אי אפשר לחבק זכרונות - עשור למותה של מיכל ניב
איך שלא מסתכלים על זה, עשר שנים זה הרבה. העולם ממשיך להסתחרר כמו קרוסלה שיצאה משליטה ואנחנו רוכבים על סוסי העץ הצבעוניים, דוהרים קדימה במעגל האינסופי אל אותו מקום שבו היינו אך לפני כמה דקות, משתנים כל הזמן ובבכל זאת ממאנים לקבל שאנחנו אחרים. תיירים בכפיה בממלכת הזמן האוזל, גרגירי חול קלושים, נופלים בין עולמות הזכוכית המעורפלת, עומדים לרגע, מנסים לחיות את את הרגע, ובעודנו מנסים, כבועה שהתנפצה, הרגע נעלם.
עשר שנים והמוח מסרב להרפות מהזכרונות. מעצב אותם כל פעם מחדש, משנה את פרספקטיבת המרחק כדי שיסתנכרנו עם הרצונות. מוסיף שירים שראו אור וחושך אחרי מותה אל רשימות השירים הכה מזוהים איתה, מסרב להאמין שהמרחק בין האתמול לבין אלפי הימים והשעות שחלפו מאז, הוא זהה.
היכן הייתי אתמול בעשר בבוקר? אינני יודע. היכן הייתי כשששמעתי שמיכל ניב איננה? את זה אני זוכר היטב, טאטאתי את הרצפה מחוץ לאולפן החדש שבניתי. הדשא הבריק באור השמש שהתעקשה לא להתאים לרגע. שתקתי, המטאטא נעצר באמצע התנועה. בכיתי בפנים.
"בנים אינם בוכים", אמרתי לעצמי ולגלגתי קלות. כל מי שהאזין ל"הפסקת עשר" של מיכל ניב ידע שבנים בוכים, כל הזמן. מי בצחוק מתגלגל, מי בצורה מאופרת ביותר, מי בוכה כמו געגוע סדוק בלילה, ומי כגל שנשבר לחלוטין על החוף. למחרת קוטנר שידר את "פרח שחור" לזכרה, קולו של ערן צור הספיד את הנסיכה השחורה ואיתה נחתמה התיבה של שנות השמונים. עשר שנים אחרי, נגמרו להם שנות השמונים האחרות.
כיום שאנחנו משעבדים את התרבות שתתאים לזמננו ולצרכינו, קשה להבין איך זה לחיות בעולם שבו אתה ממש ממתין ומצפה לארוע כל כך טריוויאלי כמו תוכנית רדיו. כרבים אחרים ל"הפסקת עשר" הייתי מצפה מדי ערב, זה היה צינור ההזנה לחלומות שלי כל לילה.
לכל מי שפתח את אוזניו והקשיב, מיכל ניב היתה מורה לחיים. כל לילה אחרי החדשות של עשר היא פתחה את השער שהוליך לעולם שלם של אפשרויות אחרות. עולם שבו יצרים אפלים, מוזרים ושונים. עולם של רגשות מורכבים ופאזלים חסרי פתרון, עולם של צללים קרובים ואורות רחוקים, עולם מפחיד אך תמיד מעניין ותמיד מסקרן להפליא. יותר מכל, מיכל ניב נטעה בי את התחושה שהחיים הם גם משהו מעבר למרכז המסחרי של ראשון לציון ביום שבת בצהריים, שיש ערך מוסף לכל הסיבוב הזה אם רק תפקח את אוזניך ותקשיב.
אני הקשבתי, שוב ושוב הקשבתי לה. כל כך הרבה שירים נרשמו על שמה בטאבו הפרטי שלי ושל רבים אחרים עד שבסופו של דבר כשאני מסתכל כעת אחורה, דמותה הפילם-נוארית מסתמנת כסימן השאלה בקצה התמיהה של כל בוגר אייטיז באשר הוא. האם אני שומע את השירים האלו בגלל שאני אומלל או שמא אני אומלל בגלל שאני שומע את השירים האלו?
מיכל ניב לא היתה היחידה שהגדירה ויצרה את ימי הרדיו שלנו. יואב קוטנר, שרון מולדבי, יוסי כסיף, מנחם גרניט ועוד עורכים שדרנים ועיתונאים רבים אחרים שאולי לא זכו לתכנית משל עצמם ולתהילה פרטית, אך יחד עם השמות שהזכרתי היו מעצבים בכירים של התרבות הישראלית, או שמא תת-תרבות ישראלית. בלי האנשים האלו לא הייתי עושה מוזיקה כיום, או שלחלופין, סביר להניח שהייתי עושה מוזיקה אחרת לחלוטין
הערכתי הגדולה נתונה לכל אותם אנשי מוזיקה, בגלל עבודתם הסיזיפית במשך שנים. אך למיכל ניב היה מעמד אחר. לא מותה הוא שהעניק לה את אותו מימד נוסף, אלא דווקא חייה הם אלו שסימנו אותה עבורי, מבין כולם. מיכל הביאה איתה לשידורים מטען פרטי ואישיות שהפכו אותה למשהו הרבה מעבר לעוד שדרנית שמשמיעה מוזיקה טובה, עם מיכל, ידעת תמיד שאתה בידיים טובות, רק איתה חשת, שהשירים שהיא בחרה לשדר והמילים שהיא בחרה להגיד, היו סוד משותף שהיא חולקת אך ורק איתך, החבר הרדיופוני במרחק.
בסוף אלבומו המופתי של ג'ון קייל "מוזיקה לחברה חדשה" מתחבא שיר מעולה ולא ידוע במיוחד. השיר מספר על חבר גיטריסט שהתאהב כל כך ברדיו, וביכולת של הרדיו ליצר אשלייה אינטימית של ביטול המרחק, עד שאותו אדם האמין שאי שם במרחקים האינסופיים של גלי הרדיו, יש עולם אחר. עולם שממנו הוא גלה, עולם שאליו הוא לעולם לא יוכל לשוב.
בעבר היה השיר הזה תמוה בעיניי. שכן מה הבעיה של אותו גיטריסט לפתוח את הרדיו ולשוב אל אותו עולם רדיופוני מושלם? היום אני כבר יודע שיש עולמות שאליהם אתה לעולם לא תוכל לחזור. כל מה שנותר לך מהם הם הזכרונות, לפעמים הם תמונות, לרוב הם שירים. וכמו ששר ג'וני ת'אנדרס - זכרונות אי אפשר לחבק, אבל עדיין כדאי לנסות.
