שליפה מהארכיון: שלח\קבל עם יוסי בבליקי
לרגל צאת ארבעה ריליסים שבהם מעורב האדם המוכשר הזה (אלבום ההופעה של פונץ', ההוצאה המחודשת של "אלבום המצעדים", אלבום הבכורה של דנה בקר "זכרונות שקורים עכשיו" והפרויקט המשותף עם בועז כהן "דצמבר 2") שלפתי מהארכיון שאלון "שלח\קבל" שערכתי איתו ב-2007, קצת אחרי צאת האלבום "פינוקיו"
1. מהו זיכרון הילדות הראשון שלך?
"שדות הסביונים, החרציות, החמציצים והפרג שעטפו את בית הוריי בתל אביב הנאיבית של שנות השבעים. היינו משחקים שם קאובואים ואינדיאנים. אני תמיד הייתי בצד של האינדיאנים".
2. מה כמעט אף אחד לא יודע עלייך?
"שבמשך שלוש שנים כמעט, בין גיל 10 לבר מצווה, נחשבתי לכשרון די מבטיח של קבוצת הילדים מכבי תל אביב בכדורגל. קיצוני ימני מהיר כסופה. מספר 15. היורש של בני טבק. אחר כך, עם תמורות גיל ההתבגרות, תליתי את הנעליים והחלפתי להפועל".
3. מה הייתה העבודה הראשונה שלך?
"זה היה בשנה בה השתחררתי. דודי, חבר נפש, סידר לי עבודה במחלקת הארנונה של עיריית תל אביב, בתפקיד האיש שהולך לכל המקומות שלא שילמו ארנונה ומודיע להם שהעירייה עלתה עליהם ושאו-טו-טו העונש בדרך אם לא יפרעו את חובם תיכף ומייד. חודשיים על נעלי התעמלות בשכונות הכי קשות וזנוחות של תל אביב יפו, מנתר את חיי בין כלבים נובחים, אנשים מוגבלים, עוולות חיות ונושמות בקושי של הממסד העירוני ושערי ברזל נעולים שבתוכם חי מישהו שהדבר האחרון שבא לו עכשיו זה אני וצרור הניירות שקיבלתי. מיטב שירי הרחובות של פונץ' - 'עוד לא למדנו שום דבר משיטוט ברחובות' 'אני מאוהב בבחורה מבת ים' - כמו גם האג'נדה החברתית של הלהקה, נולדו שם, בחודשיים האלה".
4. מה הדבר הכי כייפי שעשית במהלך הקריירה?
"'פסטיבל פונץ'' שעשינו בשבוע שעבר. שלושה לילות רצופים בתיאטרון תמונע, מגרשנו הביתי. שלוש הופעות שונות".
5. ומה הדבר הכי מביש?
"הופעות יום העצמאות המזויפות שהיינו עושים פעם בבמות של הפריפריה, בשנים שעוד היה להם תקציב בשביל זה. האירועים הללו היו פשוט עלבון הדדי במסווה של שמחה".
6. אם לא היית מתפרנס ממוזיקה, בטח היית...
"הולך לאיזו קומונה של הברסלבים, או ישיבה ירושלמית תותחית. אני יודע שזה לא כזה גג גדול של פרנסה, אבל לפחות היו לי חיים".
7. איך הקשר שלך עם ההורים?
"אנחנו כמו משפחה ערבית. גרים באותו בניין בתל אביב. אבא דוד הוא האדם הכי משמעותי בחיי, אני מניח".
8. מה הצבעת בבחירות האחרונות?
"אחרי שלוש מערכות בחירות רצופות שבהן סירבתי להצביע - הסיבות הפכו לכותרות השמנות של העיתונים של היום - ניסיתי הפעם ללכת על הגימלאים. היחס הבהמי לאזרחים הבוגרים של מדינת ישראל הוא בעיני הסמל האדום והמכוער ביותר של תהליך ההשחתה והשעבוד הרוחני שלנו, כמו גם מרבץ המים המרים שהוליד את המחלה. אז הצבעתי גמלאים, והפכתי לעוד לקוח מרומה".
9. 1987 או 2007?
"בכל זאת 2007! השקרים הרבה יותר גלויים עכשיו וחשופים. מת הימין. מת השמאל. מתה האשליה של מדינה ככל הגויים. ומת הרעיון של אימפריית כוחי ועוצם ידי. עכשיו אולי ניתן להתחיל לנקות את כל האלילות הזו שבשמה הזנחנו את כל מה שמתנקם בנו עכשיו ולהתחיל לדבר, גם מהבחינה הפנימית, גם בציבורית, קצת יותר ישר".
10. מאיזו תכונה שלך היית מת להיפטר?
"הייתי שמח לכוון מעט יותר טוב את השעון הביולוגי המטורף שלי - חי בלילה, ישן ביום".
11. אם היית מראיין את עצמך, מה היה הכי מעניין אותך ביוסי בבליקי?
"אין לי מושג. יש לי כבר מספיק ממנו גם ככה".
12. מהי הפאדיחה הכי גדולה שהיתה לך בחיים?
"לא זוכר משהו במיוחד. הכי טיפוסית זה לשים את המפתחות במקרר. וגם זה כבר לא קורה הרבה בזמן האחרון".
14. מה הכי לא נוח לך בבית שלך?
"המטבח המתפרק שלנו. חייב נגר דחוף".
15. מתי בפעם האחרונה היית מאושר?
"כמעט כל השבועיים האחרונים, רצוף. מאז שיצא 'פינוקיו', האלבום החדש שלנו, אני מוצף אהבה שמפרקת אותי למולקולות צבעוניות של השתאות. מן הסתם, גם זה יעבור".
16. איפה תהיה בעוד 10 שנים?
"פה, בחסדי השם".
(פורסם במקור ראשון, 2007)
פורסם ב 27 בינואר 2010 18:05 במדור ראיונות | 4 תגובות | אפשרויות
מדבר עם כולם (מתוך בלוג התקשורת הדתי Doss Watch)
דודו כהן (30) קופץ מעולם לעולם. הוא כותב במקור ראשון, רוקד ברייטינג ומתחיל אוטוטו פרוייקט יהודי בארגון הידברות. הבלוג שלו "הפואטיקה של הפופ" נבחר לאחד מ-50 הבלוגים הטובים ברשת על פי mako. את הכניסה שלו לעולם התקשורת הוא התחיל במקומון קטן מקריית שמונה שם הוא גם בחר לגור עם אשתו אסתר ושלושת ילדיו
אתה כותב ונמצא בכמה עולמות שונים - "מקור ראשון", רייטינג, ועכשיו ערוץ הידברות שמקימיו מגיעים מהעולם החרדי. איך אתה מנווט בין העולמות?
"האמת היא שעד ששאלת על זה לא חשבתי על זה. כלומר, לא חשבתי שזה עד כדי כך מוזר, למרות שאני מבין מאיפה השאלה נובעת. אבל האמת היא שהניווט בין העולמות מתבצע בצורה די פשוטה. ב'רייטינג' אני עוסק בתרבות הכללית שיש לי עניין בה, במיוחד כמבקר המוזיקה הישראלית של המגזין. ב'מקור ראשון' אני מאתגר את עצמי עם כתבות מגזין כבדות ועמוקות בדרך כלל, והמגזין האלקטרוני השבועי של הידברות, שאותו אני עורך, נועד יותר לנשמה ולעיסוק בתכנים יהודיים. לכאורה זה פיצול, אבל בפועל בכל אחת מהעבודות האלה יש מיצוי של חלק אחר שנמצא בי, כך שדווקא כשאני מפוזר - אני בעצם שלם".
יש הבדלים מהותיים בין הכתבות שאתה מכין ל"מקור ראשון" לבין "רייטינג"? שאלות שונות, דגשים אחרים?
"בהחלט. ב'רייטינג' הכתיבה יותר קצבית. מדובר גם בשבועון שפונה לא מעט לברנז'ה, כך שגם ההתייחסות היא אחרת. ב'מקור ראשון' אתה צריך לקחת בחשבון שלא כולם מכירים את הנפשות הפועלות, ותוך כדי אתה גם נדרש לפחות קצביות וליותר עומק. אבל ממש אין לי בעיה עם זה - עם השנים למדתי איך לכתוב לגמרי אחרת למקומות שונים (כולל למשל בעבודה שלי בחברת התוכן Feelternet, שם התכנים קשורים יותר לטכנולוגיה, איכות הסביבה ושאר נושאים שממש לא קשורים לתחומים האחרים שלי).
.jpg)
תקשורת, איך התחלת?
"כשהייתי חייל התחלתי לפרסם במקומון 'מידע 8' בקריית שמונה מדור שבועי בענייני טלוויזיה, מוזיקה וספרות. בדיוק כשהשתחררתי משרת העורך התפנתה, ובעלי העיתון הציעו לי לקפוץ למים העמוקים. במקביל, באותה תקופה נורא אהבתי את 'רייטינג', וזה היה ממש חלום שלי לכתוב שם. אבל אחרי שקראתי שיובל נתן, העורך והמייסד, כתב באותה תקופה שהם מקבלים המון פניות, אבל לצערם אין מקום, הבנתי שהסיכויים שלי קלושים. החלטתי לנקוט בטקטיקה פשוטה אך מעניינת: מדי שבוע שלחתי אליו בדואר את המדור שלי ב'מידע 8' מבלי לצרף מכתב או משהו שיסביר את העניין. כך עברו להם כמה שבועות או חודשים, אני כבר לא זוכר, עד שאזרתי אומץ ושלחתי אליו מייל ובו הזדהיתי בתור הנודניק ההוא ששולח אליו את המדורים מהמקומון הצפוני. הוא הזמין אותי להציע נושאים לכתבות, ומשם זה התגלגל. דרך 'רייטינג' הגעתי לכל מקומות העבודה שלי בהמשך - 'מעריב', 'מקור ראשון', mako ו-Feelternet".
