אוזני פיל - חמש שנים למותו של שדרן המוזיקה המשובח בתבל

לפני שנתיים נרשם שיא בלתי צפוי בקריירה המזהירה של שדרן הרדיו הבריטי, ג'ון פיל. לא שהוא שיער אי פעם שהוא נמצא בתחרות עם דסטין הופמן, מל גיבסון, מאט דילון, קווין ספייסי או בונו, אבל מגזין הנשים "קוסמופוליטן" שיבץ אותו במקום ה-47, מעל לכל הנ"ל, ברשימת 100 הגברים הנחשקים בתבל. מעליו דורגו פיגורות כמו סטינג, דיוויד בקהאם והדלאי לאמה. פיל, בקולו השקט ובטון הדיבור המתון שלו, דיווח על כך למאזינים בלא חדווה יתרה
וציין ש"נזכרו בי קצת מאוחר, לא?"

פיל יחגוג השנה את יום הולדתו ה-61. זה לא מפריע לו להיות שדרן הרוק הנחשב, המוערך, המואזן והנערץ ביותר בבריטניה, אם לא באירופה כולה, וגם בשאר העולם לא מזלזלים בבחירות המוסיקליות שלו. זה מפתיע משום שפיל
מעולם לא ניסה להתחנף לאיש. ב-40 השנים שבהן הוא ברדיו, תחילה בתחנות פירטיות ואחר כך בלב לבו של הבי-בי-סי הבריטי, הוא נחשב לחלוץ והרפתקן, מגלה יבשות מוסיקלי, מי שאצלו ורק אצלו אפשר לשמוע את הקולות החדשים, המהפכניים והעכשוויים ביותר.
 
הגיל לא מיתן את תשוקתו לגילויים מוסיקליים. כשהוא לא מקליט את אחת מתוכניותיו הרבות או משדר מהשטח - פיל הוא קונסול הכבוד של הרדיו הבריטי בכל פסטיבל רוק - הוא מבלה שעות ארוכות בהאזנה לשירים חדשים, הזורמים
אליו מכל העולם. בבוקר שיחתנו, בין יתר האלבומים, הוא האזין להרכב הטראנס הישראלי "אסטרל פרוג'קשן". הוא אהב את ששמע וגם השמיע את הצמד בתוכנית
שלו, אם כי סירב למסור ביקורת לציטוט. גיבוש דעה מחייב אותו להאזין יותר מפעם-פעמיים, הוא אומר, זה מה שהוא אוהב לעשות ובשביל זה הוא חי, בצד, כמובן, האהבה לכדורגל (הוא אוהד שרוף של ליוורפול) ולמשפחתו,
שני נושאים עליהם הוא מדבר בחופשיות ברדיו.

דעותיו על משפחה ומשפחתיות הן צימוק טרי בעוגת הקריירה שלו. לפני כשנתיים, למרבה ההפתעה, צירף לשלל עיסוקיו תוכנית רדיו נוספת, בשם "אמיתות ביתיות"
Home Truths  העוסקת במסתורין הנצחיים של התא המשפחתי. ההברקה להציע לפיל להנחות את התוכנית היתה של רדיו 4, ערוץ המלל וההגות של הבי-בי-סי, ופיל קפץ על המציאה. גם כך ידעו כל מעריציו שהוא נוהג לכנות את אשתו, שילה, בשם "חזירונת", משום שהיא מחרחרת נוראות כשהיא צוחקת, ושהחדר של הבן שלו מבולגן בצורה מחפירה. פיל, שגם כותב טור ביקורת טלוויזיה אישי במיוחד במגזין "רדיו טיימס", מקפיד על הנימה האישית גם ב"אמיתות ביתיות". בתוכנית הוא מביא סיפורים
של מאזינים, החל מאנקדוטות מצחיקות, כמו זו על האחות שרצתה לנקות את השיניים התותבות של דרי בית האבות בו היא עובדת אבל שמה בטעות את כולם
באותה קערה, וכלה בסיפורים סנטימנטלים, כמו זה שסיפרה אישה מאומצת שערכה בגיל 60 מסע לחיפוש הוריה הביולוגיים. בין לבין הוא תורם תובנות על
האישה, הילדים וברנרד, כלב מסוג בורדר-קולי שלא אוהב סקרנים המתקרבים לאחוזת המשפחה.