אז לזכרה של האשה הגדולה מהרדיו הקטן, הנה כמה מהשירים והזכרונות שלנצח יהיו מזוהים איתך, מיכלי.
ג'וני תאנדרס - אתה לא יכול לשים את זרועותיך סביב זכרונות
ג'ון קייל - close watch
Gun Club - Beaking Hands
Television - Torn Curtain
Patti Smith - Dancing Barefoot
Iggy Pop - China Girl (ולדור שלא ידע, כן זה המקור, בואי בעצם עושה לשיר הזה קאבר)
והנה הדוכס הלבן בכבודו ובעצמו, בהמנון התת תרבות.
Echo & the Bunnyman - Bring on the dancing Horses (מעבר להיותו שיר נפלא בזכות עצמו, השיר היה אות הפתיחה לתוכנית של מיכל. תודה לגק"ע שהזכיר לי)
Joy Division - Atmosphere (איזה שיר מדהים!)
The Cure - Plain Song (אני עדיין זוכר איך היא שידרה את האלבום הזה בהשמעת בכורה רדיופונית.)
The Smiths - last Night I Dreamed that somebody loved me (וכמה קשה לשמוע את השיר הזה כיום...)
Syd Barret - Late Night
Roy Harper - Another Day
Peter Hamill - Yoga
Element Of Crime - I Long For You
Nick Cave- The Carny
Lou Reed & John Cale & Nico - Berlin
ולסיום איך אפשר בלי השיר והביצוע שכל כך מזוהה עם מיכל ניב. ניקו מבצעת את My Funny Valentine
איפה שלא תהיי, לילה טוב לך מיכלי,
פורסם ב 15 בינואר 2010 21:09 במדור אגדות לא ידועות | 23 תגובות | אפשרויות
מדריך הצבים המקוצר לעסקי השעשועים
למען כל אלו שרוצים להבין איך זה נראה מאחורי הקלעים, הנה בקצרה המדריך המקוצר ל"עסקי" השעשועים של להקה מצויינת מהסיקסטיז. אי אפשר שלא להחמיץ את האירוניה העצומה בין הסיפור שלהם, לשם השיר הכי ידוע שלהם. הנה הוא כאן לפניכם.
ואם כבר מתעסקים בעוולות היסטוריות למוזיקאים בכלל ולצבים בפרט, הנה עוד ננו-טרגדיה שקשורה לצבים. בהמשך נמצא אחד השירים הכי מבריקים שהם יצרו. משום מה גיליתי שהמון אנשים מאוד אוהבים את השיר הזה ולא מודעים כלל לעובדה שהשיר הנאיבי והמקסים הזה הוא בעצם שיר שלהם.
טוב אם כבר הוצאנו את הראש מהשריון הנה עוד אחד מהשירים המקסימים של צבי הנינג'ה מהסיקסטיז. מה שמדהים זה לגלות שיהודה פרידלנדר (מה זאת אומרת אתם לא יודעים מי זה???) היה חבר בלהקה הזו כבר מהסיקסטיז, שימו לב לאיש הטמבורין מאחור.
ובמאמר מוסגר, אם אתם מאלו שבאים לכאן מדי פעם, ודאי שמתם לב להתמעטות הכתיבה שלי ברשימות, הסיבה העיקרית היא שאתר רשימות עובר איזו טרנסופרמציה וגם אני עובר טנספורמציות, כעת אני שוקד על העברת הבלוג הזה למקום אחר שבו יהיה אפשר להעלות רשומות יותר בקלות ולהתפרש לתחומים שברשימאי אפשר היה. חכו לעדכונים
יום טוב ונעים
פורסם ב 10 בדצמבר 2009 11:08 במדור אגדות לא ידועות | 8 תגובות | אפשרויות
מכתב לבלוזיסט מתחיל
 שלום לך ידידי. |
פורסם ב 9 באוקטובר 2009 21:00 במדור אגדות לא ידועות | 12 תגובות | אפשרויות
FACT by FACT
שלוש פעמים שינתה אותי ירושלים מהקצה אל הקצה. בפעם הראשונה פשוט נולדתי שם, ב-1988 הגעתי אליה כעתודאי צעיר שחולם להיות פט מת'יני וההופעות של נושאי המגבעת בימי שישי בפרגוד השינו אותי לחלוטין. השינוי השלישי התחולל ב1999 כשחזרתי אל העיר אותה החרמתי במשך חמש שנים תמימות ופגשתי שם את יורם מפאקט..
עמוס זכרונות טורדנים ומעיקים מעברי הירושלמי שבין שלהי הנעורים ותחילת הבגרות. הגעתי מדי שבוע אל מרכז העיר. לאחר שסיימתי להיטרד בהשלמת קורסים ועבודות סמינריוניות, משכו אותי רגלי במעלה רחוב הילל אל מעבר לפינת טעמון בקינג ג'ורג' ומשם במעבר חציה מואט לעייפה אל עבר תחילת רחוב ש"ץ, מחפש לראות מה נשאר ומה השתנה ברחוב הכי מוזיקלי בירושלים.
בערב ירושלמי כחול וסגרירי נכנסתי לראשונה אל המסדרון הצר שהתחזה לחנות הדיסקים והתקליטים - "באלנס". היטב זכרתי את החנות עוד מגלגולה כסניף הירושלמי של "בית התקליט". עשור קודם עבדו בחנות הזו פיגורות ירושלמיות כישי אדר ואלון כהן מנושאי המגבעת, ואני הגעתי לשם מדי שבוע, מוריד את הכיפה מהראש במבוכה מייד לכשכנכסתי אל רחוב ש"ץ רוכש לעצמי מדי שבוע דיסק או תקליט, ואת עיתוני ה"מלודי מייקר".
החנות היתה אותה חנות, צרה כמסדרון מורעב, אך מלאה בכל העולמות המוזיקלים שיכולת לדמיין לעצמך. כך הגעתי לשם מדי שבוע רוכש כמה דיסקים והולך לדרכי בלי להחליף מילה עם איש, מרגיש כמו לפני עשור, זר ומחובר כאחת.
