת, אם כבר להתרסק ככה על התחת, עדיף שהוא יהיה מרופד במעט ספוג.

ברכיבה גיליתי שהנזק היחיד שנגרם לאופניים היה שמסיבה לא ברורה, הקאט-איי (אודומטר\מד מהירות של אופניים שכזה) החליט להתנתק ממקומו שעל הכידון, והחל לזייף במדידת הקילומטרים והמהירות (הוא הראה אפס במשך 5 הדקות הראשונות של הרכיבה, עד ששמתי לב לזה). אולי זה לא קשור להתרסקות וסתם עומדת להיגמר לו הבטרייה. מאוחר יותר גם גיליתי שיש לי שלל שיפשופים בכתף ימין ושעצם הזנב שלי כואבת לאללה (כנראה שחתיכת ספוג רק מרככת את הנפילה אבל לא ממש מונעת את הכאבים שאחרי), אבל זה היה רק אחרי שהגעתי הביתה וניסיתי להתיישב על כסא ולאכול ארוחת בוקר מאוחרת.

ובכן, ובפארפרזה על הפרסומת הדי-מעצבנת של יס שאי אפשר להימלט מפניה, ליידיז אנד ג'נטלמן אוף דה ג'ורי, איזה לא ריאליסטי, ואיזה נעליים (נעלי טריאתלון של גארנה, עם קליטים SPD, אם תהיתם).

Afterthought

אה, ולאחרונה התוודעתי לבלוג הזה, והוא אחד הטובים שיצא לי לבקר בהם. לא מן הנמנע שהביקור בו הוא שדירבן אותי לכתוב את הרשימה הזאת.

פורסם ב 25 במרץ 2008 12:20 במדור סמים חוקיים | 13 תגובות | אפשרויות

מצא את ההבדלים

לא רק הבלוג סובל מהזנחה פושעת.

החורף השעיתי לא רק את הבלוגינג, אלא גם את השתתפותי במירוצים. בעצם, מאז הטריאתלון האחרון שבו השתתפתי, בתחילת אוקטובר בקיסריה, לא הטרחתי את עצמי לאף תחרות. לא נרשמתי לאף דואתלון, וגם לא לתחרויות ריצה.

לא שלא רציתי. דווקא שקלתי להשתתף בכמה מירוצים ארוכים - אבל איכשהו, הצלחתי ליפול קורבן לתחלואים שונים ומשונים עם בוא אותם מירוצים. בעיקר כאב לי על חצי מרתון ירושלים, שלו התכוננתי ברצינות מפתיעה במשך חודשיים - כולל ריצות ארוכות של 20 קילומטרים בהרים הסובבים את המושב של הורי, כדי להתרגל לריצה ארוכה בתנאים טופוגרפיים לא פשוטים, כמו במירוץ הירושלמי עצמו. טו מייק אה שורט סטורי לונג, שלושה ימים לפני המירוץ חטפתי דלקת גרון חריפה עם חום וכאבים בכל הגוף, ועם בואה נגוזו התוכניות הגרנדיוזיות שרקמתי.

מיותר לציין שהייתי מתוסכלת ברמות על-גלקטיות ממש. לא שהיה סיכוי בעולם שאשבור את שיאי בחצי מרתון - המירוץ הירושלמי לא נועד לכאלה דברים - אבל התכוננתי לו היטב והיתה לי הרגשה טובה.

לאחר כמה ימים שבהם השתפר מצבי הבריאותי, החלטתי - מסיבה ממש לא ברורה - להירשם למירוץ האביב ברמת השרון, מירוץ בן 10 קילומטרים שנערך היום ברמת השרון. מעולם לא רצתי אותו, והתוואי שלו אינו פשוט - כך ידעתי ממירוץ רמת-שרוני אחר, מירוץ אייל, מאחר שמסלולי שני המירוצים חופפים בחלקם.

כתבתי "מסיבה בלתי ברורה", כי באופן כללי, החורף הרגשתי די עגלה. לא שלא התאמנתי - דווקא רצתי די הרבה, הקפדתי על ממוצע של 50 קילומטר לשבוע. אבל את הריצות האלה עשיתי בקצב נוח (קרי: איטי), מקשיבה לגוף (ולעתים גם לאייפוד) ושקועה בעצמי. לא עשיתי אימוני מהירות בכלל, חוץ מפעם אחת, לא מזמן, שבה נתקלתי בפארק באושיית ריצה בכירה כקילומטר וחצי אחרי ההתחלה, שצהל לעברי ואמר "איזה יופי לראות אותך, איזה סגנון ריצה טוב יש לך". סביר שהוא לא ידע שבדרך כלל אני רצה בצעדים קטנים ובקושי מרימה רגליים, אבל ביום שבו הוא פגש בי הרגשתי חזקה והחלטתי לנסות סוף כל סוף את סגנון הריצה הנכון - הכרוך בהרמת רגליים גבוה. ואז, מעודדת להפליא מדבריו, המשכתי לרוץ כך לאורך כל המסלול, ולראשונה זה חודשים עצרתי את השעון אחרי 10 קילומטרים כשהסטופר הראה חמישים ומשהו דקות. גם החמישים ומשהו הזה היה רחוק משיאי ב-10 קילומטרים, אבל הוא שימח אותי.