הכנות המופלגת ונשמת הרוקנרול שלו מביאות את פיל לספר לא רק אירועים מצחיקים מהווי משפחתו. בארבע השנים האחרונות עקבו מאזיניו בדאגה רבה אחרי תהליך החלמתה של שילה משבץ מוחי שבו לקתה, בעוד פיל משתף אותם בחרדות ובמתחים שחווה. "אני תמיד בודק עם המשפחה אם הם מסכימים שאספר ברדיו סיפורים מהבית, כי אני לא רוצה להביך אותם", הוא אומר. "אחרי
שסיפרתי על הבלגן בחדר של הבן שלי הוא לא דיבר איתי שבוע, אבל זה עבר. בזמנים המשונים שבהם אנחנו חיים יש עוד סיבות לשמור על פרטיות - יש בעולם כל מיני אנשים מוזרים שצריך להיזהר מהם".
 
לא בכדי הגיב פיל באדישות יחסית לבשורה "קוסמופוליטן". באמתחתו יש גם דוקטורט של כבוד מאוניברסיטת ליברפול, תואר אבירות מן המלכה ושלל פרסי "טוני", המוענקים לתוכניות רדיו. כמעט בכל שנה הוא זוכה במקום הראשון בתחרויות של ערוצי רדיו ומגזינים על התואר הדי-ג'יי החשוב ביותר, וב-94' כינה אותו עיתון ה"אן-אם-אי" בתואר "גאון אלוקי", כשזכה בפרס ה"בראט" של העיתון על תרומתו הייחודית לעולם המוסיקה. גם "אמיתות ביתיות"
זכתה ב"טוני", ופיל, צנוע כהרגלו, מיהר להבהיר שמאחורי התוכנית עומד צוות של תחקירנים שמזיע על ליקוט הסיפורים, והוא - הוא רק המגיש. האמת היא שאין לו זמן להתמוגג ממחמאות. השבוע הוא יבלה בבוץ, בין אוהלים
של צעירים חצי עירומים ושיכורי מוסיקה, כשידווח בשידורים חיים מפסטיבל הרוק בגלסטנברי. ימים ספורים קודם לכן הוא עלה לבירמינגהאם, משם שודרה תוכניתו ב"רדיו 1" בשידור חי, ולפני כן בילה שבוע בברלין, כי גם שם יש לו תוכנית. בזמן הראיון הוא סיים הקלטה באולפני "רדיו 4", בבניין הגדול של הבי-בי-סי בלונדון ליד רחוב אוקספורד ומיהר לאחוזתו בספולק, מרחק כ-150 ק"מ בערך מהבירה, שם יש לו אולפן משלו, כדי להקליט שבע תוכניות
ברצף שישודרו בזמן שהוא עצמו יהיה שוב בגרמניה. מבחר מההקלטות הללו משודר גם בתחנות אמריקאיות שונות.

בסוף השבוע, כשבני גילו מנמנמים בחממה ובידם כוסית שרי,
הוא מאזין למוסיקה מתקדמת וצובר שעות על גבי שעות
באולפן, ממנו הוא יוצא להפסקות קצרות בלבד, המוקדשות בעיקר לשינה. האיש
שהיה הראשון להשמיע את "מחתרת הקטיפה", "הקיור", ניק קייב, "הפיקסיז"
ו"ג'יזוס ומרי צ'יין", מי שהזמין את "פאלפ" להקליט באולפנו כעשור לפני שמישהו
העז להשמיע אותם ברדיו, ממשיך לדחוף מוסיקאים חדשים שלא ייכללו
ברשימות השידור של אף תוכנית אחרת ברדיו הממוסד.

המעריצים שלו מפרסמים ירחון מקוון בשם Unpeeled  ומתחזקים אתרי
אינטרנט שבהם מתפרסמות רשימות השידור שלו, ורבים מהם רצים לחנויות התקליטים לחפש כל מה שעליו המליץ. החודש נכללו ברשימות הללו שמות אקזוטים כמו "אראב סטראפ", "קליניק", "האף-מאן-האף-ביסקיט", "ביוטי סקול דרופ-אאוט" או "קיובן בויז". ההאזנה הזו, הוא מודה, תובעת כוח נפשי וסבלנות, אבל הוא נהנה הנאה גדולה, יותר משאפשר לתאר במלים. לשאלה מאיפה הסבלנות - והיכולת הפיזית - להקשיב לכל הרעש הצעיר הזה בגילו, הוא עונה בתמיהה. "אם הייתי מבקר קולנוע, גם אז היית מצפה ממני שאראה שוב ושוב רק סרטים שראיתי בנעוריי?" בשעות הפנאי הוא מעסיק את עצמו ב"התבוננות מבעד לחלון וטוויית חלומות על מעבר למגורים בצרפת".
 