ספר מעט על ארגון וערוץ הידברות.
"קודם כל, אני לא יודע עד כמה אנשים מודעים לגודל התופעה שנקראת 'הידברות'. מדובר בארגון שהוקם לפני קצת יותר מעשור על ידי הרב זמיר כהן, והיום הוא אימפריה של ממש. יש להידברות אתר תוכן ו-VOD מושקע עם קרוב לחצי מיליון כניסות בחודש, ירחון כרומו מעניין, מגזין אלקטרוני שבועי שאני עורך כאמור, וגולת הכותרת - ערוץ טלוויזיה שמשודר באפיק 97 ב-yes ו-HOT. הרב זמיר כהן ושאר רבני הארגון מרצים כמעט מדי יום ברחבי הארץ, וממלאים אולמות. כעיתונאי עליתי על התופעה כבר לפני חמש שנים, כשהידברות שידרה רק שעה ביום בערוץ המקומי, ואפילו ראיינתי את הרב זמיר ל'רייטינג', לכתבה תחת הכותרת 'לא סתם רב - כוכב!'. מאז הארגון הלך וגדל בממדים מטורפים, ואף הקים ערוץ משלו, אבל ברוב חלקי התקשורת עדיין לא מבינים את ממדי התופעה בשטח, בפריפריה ובטלוויזיה, וכדי להבין אותה צריכים רק לקחת בחשבון שאת ערוץ הידברות מממנים למעשה הצופים עצמם - אין אנשי עסקים 'כבדים' שתורמים לערוץ. הצפייה בו היא בחינם, אבל מבחינה תפעולית התקציב מגיע מתרומות והוראות קבע של צופים מהשורה. כדי להחזיק ערוץ שלם, אולפן, אנשי מקצוע וכו', תחשוב כמה צריכים לתרום כדי לממן דבר כזה. ועובדה שזה קורה.
"אם זה לא מספיק, בקרוב יוצא הארגון בפרויקט מהפכני - ממירים שיתחברו לטלוויזיה דרך האינטרנט וישדרו רק את ערוץ הידברות, כמו גם ערוצי נוספים 'כשרים' שהארגון יפיק או ייבא. יש לא מעט אנשים שרוצים לצפות בשידורים בטלוויזיה שבסלון ולא דרך המחשב, וזה מיועד בדיוק עבורם. במילים אחרות, 'הידברות' תהפוך לסוג של חברת כבלים דרך האינטרנט, ותציע בנוסף לערוץ הראשי גם ערוץ ילדים, ערוץ מוזיקה ועוד. בעיניי זה מהפכני, ואם הארגון הולך על פרויקט שאפתני שכזה - קח בחשבון שזה לא קורה באוויר. הם רואים שיש לזה ביקוש".
מה אתה הולך לעשות שם?
"אני עומד להנחות תוכנית חדשה, ביחד עם הרב זמיר כהן, שתיקרא 'מקום לשאלה'. בתוכנית הזו יכללו בעצם כל הנושאים הפיקנטיים שלא תמיד ברור לאדם המאמין הממוצע איך לנהוג לגביהם: הומואים על פי היהדות, האם מומלץ ללכת לבאבות ומקובלים, טרנד לימוד הקבלה, ריקודים מעורבים, בעיות פוריות וכן הלאה. מדי תוכנית נתמקד באחד הנושאים האלה. אני מפנה אל הרב זמיר שאלות עיתונאיות, מנסה להתקיל אותו, והוא משיב. אני חייב לציין שלא פעם התשובות מפתיעות בהחלט".
האם ארגון הידברות דומה למשל לפעילות של הרב אמנון יצחק? ארגון החזרה בתשובה פרופר והוא לא באמת מעוניין בהידברות בין שני הצדדים?
"אתה נוגע בנקודה חשובה. הרב אמנון יצחק, כבודו במקומו מונח, פועל לגמרי אחרת. ארגון הידברות לא נוקט בדרכים המוכרות של החזרה בתשובה - לא שהיא רעה כשלעצמה, לטעמי - אלא בא עם גישה של 'בוא תעשיר את הידע שלך בנושאי יהדות. תרצה לקחת את זה גם לחיים האישיים שלך - מה טוב. לא תרצה - תהיה בריא'. מעולם לא שמעתי בערוץ הטפה או איומים. עם זה, הארגון נאמן להלכה עצמה. אף אחד לא יגיד לך שם שהכי חשוב להיות בן אדם טוב, ואם לא בא לך לאכול כשר - לא נורא. מה לעשות שבתורה עצמה יש מציאות של שכר ועונש. רק שבהידברות פחות שמים עליהם את הדגש, ומתמקדים יותר בכלים שהיהדות נותנת על מנת להפוך את החיים שלנו - בעולם הזה, לאו דווקא בעולם הבא - לחיוביים ומהנים יותר.
"זה נכון ששם הארגון יכול לבלבל קצת, אבל חשוב להבדיל בין הניואנסים. 'הידברות' זה לא אומר להושיב חילוני ודתי באולפן ולתת להם להתנצח כל היום (למרות שיש תוכנית בשם 'צירופים' שמפגישה בין אנשי תרבות, חילוני ודתי, העוסקים באותו מקצוע). הידברות משמעותה 'בואו ניצור הידברות בין דתיים לחילונים'. הידע של חילונים רבים על היהדות שואף לאפס, ואת רוב האינפורמציה הם שואבים מכמה קיצונים שזורקים אבנים בשבת או מכמה חולי נפש שמתעללים בילדים ומתחפשים לדתיים. לכן הערוץ בא להראות שהיהדות האמיתית היא הרבה יותר חיובית ומאירה, על סמך הפסוק 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'. למעשה, אפשר לומר שמדובר בערוץ יהדות בגוון לייף-סטייל. הוא לא ניו אייג'י, חשוב להדגיש, אבל בהחלט נותן כלים חיוביים בחיים - בחינוך, בזוגיות, בהרחבת אופקים ובכלל בהבנת המציאות. הצפייה עצמה בערוץ מצמיחה את ההידברות".
הרבה דתיים לאומיים מסתכלים לפעמים מלמעלה על ארגונים כמו הידברות וטוענים שהם מכוונים לקהל מסוים ולא לאוכלוסיה משכילה - סטודנטים וכו'. מה אתה אומר על הטענה הזאת?
"יש כאן פרדוקס: חלק מאותם דתיים לאומיים עצמם מקיימים אורח חיים שלפי דעתם הוא הטוב ביותר. אז כשדתיים אחרים מנסים למשוך אנשים שונים לאותו אורח חיים - בדיוק כמו שמבקר מוזיקה מנסה לשכנע אנשים להאזין לאלבום השנה לטעמו, כדי שגם הם ייהנו - אותם אנשים פתאום סולדים מהעניין, כאומרים 'טוב לי ככה, אבל לא מעניין אותי שגם להוא יהיה טוב'. אבל זו ביקורת מורכבת, וזה לא המקום לכך.
"מה שכן, אני מבין את הרתיעה מהחזרה בתשובה שפונה להמונים. גם אני לא מתחבר להרצאות עם טון של צעקות על רקע מוזיקה מיסטית מאיימת. אבל כנראה שיש אנשים שזה מה שמדבר אליהם, וזה בסדר גמור. לגבי הידברות, אם מישהו טוען שהארגון מכוון לקהל לא משכיל - הוא כנראה לא נחשף ולו לדקה אחת של תכני הארגון. התכנים של הידברות מקצועיים מאוד מבחינה ויזואלית, לא פונים אל המכנה המשותף הרחב, ואין בהם ולו קורט של רדידות, הפחדה או איומים. בדיוק להפך - הארגון פונה במובהק אל ציבור משכיל ואיכותי, ואני רואה את זה כל הזמן. הזמר קובי אפללו, מכור כבד להרצאותיו של הרב זמיר כהן, הוא לא בדיוק אדם רדוד. ראש עיריית קריית שמונה, ניסים מלכה, שסיפר לי רק בשבוע שעבר שהוא צופה מדי יום בערוץ, הוא אדם משכיל מאוד. סיון רהב מאיר, שהכינה בערוץ 2 כתבה חיובית על הערוץ, היא אדם שהלוואי על כולנו רבע מרמת המשכל שלו. שולי רנד ועמיר בניון, שגם הם נחשבים לאוהדי הידברות, הם לא בדיוק שטחיים. בקיצור, צריכים לראות כדי להבין".
מתי אפשר לראות אותך?
"מדי יום חמישי ב- 21:00, ערוץ 97 בממיר. קצת רחוק משאר הערוצים - אבל שווה. שכר פסיעות, מה שנקרא".
(פורסם במקור בבלוג Doss Watch)
פורסם ב 6 בינואר 2010 15:30 במדור ראיונות | 0 תגובות | אפשרויות
הטירונות השנייה של גולן אזולאי. ראיון מהלב
כשגולן אזולאי, פרקש מ"טירונות" בשבילכם, התחיל להתקרב לדת, הוא לא שיער שמסע התלאות שלו רק החל. היום, מתהדר באלבום ראשון ובקסקט על הראש, הוא מספר איך זה להיות שחקן שומר-נגיעה, מה קוראים להופעה בדרך למופע בערב שבת, ומה עושים ששפילברג מציע לך הצעה שאי אפשר לסרב לה
כבר בהתחלה, כשרצה לממש את המוזיקליות שבו, הבין גולן אזולאי שזה לא יהיה קל. לא היו לו מספיק כסף, זמן או אמביציה ללכת עד הסוף עם החלום ולהקליט אלבום בכורה, לכן הוא החליט לנקוט בדרך של "בתחבולות תעשה לך מלחמה", כהגדרתו, ולהקליט שלושה שירים - "אדון מנהל", "רוקד ולומד" ו"מצדי" - בתקווה שהם יאלצו אותו להתקדם לכיוון אלבום שלם.