הקרח נשבר באחד הרגעים המשונים והמענגים ביותר בחיי. האלבום של "בלובנד" היה רק כמה חודשים בחוץ אך פרט לקוטנר שהשמיע פה ושם את "ערים וזכרון" או "מריונטות" עמוק אל תוך מוצאי השבת,היתה תחושת התעלמות גורפת מהיצירה שלי כ-"בלובנד".
ערב אחד כשדפדפתי בין הדיסקים של בלאנס, הזדקרו אוזניי לשמע השם "בלובנד" שנזרק לפתע לחלל האויר כשהמוכר בתחילת החנות החל לדבר בקול מהוסה ורציני על הדיסק שלי, ממליץ לזוג מאזינים לקנות את האלבום שלי.
לא יכולתי שלא לעמוד פיתוי, התקרבתי אל הקופה כדי להטיב ולשמוע את השיחה, בעודי עושה את עצמי מדפדף בין הדיסקים. כך זכיתי בחויה האדירה של להרגיש רואה ולא נראה. להיות נוכח שמדברים עליך מבלי לדעת שאתה שם, ובמנה גדושה של מחמאות שיכולות לספק כל אמן מתוסכל לפחות ליומיים של נחת.
יתרה מזאת לאחר כמה משפטים שם המוכר את הדיסק בקומפקט ואז החלו הצלילים שלי להסתחרר ולהתערפל בחלל החנות, חייכתי חיוך רחב ובשנים עשר הדקות הקרובות התענגתי למראה אנשים שחווים את היצירה שלי בצורה הכי אמיתית שיכולתי לראות. לאחר שהשיר הסתיים החלו הנוכחים לדון בי ומוזיקה שלי מבלי להיות מודעים או לחשוד לזה שאני עומד פחות מחצי מטר מהם, ואין להם שמץ של חשד או מושג שכך הדבר.
לאחר שהזוג יצאו אל הלילה הירושלמי כשהם לוקחים בשקית כתומה קטנה חלק כחול וגדול ממני, אספתי את האלבומים שקניתי באותו היום והלכתי לקופה לשלם. המוכר שכנראה הבחין בהתעניינות המרובה שלי ב-"בלובנד",, שאל באותו קול תם ורציני כאחד - שמעת איזה דבר זה? איזה דיסק מיוחד? הנדתי בראשי, חייכתי, בקושי רב מצליח לשמור את הסוד בתוכי, שילמתי, הודיתי לו ויצאתי אל הלילה הירושלמי ולדרכי.
זו היתה הפגישה הראשונה שלי עם יורם אליקים. שבוע לאחר מכן, הגעתי שוב לחנות, הפעם חן רותם (סגול 59 עבור שאר העולם ) שאותו הכרתי דרך ידידים משותפים, דג אותי ממעמקי ים האנונימיות שלי ואמר ליורם - "הנה הבחור הזה שספרתי לך עליו מבלובנד". יורם הביט בי לשניה, הבין הכל ומייד חייך "אה זה אתה...".
כמה דקות לאחר מכן היינו שקועים בשיחה על מוזיקה, שנפרשה לכל הכיוונים והעומקים האפשריים. הקלטות בלוז משנות השלושים, להקות פסיכדליה עלומות מהסיקסטיז וכלה באלקטרוניקה מודרנית אולטרא ביזארית. כבר באותה שיחה הבחנתי באותן תכונות שהפכו את יורם למה שהוא, שילוב נדיר של סקרנות אמיתית, רצינות תהומית ותפיסת חיים זהירה ומעשית אך תמיד אופטימית.
מתישהו הגענו לדבר על המוזיקה בישראל דאז. יורם לקח אותי אחריו אל מעמקי החנות ושם הצביע על שורה של חמישה דיסקים ואמר לי - הנה הלייבל שפתחנו פה בחנות, הכל עם דיסקים צרובים וקוראים לו - פאקט.
יש מעט מאוד רגעי קומיקס שכאלו בחיים, שלושים הארלי דווידסון מתחילים לעשות ספרינטים בדמך, מקהלת מלאכים מתחילה לזמר את "הללויה" של הנדל, הלב שלך הופך להיות כדור לצד הרגל של מארדונה ומסביב לראשך מתנפצות אלפי נורות ענק ואתה שואל את עצמך - איך לעזאזל אף אחד לא חשב על זה קודם?
בעוד יורם מסביר לי באותה קפדנות מהודקת ובפרטי פרטים כיצד הוא מייצר את הדיסקים עם עטיפות הקרטון החומות, החותמת האדומה שעולות לו בדיוק כך וכך שקלים וכמה אגורות, כמה עותקים הוא מייצר בכל פעם, מה הכסף שהאמן מרוויח מכל מכירה וכאן הבנתי שעולם המוזיקה כפי שאני מכיר אותו, השתנה לחלוטין מול עיני. המהפיכה האמיתית של שנות האלפיים התחילה. .
כמו אמריקה, הרעיון היה פשוט מתבקש מאליו. ועדיין היה צריך להופיע מין קפטן טזמן שכזה ולגלות את ניו זילנד עבור המוזיקאים. בשלוש השנים שבאו לאחר מכן הפכנו יורם ואני להיות חברים קרובים ושותפים לדרך ולמוזיקה כשיצרנו את Cactus-Fact , תת לייבל שדרכו הוצאנו את האלבומים של פרוייקט הגומיה, Lenses ו"העברה:אופקים" הפרוייקט המוזיקלי המשותף שלי ובן צברי (שהיום מותר לגלות שהוא בעצם פסדונים ללא אחר מאשר יורם עצמו, שבצניעותו המופלגת סירב להחשד בכל העדפה של מוזיקאי זה על פני אחרים ולכן סירב בתוקף ששמו יופיע על אחד האלבומים שהוא הוציא. אז הנה הסקופ היומי, יורם עשה גם מוזיקה :).
בשלוש השנים הקרובות פגשתי בבלנס ובערבי פאקט את מיטב המוחות הבוערים של המוזיקה הישראלית, שהכרתי אנשים מדהימים ורכשתי לעצמי חברים ומודלים לחיים. שמעתי כמות אדירה של מוזיקה מקורית מיוחדת ומעניינת וזכיתי לראות כיצד פאקט הופכת ממוכר משוגע לדבר באיזו חנות איזוטרית בירושלים, לתופעה.