כתב העיתון "אינדיפנדנט", ברני הוסקינס, כינה את פיל "המלכה האם של
הרוק הבריטי" וטען שגדודי המעריצים שלו מאוכלסים בין היתר באנשים שלא
הקשיבו לתו אחד מן המוסיקה שהוא אוהב אבל מוקסמים מאישיותו, קולו המהפנט וטון הדיבור החצי מלכותי-חצי עממי שלו. המלמולים וההתנצלויות הבאות אחרי הגייה לא נכונה של מלים ארוכות הפכו אותו לחביב האומה, מעין דוד לאומי מחתרתי. יום הולדתו ה-60, באוגוסט האחרון, נחגג בציבור ברוב פאר; בטלוויזיה הוקדשו לו שני ערבי שידור שלמים שכללו סרט תיעודי על חייו,
הופעות של הלהקות החביבות עליו ביותר, תוכנית של "חברים מספרים" וקטעים מצחיקים מהופעותיו בטלוויזיה, כולל הרגע הבלתי נשכח שבו איים על הצופים
שיגיע לבתיהם על מנת להפליץ בפרצופם אם לא ירכשו את התקליטים עליהם
המליץ.

הוא נולד באוגוסט 39', כג'ון רוברט פרקר רייבנסקרופט, בנו הבכור של
קפטן בחיל התותחנים המלכותי ומנהל מפעל לכותנה. כאביו, שירת גם הוא בחייל התותחנים ולרדיו הגיע קודם בארה"ב, שם היה נשוי לטקסנית צעירה, ושם גם התברג בצוות המוביל של תחנת רדיו מקומית בדאלאס, אחר כך באוקלהומה סיטי ולבסוף בקליפורניה. שילה היא אשתו השנייה והם חיים יחד כבר 26 שנה. לזוג שני בנים ושתי בנות.

כששב לאנגליה שידר מספר שנים בתחנות רדיו פיראטיות, ביניהן "רדיו לונדון"
שבה הגיש את התוכנית שעזרה בפרסומו, "הגן המבושם". מ-67' הוא בבי-בי-סי, מן המייסדים של ערוץ הרוק של התחנה ומעמודי התווך שלו עד היום, עם התוכנית "טופ גיר". בקורות החיים שלו מצוין שמשום שנולד בהזוול שליד ליוורפול יכול היה לטעון להיכרות עם "הביטלס", פרט שלא הזיק לצעדי הקריירה הראשונים שלו.

מצד יצרני המשמעות, פיל הוא האדם החשוב ביותר בהיסטוריה של המוסיקה
הרוק הבריטית ואחד המשפיעים ביותר בעולם הרוק בכלל. המעריץ טוני בלייר,
ראש הממשלה, איבחן נכון כשאמר עליו שהוא מעולם לא חשש לשחות נגד הזרם.
פיל לא רק עיצב את עולם המוסיקה הלבנה, אלא גם היה הדי-ג'יי הראשון
שפתח למאזיניו צוהר למוסיקה השחורה והכיר להם את הפאנק, הרגאיי והראפ.
כמעט כל השמות המעניינים חלפו אצלו באולפן ויצאו משם עם הקלטה בסדרת
התקליטים הנושאת את שמו, The Peel Sessions סדרה שלאחרונה
ראתה אור מחודש על גבי תקליטורים ושאספנים עדיין נוצרים בחיבה את עותקי
הויניל שלה.
 
המאזינים של "אמיתות ביתיות" לא ממש מכירים את המוסיקה שאתה משדר
 
"אני מניח שזה נכון ואני לא מנסה לחנך אנשים, זה בכלל לא חלק מעולם
המושגים שלי. המון אנשים מקשיבים למוסיקה וכשאני שומע מהם שהם שומעים
רק להקות בנים אני חושב לעצמי 'איזה חיים אומללים'".
 
איך אתה מצליח לעקוב אחרי כל החידושים ולהכיר כל דבר שמישהו עושה בעולם
המוסיקה?
 