אבל אז העיכובים רק החלו. אזולאי לא מצא ספונסר או חברת תקליטים שיממנו את ההקלטות, הכל נתקע, ואפילו אולפנים ביתיים קטנים ש"היו צריכים לשמוח שאני בכלל פונה אליהם", העמידו בפניו תנאים כלכליים בלתי סבירים. "ממש השתגעתי", הוא אומר, "באותה תקופה נסעתי לאומן בראש השנה, וגם שם פשוט לא יכולתי לבקש על הדיסק. הרגשתי שיש לי מחסום. ואז בהמשך, באיזה שיעור של ימימה, דיברנו על הרצון. הבנתי שאם הרצון אישי, ויוצא מנקודה של רצון לקבל הערכה, אהבה, הצלחה אישית - הוא מתנדנד, נחלש, לא זורם, קטוע. לכן צריכים להפוך את הרצון האישי לרצון מהותי, שרוצה את הדיסק כדי להתקדם הלאה, כדי להגשים את עצמך. אז תיקנתי את הרצון. חזרתי הביתה בלילה מהשיעור, עמדתי במטבח, אמרתי 'או.קיי, בורא עולם. הבנתי. עכשיו תפיק לי דיסק'. למחרת כבר נפגשתי במקריות עם חבר נעורים, קובי בלוקה, שהציע לי מיוזמתו לממן ולהפיק את האלבום. הוא בדיוק חזר מיפן, שם הוא מנהל סוכנות תכשיטים, וקפצתי לבקר אותו. הלכנו לאכול במסעדה, ועלה לי בראש להציע לו שותפות. אבל לא דיברתי על זה. ואז עצרנו למלא דלק, הוא היה לבד באוטו ושיחק עם הדיסקים. כשחזרתי הוא שאל 'תגיד, מה עם שלושת השירים שהקלטת בזמנו?'. אמרתי לו 'זה תקוע, אין מימון', הוא ענה 'מה הבעיה? אני אממן'. תוך כדי שיחה עם קובי מתקשר אליי נדב ביטון, המפיק המוזיקלי שאיתו הקלטתי את שלושת השירים הראשונים, ושואל 'גולן, מה קורה? עשית כמה שירים ועזבת?'. אמרתי לו 'הנה, בדיוק הספונסר פה באוטו', והכל בשידור ישיר! אז מה, תגיד אתה - הכל מקרי? אין בורא לעולם?".
עד היום הכרתם אותו בעיקר בתור שחקן ("טירונות", "בנות בראון", "השיר שלנו", "גיא אוני", "חשמלית ושמה תשוקה", "השמינייה" ועוד), בוגר סטודיו ניסן נתיב, אבל אם אפשר, גולן אזולאי (41), נשוי ואב לארבעה, תושב היישוב שערי תקווה שבשומרון, מעדיף שלא תמקמו אותו במשבצת ספציפית. השחקן המוערך, שנולד וגדל בקריית שמונה (ובסוף שנות השבעים עקר עם משפחתו לבאר שבע, ובהמשך לערד) וכבר אז התבלט כילד-פלא מוניציפאלי, התחבר לתחום הבמה לא במישור המשחק אלא דווקא דרך חיקויים מול המראה לאושיות המוזיקליות של ימי ילדותו - אלביס פרסלי, קליף ריצ'ארד. את הגיטרה שלו שבר בגיל 17, ובאותה תקופה ניגן 4-5 שעות ביום. אפילו כשבילה עם חברתו באותם ימים, דמיין תמיד איך הוא חוזר כבר הביתה לזרועותיה האהובות של הגיטרה. היום, למרבה האירוניה, הוא נאלץ להדוף שאלות כמו "מה פתאום מוזיקה?".
"באופן כללי אני נבהל מהגדרות", הוא מספר. "אנשים עוצרים ושואלים אותי 'מה, אתה שחקן או זמר? אבל אתה שחקן, לא? אז איך אתה זמר?'. לאנשים קשה שיש הגדרות שונות, כאילו אתה צריך להיות במשבצת אחת וזהו. זה די מטורף. ההגדרה מרגיעה אותם, הם צריכים איזה משהו שיסמן את הגבולות. אגב, יש גם משהו מעניין, שלזמר יותר קל להפוך לשחקן, אבל לשחקן יותר קשה להיתפס גם כזמר. לא יודע למה. אבל בכל מקרה, אני לא מתחשב בטבע הזה".
עם כל הכבוד להגדרת השחקן-זמר, סטטוס רגיש יותר מבחינת אזולאי הוא הגדרתו כדתי. בשנים האחרונות הוא התחזק דרך לימודי ימימה והתחברות לתורתו של רבי נחמן מברסלב, וכיום הוא בהחלט שומר תורה ומצוות. ועדיין, משהו בחזות ובהתנהלות שלו עדיין לא משדר דתיות-נטו.
אתה חובש כובע קסקט, שזה קצת מתעתע. לי נראה שזה בגלל שאתה חושש עדיין מההגדרה של להיות דתי במלוא מובן המילה.
"כן, אני לא רוצה את ההגדרה הזו. הלכתי עם כיפה במשך שבוע עד שעברתי לכובע. לא יודע, אני לא רוצה להיות מוגדר. אני פשוט יהודי. לא מסתיר את זה, חס ושלום".
פעם הסתרת?
"פעם הסתרתי, התביישתי, חששתי ללכת עם כיפה אפילו לבית הכנסת, כדי שלא יגידו שהשתגעתי. התבלבלתי גם בהתנתקות - לא הבנתי אם אני כתום, כחול, לא יודע מה".
אז איפה הרתיעה, בעצם?
"אני צריך כיסוי ראש בפני בורא עולם, נכון? זו יראת שמיים, זה הכל. למה צריך את הכיפה? כאן גם נכנסת הדילמה איזו כיפה לחבוש - כיפה שחורה או סרוגה לבנה? קטנה או גדולה? זה לא זה. לא רוצה להיות מזוהה עם שום זרם, לכן הכובע. כתבו שאני ברסלב, אבל זה לא נכון. אמנם יש לי נטייה לברסלב, אבל אני לא שייך לשם באופן מלא".
אל רבי נחמן עוד נחזור בהמשך, אבל בינתיים שווה להציץ אל עברו הפחות מוכר של אזולאי. בצבא הוא שירת בנח"ל המוצנח, בהמשך כסמל במחנה 80, ואחרי השחרור גר בחיפה. שנה לאחר מכן החליט לעקור ליפן. הוא ניגן על גיטרה בסאבווי שירים של הביטלס ושאר קלאסיקות, הרוויח יפה גם ממכירת תמונות, טייל במזרח - כולל טיול מבלבל בהודו - שב לארץ, ואחרי תקופה מבולבלת לא פחות החליט לחזור ליפן על מנת לחסוך כסף, הפעם באמצעות ניהול סוכנות תכשיטים(!) בבעלות חבר הנעורים שלו קובי בלוקה - אותו אחד שבאופן ספונטני החליט לממן את דיסק הבכורה של חברו הטוב לשעבר. בנוסף, בטח תתפלאו לשמוע, עבד אזולאי במועדון לילה יפני בתור בדרן. "עשיתי קסמים, שרתי שירים", הוא מתאר.
איך ידעת בכלל את השפה?
"אני קולט שפות מהר. היום אני פחות זוכר יפנית, אבל אז יכולתי לנהל ממש שיחות".
ואיך היה בהודו?
"אתה די נזרק שם, בהודו, ודי מחפש כיוון. חזרתי מאוד מבולבל - לא ידעתי מה אני רוצה לעשות. זה היה משבר כזה. הכל נראה לי מפחיד".
מבחינה רוחנית התחברת לצ'אקרות של המזרח?
"אההה, כאילו. תמיד הייתי רוחני, אבל שם בהודו זה היה חרטא. בדיעבד אני מבין שהבלבול נבע מהתקשרות לכל מני דברים שלא שייכים לנפש שלי - כל האושו-שמושו הזה. אבל שם, בגדול, נפתחתי יותר לרוח. למרות זאת כשחזרתי לארץ הייתי ממש בדיכאון, מבולבל".
בתוך כל הבלבול נסע אזולאי ברכבו יום אחד, ושמע ברדיו את שירו של אהוד בנאי "אל תפחד". אחת השורות - "אז תאמין שאם קלקלת אתה יכול גם לתקן" - הייתה לדבריו כמו חץ משמיים, שזעזע לו את הנשמה. רק בהמשך הוא הבין שמדובר במשפט של רבי נחמן, שאותו בקושי הכיר. אבל אז פתאום הכתה בו ההכרה שהוא יכול לתקן את הכל, ושההתבוססות בבוץ חסר-הכיוון היא בהחלט ברת תיקון. עם דמעות בעיניים הוא החליט ברכב שזהו, מעכשיו הוא מתפקס. תוך זמן קצר החליט ללמוד משחק ולזנוח את המחשבות על לימודי מנהל עסקים. "הייתי מבולבל, כמו הרבה אנשים היום. חיפשתי את הכיוון", הוא משחזר. "אבל באותו יום הכל נפתח, קיבלתי שתי הצעות עבודה, ואני חושב ששם התחלתי את התשובה שלי".