נדמה שככל שיורם הגביה את הרף להוצאת אלבומים בפאקט כך העלו האמנים עוד ועוד את התוצרת שלהם. לתקופות היה נדמה שכל פעם שיורם בועט באבן ירושלמית מיד מגיח מתחתיה מוזיקאי חדש ומדהים שמביא ליורם פנינה בצורת קומפקט דיסק. יאפים, פוריטנים, מורפלקסיס, זגונדר, טפט, צוקי, אריאל קן, גרונדיג וסלבה, אריאל קליינר ופרוייקט הגומיה. גלברט, סבסוניק, סגול59, להקת ישראל, לנסס,והרשימה עוד מתמשכת ומתארכת ויסלחו לי כל אלו ששכחתי. אפילו עכשיו כשאני קורא את השמות אני שב ומתפעם מתו התקן האיכותי שיורם ידע לאכוף על המוצרים שהוציא לשוק.
אגב, סקופ FACT נוסף. לכל לייבל יש את ההצלחה הגדולה שלו ובפאקט האלבומים שנמכרו הכי טוב (עברו את מחסום המאות) היו ללא ספק "יאפים עם ג'יפים - בשנת החרב..." ו-"רוחות של טמטום-פרוייקט הגומיה עושים דילן". מצד שני לטעמי הפספוס הגדול ביותר של פאקט היה אלבום הבכורה-דמואים באנגלית של רות דולורס וייס שהנחתי בידי יורם והתחננתי בפניו שוב ושוב שיוציא אותו לאור, אך הוא מסיבותיו שלו חש שרות לא מתאימה לפאקט וההמשך עדיין נכתב בימי ההיסטוריה של המוזיקה הישראלית.
אמש שוחרר לחלל הרשת, סרטו של הבמאי רן אייזנשטט - FACT by FACT הסרט מתעד את עלייתו, שיאו, ולמרבה הצע גם את סגירתו של הלייבל הכי יחודי ומעניין שהיה אי פעם בארץ - פאקט.
על אף שאני מתראיין בסרט, הצפיה בסרט היתה חויה רגשית וטעונה עבורי. מעבר לנוסטלגיה הקלה שאחזה בי למראה התמונות של שלל ארועי פאקט וההופעות החיות של "פרוייקט הגומיה" ו"יאפים עם ג'יפים", הצפיה בסרט הבהירה לי בעיקר איזו מהפיכה ענקית יכול ליצור איש אחד, בפשטות ובנועם הליכות אבל עם חזון גדול מהחיים ואהבה ענקית למוזיקה.
באחד מהפורומים כבר נתקלתי בביקורת על הסרט ש"מאליל את יורם לדרגת אלוהים" בגלל אי הופעתו בסרט. המשפט הזה עורר בי חיוך רחב וצער על הביקורת הזו שמעידה כמה ציני העולם שלנו הפך להיות.
במשך כל חיי הכרתי עשרות אנשים אך מעודי לא נתקלתי בבן אדם שהתרחק מכל גילוי של כבוד והאלהה יותר מיורם אליקים. כל מי שהכיר קצת את הבחור ידע שאין סיכוי שיורם יתראיין לסרט או יצטלם או יציג את עצמו פעם אחת כיורם מ-FACT וזאת בגלל אותה תפיסת עולם צנועה וקפדנית שבה מתח יורם קוים ברורים בינו לבין המוזיקה של פאקט. יורם תמיד הבהיר שהדבר החשוב ביותר זה המוזיקה והיצירה של האמן, הוא כאיש הלייבל לא היה אף פעם מוקד העניין. זה לא נבע מהרצון להיות אלוהים, אלא מהמקום ההפוך לחלוטין, זה נבע מתוך אותה אהבה טוטאלית שהיתה לו למוזיקה, אהבה שלא היה בה אף שמץ של אגו, ולמרות שאני יודע שאם הוא קורא את זה עכשיו, הוא בודאי מתפתל באי נוחות על כיסאו, אותה אהבה שאינה תלויה בדבר היא זו שמאלילה את יורם.
הרבה בריאות ושמחה חבר.
אין ספק שאתה חסר.
יום טוב.
.
פורסם ב 30 באוגוסט 2009 11:22 במדור אגדות לא ידועות | 17 תגובות | אפשרויות
ספטמבר כהן, מניפסט הפאנק רוק הרהוט ביותר, והדרך לאקפולקו.
לפעמים החיוכים מדברים בעד עצמם, אין ספק ש-ספטמבר כהן, היה יכול להיות שם נהדר.
ומעניין לעניין באותו עניין רק מהצד השני של המפה,דווקא כשהוא לכאורה מסטול לחלוטין באולפן כמעט עויין וללא שום אמצעי הגנה להקתיים, מצליח ג'יימס אוסטנברג הידוע לעולם כאיגי פופ, לנסח את המניפסט הכי מדוייק רהוט חד וברור שאי פעם הבהיר מהו רוקנרול, או פאנק-רוק, או אינדי, או אלטרנטיבי או כל שם אחר שתקראו לרעש האפל המנופח והשחור הזה.
(אכן, להקת מוגוואי לקחו את המילים שלו ונגנו עליהן את האקורדים הפותחים של אלבומם "come on die young" )
ולסיום השבוע המופלא הזה הנה מפגש בין שני גאונים מהיכל המוזיקה אמריקאית. בוב דילן וקלקסיקו.
תהנו
פורסם ב 16 באוגוסט 2009 16:07 במדור עוד שיר אחד, וזהו ! | 5 תגובות | אפשרויות
הופעות, כביסות, וחתולים.
פורסם ב 30 ביולי 2009 01:37 במדור ונעבור לפרסומות | 13 תגובות | אפשרויות
עשן הזמן, רשת גימל, והשטן.
צילום - דיאמונד דוג
בשבועיים האחרונים אני לא כל כך יכול לישון בשקט, כל בוקר מחדש הפלפון מצלצל בתשע לפנות בוקר, ומהעבר השני בוקע קולה של אמא המספר לי בהתרגשות שאני ברדיו ושכדאי שאקום ואלך לשמוע את עצמי ברדיו.
זה מאוד מאוד נחמד שמישהו מתקשר אליך בכל פעם שמשדרים שיר שלך. אפילו אם זו אמא שלך. מודה ומתוודה, זה אחד מהדברים האלו שמחממים את הלב וממלאים את לחיי בחיוך ילדותי ובסומק קל.