"אני לא יודע, ואני לא עסוק באורגיות של בחינה עצמית. אין לי יומרות,
ואני גם לא מוכן לקבל קרדיט על גילוי להקות. אנשים עושים מוסיקה ואני
משמיע אותה ברדיו. אני מוצף בחומר שאנשים צעירים שולחים לי ושומע שמונה
שעות מוסיקה ביום לפחות, פשוט כי אני נהנה מזה. אני אוהב להשמיע לאחרים
מוסיקה, כי אני נהנה מהרעיון שאני פותח לפניהם אופציות, מראה להם איך
אפשר לעשות את החיים יותר מעניינים".
 
למרות שנדמה שהכל כבר הומצא, נוגן ומוחזר, פיל אומר שלא חולף שבוע שבו
הוא אינו שומע משהו חדש, וחלק גדול מההפתעות מגיעות ממקומות כמו יפן
דווקא. למוסיקה הבריטית, הוא אומר, כבר אין אותה ההשפעה שהייתה פעם.
"אין לה אותה העוצמה שהייתה לה עד לפני בערך עשר שנים. מכאן יצאו אלטון
ג'ון, 'פינק פלויד', 'קווין'. כל אלה נעלמו. היום יש השפעה אמריקאית
הרבה יותר גדולה כי שם המשחק הוא שיווק. בבריטניה לא עושים היום דברים
מעניינים ומפתיעים כמו שעשו כאן בעבר".
ומי בכל זאת יוצר מוסיקה שראויה להאזנה?
 
"בשביל לקבל תשובה על שאלה כזאת מוכרחים להקשיב לתוכנית שלי. אני בשום
אופן לא רוצה לבחור מוסיקאי אחד או שניים מכולם, ואני לא רוצה לסמן
את ההצלחות של העתיד. למען האמת, רשימת אלה שלא שידרתי והחלטתי לא לארח
באולפן כוללת שמות גדולים מאוד, כמו 'אואזיס' ו'יו-2', אבל אני חושב
שכדאי לשמוע את כל אלה שאני בוחר לשדר. אני לא מבטיח שמישהו מהם יזכה
להצלחה מקצועית. אני בוחר אותם רק בגלל שאני משוכנע שהם טובים".
 
בזכות "אמיתות ביתיות" הפך פיל לקול הביתי של בריטניה, מעודד ומנחם
את המרואיינים שלו כשהם מספרים על התמודדויות עם אסונות, ריבים משפחתיים
וצרות היומיום, צוחק בקול כשהם משתפים אותו באירועים מטורללים מחייהם.
באחרונה דיבר עם מאזיניו על קללת ה"פוקימון" ועל תוכניות סקס בכבלים;
זמר וולשי צעיר סיפר לו על ההשראה שקיבל מהקלטות של קרוב רחוק שמת,
שני מהנדסים בחברת רולס רויס התוודו על פנטסיות מוזרות שיש להן על המכוניות,
חבורה של מכורים למערכות סטריאו עתיקות דנו ביתרונות ובחסרונות של הצליל
הישן, ומישהי בשם שירלי סיפרה את סיפורה המדהים של קופסת טמפונים מדברת.
הפן שחשף ב"אמיתות ביתיות" היווה הפתעה גמורה לאוהדיו. אנדי קרשו, כוכב
אחר של "רדיו 1", דיבר בשם רבים כשהביע תמיהה על ההיפי לשעבר
והאנרכיסט המוסווה בהווה המתגלה פתאום כאיש משפחה רגיש וחם. "המוסיקה
עדיין חשובה לי יותר מהכל", אומר פיל, "אבל נראה לי טבעי לעסוק בעוד
תחומים. הכל התחיל מתוכנית שחשבתי שתהיה חד פעמית ושבה רציתי לדבר על
גידול ילדים ועל התלבטויות שיש לאנשים בתחום הזה. מאחר שהיא מאוד הצליחה,
הוחלט להרחיב את המסגרת. לאנשים יש דימויים מאוד מוזרים של סלבריטים,
אם אפשר לקרוא לשדרן סלבריטי...".
 