הבוקר כשהתיצבתי ברמת השרון, היו לי ספקות עצומים. מה אני עושה שם? כאמור, עם אפס אימוני איכות ועם קצב אימונים איטי במיוחד, לא היה לי מה לחפש במירוץ 10 קילומטרים, שמחייב ריצה בקצב מהיר יותר מאשר חצי מרתון. אפילו שקלתי לא להביא את השבב האלקטרוני הקבוע שלי (זה שבאמצעותו מתבצעת מדידת הזמנים). למה אני צריכה תוצאה מבישה ברקורד המירוצים שלי, שאלתי את עצמי. אבל כמובן שהיתה לי תקווה אחת, קטנה ובלתי הגיונית לחלוטין: מה אם דווקא לא תהיה לי תוצאה מבישה? לפני שנרדמתי אתמול, דימיתי את עצמי חוצה קו סיום ומניפה את ידי אל-על, מתחת לשעון שמראה תוצאה שהיא שיא אישי, נניח, 54 דקות. עד כה, התוצאה הטובה ביותר שלי במירוץ של 10 קילומטרים - שהושגה בזיעת אפיים במירוץ כפר סבא שעבר - היתה 55 דקות ו-21 שניות. אבל השנה, לא היתה לי הרגשה שאני שווה 54 דקות - והאמת, גם שחזור התוצאה מכפר סבא לא נראה לי כמו שאיפה ריאלית. ניפנפתי את הפנטזיות מהראש והלכתי לישון.

על כל פנים, אחרי שנשמעה יריית הזינוק, ואחרי שפרצתי בשעטה כמו כל המזנקים האחרים, שמתי לב שאני רצה מהר - יחסית לעצמי, כמובן. זה לא היה קצב של ריצת אימון. זה היה קצב תחרות לגמרי. והרגשתי שאני מסוגלת לעמוד בו. עם נקוף הקילומטרים, השתנו גם השאיפות שלי מעצמי. אם בהתחלה רציתי רק לגמור את המירוץ בתוצאה שלא תעלה על התוצאה הגרועה ביותר שלי במירוץ 10 קילומטרים - בערך בחצי הדרך היא הפכה לרצון בוער לקבוע שיא אישי. כל קילומטר הצצתי בשעון ושקעתי בחישובים מתמטיים מורכבים (מורכבים בעבור מישהי שנמצאת ב-80% מהדופק המירבי, הכוונה) - שמטרתם היתה לבדוק אם הפנטזיה מאתמול בלילה עשויה להתגשם.

לפני שאתם מנידים בראשכם ואומרים, כן כן, אנחנו יודעים איך הפוסט הזה ייגמר - אחסוך מכם את האכזבה. הפנטזיה לא התגשמה. איפשהו בקילומטר השמיני היא חמקה ממני (תודות לעלייה של רחוב ביאליק ימ"ש). ניסיתי להשלים את החסר בשעטה מטורפת במורד רחוב אוסישקין אבל זה לא הספיק. כשנכנסתי לאיצטדיון האתלטיקה, 150 מטרים לסיום, ראיתי שהסטופר שלי החליף קידומת ל-55 דקות, והדהרה לעבר שער הסיום לא הצליחה למנוע את הבלתי-נמנע. 

 כנראה ששחזור התוצאה מכפר סבא כן היה שאיפה ריאלית. :)

עוד על ריצה כאן, כאן, כאן, וכאן.

עוד על ריצה ותעתועים קוסמיים כאן.

פורסם ב 24 במרץ 2007 15:43 במדור סמים חוקיים | 6 תגובות | אפשרויות

אז מה, עכשיו תורי?

משונה שהייתי צריכה הזמנה כזו מימימה כדי לעדכן את האתר שלי, שמאז יוני היה סטאטי-משהו, אני מודה. אבל העבירו לי לפיד, ואני כמו ילדה טובה, נוטלת אותו בשתי ידי.

ובכן, חמישה דברים שאינכם יודעים עלי (מתוך בערך 5,000 דברים שעדיף שיישארו חסויים).

1. כשהייתי בת 24 היה לי רומן עם שני גברים בני 38 - זה היה פער הגילים הכי גדול שאי פעם חוויתי, והוא היה גדול מדי. את הראשון, מחזאי ותסריטאי הוליוודי, פגשתי בערך שעתיים אחרי שהסתיימה מערכת היחסים השלישית-הארוכה ביותר שאי פעם היתה לי. פגשתי אותו בתל אביב, במסגרת עבודתי אז ככתבת לענייני קולנוע בעיתון "הארץ" והוא התאהב בי נורא. היה לי ברור שאני לא מרגישה אותו דבר אבל הייתי בריבאונד. בערך חצי שנה אחר כך פגשתי את הגבר השני בן ה-38. הוא היה במאי סרטים דוקומנטריים אמריקני עם מועמדות אחת לאוסקר, שגם הוא נקרה בדרכי בזכות עבודתי. היתה משיכה מהרגע הראשון, אבל אז הבנתי שהוא נשוי. בכל זאת היה לנו ערב אחד של שכרון חושים, ואז נפגשנו שוב בארה"ב כעבור כמה חודשים. זו היתה פגישה מוזרה. ישבנו בדיינר בבוסטון והזמנתי פנקייק אוכמניות, והמלצר - שהיה זר, ממדינה כלשהי באפריקה, מרוקו נדמה לי - החליט שהוא מזמין את עצמו לשולחן שלנו והתחיל לספר לנו כל מיני סיפורים משונים, ולא הבחין כלל במבטים החטופים ששיגרנו לעבר שעון הקיר הגדול (היו לנו רק שעתיים גנובות, עד שרעייתו של הדוקומנטריסט תחזור הביתה). כעבור כמה חודשים של חליפת אימיילים בסתר, הקשר נקטע - גם בגלל שהייתי מאוהבת בצורה מטורפת בבחור אחר, בלתי מושג לא פחות. הו, כמה מסעיר היה להיות בת 24.

2. אין לי בעיה להשקיע כמה מאות שקלים בנעלי ריצה טובות, אבל לקנות נעליים, סתם נעליים - או מגפיים, או סנדלים - ביותר מ-200 שקל נראה לי שחיתות מוסרית מהמעלה העליונה. חוץ מזה, יש לי יותר מכנסי ריצה ושורטס מג'ינסים, ומשום מה, כל פעם כשאני מריחה חנות ספורט באופק, נדמה לי שאני צריכה עוד.