ברם משהו לא ממש הסתדר לי. הרי "הייקו בלוז" יצא כבר לפני שנתיים, ומאז לא הוצאתי שום דבר חדש לאויר העולם. ומאחר ולא קרה שום דבר מעניין עם יפן בשנתיים האחרונות, לא נראה לי שיש סיבה שמישהו יתחיל לשדר עכשיו את שלל להיטי הייקו.
לרגעים תהיתי אם אימי שוב מבלבלת אותי באחד מזמרי משפחת פרץ המורחבת - קובי, משה, אבי, יוסי, (אולי נקים פעם סופרגרופרץ) או משהו בסגנון. אולם אחרי שאימי שבחה את השיר שכתבתי על באר שבע. נפל לי האסימון. (אגב סיפור אמיתי - לא מזמן אמרתי לנער שנפל לי האסימון, והוא הביט בי ותמה אם אני מהמר כבד...)
אכן לא הוצאתי כלום לרדיו כבר שנתיים, אבל שיר שלי מתוך האלבום הבא הבא, נכלל באוספסמילנסקי - דיסק שמתעד את המוזיקה של חלק ממשתתפי פסטיבל סמילנסקי בשנים האחרונות, ותוך כדי מתעד היטב את אותו מושג "משוקץ" - הסצינה הבאר שבעית.
"אוספסילנסקי" נשלח לרדיו ולעיתונות בלי יותר מדי יח"צ (למעשה- בלי שום יח"צ) ומסיבות השמורות עימו, החלו אבי אתגר ועורכים אחרים בעקבותיו להשמיע את "עשן הזמן" גם מבלי שיצא כסינגל.
מאז עלתה קרני בעיני בני משפחתי הקרובה והמורחבת אשר מתקשרים לספר לי על שוב ושוב שמשדרים את השיר שלי - "באר שבע". ועל כך אני אסיר תודה למר אתגר ושאר העורכים בגימל שמנגנים את השיר הזה שלוש או ארבע פעמים ביום. לראשונה מזה שנים אני יכול לומר בכינוסים משפחתיים שאני מוזיקאי מבלי להרגיש כסופר מדע בדיוני.
אגב, השיר הזה הוא ממש לא פרסומת ל"עשן הזמן" או לבאר שבע, למרות שאם מישהו מעוניין לקנות אותו לאיזו פרסומת או משהו בסגנון, צרו קשר, את נשמתי כבר מכרתי מזמן לשטן, עכשיו אני רק מחפש את מנהל החשבונות שלו שיוציא את הצ'ק.
יום טוב
|
עשן הזמן
עשן הזמן עולה אל התקרה הנמוכה
כאן מנגנים בכיף - דויד פרץ - שירה, גיטרה אקוסטית, סלייד, אורגן ומפוחית, נדב אזולאי - גיטרות אקוסטיות, חשמליות, קולות. דודו חמד - בס, גיל נמט - תופים וטמבורין, איתי בלטר - פסנתר, יוסי שטרית - קולות.
מילים ולחן: דויד פרץ, הקלטה ומיקס, נדב אזולאי ודויד פרץ, עיבוד והפקה: נדב אזולאי, גיל נמט, דודו חמד ודויד פרץ. תודה מיוחדת לצחי ובירה, טל אורן, ניר בידרמן רווה, ענת שולמן.
|
פורסם ב 26 ביולי 2009 11:08 במדור ונעבור לפרסומות | 20 תגובות | אפשרויות
כי החיים הם סימפוניה מרירה ומתוקה, מקדש לאלן קליין.
הבוקר הופיעה בכל אתרי החדשות הכותרת התמימה להפליא - מנהלם של הביטלס והרולינג סטונז, אלן קליין, הלך לעולמו. אם תכנסו לכתבה תוכלו לקרוא על אלן קליין, האיש שניהל את הביטלס וג'ון לנון לאחר הביטלס, וגם את הרולינג סטונז בשלב מסויים, במקומות הכי מפורטים יכולתם לקרוא כי מיק ג'אגר הצטער על זה שהוא נתן לקליין לנהל אותם.
הטוקבקסטים שמחו לציין את העובדה שאלן קליין, כמו ברייאן אפשטיין, מנהלם הראשון של הביטלס, היה יהודי ולכן "הביטלס הם שלנו", ממש גיור להלכה של לנון ומקרטני.
העובדות נכונות, אלן קליין אכן היה המנהל של הביטלס והרולינג סטונז, אבל לפרסם אותו ואת מותו ככזה שווה ערך לפרסום כתבה על מותו של היטלר ולהכתיר אותה בכותרת - "נפטר הצמחוני אוהב הכלבים הכי מפורסם באירופה", גם כאן כל העובדות נכונות, אבל הן אפילו לא מתחילות לתאר את מה שהאיש היה.
האנטר ס. תומפסון אמר פעם ש"תעשיית המוזיקה היא שוחה אכזרית ורדודה של כסף, מסדרון פלסטיק ארוך שבו גנבים וסרסורים רצים חופשי בעוד שאנשים טובים מתים כמו כלבים, בנוסף לכך יש גם צדדים שליליים..."
אלן קליין לא היה עוד אחד מאותם גנבים וסרסורים שרצו חופשי במסדרונות תעשיית המוזיקה. הוא היה מי שכתב את המדריך המלא לאותם גנבים וסרסורים שפעלו בתעשיית המוזיקה מאז ומתמיד. לפני כמה שנים נבחר קליין על ידי מגזין מוזיקלי לאחד משלושת האנשים השנואים ביותר בתעשיית המוזיקה אי פעם לטובות הטוקבקיסטים נבהיר שבמשך חייו קליין עורר יותר אנטישמיות וקללות "פאקינג ג'ו" מאשר הביא כבוד גדול לעם שממנו יצא.