כך החליט אזולאי לחזור שוב לתקופה קצובה ביפן, על מנת לחסוך כמה שיותר כסף, עד שהחל את הלימודים בניסן נתיב. שם נחתם הפרק שלו עם ארץ השמש העולה. ב-93' הוא חזר לארץ, למד שלוש שנים בניסן נתיב, ובהמשך קיבל את ההצעה המפתה להשתתף בסדרת הדרמה המשובחת "טירונות", בתפקיד הסמל פרקש. "שרפתי את המסך, היה לי רעב לשחק מול מצלמה, וראו משהו שיוצא מהמסך. עד היום אנשים זוכרים לי בעיקר את 'טירונות'. רק היום כמה אמרו לי 'לא אשכח לך את התפקיד בטירונות'. רואים את זה גם ב-VOD, יש מן קאמבק של הסדרה גם בקרב נערים בני 16".
לא מבאס שעבר יותר מעשור, ועדיין זוכרים לך בעיקר את זה?
"לא, לא. למה? אני עושה עוד הרבה דברים, אבל אם יש כאלה שזוכרים כל כך את התפקיד ההוא - כנראה שזה נגע בהם. היום יש גם כאלה שמכירים אותי מ'השמינייה'".
אתה יודע, בחיים של שחקן יש משהו שלא הייתי יכול להתמודד איתו לעולם: החיים מפרויקט לפרויקט. תמיד צריכים לחפש, להיות בהיכון, לדאוג מתקופות ללא פרנסה. איך באמת אתה חי עם זה?
"מתמודד עם זה כמו עצמאי. גם עצמאי שהוא שיפוצניק או לא יודע מה...".
...אבל כאן אתה תלוי ביותר מדי גורמים. וגם כשמשהו חדש נכנס, הוא לא מיידי.
"תראה, אני מנסה למצוא לעצמי גם את העבודות שהן קבועות. אני מלמד משחק אצל גלית רובינשטיין, יש כל מני פרויקטים של בימוי עם חבר'ה צעירים, יש השתתפות בתיאטרון אורנה פורת וכן הלאה. נכון, יש תקופות של שפל. אבל עכשיו, ברוך השם, אני נמצא בתקופה שאין לי זמן. אני גם מייצר פרויקטים כמו הופעת הבכורה שלי עם האלבום, שתעלה בצוותא ב-24 בנובמבר. בכלל, הדיסק מחלחל לאט לאט. אני מאמין שזה יקרה כמו האלבום 'פנים ושמות' של דני רובס, שצבר תאוצה בעיקר בגלל המופע שליווה אותו. ויכול להיות גם שלא. לא יודע".
ובכל זאת, מה עושים בתקופות השפל?
"יש לי כתובת - אני פונה לקב"ה בתפילות והתבודדויות. לפני פחות מחצי שנה הלכתי לעשות שבת במירון, ודיברתי אל רבי שמעון בציון שלו על אותם ענייני פרנסה. כבר ביום ראשון ראתה אותי ברחוב מלהקת, ששאלה אותי אם אני פנוי לאיזה פרויקט באוקטובר. אמרתי לה 'באוקטובר? כן'. היא ביקשה שאבוא לאודישן להצגה 'אלמה'. שם הבימאי נדלק עליי, הזמין אותי לצפות בה באוסטריה, ועכשיו אני משחק בה".
יש בה תכנים לא הכי צנועים, לא?
"יש בה בלגן וזה, אבל אני יודע שאני דתי, ולא משחק בשבת, אין מגע, אין כלום. ותשמע, אתה יכול להגיד שזה מקרי, אבל כמה פעמים כבר מציעים לך עבודה כזו ברחוב? מכיר את השיר של שולי רנד, 'רפאל', שבו הוא שר 'ראוי רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק'? זה מה שעשיתי בשעת הדחק".
וכשלא היית מאמין במלוא מובן המילה, איך התמודדת עם תקופות השפל במקצוע?
"כשאין לך את האמונה - אתה אבוד. אתה חושב שהכל מתחיל ונגמר בך, ואז נלחץ עוד יותר. יש לי חברים שחקנים שבתקופות כאלה של דאון - לוקחים כדורים, כי מתחילות החרדות. יש מלא כאלה. אני בתקופות האלה פשוט מרבה יותר בתפילות".
.jpg)
כאן אנחנו מגיעים לנושא האמונה. היום כבר אי אפשר לנתק אותה מהיצירה המוזיקלית והבימתית של אזולאי. היא פשוט נמצאת שם. בדיסק זה בא לידי ביטוי בעיקר דרך שירים כמו "אשת חיל" ו"שירת העשבים", ובתחום המשחק השינוי בא לידי ביטוי בדחייה של כ-30% מההצעות שמגיעות אליו בגלל תפקידים לא צנועים, הופעות בשבת וכו'. מצד שני, הפרנסה מגיעה לחלופין ממקומות שקשורים יותר ליהדות, כך שיש איזשהו באלנס מאזן.
אם נחזור מעט אחורה במנהרת הזמן היהודית, אזולאי מעיד על עצמו שמעולם לא היה חילוני במלוא מובן המילה, מהסיבה הפשוטה ש"אין דבר כזה מרוקאי חילוני". כלומר, הוא מחדד בחיוך, "שמים אוכל על הפלטה - ונוסעים. שמים אוכל על הפלטה - וצופים ברבקה מיכאלי. פלטה - ויורדים לכנרת".
אז איך בעצם "התרופף לך הבורג" והתחלת להאמין?
"אגב, דווקא נכון לקרוא לזה בורג. כי מדובר בבורג של קיבעון ודפוסים קבועים. אבל היום, אם אהיה 'נורמלי' - בטח אשתגע. כי אם חושבים על זה לעומק, מבינים שה'נורמלי' של היום הוא לא באמת נורמלי. לעצם העניין, מיד אחרי שהבת הראשונה שלנו נולדה - התחלתי להתרחק מאשתי. קיבלנו מן בומבה לזוגיות. התרחקנו, היו האשמות, כמובן מתוך 'הבנה' שלי שאני כביכול המושלם. בהמשך הבנתי שיש לי מלאך בבית שאני אוהב, ורוצה להתקרב אליו, אבל עדיין אין לי כלים לכך. באותה תקופה חבר טוב הציע לי 'בוא איתי לשיעור ימימה אצלי בבית'. אמרתי 'עזוב אותי', אבל הוא הציע לי כמה פעמים. בסוף אמרתי 'יאללה, נבוא'. המצב ישב לי כבד על הלב, הייתי חייב שינוי, משהו. ואז בשיעור המורה אמר משפט שנחרט אצלי - 'אין החבוש יכול להציל עצמו מבית האסורים'. אמרתי 'וואלה', והסכמתי לקבל את זה שאולי אין לי מספיק תובנות משל עצמי. אולי ההיגיון שלי מוגבל, אז בוא נשמע עוד מישהו. בהמשך אותו מורה העביר לי בשיעור פרטי את התובנות של ימימה. באותם רגעים הרגשתי מן עקצוצים קטנים כאן בעורף, כמו התרות של קשרים. המילים כל כך פעלו עליי. הבנתי שבעידן שלנו הסדר התהפך בעולם - היום המיותר הוא המהות, והוא אפילו בא ראשון בסדר העדיפויות שלנו. הבנתי שיש לנו עומס גדול ששולט בנו, ולא אנחנו בו. פתאום הבנתי שמבחינת ההבנה והתודעה - בעצם חזרתי הביתה. סיפרתי לאשתי 'זהו, הגעתי הביתה. אני יודע מה אני רוצה ללמוד'. הרי תמיד למדתי כל מני תורות ניו אייג', ותמיד הרגשתי שמראים לי דלת, אבל לא נותנים לי כלים לפתוח אותה. אז מה זה משנה? המידות לא משתנות, הנשמה נשארת אותו דבר. ואז שם פתאום פתחו לי את הדלת, את הלב. התחלתי ללכת. התחלתי ללמוד כמה פעמים בשבוע. זה היה לפני קצת פחות מעשר שנים".
ואיך התחלת ליישם את כל זה מבחינת שמירת מצוות?
"לאט לאט. ראיתי שהלימוד משפיע עליי, משנה אותי, עושה לי טוב, נותן לי ביטחון, משפר את הקשר עם אשתי, נותן לי יותר חום כלפי עצמי וכלפי אנשים אחרים. התחלתי פחות לכעוס, פחות להיפגע. הבנתי שאנחנו בור ריק. אם אנחנו לא ממלאים אותו במשהו אמיתי - אנחנו מרגישים ריקים. כלומר, במהות שלנו אנחנו דווקא מלאים, אבל הכל התכסה וצריכים לגלות את זה. התחלתי להרגיש שאני באמת מתחזק. הרגשתי שהנפש שלי באמת מתחזקת. ומסביב המורים היו דתיים, ימימה הייתה צדקת, וככה אתה מתחיל לתפוס כיוון. ובכלל, מאיפה באתי? שני הסבים שלי היו דתיים פר-אקסלנס, וצריך להמשיך את זה. אגב, בשנים האחרונות כל המשפחה שלי חזרה בתשובה, כולל ההורים, האחים והאחיות".
אפרופו חזרה בתשובה, למה לדעתך התופעה הזו כל כך רחבה בשנים האחרונות דווקא בקרב אומנים?
"קודם כל, אומנים הם אנשים רוחניים. הם יוצרים יש מאין. ולא רק זה, כולם מחפשים מהות ומשמעות אמיתית, ובמיוחד אומנים. חלק מוצא אותה בלצרוך כל מני דברים מיותרים, בלרכל, בלרקוד במועדונים, בלעשן סיגריות, בלשקוע לדיכאון - ויש כאלה שרוצים להאמין בהשם ולאהוב אותו. הרי כל אדם מנסה להתמלא במשהו, אבל לאומנים יש משיכה חזקה לאמת. הם קנאים לאמת. הם רגישים. אז מן הסתם אדם כזה, שרואה במקביל איך המעיינות האומנותיים הולכים ומידלדלים, הולך ופוגש מעיינות יהודיים, שירת ימי הביניים, פיוטים וכו'".