3. אני מעדיפה מתוקים על מלוחים. במשך כמה שנים, הייתי אוכלת דגני בוקר לפחות לשתי ארוחות ביום. איזה? בעיקר Blueberry Morning של פוסט. בכלל יש לי קטע עם אוכמניות. המאכל שאני הכי אוהבת בעולם הוא מאפינס - אם זה היה תלוי בי, הייתי אוכלת מאפין לכל אחת מארוחות היום - והמאפין החביב עלי הוא מאפין אוכמניות, עדיף גדול ועסיסי, של מאפיית הוט אנד קרסטי במנהטן. אה, זה מתחיל להישמע לי מוכר. כתבתי על זה כבר, כאן וכאן.

4. כשהייתי בשלהי התיכון, היתה לי חרדת בחינות נוראית, שהתעצמה לרגל הבגרויות. על פניו, לא היתה סיבה לחרדה, כי הייתי תלמידה טובה, אבל כדרכם של דברים כאלה, הרציונל לא מילא כאן כל תפקיד משמעותי. חרדת הבחינות התגלמה בעיקר בנדודי שינה מיתיים, ובמעגל הקסמים (ביטוי מאוס שאליו התוודעתי באותה תקופה) שהתלווה אליהם: עם התקרב הבחינה, הייתי נתקפת בהלה שלא אצליח להירדם בלילה שלפניה - ובמסגרת תוכניתנו "נבואה שמגשימה את עצמה", אכן לא הייתי נרדמת. המצב היה כה קשה עד שהורי החליטו לשגר אותי לאשת מקצוע (ע"ע פסיכולוגית), שעזרה לי לטפל בסימפטומים, אבל לא במחלה. רוצה לומר: לפני בגרויות חשובות הצלחתי אמנם להירדם, אך עם קבלת שאלון הבחינה נתקפתי בלק-אאוט ועשיתי שטויות למרות שידעתי את החומר.

5. פעם, מזמן-מזמן, כשהייתי בת שמונה, הלכתי עם ההורים שלי לחברים שלהם, ופילחתי לבת שלהם מחק אחד שחמדתי מאוד. אחר כך נתקפתי יסורי מצפון אימתניים על כך. אין לי מושג איך נראה המחק הזה ולמה הוא כל כך מצא חן בעיני, אבל אני זוכרת אילו דפיקות לב היו לי אחרי שהכנסתי את המחק לכיס. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שעשיתי כזה דבר.

זהו. עכשיו אני אמורה להעביר את זה הלאה, לא?

אורן צור

משה סקאל

רחביה ברמן

אבי ערס לייט

יצחק שפי

אני מבטיחה לשפר את דרכי הנלוזות ולנער את האבק מעל הבלוג הזה בקרוב. רק תנו לי קודם לעבור את הניסוי האחרון שלי לתואר ולגמור כבר את הסאגה הזאת...

פורסם ב 3 בפברואר 2007 19:00 במדור לחיפוש קרובים | 10 תגובות | אפשרויות

חיבוק, פרח ומדליה

בשבת האחרונה השתתפתי בפעם השלישית במפעל הנפלא הזה המכונה טריאתלון הנשים.

מאחר שכבר כתבתי כאן על צעדי הראשונים בתחום הטריאתלון, לא רציתי להלאות אתכם, אבל למי שמתעניין, הנה קטע שכתבתי על התחרות, שהתפרסם באתר האגודה שלי, איילות.

תהנו.

http://www.ayalot.com/modules.php?name=News&file=article&sid=400

פורסם ב 1 ביוני 2006 10:49 במדור סמים חוקיים | 2 תגובות | אפשרויות

בזזזזזז

עורי, עורי דבורה.

שלשום עקצה אותי דבורה בפעם הראשונה בחיי. הייתי בעיצומו של אימון רכיבה במסלול האופניים שבראש ציפור. כבר בשנה שעברה הבחנתי שבטבורו של ראש ציפור מונחות להן כמה כוורות, אבל חוץ מכמה התרסקויות אומללות של דבורים על הקסדה שלי ועל השלדה של האופניים, לא נרשמו חיכוכים.

עד שלשום, זאת אומרת.

היתה רוח חזקה, ואני ניסיתי לגבור עליה בסיבובי רגליים מהירים ובישיבה אירודינאמית ככל האפשר על האופניים (אין לי אירובאר). ואז, פתאום, שמעתי "פלאק" והרגשתי מכה באוזן. בהתחלה חשבתי שסתם התנגש בי חרק מעופף - מאורע שבשגרה למי שנוהג לרכוב על אופניים. אבל תוך שנייה, הכאב העמום של המכה הפך לכאב צורב של דקירה, ואחרי ששלחתי בחשש יד לאוזן וגיליתי שמהתנוך שלי משתלשל עגיל דבורה מתה, הבנתי שזהו-זה, נעקצתי.

בהיותי יצור אלרגי מאוד, נחרדתי. אנשים שרגישים לעוקץ דבורים מגיבים לו מיד, והתגובה הזאת עלולה להיות הלם אנפילקטי ומוות. החלטתי לא לרדת מהאופניים בינתיים, ולהמשיך לדווש. למרבה השמחה לא הרגשתי סחרחורת או תחושת עילפון. כל מה שהרגשתי היה כאב נוראי באוזן. לפחות המאבק ברוח הסיח את דעתי.

כשהגעתי הביתה, סיפרתי לבן זוגי במלוא פאתוס על המפגש המצער עם הדבורה, והוא העיר את תשומת ליבי לגירסה של הדבורה למהלך העניינים:

"עופפתי לי לתומי בין פרח לפרח, כשלפתע פתאום הגיחה משום מקום איזו רוכבת מפגרת, והרגה אותי".

אין ספק, הגירסה של הדבורה עצובה יותר.