קליין הבין את הפרדוקס המובנה של תעשיית המוזיקה האנשים שמחליטים את כל ההחלטות העסקיות הם אלו שהשיקולים שלהם הם הכי פחות מסחריים - המוזיקאים. לכן הוא ניצל את העובדה שעד שלהי הסיקסטיז החלומות הכי גדולים של להקות רוק היו להשתכר עם שמפניה וכמה חשפניות, הוא הבין את מה שאפילו המוזיקאים החריפים ביותר של שנות השישים לא הבינו. הוא הבין את המספרים שתעשיית המוזיקה מגלגלת ואת כמויות הכסף אסטרנומיות שרובו ככולו הלך אל חברות התקליטים הגדולות,
כרטיס הכניסה של קליין אל עסקי המוזיקה היה פשוט אבל יעיל להפליא. בסקסטיז כהיום, רואי חשבון עורכי דין ומנהלי חברות תקליטים נוהגים להתהלך עם חליפות שגורמות להם להראות כמו הממסד שהמוזיקאים כל כך שונאים. חולצה צבעונית, פאות ארוכות ושיער פרוע הם כל מה שנדרשו לקליין בכדי למתג את עצמו כאחד מהחבר'ה המגניבים של הסיקסטיז. בסך הכל היה הרבה יותר מקום להחביא את העוקץ שלו מתחת לחולצות הבד הרחבות.
קליין היה מסמן לעצמו מוזיקאי מסויים, נפגש איתו ומשכנע אותו שהוא לא מרוויח מספיק מהמוזיקה שלו ושחברת התקליטים שלו עושקת אותו. לאחר שהאמן השתכנע שקליין לצידו, הבטיח קליין לייצג את האמן מול חברת התקליטים ולארגן לו חוזה יותר טוב ויותר מכניס מהחוזה הנוכחי שלו. האמן שנפל בקסמו של הבחור המגניב שמעשן ומדבר כמו היפי אמיתי אבל יודע גם לגלגל מספרים בנוסף לג'וינט, שכר אותו להיות מנהלו הפיננס. או אז התייצב קליין בשם האמן מול חברת התקליטים וטען שהם הוליכו את האמן שולל וכי כל החשבונות שהם עשו עד עכשיו היו שקריים, והוא רוצה בדיקה מחודשת של כל ספרי החשבונות של האמן.
קליין ידע שרוב רובן של חברות התקליטים בסיקסטיז העליזות עשו כל רמאות אפשרית כדי לעשוק את המוזיקאים שלהם, והוא גם ידע שכל בדיקה דקדקנית של התנהלות החברות תחשוף שלל רמאויות, אי סדרים, ואינסוף טעויות מכוונות או שלא,קליין שיחק פוקר מול חברות התקליטים מאחר והוא ידע שחברות התקליטים יעדיפו לתת הרבה כסף ולו רק בכדי להיפטר ב"זול" מהחוקן הכלכלי שקליין הבטיח לערוך להם אם לא ימלאו את דרישותיו.
וכך אמן אחר אמן גזר לעצמו קליין קופונים של קרדיט וכסף על ימין ועל שמאל. אמן אחר אמן, עלה קליין מעלה מעלה במעלה תעשיית המוזיקה, כשהוא מסמן לעצמו את הפרס הגדול שבראש הפירמידה - הביטלס.
בסוף הוא אכן השיג אותם, הלהקה הכי גדולה בעולם, מכרה הזהב המניב ביותר בתעשיית המוזיקה נפל לידי אלן קליין כפרי בשל ומתפקע באמצעות כמה ססמאות רדיקאליות ושמות של כמה אנארכיסטים שקליין שילב בדבריו כשנפגש עם לנון.
לאחר שעשה עבודת תחקיר מעולה, קנה קליין את אמונו הטוטאלי של לנון ומאוחר יותר גם של הריסון ורינגו, באמצעות הקסמה בלתי פוסקת. בחושיו המחודדים הוא הבין שאותם מולטי מיליונרים בני עשרים ומשהו, מוזיקאים הם בסך הכל ילדים קטנים עם הרבה מאוד כסף והדרך הכי טובה להיות חבר שלהם היא להתעניין בגיטרות חשמליות מוזיקאי בלוז נשכחים פילוסופיות מזרחיות וסמים שונים.
יותר מיוקו ויותר מכל גורם אחר בעולם, קליין היה הקטליזטור הגדול ביותר לפרוק הביטלס. אני משוכנע שהוא הבין שהפרוק שלהם יניב לו כמנהל יותר כסף מאשר השארותם ביחד. ולכן העדיף קליין להפריד ולמשול בכיפה.
עלילותיו של קליין לא הסתיימו בסיקסטיז ולא הייתי כותב את כל הסיפור הזה אלמלא התנגן לי שיר אחד ברגע שקראתי את הכותרת שהוא נפטר.
כשהוורב התחילו לעבוד על המוזיקה של BitterSweet Symphony - הם השתמשו בדגימה של שיר משנות השישים, מתוך ביצוע זניח להפליא של תזמורת בניצוח מנהל הרולינג סטונז הראשון, אנדרו לוג אולדהאם, לשירם של הסטונס - The Last Time, כל זה לא היה משנה שום דבר אלמלא כל מי שעבד עם הוורב חש שמודבר בלהיט ענק בהתהוות.
מאחר וייצוג הזכויות על שירי הסטונס היו שיייכות לקליין עוד מימי הסיקסטיז, יעצו כל מי שהיה בסביבה לאנשי הוורב לא להתעסק עם השטן ופשוט להקליט את הדגימה מחדש. חברת התקליטים שלהם היתה מוכנה לשכור עבורם כל אולפן ונגן על פני כדור הארץ בכדי להקליט מחדש את הדגימה ולו בכדי להימנע ממשא ומתן על העניין עם מר קליין.
אבל הוורב ווהזמר שלהם ריצ'ארד אשקרופט התעקשו שהדבר מנוגד לרוח הדברים של השיר והתעקשו להשתמש בדגימה המקורית שעליה הם בנו את השיר שלהם.
כשהדיסק היה מוכן והעניין הגיע לפתחו של קליין, קליין הפתיע את כל העולם והתנהג בצורה שהדהימה אפילו את הנוכלים הגדולים ביותר בעולם המוזיקה. במקום לבקש כמה מאות אלפי דולרים וחצי מהתמלוגים על השיר,שנחשבו עד אז לרע מכל שקליין ידרוש, קליין דרש את כל, אני חוזר כל, הזכויות על השיר של הוורב לעצמו (עצמו כמייצג של ג'אגר ורי'צארדס כותבי השיר המקורי,ההסכמה בשתיקה שלהם בנושא הזה היא אות קלון ודראון עולם עבור שניהם) ולוורב לא נותרה ברירה אלא לתת לקליין את הכל, או לגנוז את השיר. אם תשימו לב מי שרשום בקרדיטים על כתיבת השיר הם ג'אגר וריצארדס למרות שכל מי שאוזנים בראשו יכול לשמוע שאין קשר ולו קלוש ביותר בין שני השירים מבחינת לחן.