כמובן שבתור שחקן שלא עבר לגמרי לצד השני של הכביש, ועדיין ממשיך להשתכשך בבריכת המיינסטרים, החיים מזמנים לאזולאי לא מעט קונפליקטים. כך למשל היה בתחילת העבודה על ההצגה בה הוא משתתף כרגע, "אלמה". "בחזרות הייתה מולי שחקנית אוסטרית, ובאיזו סצנה היא באה ומחבקת אותי", משחזר אזולאי. "אמרתי לה 'ליסן, איי דונט...', אבל היא לא מבינה מה זה חיבוק בכלל, מה הבעיה. הרי שם, בהצגות שנערכות באוסטריה, הן עירומות. פה אין עירום. אותה שחקנית אמרה 'או.קיי, או.קיי', ובמקום חיבוק באה לתת לי יד. אמרתי לה באנגלית 'תשמעי, לא מגע'. אז אני כל הזמן צריך להתמודד עם זה, למרות שלפעמים יש נגיעות יד. יש גם ידידות מהעבר שניגשות ומחבקות, כי אין לי כל כך חזות דתית. אבל כמובן שמלכתחילה אני נמנע, וגם נמנע מלהשתתף בסצנות שיש בהן דיבורים מלוכלכים או קטעים מיניים".
בטח אתה מפסיד לא מעט עבודות בגלל זה.
"בטח, חופשי. ויתרתי למשל על תפקיד שלקח בסוף אקי אבני ב'אולי הפעם', וגם תפקיד ב'הכל דבש'. רצו אותי, אבל הדמות שלי דיברה שם גסויות. עודד דוידוף, הבימאי, אמר לי שהוא תיאר לעצמו שלא אגיע, בגלל הטקסט, אבל עדיין הם זימנו אותי לאודישן. חוצמזה ויתרתי לפני ארבע שנים גם על השתתפות ב'מינכן' של סטיבן שפילברג, בגלל שהצילומים נערכו בשישי-שבת".
בוא נדבר על המשיכה הברסלבית שלך. אתה מבקר באומן בראש השנה?
"הייתי כבר ארבע פעמים. גם השנה".
ואשתך?
"לא, אבל היא אמרה לי לנסוע. השנה לא רציתי, היא ביקשה שאסע. היא ראתה את האור שאני מביא משם, ורצתה שאביא אותו שוב".
הבעייתיות הזו לא מרתיעה אותך? זה הפך כבר למן יהדות חווייתית כזו. יש אנשים שאין להם כסף, שהאישה לא מסכימה, אבל הם שמים את הכל בצד וטסים לאומן. למה? כי "רבינו אמר". אתה לא מוצא בזה טעם לפגם?
(מחייך) "אתה יודע מה אני יכול לענות לך על זה? תבוא לאומן שנה אחת, ונראה אותך מדבר".
זה מה שאני אומר - מדובר בחוויה.
"בוא אגלה לך משהו: אני לא סובל את אומן עצמה. אבל מה זה קשור? אני אוהב לבוא לרבי נחמן ולהתפלל שם נקי. התפילות שלי שם נקיות. אני מרגיש שזה עוזר להעלות את הנשמה שלי למקום יותר גבוה".
ובבית הכנסת השכונתי שלך, מה רע?
"הוא גם טוב, אבל לא ככה. כנראה שהנשמה שלי קשורה לשורש הנשמה של רבי נחמן, לא יודע איך להסביר את זה. כמו שלימודים אחרים לא עשו לי את זה כמו שימימה עשתה. אין מה לעשות. אני מרגיש שבורא עולם תיקן אותי דרך רבי נחמן, והרבה מהבלבולים שלי התיישבו בזכות הביקורים אצל רבי נחמן".
ברור שרבי נחמן בסדר גמור. הבעיה היא עם המסחרה שהתפתחה סביב כל זה.
"תמיד יש מסחרה. גם אצל הבבא סאלי ואצל רבי שמעון. אז מה? מה אכפת לי מהדברים החיצוניים האלה? אפשר לראות את ההתחברות לכל זה כאיזשהו דמיון, אבל אני, מה אכפת לי? תכל'ס, לי זה עושה טוב - אז אני עושה את זה. מה אכפת לאנשים? זו אשתי שאמרה לי לנסוע. מה, אני עוזב את אשתך? אני כבר אסתדר עם אשתי, אז מה הבעיה? לא, באמת, למה אנשים שופטים את מי שטס לאומן? בוא אסביר לך משהו על ראש השנה: הוא יום הדין, לא סתלבט. הוא לא חג שצריך לקנות לכבודו חולצה חדשה בקניון, אלא חג של להתפלל נקי לבורא עולם. יש מקום שאליו אני מגיע ועוזר לי להיות נקי. באומן, כשיש מחשבות זרות בתפילה, אתה מזהה אותן ומעיף אותן. הראש שלך נקי, אין את הערפל. התפילות שם פשוט עולות. הלב פורח. אני לא יודע איך להסביר לך את זה.
"אז יגידו שאני משתגע, אבל מה אכפת לי? אני יודע שהאמת נגעה בי. זה דמיון? אז זה דמיון, מה אכפת לי. הוא מסדר לי את החיים. ובכלל, מי קבע מהי האמת? רוב החיים שלנו אנחנו מדמיינים - ההוא פגע בי, מה זה יגיד עלי, איך הוא חושב - הכל דמיונות. אז שיחשבו ככה גם עליי, זה בסדר. כאמור, האמת נגעה בי".
(פורסם במקור ראשון, דצמבר 2009)
פורסם ב 6 בדצמבר 2009 11:10 במדור ראיונות | 5 תגובות | אפשרויות
"אני חריג כמעט בכל מקום מבחינת ההגדרה". ראיון עם שי גבסו
"השיר הזה לא ייכנס לאלבום הבא", הבטיח לעצמו לעצמו שי גבסו עם כל כתיבת שיר חדש לקראת אלבומו החדש שיצא השבוע, "קרוואן". כל שיר היה למעשה חפירה עמוקה בנשמתו, והוא ידע שכדי לכתוב ללא חומות ומגבלות - עליו לסכם בינו לבין עצמו שהטקסט לא ייצא את שערי המגירה שלו. אבל אחרי שעבר זמן מאז כתיבת כל שיר, הוא הרגיש שזה פחות קריטי, וכך נערמו להם השירים. "אני מאמין שככה בעצם כל מני נשמות מסוימות יכולות למצוא את עצמן בתוך היצירה שלי, בתוך הדבר הזה", הוא מסביר. "ניסיתי לעשות את האלבום בלי חומות וגדרות, ולכתוב באמת את מה שאני מרגיש, מתוך ידיעה שיש עוד אנשים כאלה, ושאני חייב לדבר אליהם".
הבנתם נכון: "קרוואן", אלבומו השלישי של גבסו, בן 25 בסך הכל, הוא יצירה מטלטלת. שורות כמו "היא שורפת לי בלב, אני צריך עזרה. תגיד לי מה לקחת, אני אקח. רק תעזור לי לא לשמוע את הקולות, הם באים לי בלילות", כמעט אי אפשר למצוא היום. גם לא שורות "הו, ארצי... בניך איבדו את שפיותם בדרך, ואת דגלך קברו בזמן". וזה רק על קצה המזלג.
נראה שהקריירה המוזיקלית של שי גבסו עברה מטמורפוזה משמעותית בשנים האחרונות. למעשה, קצת קשה להשוות היום בינו לבין אותו נער צעיר ותמים שעמד על הבמה המיתולוגית ההיא בניצנים, בגמר העונה הראשונה של "כוכב נולד" בקיץ 2003, לבוש בחליפת כסף מזעזעת, וזכה במקום השלישי אחרי שביצע את "אש" של רמי קליינשטיין. קשה להשוות אותו גם אל אותו ילדון שלאחר מכן שחרר לרדיו את "יום ועוד יומיים", שתוך זמן קצר הפך ללהיט ענק, ואף נבחר לשיר השנה בהמשך. אלבום הבכורה שלו, "ארים ראשי", היה למעשה המשך ישיר לפופיות של כוכב נולד, רק עם תוספות של מוזיקת עולם ואמונה בוסרית ותמימה למדי.
ניצני השינוי נזרעו בתקופה שלאחר מכן, ונבטו ב-2006, עם יציאת האלבום השני "במקומי", שהיה הרבה פחות מסחרי והרבה יותר אומנותי, חברתי, מהורהר. גבסו יצא בשלב הזה מהמשבצת הכובלת של "כוכב נולד", ובמקביל העמיק את תהליך ההתפתחות הרוחנית שלו. הוא החל לחפור בעצמו יותר ויותר, התקרב ליהדות יותר מהצד העיוני שלה, החל ללמוד בישיבה בחלק מימי השבוע, והמשיך את התהליך באופן כללי, לפעמים בסוג של קיצוניות מסוימת. אותו תהליך מסתכם עכשיו ב"קרוואן" - אלבום מצוין, ועם זאת מטלטל, כזה שחושף בקווים עדינים את הבלבול של הדור הנוכחי, את הלבטים ואת הייסורים.
*
אבל עכשיו, כשהלבטים ארוזים בתוך עיגול פלסטיק ונמצאים בחנויות המוזיקה, גבסו נשמע הרבה יותר נינוח. שנינו יושבים בדירתו התל אביבית, הממוקמת במרכז העיר, ונראה שהוא פנוי רגשית לנתח את כל מה שעבר עליו. ועבר עליו.