(בינתיים התנוך העקוץ התנפח למימדים מיתיים ממש, והוא מגרד ברמות על-גלקטיות. המלצות על טיפולים שיביאו מזור יתקבלו בברכה).

ותוספת

לא מזמן, הוספתי כאן מימין בטור המלצות המוסיקה המלצה על הדיסק של ג'ק ג'ונסון, "Brushfire Fairytailes". ובכן, לתומי חשבתי שאני הבנאדם היחיד בארץ שמחזיק בדיסק הזה, שכן קיבלתי אותו ממכר אמריקאי שביקר בארץ, לא מצא את הדיסק בחנויות, והחליט להזמין לי אותו באמזון. מאחר שאת המכר שלי אופפת כנראה קארמת-אמזון רעה, הדיסק אבד בדואר, ואחרי שהתכתש עם שירות הלקוחות של אמזון ללא הועיל, הוא החליט להזמין לי אותו שוב. הפעם הדיסק הגיע. שמעתי אותו בערך פעם וחצי (זה היה בקיץ-סתיו 2002), לא נפלתי, והדיסק נותר בארון והעלה אבק. מאז זרם לא מעט ביוב בירקון. עזבתי את הדירה הקודמת. עברתי לדירה הנוכחית. הדיסק של ג'ונסון זכה למקום של חוסר-כבוד בארון הדיסקים החדש (באחד המדפים התחתונים, שם שוכנים הדיסקים הלא-מקובלים). המכר ואני כבר לא ממש בקשר, אבל זה באמת לא קשור לדיסק.  

אני לא יודעת מה גרם לי לשלוף את הדיסק ממדף הדחויים יום אחד בינואר, ולהכניס אותו לקומפקט, אבל בדיעבד מסתבר שהוא היה בדיוק הפסקול שהיה נחוץ לי כדי לכתוב את הפרויקט שעבדתי עליו. אחרי ששמעתי אותו בלופ כמה ימים, ואף חרשתי את הרשת בחיפושים אחר דברים אחרים שלו, נגמר הפרוייקט, וגם בהלת ג'ק ג'ונסון נרגעה מעט.

ועכשיו, פתאום, מאז יום שלישי, אני שומעת את הדיסק שלו בכל מיני מקומות. שלשום - בבית הקפה "זוריק" הסמוך לביתי. היום - במסעדה של חוף פרישמן.

אני תוהה אם זה אומר משהו. (נאא, סתם צירוף מקרים תמוה).

פורסם ב 27 באפריל 2006 16:05 במדור לוגוריאה | 14 תגובות | אפשרויות

ההנאה שבאיטיות

הקדמה, הופ-הופ!

 
התחלתי לאחרונה לרוץ ל-א-ט. טוף, האמת חייבת להיאמר, זה לא שהייתי לורן ויליאמס קודם. אי אפשר היה להאשים אותי בריצה מהירה-מדי. והאמת שההיתלות באילנות גבוהים (זאת אומרת, נמוכים, ויליאמס היא בקושי מטר שישים) מיותרת כאן; להיות איטית יותר בהשוואה לספרינטרית של 100 מטר זו לא חוכמה בכלל. אבל גם ביחס לרצות למרחקים ארוכים יותר אני לא הכי מהירה. במירוצי 10 ק"מ וחצי מרתון שבהם השתתפתי שבהם המסלול לא היה מעגלי אלא לינארי (כלומר: רצים רצים רצים – מסתובבים – ורצים רצים רצים בחזרה) הייתי רואה את המהירים עושים את דרכם בחזרה, כשלי עוד נשארה כברת דרך לא קטנה לעשות כדי להגיע לנקודת הסיבוב. טוב, הנקודה הובנה, ובכלל גלשתי הרבה יותר ממה שהתכוונתי.
 
אני מניחה שאתם תוהים, אם כן, מה בדיוק גורם למישהי שמודה בפה מלא שהיא רצה לאט (או לפחות, לאט יותר ממה שהיא היתה רוצה) להחליט שהיא מתכוונת לרוץ עוד יותר לאט. ובכן, למען האמת, אני לא רוצה להיות יותר איטית – זה פשוט היה מחויב המציאות.
לפני כמה שבועות התקיים מירוץ כפר סבא, מירוץ 10 ק"מ שבו מעולם לא השתתפתי. לא ברור מה בדיוק שיכנע אותי להשתתף בו: הוא מירוץ קשה, המסלול רצוף עליות ומורדות (חי נפשי שכמעט לא היה שם קילומטר שטוח), ומשום מה, כל מי ששאלתי על המירוץ הבהיל אותי בסיפורי-זוועה על קושיו. חרף ההפחדות החלטתי להירשם, מתוך תקווה לא ברורה שאצליח לשבור את שיאי במירוץ 10 ק"מ, שנקבע לפני שנה במירוץ נס-ציונה. לא אלאה אתכם בפרטים על המירוץ, רק אציין שהסיפורים התגלו כאמיתיים, והמירוץ היה באמת קשה. כדי להוסיף חטא על פשע, שררו תנאי שרב בבוקר המירוץ, מה שמן הסתם הוסיף לקושי. בן זוגי היקר שאיתו רצתי קיבל הוראה לרוץ לידי בקצב שאיתו, כך חישבתי, אוכל לשבור את שיאי, והוא עמד בו בהצלחה – רק שאני כמעט התפגרתי. כשחציתי את קו הסיום השעון אמנם הראה שגילחתי יותר מחצי דקה מהתוצאה של שנה שעברה, אבל הרגשתי שהלב שלי האומלל מבצע לו סאלטות ופליק-פלאקים בתוך בית החזה מרוב מאמץ. ואז הבנתי שאין מנוס.