למעשה הוורב לא ראו גרוש מהלהיט הכי גדול שלהם, ומי שעשה ממנו מיליונים עד היום הם אלן קליין ג'אגר וריצ'ארדס.
מעבר לכך לאחר שהשיר התפוצץ כסופרנובה על עולם המוזיקה, קליין המשיך לסובב את הסכין עמוק יותר ועשה את המקסימום כדי להרוויח מהשיר ומכר אותו לפרסומות לנייק ומאוחר יותר לחברת המכוניות ווקסהול. אפילו האירו-ביזיון של אותה שנה התהדר בתפקיד המיתרים הקסום של השיר כמעבר בין שיר לשיר. לוורב לא היתה יכולת לסרב, שכן ההסכם הדרקוני של קליין הותיר את כל הזכויות לשיר בידיו. ורק לאחר מאבק משפטי הם הצליחו לחסום את קליין מלמכור את שירם לעוד ועוד פרסומות.
באחד הראיונות דיבר סולן הוורב אשקרופט על העניין והוא אמר שהנקמה הכי גדולה שלו היא השיר עצמו.
לא יכולתי שלא לחייך חיוך מריר-מתוק הבוקר כשראיתי את הכותרת שאלן קליין מת, רציתי להקדיש לו את השיר המופלא הזה שוב פעם כדי להזכיר לו ולכשכמותו שכל הכסף שבעולם לא יחמם אותו בקבר הקר שלו, ושבסכמה הכללית של הדברים השיר הזה נגע באמת בחייהם של מיליונים ואילו השם אלן קליין עם כל המיליונים שלו יוותר ויזכר לדראון עולם בצד של הרעים.
|
'Cause it's a bittersweet symphony, this life |
לאחר שקבלתי לא מעט תגובות של אנשים שרצו להבין את הקשר בין שני השירים ועל האבולוציה של השיר הזה הנה הפרוט המלא.
זה השיר המקורי של הרולינג סטונז.
כפי שאתם יכולים לשמוע אין קשר קלוש בין השיר הזה של ג'אגר וריצ'ארדס ( שבעצמו נשמע כמו שיר מושאל מצ'אק ברי, ) לבין השיר של הוורב.
אבל כאן הסיפור מתחיל להיות מוזר באמת
כפי שכבר פרטתי קודם, פני אלן קליין היה לרולינג סטונס מנהל מבריק ויחודי, איש מרתק העונה לשם אנדרו לוג אולדהם. ומי שהיה אחראי יותר מכל למיתוג של הסטונס בתור הילדים הרעים של הרוקנרול. מעבר לכך, לוגהאם הוא זה שהפך את הסטונס מלהקת קאברים לזמרי בלוז משיקגו, ללהקה של יוצרים. האגדה מספרת שבכדי להכריח את ג'אגר וריצ'ארדס לכתוב שירים, הוא נעל אותם בחדר ולא שחרר אותם עד שכתבו שיר.
לוגהאם היה גם זה שגילה את מריאן פייתפול וגרם לסטונס לכתוב לה As Tears Goes By ואף סימן את ניקו הרבה לפני שאנדי וורהול בכלל הכיר אותה, ומימן את הפקת הסינגל הראשון של ניקו (בהשתתפות ג'ימי פייג' הצעיר כנגן אולפן ).
לאולדהם המוכשר להפליא היו גם כשרונות מוזיקליים ולכן הוא הקים תזמורת מוזיקלית משלו ואיתה הוא הוציא אלבום של עיבודים שלו לשירי ג'אגר ורי'צרדס בני חסותו. ופה העסק מתחיל להתבלגן לחלוטין.
תקשיבו לשיר הזה, שימו לב מה קורה בדקה ושלושים ושמונה שניות.
כאן רואים מאיפה לקחו הוורב את הבסיס המוזיקלי לשיר שלהם, פה אין שום ויכוח. מדובר באותם צלילים שהוורב הפכו ליצירת מופת. ומצד שני אין שום ספק שאם מישהו היה צריך לקבל זכות כלשהיא על השיר של הוורב, הרי שזה אנדרו לוג אולדהם שבאמצעות הדמיון המפותח שלו עיבד את השיר של הסטונז ויצר ממנו עולם מוזיקלי חדש ומרהיב.
האם יש קשר בין השיר הזה לבין השיר של ג'אגר וריצ'ארדס שלמעלה?
ובכן לאחר שמקשיבים לשיר של הסטונס ניתן למצוא את הדמיון בין תפקיד הגיטרה של ריצ'ארדס לפעמונים שמלווים את תחילת הביצוע של אולדהם.
מעבר לזה כל קשר בין שני השירים הוא אפילו לא קלוש, הוא פשוט לא קיים.
כדי לחתום את העניין, הנה ביצוע אקוסטי של אשקרופט לשיר לבדו. בלי המיתרים ובלי הקצב.רק הוא ואקוסטית מה שמוכיח ללא ספק שמדובר בשיר מדהים בכל צורה שהיא.
אגב כשקית' רידארדס נשאל באחד המגזינים הבריטים האם הוא מצטער שהוא קיבל כלכך הרבה כסף על שיר שהוא בכלל לא כתב, השיב האיש משהו כמו - אם הוורב האלה כאלו טובים הם יכולים לכתוב עוד שיר מדהים כזה והם יקבלו את כל הכסף שלהם בחזרה. להזכירכם מדובר באיש שניסה להסניף את האפר של אביו.
אשקרופט בתגובה צינית אמר שביטרסוויט סימפוני הוא השיר הכי טוב שהרולינג סטונז כתבו בשלושים השנה האחרונות.
אם כן לסיכום כללי, מי שהרוויח מהסימפוניה המתוקה מרירה היו אלן קליין, ג'אגר ורי'צארדס. מי שהפסיד מהיצירתיות יתר שלו היו אנדרו לוג אולדהם, הוורב ורי'צארד אשקרופט
אם מישהו חושב שיש כאן איזה מוסר השכל כלשהו, הוא מוזמן לפרט אותו כאן למטה.