בזמן שהוא קם להכין לשנינו קפה (הסכמתי רק כתירוץ דחוק על מנת לבחון את הסביבה בנחת ולתרגם אותה לכתבה), אני מביט לצדדים. המון דיסקים, המון ספרים, חלקם עבי כרס. רואים שגם הדי.וי.די פועל כאן לא מעט, ובכלל רואים שהסלון הזה נושם תרבות אוניברסלית ביחד עם תרבות יהודית. על אחד הקירות, הצבוע באפור כהה, תלויים שלושה תקליטי ויניל, וכמובן שפטיפון אמיתי מעטר את המזנון, לצד הפלזמה ומכשיר הדי.וי.די. כל הזמנים, כל העולמות.
"זה גדול ממני. זה הרבה הרבה יותר מרגש מכל מה שהיה קודם", מספר גבסו על התחושה לשחרר אלבום חדש בפעם השלישית, בדיוק ברגע שהוא נוחת על הספה הנוחה. "אני חושב שקודם כל, השנים האחרונות שעברתי היו מאוד משמעותיות בשבילי. הגעתי לאיזושהי השקפה וראייה עם עצמי, עד שפתאום זה נראה לי כמו משהו חדש. כשהשיר 'ארגזים' יצא לרדיו, ממש קרסתי באותו בוקר. הרי למה שארצה להוציא דברים כאלה החוצה? הרי זה שלי. וזה מוזר. כי אתה מוציא את השירים הכל כך אישיים האלה, ואז צריך לחכות לפידבקים. ופידבקים זה ממש לא אני. כל הסיפור הזה הוא שעטנז מוזר".
אתה לא סקרן כלפי פידבקים?
"קראתי ראיונות עם בימאים גדולים, שמספרים שבזמן היצירה לא מעניין אותם שום דבר. אבל כשזה יוצא - אתה ישר רץ לקרוא ביקורות או לראות איך מקבלים את זה. ועדיין זה מאוד זר לי. ממש. עד כדי כאב".
לא הבנתי - זה מעניין אותך או לא?
"מעניין אותי, ברור. יש בי רצון עצום שאנשים ימצאו את עצמם בתוך היצירה הזו, שיאהבו אותה. אבל אני חייב לומר שאני כל הזמן שואל את עצמי למה. זו חידה. לא יודע אם אי פעם אגיע לתשובה. יש לי רצון שיאהבו את זה. למה יש לי רצון? לא יודע".
גבסו לא יודע הרבה דברים, אבל מה שברור, אני אומר לו, זה שיש מחיר לפנייה למקום פחות מיינסטרימי ויותר מחוספס. הרדיו פחות משמיע, התמלוגים זורמים פחות בקלות, המעריצות מורטות פחות שיערות. "קודם כל, אני חושב שכל החוקים בתעשיית המוזיקה השתנו, בלי קשר אליי", הוא מתנסח בזהירות. "כל המפה המוזיקלית השתנתה ברמה של הטעם הישראלי, כולל מה משמיעים ברדיו או לא. אבל בכל מקרה, הבנתי שזה לא משהו שאפשר בכלל לשקול. הבנתי שאני מוכרח לעשות את האלבום הזה, וזה חייב להיות עבורי מאוד אמיתי, בלי טיפה של זיוף. אחרת ארגיש לא טוב פיזית או לא טוב נפשית, וזה ישעמם אותי למוות. לכן העשייה, ומה שאני רוצה לקבל ממנה, שונה לחלוטין".
הגדרות או לא, בסופו של דבר צריכים להתפרנס ממשהו. וכשהמשהו הזה הוא אלבום לא מאוד מסחרי, זה לא פשוט. הנישה האומנותית שלך מאוד מוצדקת לטעמי, אבל עדיין מעניין אותי לשמוע איך מתמודדים איתה. הרי כבר היית שם, בפסטיבלים הגדולים ובבמות של סלקום. עכשיו נראה שתצטרך יותר להיאבק על המקום שלך. על הפרנסה שלך, בסופו של דבר.
"זהו, שאצלי אין את הבסופו של דבר הזה. השאלות שלך הן רלוונטיות, והן צצות גם אצלי בראש, אבל אין לי איך להתעסק עם זה משום שבאיזשהו שלב אתה מגיע למקום שבו העשייה היא אחרת. הגעתי לשלב כזה שהמוזיקה הייתה עבורי חיים או מוות. כלומר, הייתי חייב לעשות רק דברים שאני מאמין בהם. בזמן עשיית האלבום החדש לא עלתה השאלה איך יקבלו את זה. העניין הכלכלי אף פעם לא היווה דאגה. מבחינתי אין משמעות לדברים האלה. ממש לא. אגב, יפריע לך אם אעשן?".
אני ממלמל דבר מה (ברור שמפריע, אבל אני בכל זאת אורח כאן), אבל בעיקר מופתע. לפני שלוש וחצי שנים ראיינתי אותו, ולא זכורה לי שום פיסת עשן מסרטן. "כבר הרבה זמן. שנים, אני יודע", הוא עונה בתשובה לשאלה האם זה חדש. "כנער עישנתי והפסקתי, אבל חזרתי לזה לפני שלוש שנים".
לא מבאס אותך לעשן?
"לא".
אתה אוהב את זה?
חיוך נבוך, ילדותי קמעא. "כן".
כאן אני מחליט לזרוק את גבסו למים העמוקים יותר, ולשאול מה בעצם עבר עליו במשך השנים האחרונות. ויותר מזה, למה הפצעים שעברו לדיסק כל כך מדממים. הוא קופץ על האתגר בשמחה. "עברתי המון. חקרתי ולמדתי המון המון", הוא אומר בנימה מהורהרת. "לגבי הגדרות, בדיוק השבוע הבנתי שמאוד קשה לי גם להגדיר דברים, קל וחומר להגדיר את עצמי. אבל אם בכל זאת הייתי צריך להגדיר את עצמי, הייתי אומר 'אי שקט'. מה שמאפיין אותי מעל הכל הוא פשוט אי שקט אחד גדול בחיפוש לנחת".
ובכן, נפתח בזה שבשנים האחרונות עבר גבסו כמה דירות - פיזיות ונפשיות כהגדרתו. הראשונה הייתה בנחלים. שם הוא גר בקרוואן, ופשוט פרח לדבריו. הוא שמע וניגן מוזיקה כל היום, זכה לשלל מבקרים, כולל חברי להקתו "המראות" (שמנגנים איתו בדיסק ואף זוכים לקרדיט נפרד). משם הוא עבר לירושלים, ושם היה לו מאוד קשה, כולל תחושה של זרות עצומה. "הגעתי לשם כי נרשמתי ללימודי פילוסופיה. בינתיים פרצה שביתת המרצים והמשיכה במשך חצי שנה, כך שזה סיכל לי את כל התוכניות. אמרתי כל פעם שנסחב עוד חודש ועוד חודש, אבל זה נהיה כבר מוגזם".
ואולי הציל במקביל את הקריירה שלך. אם היית נרשם ללימודי פילוסופיה, לא בטוח שהיית חוזר למוזיקה.
"לא ראיתי את זה כבחירה קשה. שיערתי שאמשיך אחרי הלימודים עם המוזיקה, אבל הרצון היה להתפתח בינתיים וללמוד פילוסופיה".
התקופה בירושלים הייתה גרועה, לדברי גבסו, בעיקר בגלל תקופת ההמתנה המתמשכת לסיום שביתת המרצים, עד שבסופו של דבר אזלה סבלנותו והוא עזב לתל אביב. הוא נמצא באזור המרכז כבר שנה וחצי, ומאפיין את התקופה הזו כ"חזרה למציאות". לאחר מכן הוא מתקן. "אני לא יודע עד כמה הייתי במציאות בשלוש וחצי השנים האחרונות".
מבחינה זוגית גם לא היית במציאות?
"על זה אני מעדיף שלא לדבר בראיון".
בדיסק אתה דווקא מדבר על הנושא, ועוד חופר לעומק.
(צוחק) "כן, במוזיקה אני יותר טוב בלדבר על זה".
אז בוא נדבר על זה. קודם אמרת שאתה רוצה לעזור לאנשים אחרים להתמודד. שורות כמו "רק תעזור לי לא לשמוע את הקולות, הם באים לי בלילות. והיא, היא כל כך יפה, אתה לא תבין עד שתראה אותה", מתוך "כל כך יפה" - זו לא חשיפה נטולת עזרה? איך השיר הזה, שכולו דיכאון מייאש, יכול לעשות את זה? זה דווקא יכול להזכיר לאנשים חוויות לא נעימות שגם הם עברו, ולזרוק גם אותם אל מצולות הדיכאון. אם ניקח למשל את "אייכה" של שולי רנד, אז גם הוא כביכול נוגה ותוהה, אבל לפחות שם יש שורה תחתונה חיובית - "בסופו של יום הן אפלט אל החוף, האדמה הרחומה אותי אליה תאסוף. ואז אצעק ואצטדק ואספר, איך בחושך הזה הייתי חותר. ושואל ומבקש וכוסף - אייכה". אצלך לא תמיד יש את האופטימיות הזו בסוף.
"אני חושב שהבסופו של דבר אצלי זה שאני על במה, לדוגמה. או המכלול הגדול הזה. סתם לדוגמה, אם הלכתי וראיתי את ניל יאנג בהופעה בקנדה, אז כשאתה רואה את הבחור בן השישים ומשהו, חי מוזיקה עם כל השירים שלו שבאים כל כך מלמטה, זה מה שאני רואה בסופו של דבר: שהוא כאן כדי לשיר את זה".
אבל זה לא כזה נהיר ומובן למאזין הממוצע.