מכיוון שמעולם לא רצתי "לפי הספר", וכן מעולם לא רצתי באופן מודרך, בקבוצה עם מאמן, מעולם לא בדקתי האם אני רצה "נכון" – רוצה לומר, האם בריצה ארוכה (מה שמכונה בלשון הרצים "ריצת נפח איטית") הדופק שלי נמצא בטווח המתאים לו. באופן מסורתי התנגדתי להשתעבדות למדי-דופק למיניהם, בטענה שאין לי סבלנות לכל המיכשור הזה. בשנה שעברה, בצעד שהפתיע גם אותי, נתתי לאבא שלי אישור לרכוש לי מד דופק כזה בחו"ל, אבל רק אם הוא יזדמן למקום שמוכר כזה דבר, ורק אם יתחשק לו לקנות לי אחד. אבא שלי לא הבין את הרמזים, ובכל זאת קנה לי מד-דופק מסוג "פולאר", אמנם פושט למהדרין (אפילו תאורת-לילה אין בו), אבל את העבודה הוא יודע לעשות. דבר אחד היה בעייתי בו, במד-הדופק: הוא הגיע עם רצועה במידה "מדיום", וגם אחרי שהידקתי אותה למקסימום האפשרי, המשדר גלש לו תוך שניות מהמקום שבו הוא היה אמור להישאר, והדופק שנשקף מהצג היה מתחלף בספרות אפס-אפס. אבל גם בעיה זו היתה פתירה: מלכתחילה אמרתי לאבא שלי לקנות דגם שמתאים לאופניים – לא היתה לי כל כוונה לרוץ עם מד הדופק, רק לרכוב איתו - ומשום מה, בתנוחת הרכיבה, הרצועה של מד הדופק הצליחה להישאר במקומה (כנראה בזכות התמיכה המפתיעה שקיבלה מהכרס הקטנה שלי).
 

ג'ונתן פולאר.

אחרי החוויה במירוץ כפר סבא, הגעתי להבנה שאני רצה בדופק גבוה מדי. כבר לא מעט אנשים, בהם רצים מקצועיים ומהירים הרבה יותר ממני, אמרו לי במהלך קריירת הריצה החובבנית שלי שאם אני רוצה להשתפר, אני אצטרך להיכנע ולהתאמן עם מד-דופק, אבל לא היה לי כוח להישמע להם. עכשיו לא היתה לי ברירה. הסרתי את הפולאר מעל כידון האופניים, מקום מושבו הקבוע מאז שהצטרף לחוג המשפחה, וכרכתי אותו סביב זרועי. הטרחתי את עצמי עד ליבואן החברה בקריית עתידים ורכשתי לו רצועה חדשה במידה שלי, כזו שלא תגלוש לה כל הזמן, והופ, יצאתי לי לפארק הירקון, לא לפני שחישבתי באינטרנט לפי דופק המנוחה שלי מהו הדופק המקסימלי שלי, ובאילו טווחי דופק אני צריכה לרוץ.
 

ג'ונתן ואני

הפולאר שלי (לו הענקתי את השם "ג'ונתן" מסיבות מובנות) הוא יצור די נוירוטי. כל אימת שאני חורגת במעט מהטווח המותר לי, הוא מתחיל לפלוט ביפים עצבניים. ליבי התרחב משמחה על פריחת חרציות וחמציצים מרהיבה בערבות המימדיון והאצתי מעט? "ביפ-ביפ-ביפ"! מצטווח לו ג'ונתן. רוכב אופניים מסוקס מחליט שהוא משייט את אופניו הישר לעברי וברגע האחרון בורח, והלב שלי מזנק למכנסיים? "ביפ-ביפ-ביפ!", נוזף לו ג'ונתן. "שתוק, קרציה", אני אומרת לו, ומאטה. העיקר שיירגע.
 
אני חייבת לומר שבאימונים הראשונים הגשתי מצוין ונהניתי מאוד. בעיקר נהניתי מכך שהרגשתי שאני יכולה לרוץ עוד ועוד בקצב הזה, בעוד ששבוע-שבועיים לפני שהתחלתי באימונים האלה לא הצלחתי להביא את עצמי לרוץ יותר מ-12 ק"מ באימון. גם למדתי להכיר את הגוף שלי. למדתי להבין איך מרגישה ריצה בדופק 155 לעומת ריצה בדופק של 160 או רחמנא ליצלן, 180 (את הקילומטר האחרון בכל אימון אני מרשה לעצמי לרוץ בקצב הכי מהיר שאני מסוגלת לייצר, בעוד שג'ונתן צורח עד לב השמיים, ומחריד את שלוותם של הצועדים, הרצים והרוכבים במסלול שמול הספורטק).