יום טוב
.
פורסם ב 5 ביולי 2009 13:39 במדור זכרונות ומרחקים אחרים | 16 תגובות | אפשרויות
עיניים של ילד באפלה, אסף רוז, ז"ל
אלפי עיניים משוטטות בחשכה הזו, נפגשות דרך מילים וממעטות, אם בכלל, להישיר מבט לעיניים אחרות. אל תביט בקנקן אומר הפתגם, ובמקרה של אסף הקנקן היה שם קודם. יושב בהופעות שלי בבית המוזיקה בירושלים ובמקומות אחרים בארץ. עם מבט ממוקד, תמים וחודר שעבר את האורות שמולך ושם אותך היישר באמצעו. מבט שמלכתחילה גרם לי לתהות על צפיפותו היחודית. אי אפשר להסתובב בעולם הזה עם עיניים של ילד באפלה מבלי שהחושך יכנס פנימה באיזה שהוא שלב.
לאחר אחת ההופעות ניגש. הציג את עצמו בדרכו היחודית, דבר במעגלים רכים, השיב בחיוכים דקים. שתק על מוזיקה כמו קוד מפתח לכל הדברים הטובים שאין ויכולים להיות. כאילו שתקנה ומחילה אחת יש בעולם הזה, כמה אקורדים על גיטרה ומילים ששוברות את שתיקת הקיום של אי-הקיום.
סיפר שיש לו שירים, דבר על כוונות, חושב להקליט, אולי נעשה משהו ביחד, אמר שבעצמו רוצה לתקן, שיהיה עולם טוב יותר, שהשינוי קרוב ואפשרי וכל רגע כאן הוא רגע אמיתי עם אינסוף דברים לעשות ומעט זמן לקוות.
חולמים ביקיצה מתקשים עם חולמים בהקיץ, הם מזכירים איך היית פעם לפני שפקחת את העיניים להתבונן, מזכירים תמימות אבודה שפעם היתה נחלתך, אבל רק במבט לאחור אתה מבין שזה כל מה שהיה.
פה ושם שלח אי-מיילים מהאי שלו, סיפר על דרך חדשה, רצה להציף את שדרות רוטשילד שאליבא דאסף היו צריכות להיקרא שדרות האור, באור הצלילים, "בואו לג'מג'ם - בלי הגברה נגביר את האחדות" חתם את מכתבו. חייכתי, קיויתי בשבילו שזה לא יגמר בזה שהוא ישב לבדו בשדרה וישיר לעוברים לשבים לעצים העומדים ולכלבים התוהים. גם אם כך יקרה חשבתי לעצמי, אני בטוח שהוא יחייך לכולם ויסביר שוב ושוב למה זה חשוב לשיר עוד שיר אחד.
לפני הבחירות האחרונות קבלתי ממנו טלפון מוקדם מדי בבוקר, נשמע נלהב ומאמין, מארגן כנס התעוררות כדי לעודד מחויבות של אנשים לעצמם, ולהשפיע על גורלם. רצה שנופיע, אמרתי בשמחה, כך גם הוא, שאלתי כמה שירים אנחנו יכולים לנגן, כמה שבא לך השיב, רק תעשה את "מקום בתוכי", ביקש, קבע.
הגעתי עם הלהקה ביום הארוע לכיכר רבין כדי לגלות שהיכל ועיר נדמו פתע מתל אביב ועד שוקי פרס, וכיכר העיר עומדדת בשממונה. הרבה סיבות היו, התעוררות שלא רוצה להקיץ, מחויבות שלא רוצה להתחייב, ארגון שלא ידע להתארגן, הכל נכון ולא קל אבל לזכותו ישמר שלא ברח מאחריות.
התקשר להתנצל על תרדמתם של אחרים, על ההופעה שלא היתה. אמר שישלם לנו נסיעות ופיצויים לכשיוכל. אמרתי לו שאין צורך שאנחנו באים בשביל... ולמרות הכל. אחר כך סיפר כמה השקיע מעצמו ומכיסו ואז הבנתי שהאיש היה מהחולמים המסוכנים ביותר שיש. מסוכנים לעולם, ומסוכנים לעצמם.
"אל דאגה" ניסה לעודד את שנינו בשיחה האחרונה שלנו, "נארגן עוד כנס, בסוף הם יבואו", חייך, "בסוף ננצח..."
אסף רוז, כפי שאני הכרתי אותו, אסף רוזנרוט כפי שהכירו אותו קרוביו, נפל אל מותו לפני יומיים. אין לי מושג איך יזכרו אותו קרוביו וחבריו, אני אזכור אותו כמוזיקאי שרק התחיל לצמוח וכבר נגדע, כחולם כמגשים ובעיקר כמי שניצח במבטו את האפלה.
לפני כמה שבועות קבלתי ממנו מייל. "תקשיב" הוא כתב לי, "יש בסוף השיר הפתעה עבורך", אחרי ששר את "הן תמיד עוזבות בסתיו" של נתי אורנן עבר לעברת את דילן ואז חתם את הכל עם "מקום בתוכי".
ידעתי שאהב את השיר הזה במיוחד, ידעתי שביצע אותו בכמה הופעות, אפילו שלח איזו הקלטה. בדיעבד, ההקלטה שלו גרמה לי לשמוע את השיר באוזניים חדשות.
השיר הזה מוקדש לך אסף, היה לי את כל הכבוד והעונג להכיר אותך בחייך, אך גם את כל הכאב והצער שבמותך.
ליל מנוחה ילד.
אסף רוז (רוזנרוט) 1982-2009 ז"ל
פורסם ב 16 באפריל 2009 13:05 במדור אגדות לא ידועות | 8 תגובות | אפשרויות
הסולם שלא נגמר
אוקי חידתולוגים, חכמולוגים חכמוזיקולוגים וסתם אנשים עם אוזניים טובות.
הסכיתו ושמעו לקסם מוזיקלי - הקשיבו לוידאו מתחילתו ועד סופו, ותגלו שהבלתי אפשרי קורה. הסולם ממשיך לעלות עוד ועוד ועוד.
איך זה קורה? איך הקסם הזה אפשרי?
תהנו מהמשחק
פורסם ב 7 באפריל 2009 10:46 במדור אגדות לא ידועות | 5 תגובות | אפשרויות
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.