"יש כאלה שכן מבינים את זה. זו שאלה באמת מאוד גדולה. יש אסכולות שלמשל לא מבינות את המקום הזה של התהייה בשירים. החברותא שלי אמר לי בזמנו שהוא לא מבין את המשפט של שולי רנד, "זה לא צחוק, זאת מלחמה על החיים" (בשיר "בן מלך שעשוי מאבנים טובות" - ד.כ). הוא לא מבין למה מלחמה עם היצר. חפרתי איתו על זה מלא, ולא רק באותו יום אלא באותה תקופה. בסוף הבנתי שמבחינתי המקום שנותן לי חמצן זה כן לראות מישהו אחר שגם מבין את הכאב, שגם חי אותו. הגעתי לכתבים של הרב קוק, שמדבר שם על כאב, חבלי יצירה ודברים כאלה. ממקום כזה אני גדל הרבה יותר מאשר אם היו מספרים לי בשירים שהכל בסדר. בנשמה שלי אני יודע שלא הכל בסדר, אז זה ממש לא ישתיק אותי אם ינסו למכור לו 'אוהו,הכל מגניב והכל טוב'. זה עוד יותר יחנוק אותי כי כך אחשוב שאני עוד יותר זר ולא שייך".
אומרים "אין שכל, אין דאגות". לא היית רוצה להיוולד עם פחות סקרנות וחוסר שקט? לפעמים אני רואה אנשים כאלה, וחושב לעצמי שאולי להם בעצם הכי טוב.
"גם אני חושב שלפעמים אולי יותר טוב לאנשים כאלה. אבל מצד שני אני משתעמם נורא מהר. אני מברך על הרעב הזה ועל הרצון לחקור כל הזמן".
אבל זה מסבך ומסתבך כל הזמן את הנפש.
"אני לא יודע אם זה מבחירה שלנו".
ברור שלא. השאלה היא האם אתה סובל מזה או דווקא נהנה. אני יושב כאן בסלון שלך, מביט מסביב ורואה את כל הספרים העבים האלה, ושואל את עצמי למה כל החפירה העצמית הזו.
"לא יודע, אני באמת שואל את עצמי הרבה על זה. לפעמים אני קורא איזה ספר עבה, מרים את העיניים ושואל 'זה הכרחי, באמת, שאקרא את כל זה?'. זה נורא קשה. אבל נראה שהרצון הזה גדול ממני. גם הרב קוק כתב שהדור הזה יהיה צמא-צמא, עד שהוא כמעט יאבד את עצמו לדעת".
צמא למה?
"אם אתה שואל אותי - צמא לקב"ה. אין ספק. אבל הדרך לזהות את יעד הצימאון היא מאוד קשה. אני ממש רואה את זה וחי את זה. זה דור כל כך קיצוני. לכן החפירה היא דבר שנמצא מעלינו. זו המדרגה של הדור הזה, שיש לו אור בעיניים".
ואיך אתה מרווה את הצימאון?
אני מרווה את הצימאון שלי בהרבה מוזיקה חדשה, בסרטים ועם חברים, אבל במיוחד בלימוד תורה".
איך באמת תופסים אותך בישיבה מבחינת ההגדרה?
"אני חריג כמעט בכל מקום מבחינת ההגדרה. בשביל חבריי החילוניים אהיה דתי או חרדי, ואצל חבריי בישיבה - בשביל חלק אהיה יותר חרדי מהם, וחלק פשוט לא יבינו מה אני".
אחת הסיבות לכך תעלה בהמשך השיחה: גבסו יונק לא מעט מהתרבות המערבית והחילונית, ובאופן טבעי הדברים מתערבבים בהשקפת עולמו. הוא לא רואה את עצמו מוותר בתקופה הקרובה על השפע התרבותי שמציע לו העולם שנמצא מחוץ ליהדות, אבל למרות הכל, הוא לא חושב שזה יימשך אחרי החתונה. לפחות לא באופן מלא. "לא נראה לי שתהיה לי טלוויזיה אחרי שאתחתן", הוא מודה. "אני גם לא חושב שיהיו בבית עיתונים".
בשלב הזה מזנק גבסו לארון הספרים היהודי והלא-יהודי שלו, ושולף את "חדריו" של הרב קוק, על מנת להסביר את היניקה ממקורות תרבותיים חיצוניים. "אל תסגרוני בשום כלוב, לא גשמי ולא רוחני", הוא מקריא בשכנוע פנימי עמוק ובהטעמה של משורר. "שטה היא נשמתי ברחבי שמים, לא יכלוה קירות לב ולא קירות מעשה, מוסר, היגיון ונימוס. ממעל לכל אלה שטה היא ועפה, ממעל לכל אשר ייקרא בכל שם. ממרום כל עונג, מכל נועם ויופי, וממרום לכל נשגב ונאצל. חולת אהבה אני".
השאלה היא איך מפרשים את זה. יכול מאוד להיות שאתה מפרש את זה לגמרי אחרת מכפי שהרב התכוון.
"בוודאי. לאן אתה היית לוקח את זה?".
שצריכים לשוט, לחפש, לבחון - אבל הכל בתוך עולם היהדות. לא נראה לי שהוא עודד יניקה ממקומות זרים לגמרי.
"נכון. תמיד יש סיכוי לפרשנויות להיות מסוכנות".
ואלה לא הדברים היחידים שגבסו עבר בשנים האחרונות. הדברים ששינו אותו, כהגדרתו, היו בין השאר אלבום הבכורה של שולי רנד "נקודה טובה" ("הוא ממש מעבר לכל דבר. לא אכפת לי להגזים במחמאות עליו - הוא ממש אסף אותי"), ולימודי המשחק אצל דינה דורון. "מעבר לשאלה אם אשחק על במה או לא, הלימוד עצמו פשוט מופלא. זה אחד הדברים שהנפש שלי חיפשה כל החיים שלה. גם בילדות נזכרתי שיותר משרציתי להיות זמר, רציתי להיות שחקן. הלימוד אצל דינה ממש סידר את הנפש שלי".
מה שעוד מסדר את הנפש הוא לימודיו של גבסו בישיבה, שלוש פעמים בשבוע, מהבוקר עד הצהריים, בשאיפה להרחיב את הזמן המוקדש לכך. נראה שהמשיכה הזו לחכמה גרמה לו לכתוב את "שיר ארץ" מאלבומו החדש, המבכה למעשה משהו שזמרים בגילו בקושי מכירים.
"שיר ארץ" הוא בעצם שיר קינה לציונות. אם אני לא טועה, אתה מכוון בו יותר לציונות החילונית, נכון?
"הציונות החילונית ובכלל. איכשהו יש כאן במדינה זלזול בחכמה. 'חכמת סופרים תסרח', אמר הרב קוק. הרבה כאן בזים לחפרנות, כביכול, ולדיוק. בזים פה לערכים שהם הכי מקודשים. ובתוך זה גם אהבת המולדת ואחדות העם".
יש בזה כבר ביטוי פוליטית, לא? היום המילה מולדת מקושרת מיד לצד הימני במפה.
"או.קיי, אז צר לי שזה מזוהה עם הימין. צר לי שציונות נהייתה מילה גסה. מכפישים אותה באו"ם, ולאט לאט זה מחלחל גם אלינו. זה מפחיד, כי בזים כאן לחכמה וליושר. ממש בזים לזה".
אם כבר הגענו לפוליטיקה, לקחת את ההתנתקות די קשה, לא?
"מאוד מאוד קשה. ואפרופו השיחה שלנו, אחד העיוותים שנוצרו כאן הוא בגלל ההגדרות. הגדירו שזה דתיים, זה ימין, זה ימין קיצוני - ואם אני לא שייך לשם, אז כבר לא אכפת לי מה קורה עם האחר. ההגדרות האלה שאנחנו דבקים בהן, הן אלה שעשו הרבה מהסמטוחה של החברה הישראלית. כלומר, הייתה כאן התעלמות לחלוטין מהפרטים, מבני האדם. אולי בגלל זה אני נגד הגדרות וכל הדברים האלה משני הכיוונים. לכן לקחתי את ההתנתקות ברמות הכי קשות. מבחינתי זה היה עיוות, אי צדק".
אני מניח שהשם "קרוואן" לא ממש קשור לזה, למרות שהיה אפשר לחשוב כך בהתחלה.
"לא קשור. העניין הוא שרוב השירים נכתבו בקראוון. מעבר לכך, זה אלבום של חיפוש בית, וקרוואן הוא מקום ארעי, זמני".
אנחנו מדברים כאן גבוהה גבוהה, אבל בעטיפת הסינגל הראשון הייתה תמונה לא מאוד אופיינית שלך, עם שיער מבולגן ומשקפי שמש. נראית כמו אחד שהתמכר לרגע לפוזת הרוקר. כשראיתי מיד חשבתי לעצמי "וואו, לא מתאים לו".
"כשצילמנו עם הלהקה היה ניסיון ליצור תמונות של עשייה. ברוב התמונות הייתי עם משקפי שמש בגלל שבאמת הייתה שמש. רוב התמונות יצאו ככה. נתנו את שיקול הדעת עד כמה אפשר לפרסם אותן, כי יש בזה אמירה כזו של דיסטנס, אבל לא התכוונו לזה מלכתחילה. בכל מקרה, אני חושב שזה מאוד מייצג פן בי".
מעניין גם שבדיוק בשבוע שבו הדיסק שלך מגיע לחנויות, יוצא גם האלבום השני של נינט. שניכם התחלתם באותו מקום - "כוכב נולד" - ככוכבי פופ צעירים, ושניכם התקדמתם בנפרד למקומות של רוק מחוספס.