לאט ובטוח, בלי טוטאל-לוס

במסגרת התיקונים הכלליים, גם החלטתי סוף כל סוף לעשות מדרסים. הטריגר היה כאב טורדני בכף הרגל שהתחיל לי לפני כמעט שנה, ומאז בא והלך, בתלות ישירה בהגדלת הקילומטראז' השבועי שלי בריצה. אורתופד מומחה זיהה את הבעיה ושלח אותי לעשות מדרסים כדי לטפל בה. אני לתומי חשבתי שחוץ מהבעיה הקטנה הזאת, הרגליים שלי די בסדר, תודה רבה. אבל איש המקצוע שאליו פניתי להכנת המדרסים (שיכונה כאן מטעמי נוחות "המדרסן") חשב אחרת. אחרי שהצביע בפני על עשרות ליקויים, קיצורי-גידים ומפגעים – ששיאם היה בקביעתו ששתי הבהונות הקטנות שלי הן "טוטאל לוס", כהגדרתו – הוא ביקש ממני לנעול נעלי ריצה ולרוץ קצת מולו, כדי להתרשם מהביו-מכניקה שלי. עשיתי כדבריו ורצתי מעט במעלה הרחוב ובחזרה אליו, ואז שמתי לב שהוא בוהה בי במבט המום. "את ראית מה את עושה עם רגל ימין?", הוא התפלץ, "יש לך קריסה נוראה החוצה. אבל אל דאגה, נתקן גם את זה", הוא אמר והתחיל לרשום לעצמו הוראות.
כעבור שבועיים אספתי ממנו את המדרסים המוכנים, שהושתלו לתוך נעלי הריצה שהבאתי. המדרס השמאלי התאים להפליא, אבל הימני נתן לרגלי את התחושה שהיא נמצאת בסד לוחץ. כשאמרתי למדרסן שכך אני מרגישה הוא הרגיע אותי שלרגל לוקח זמן להסתגל, וקבע לי לוח זמנים לנעילת הנעליים, עם הוראה מפורשת לא לרוץ איתן עד שבת, וגם אז, לא יותר מ-5 ק"מ. לפני שהלכתי, הזהיר אותי המדרסן מפני יבלות ושלפוחיות, בעיקר בקשת כף הרגל הגבוהה שלי, לה סיפקו המדרסים תמיכה ולכן נקודות מגע שלא היו קודם.
הנעילות הראשונות היו משונות. כל מיני מקומות מוזרים כאבו. לבסוף, הגיע יום שבת, ובהכנעה נעלתי את הנעליים ויצאתי לרוץ – לא לפני שמרחתי את כפות רגלי בווזלין, סגולה ידועה נגד יבלות. נראה לי שג'ונתן קצת נעלב; למרות שכן נשמעתי לו, לא חשבתי על הדופק כל הריצה, אלא רק על הרגליים. עם כל צעד שאלתי את עצמי – נוח? לא נוח? נוח! לא נוח! ויותר מזה, חזרתי ושאלתי את עצמי: מה הסיכויים שברגעים אלה ממש מתפתחת לי יבלת איימתנית בקשת כף הרגל?
האירוע עבר בהצלחה, ומאז רצתי עם המדרסים החדשים ארבע ריצות ארוכות. אבל, צחוק הגורל, התפתחה לי יבלת של ממש, שלפוחית מרושעת. לא בקשת כף הרגל, כמובטח, אלא באחת מהבהונות , דווקא ברגל שמאל, זו עם המדרס הנוח. מילא. העיקר שזה לא יהפוך גם אותה ל"טוטאל לוס".
 

פורסם ב 22 במרץ 2006 21:30 במדור סמים חוקיים | 7 תגובות | אפשרויות

אם יש גשם, יש עננים.

אם יש גשם, יש עננים. טריוויאלי, נכון? לא במיוחד. המשפט הזה משמעותי במיוחד לכל מי שלמד לוגיקה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. המרצה המדהימה שלימדה אותי לוגיקה, אי אז לפני שש שנים, השתמשה במשפט הטריוויאלי הזה כדי ללמד מהי גרירה לוגית (אימפליקציה).

אם היינו מנסחים את המשפט הזה בצורה פורמלית בתחשיב פסוקים, היינו "יש גשם" = A ו"יש עננים"= B, הרי שהיינו מקבלים A גורר B, או בפורמלית: A–>B.
המשפט הזה, בזכות הפשטות והגשמיות שלו, שימש ככלי מצוין להבנת האימפליקציה הלוגית, האבסטרקטית-משהו.
 
אם יש גשם, יש עננים. ואם חזוי גשם, העננים מגיעים ממערב. אני רואה אותם מבעוד מועד, מאיימים בצבעם השחור, דרך חלונות המטבח שלי, הפונים מערבה. לצאת לרוץ, או לא לצאת לרוץ? אם חזוי גשם, ובחלון עננים שחורים מתקדרים, והחלטתי בכל זאת לצאת לרוץ, הרי שבנקודת הקיצון (רוצה לומר, בנקודת הסיבוב, בנקודה שבה אני הכי רחוקה מן הבית) יתחיל טיפטוף (או גשם, או מבול תנ"כי ממש). זו אמנם אינה אימפליקציה לוגית, אבל שנים של ניסיון לימדו אותי את הכלל הזה. ואם, אם חזוי גשם, ויש עננים שחורים ומאיימים באופק מערב, ואני מחליטה שמסוכן לצאת לרוץ, הרי שהעננים האלה צפויים לעבור את ביתי בשלווה בלי להמטיר מאומה, ויתרה מזאת, השמש גם צפויה לצאת, הציפורים עשויות לצייץ, וסביר מאוד שאני אעמוד בחלון ואתפלץ על כך שלא יצאתי לריצה ופיספסתי את חלון ההזדמנויות היקר שהטבע זימן לי.
 
אם יש גשם, יש עננים, וקר. זאת, כמובן, אם לא מדובר באזורים משווניים, שם אין תלות בין גשם לקור. כשהייתי בצפון אוסטרליה בעונה הגשומה, ונמאס לי לשבת באכסנייה המחניקה ולהביט בכמויות המים שניתכו בחוץ, החלטתי יום אחד לצאת לרוץ. באותה שעה לא ירד הרבה גשם, רק זרזיף, שלפי המסורת הלוגית התחזק לכדי מבול-רבתי ברגע שהתרחקתי מעט מהאכסנייה. אחרי שגיליתי שאני פשוט לא מסוגלת לראות דרך הגשם שהצליף לי לתוך העיניים, עשיתי אחורה-פנה וחזרתי לאכסנייה. שותפותי לחדר הביטו בי בשעשוע. "מה קרה, נפלת לבריכה?", אחת מהן שאלה, ולא בכדי. נראיתי כמו מישהי שחזרה משחייה ולא מריצה. נעלי הריצה שלי נרטבו כל כך, שנדרשו להן ארבעה ימים להתייבש.
 