הוא מחייך במבוכה. במהלך השיחה הוא הודף כל ניסיון להחמיא לו, ולרגעים
נדמה שהוא מופתע שאפילו בישראל הרחוקה שמעו עליו. "אנחנו תרבות שמונעת
על ידי הערצה למפורסמים. אולי בגלל זה היה לי חשוב להראות שיש עוד צדדים
לחיים".
 
אתה מצליח להביא מאזינים לספר סיפורים אישיים בפתיחות גדולה. שנים סיפרו
לנו שהבריטים סגורים ומלאי עכבות, ואצלך הם פתאום מדברים על הדברים
הכי אינטימיים.
 
"זה לא בזכותי. אני חושב שבמידה רבה אנחנו הופכים ליותר מוחצנים, ואפילו
קשה לנו להתמודד עם זה. כשאני מטייל בחו"ל, תמיד קל לי לזהות בריטים
אחרים. הם אלה שמתנהגים לא יפה, קולנים ורעשנים, משתכרים ועושים צרות.
יש עכשיו איזו מין נטייה ברברית אופנתית כזו. אני מניח שאלה קווי אופי
לאומיים שהופכים אותנו לטובים מאוד בדברים מסוימים וגרועים מאוד באחרים".
 
סיפורים משפחתיים כמו אלה שנשמעים בתוכנית קורים מן הסתם למשפחות בכל
העולם.
 
"נכון, והתוכנית באמת מקבלת הרבה פניות ממאזינים במדינות אחרות. אני
לא רואה את כל הדואר, רק את הסיפורים הנבחרים שעברו סינון של המפיקים
שלי. לתוכנית המוסיקה אני מקבל הרבה יותר תגובות, בעיקר בדואר אלקטרוני.
אני לא טוב בטכנולוגיה, אבל אני אסיר תודה על קיומה, ומתרגש מאוד לקבל
תגובות מיידיות מכל העולם על מה שאני משמיע ברדיו".
 
אתה תמיד נשמע כאילו אתה מעורב לחלוטין בסיפוריהם של המאזינים, ובדרך
כלל גם מגיב בסיפורים משלך.
 
"אני פשוט יושב באולפן ומתרגש מאוד, נזכר בחרדות שלי ובאירועים מהחיים
שלי. ראיינתי אשה שבנה בדיוק סיים את בחינות הגמר בבית הספר וחיכה לתוצאות,
אבל ביום שהן הגיעו הוא יצא לסיבוב במכונית ונהרג בתאונת דרכים. הבן
שלי בדיוק יצא באותו יום לטייל עם חברים, ותוצאות הבחינות שלו היו אמורות
להגיע. היה לי קל להזדהות, ופשוט בכיתי לאורך כל הראיון. האישה היתה
חזקה מאוד, ואני פשוט נשברתי בשידור כי הסיפור שלה נגע בפחדים העמוקים
שלי. גם כשדיברתי עם אנשים שילדיהם מתו באסון במגרש הכדורגל בהילסבורו
היה לי מאוד קשה. כאוהד של ליברפול כל האירוע היה קרוב אלי מאוד, והמון
רגשות היו מעורבים בו.
"שמתי לב שכשמראיינים אנשים שקרה להם אסון, הם בדרך כלל אסירי תודה
אם אתה מצליח להאיר את הסיפור באיזו אמירה יותר קלילה, להוריד מהם חלק
מהלחצים ועוזר להם לעבור את זה. מרואיינים שמרגישים שאתה פתוח לשמוע
אותם מגיבים היטב לכל אמירה שתהיה לך. כך שאני משתדל לשמור מרחק אבל
לא תמיד מצליח".
 
וכל הסיפורים שלך על עצמך אמיתיים לחלוטין?
 
"בוודאי. כשאתה מספר את האמת, אתה לא צריך זיכרון טוב".
 
יש נושאים שעליהם לא תדבר ברדיו?
 
"אני משער שלא. רוב הנושאים בתוכנית מועלים על ידי מאזינים, ואז הם
פתוחים לדבר, ויש מומנטום שמתפתח תוך כדי שידור. כבר היו לנו המון סיפורים
טיפשיים או משעממים, אבל אני נהנה. באחת התוכניות היה סיפור על מישהו
שפגש את היילי סילאסי, ואחריו, בצורה הכי מוזרה בעולם, פתאום הוצפנו
בסיפורים של אנשים שפגשו אותו גם. כבר כמעט היה נדמה שכל המדינה פגשה
אותו. זה היה סוריאליסטי לגמרי".