אם יש גשם, יש עננים, וקר, אז במקומות ציבוריים החלונות מוגפים, החימום מוגבר, והווירוסים חוגגים. לפני שבועיים, היה גשם, היו עננים, והיה קר, והגורל זימן אותי לחמישה מקומות ציבוריים הומים שונים. באחד מהם, התלבש עלי וירוס רשע, שהפיל אותי לקרשים ל-10 ימים תמימים. דבר כזה לא קרה לי לפחות עשור. אני אדם שבחורף חולה פעמיים, ובשתי הפעמים מדובר בצינון בלבד: האף אולי מאוד סתום ומאוד דולף, אבל זהו-זה. בלי חום, בלי קוועטש וקרעחץ, ובטח שבלי שיעול. והפעם, תפס אותי וירוס שיעול שהחזיר לי בריבית דריבית. מה שמבאס במיוחד בווירוס עם שיעול, הוא שאי אפשר לרוץ. עם צינון – אפשר, אבל לכו תנסו לרוץ כשאחת לחצי דקה אתם מנסים לרוקן את תכולת הריאות שלכם. כך יצא שבשבוע הכי נעים ומקסים של החורף, שבו לא היה גשם, לא היו עננים, וכן היה מזג אוויר נעים ביותר – אני הייתי ספונה בבית, עם גאלונים של תה, הררי טישוז, ושיעול שלא היה מבייש חוסה בסניטוריום לשחפנים. ועכשיו, עת השיעול שלי נעשה קל יותר (רוצה לומר, במקום שחפנית במשרה מלאה, שחפנית בשליש משרה), אני מגלה ששבוע מורטוריום מריצה עשה את שלו.
 
נו, מילא. מחרתיים ממילא יגיעו העננים, יגיע הגשם, ותבוא הסערה, ואז יחזרו הדילמות הקבועות.

ואם תהיתם למה אני לא כותבת, יש לי רשימת תירוצים.

1.  המורה, הייתי עסוקה בשכתוב הרומן החדש שלי.

2. המורה, אני עמוק בחיפושי עבודה.

3. מורתי, החלטתי בשעה טובה לשים גאז ולגמור את המאסטר.

4. צריך גם להתאמן, לא? עונת המירוצים בפתח (ושוב תודה לווירוס הרשע, שהיה המסמר האחרון בארון הקבורה של חצי מרתון עין-גדי, שבו לא אשתתף), וצריך לשחות, לרכוב ולרוץ, כדי שהרישום לאיגוד הטריאתלון השנה יצדיק את עצמו. (מעניין אם המורה תקנה את התירוץ הזה).

קטע זה מוקדש באהבה רבה למי שלימדה אותי לוגיקה מאפס, הפרופ' רות מנור, לוגיקאית מופלאה, שהלכה לעולמה לפני חודשיים וחצי. לי היא תחסר מאוד.

פורסם ב 6 בפברואר 2006 16:43 במדור לחיפוש קרובים | 11 תגובות | אפשרויות

It's a Wonderful Town...

טרול א': אוי לא, היא שוב כותבת. זה בטח בגלל הטלוויזיה שלה שמתה.
טרול ב': או הטוסטר-אובן! אוי לא, רק לא זה...

 
אין מה לדאוג, הטוסטר אובן לא התפגר. המצב מחוסר הטלוויזיה עדיין נמשך (המתקן עובד בעצלתיים-מה, הייתי אומרת), אבל למרבה המזל מצאתי לי transitional object נפלא בדמות האתר הזה.
הרעיון שלו די פשוט: כל מי ששומע שיחה מעניינת יכול לשלוח אותה למנהלי האתר, והם יעלו את הנבחרות שבהן לאתר, בצירוף כותרות שנונות בטירוף, ציון מיקום השיחה, ואם השולח מעוניין בכך - יציינו גם את שמו.

 
יש לי סימפטיה לקונספט הזה: בשנה ב' ללימודי התסריטאות שלי, למדתי קורס שנקרא "ממונולוג לדיאלוג" אצל קובי ניב. המטלה הראשונה שנתן לנו ניב היתה להביא לשיעור שיחות ששמענו באמת. אותם שיעורים ראשונים זכורים לי בחיבה כמצחיקים במיוחד: יש לשיחות אמיתיות פוטנציאל להיות מצחיקות מאוד, וזה העקרון שעומד בבסיסו של האתר הזה.

מאחר שמדובר בשיחות שנשמעו בניו יורק, ולא באיזה חור באיווה, החומר הרבה יותר קיצוני. הומלסים, משוגעים, יאפים, שיכורים, מיליונריות ונסיכות גטו, קשישים יהודים, תיירים – כולם מככבים באתר. מי שמכיר את ניו יורק קצת לעומק יכול ממש לשמוע את הדיאלוגים בעת קריאתם.

 
ישנם קטעים שנשמעו כל כך שנונים ונפלאים שנראה שתסריטאי כתב אותם, אבל בהתחשב בעובדה שמדובר בתושבי ניו יורק – טיפוסים עירוניים, משכילים וגם ציניים – אפשר להאמין שהם נאמרו. וגם אם לא, הרי שבדה אותם כותב מוכשר במיוחד.

 
אה, כן, ועיקר שכחתי: גם המגזין "טיים" בחר באתר הזה כאחד מחמישים האתרים המגניבים של השנה.
תהנו.

פורסם ב 16 בנובמבר 2005 14:39 במדור לחיפוש קרובים | 4 תגובות | אפשרויות

עריצות הקופסא הכחולה

יום חמישי לפנות ערב, הבית כבר חשוך. אני יושבת למחשב, ברקע מתנגן קליפ ב-VH1. הטלוויזיה הדולקת ממלאת את הסלון החשוך באורות פסיכדליים. לפתע פוף! קול פיצפוץ, וקולה של הטלוויזיה נדם. גם התמונה, בעצם. ורע מכך, גם הממיר.

אני נזעקת מהמחשב אל הטלוויזיה, ומנסה לפענח את המסר המטריד. בתחילה אני משוכנעת שקפץ הפקק (לא כך), ואחר כך – שהלך התקע (לא ולא). אני מתקשה להשלים עם העובדה שהלא-יאומן קרה – ההלכה הטלוויזיה?
אני נזכרת בהליך רכישתה של הטלוויזיה, אי אז לפני שנה וחצי. עזבתי את דירתי הקודמת, שהגיעה עם טלוויזיה קומפלט, ועברתי לדירתי הנוכחית, שהגיעה עם ארבעה קירות מסוידים ותו לא. מן הסתם, רכישת טלוויזיה לא היתה בראש רשימת סדר העדיפויות הלאומי: קדמו לה דברים פעוטים כמו ארון בגדים גדול, ארון ספרים, ספה, כלי מטבח. לבסוף, כשהגיעה עת הטלוויזיה, התברר שגם אילו היה לי תקציב לכך, לא אוכל לקנות טלוויזיה בעלת מסך גדול מ-25 אינץ': החור שהאדריכלית (שבעיצובה שופצה הדירה) ייעדה לטלוויזיה היה קטן מדי, 78 ס"מ. לבסוף נבחרה טלוויזיה 25 אינץ' של ITT: בשל מחירה האטרקטיבי באחד מאתרי הקניות המקוונים, ובשל ביקורת אוהדת-מה שנתן לה איש מקצוע מקורב.

כשהיא הגיעה, שקלתי לשמור את הקופסא, למקרה שלא אוכל לעמוד בתשלומי המשכנתא ואאלץ למצוא מגורים חלופיים. וחוץ מזה, הקופסא הכילה שעשוע לוגי בדמות הכתובת ITT Germany made in China, ומי כמוני תוכל לעמוד בפני שעשועים לוגיים. לבסוף זרקתי את הקופסא. לא היה לי מקום בשבילה בבוידעם.
מה שעוד הסתבר שזרקתי, אחרי שהפכתי את ארון המסמכים שלי, הוא את החוברת שעימה היא באה, ואת תעודת האחריות שלה. אלוהים, מדוע אני שומרת קבלות ותעודות אחריות של הקומקום החשמלי דה-מי-קולו שרכשתי בסופר לפני כמעט שנתיים, שנפח את נשמתו לפני ששה חודשים, אבל את תעודת האחריות של הטלוויזיה דה-מי-קולו שלי אני לא מצליחה למצוא? בן זוגי טען בפני שזה לא הגיוני. את כל כך מסודרת, הוא אמר. בטוח שמרת את זה איפשהו. הגיוני, לא הגיוני, תעודה – אין.

החלטנו שלמחרת נביא את הטלוויזיה למתקן השכונתי. למרבה המזל התברכנו באחד כזה, ממש כאן, 250 מטרים מהבית. אחרי שבן זוגי רץ את ריצתו הארוכה (25 ק"מ) ואני את ריצתי הארוכה (15 ק"מ, לא להיסחף, אני לא מתאמנת לקראת מרתון טבריה), הפשלנו שרוולים וניגשנו למעשה. אבל מהם 15 ק"מ ריצה לעומת סחיבת תפלץ איימתני ומגושם מפלסטיק שחור-אפור למרחק 250 מטרים? כבר בשלב הירידה במדרגות הצלחנו להכאיב לעצמנו בצורה חסרת תקדים (אני חטפתי את הבומבילה בשתי הברכיים; בן זוגי ספג פגיעה ישירה בכף הרגל). אחר כך, בצעדה האיטית לאורך הרחוב, עצרנו ארבע פעמים וכמעט-שמטנו את הממותה על האספלט אגב צעקות "זה מחליק! זה מחליק!", לצהלתם הרבה של הולכי הרגל שהקיפונו. לבסוף קירטענו לתוך היכלו של מתקן הטלוויזיות, שהעיף בנו מבט משועשע, רשם את פרטינו, נתן לנו כרטיס ביקור ושילח אותנו לדרכנו, לא לפני שציין ש-ITT היא לא פירמה מי-יודע-מה. ספר לנו משהו שאנחנו לא יודעים, תודה רבה.

חזרתי הביתה, ובן זוגי הלך לאוניברסיטה. מה אעשה? אני יודעת! אני אבדוק אם יש שידור חוזר של כל התוכניות החדשות ששודרו אתמול ביס פלוס ופיספסתי כי התקלקלה הטלוויזיה. אהה, אופס. אין טלוויזיה. היא מקולקלת.
כמה פעמים במהלך היום התישבתי כהרגלי על הספה, שילבתי רגל על רגל, כדי לגלות שהחור (הקטן מדי, כאמור) של הטלוויזיה שומם בריקנותו. אין טלוויזיה. אי אפשר לראות את הפרקים שהחמצתי בסדרת הדרמה המופתית "החיים מתחילים", המשודרת עכשיו בשידור חוזר ביס פלוס. אי אפשר להתעצץ מול איזה סרט אידיוטי. צריך לנצל את הזמן, לעזאזל! אבל למה הטלוויזיה המקולקלת באה לי בתזמון כל כך מחורבן? דווקא עכשיו, כשאני בין פרויקטים, כשאין לי השראה לכלום? לא יפה.

פורסם ב 13 בנובמבר 2005 19:28 במדור לחיפוש קרובים תגובות נעולות | אפשרויות

אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.

כל הזכויות שמורות לדנה צימרמן.
אתר זה מתארח ברשימות, אוסף אתרים אישיים המבוסס על מערכת ניהול התוכן קונטקסט מבית קונספציה, ומשתמש במנגנון הרישום של המערכת (כניסה | ניתוק). צוות אתר רשימות איננו אחראי בצורה כלשהי לתכנים המתפרסמים באתר זה. לצפייה באתרים אחרים ולמידע נוסף, הכנסו לרשימות.
אכסנת רשימות בחסות חברת SweetHome.co.il