"כן. מצד אחד זה מוזר, ומצד שני זה לא מוזר. קודם כל, אנחנו בקשר, וגם מבחינת עשייה יצא לנו לשבת, ללמוד וגם לנגן ביחד. זה באמת קטע כזה. שנינו התחלנו ככה נורא צעירים בתוכנית, נזרקנו לעולם, ומבחינה נפשית עברנו המון דברים דומים. שנינו היינו - ועדיין - במקום של צמא וחיפוש. אולי בגלל זה גם יש קווי דמיון בעשייה המוזיקלית שלנו עכשיו. אתה יודע, זה כאילו כמו חבר בטירונות שעברתם דברים משותפים ביחד, אז יש קשר מאוד מסוים. בהחלט עברנו, ואנחנו עוברים, דברים מאוד דומים".
ואם כבר מדברים על אומנים אחרים, מה היה בזמנו עם אריאל זילבר? עמדתם להופיע ביחד באוקטובר 2007, הוא שחרר את ההצהרות הידועות שלו על יגאל עמיר, ואז נראה היה שקיבלת רגליים קרות - וביטלת את ההופעה איתו. אחרי תקופה הופעתם שוב ביחד.
"אני חושב שאלה לא רגליים קרות. גם הבהרנו בינינו את העניינים. בזמנו הוא קרא להטבת תנאים ולשחרורו של יגאל עמיר. מאחורי הקלעים אני יודע שהאמירות האלה, שלאט לאט גם מתרבות בקרב אזרחים ישראלים, נובעות מקונספירציות כאלה ואחרות שאומרות שיגאל עמיר לא באמת רצח את רבין. אני חושב שברגע שזה יוכח - אז תצעק את זה בכל העיר. אבל כל עוד זה לא - קיימת כאן סכנה ממשית".
בעיניו יש הוכחות.
"כן, אבל הוא לא נימק את זה. אם הוא היה מנמק את דבריו ומפנה אפילו לדברים עובדתיים - אז הכל סבבה. יכול להיות שאפילו אני אסכים איתו. אבל ברגע שזה נאמר כך - פתאום נהייתי שמרני. זה מסוכן. כי בפני אנשים אחרים, שלא יודעים מה עובר לך בראש, אתה קורא לשחרר רוצח של ראש ממשלה, מאיזו סיבה שלא תהיה. אז ראיתי בזה אמירה מאוד מאוד מסוכנת, שעד שהיא לא מנומקת - היא הזויה מבחינתי. זה גם נאמר ממש בסמוך להופעה שהייתי אמור לארח אותו במהלכה, ממש יומיים לפני. יכול להיות שאם היה קצת יותר מרווח, הייתי מוצא את המקום. אבל זה היה כל כך קרוב, והיה בלגן. אז היה צורך ברגליים קרות או בכיבוי שריפה כזו. לא מצב אידיאלי, אבל זה מה שקרה".
או.קיי. ואיך בסופו של דבר מצאתם את עצמכם על אותה במה אחרי תקופה?
"זה קרה באופן ספונטני, האמת. הייתי בהופעה שלו, קראו לי לבמה. היה ממש מדהים, ממש כיף".
בינתיים נראה שהכיף הזה מאוד מורכב. רואים שגבסו נהנה מחייו, אבל לצד ההנאה הזו נמצאת המורכבות הבלתי מתפשרת, החפרנות הבלתי נלאית. חוסר השקט, כפי שהוא עצמו הגדיר במהלך הראיון. ובדיוק בגלל זה היה מעניין לבדוק, שנייה לפני שמכשיר ההקלטה כבה, איך הוא רואה את העתיד שלו.
ובכן, הוא מאמין שבשנים הבאות היצירה שלו לא תהיה יהודית נטו ללא תכנים גשמיים. "כשאני חושב על אותו ילד אבוד שיש לו מחשבות כאלה ואחרות, וכולו נמצא בבלגן של הנפש, אז ללא ספק, לאותה יצירה שכולה נמצאת בעולמות שלמעלה - ייקח לו שנים להגיע אליה, אם בכלל. אבל דווקא היותר לכלוך, היותר ריאליסטי, יותר נגיש, יותר מדבר בשפה שלו - זה באמת ידבר אליו".
ומה לגבי חתונה עם חילונית, תהיתם? "לא קיימת שום אופציה כזו", הוא חורץ בפסקנות. "שום שום שום שום אופציה כזאת. אני קנאי לדתיות שלי. הנושא עלה בשיחות עם חברים שלי, ואולי זו נשמעת כמו דעה חשוכה. אבל לא אכפת לי מה יחשבו בעניין הזה. ממש לא קיים שום סיכוי שאתחתן עם חילונית".
מצד שני, יהיה לך קצת קשה טכנית למצוא מישהי דתייה. הרי יש כל כך הרבה זרמים ביהדות. הברסלבי רוצה ברסלבית שתיתן לו אישור לטוס כל שנה לאומן. החרדי רוצה כמובן רק חרדית שלא תקל לו יותר מדי. הדתי-ציוני לא רוצה אחת שתחמיר לו יותר מדי. אבל אצלך, בגלל שאתה לא מוגדר ממש, זו בעיה גדולה אפילו יותר, לא?
"אמממ, נכון. זו בעיה ענקית. מאוד. כי אני עצמי לא מצליח להגדיר את עצמי (צוחק), אבל אני מאמין שיהיה בסדר".
ואיפה נראה לך שתהיה במישור האישי בעוד חמש-עשר שנים?
"אני חושב שאחיה במרחבים, בשדות, ביחד עם המשפחה שלי. נראה לי שזה יהיה הבסיס. לא נראה לי שאשתייך לאיזושהי קהילה דתית, אבל אני מקווה שהשעות שלי בישיבה ילכו ויתרחבו. אני מקנא בתלמידי הישיבה שהם יכולים לשבת שם וללמוד כל היום. מבחינתי, זה הוואו האמיתי".
(פורסם במקור ראשון, נובמבר 2009)
פורסם ב 29 בנובמבר 2009 00:23 במדור ראיונות | 2 תגובות | אפשרויות
הדבר האמיתי. ביקורת על "קומוניקטיבי" של נינט טייב
**** וחצי
נינט - "קומוניקטיבי" (הליקון)
אני יודע שזה נשמע קצת פסיכי, אבל לפני שבוע בערך חלמתי את נינט. במחשבה שנייה, זה בעצם לא ממש פסיכי. לחלום על דברים שקשורים לעבודה שלך זה די נורמטיבי, נדמה לי. אבל בכל מקרה, נינט (שמעולם לא שוחחתי איתה בחיים האמיתיים) הסתכלה עליי בעיניים הגדולות והעצובות שלה, וביקשה שאתייחס לאלבום החדש שלה, "קומוניקטיבי", בלי טיפת ציניות. הבטחתי לעשות את זה, ומסתבר שצביקה פיק צדק: לפעמים חלומות מתגשמים.
מאוד קל להתייחס לנינט בציניות, לחפור בלי סוף בשינויים שעברה, אבל יאללה, חלאס. מיצינו. אני מאמין ב-100% לפאזה החדשה שלה, לא חושב שמדובר בתעלול שיווקי מתוחכם של טמירה ירדני, ומעניק לה את הקרדיט המינימלי שכל אדם אמור להעניק לה. כלומר, אולי יש עיתונאים ומבקרים שחושבים שהיא אמורה להיות אותה נערה מהגמר הגדול בניצנים ב-2003, אבל לדעתי הם חיים בסרט. כמו שהיא אמרה בראיון לחדשות 2, אנשים משתנים. אי אפשר לצפות מנינט של היום שתתנהג כמו נינט מלפני שבע שנים. זה פתטי, ויותר מאשר זה מעיד על נינט עצמה - זה מעיד על צרות האופקים של מי ששופט אותה בצורה כזו.
ובכן, נפתח בשורה התחתונה: "קומוניקטיבי" הוא אלבום פשוט טוב. מרשים מאוד, איכותי ללא פשרות, ולוקח את הקומוניקטיביות הטבעית של נינט לתוך המוזיקליות המורכבת של חברי רוקפור - שאגב, שיחקו אותה לגמרי והחזירו להחזיר את עצמם לתודעה הכללית בצורה הטובה ביותר
אם להשוות לאלבום הבכורה הבינוני שלה, "יחפה", אז שם נינט רק ניסתה לשחק אותה רוקרית, בעזרת אביב גפן. היא לא באמת הייתה שם. הפעם היא שם. רואים שזה נושם מתוכה, רואים שהיא נושמת מתוך זה. פשוט רואים.
עכשיו גם יש תמונת מצב מלאה של נינט המוזיקלית. "אם אני אלך", כסינגל ראשון, נשמע בזמנו יותר מדי כמו "תראו אותי, אני יודעת להיות מורכבת". "מדברים" ריגש באמת, עם כל הדיבורים על אנשים ומבקרים ש"לא באמת יודעים מהי משמעות מילה". "כלה" זרק אותה למקומות הרבה יותר פרועים, ו"אולי בחגים", בלדה מקסימה במיוחד, החזירה אותה למקום פשוט יחסית. אבל ארבעת הסינגלים האלה די בלבלו, אני חייב להודות. כאן הם משתלבים היטב בפאזל של קומוניקטיבי, ועכשיו גם אפשר להתחבר הרבה יותר לכל אחד מהם. לזה תוסיפו שירים נהדרים כמו "יקינטון" (המבוסס, בנגיעות קלות, על "פזמון ליקינטון"), "בשקט הזה" עם מארינה מקסימיליאן בלומין, "כדור פורח" השברירי או "כלב" חושף השיניים. כולם מפותלים מוזיקלית, שרוטים בקצוות, אפילו די ממכרים.
אם לסכם, "קומוניקטיבי" הוא אלבום שיישאר כאן, ובעיקר ישאיר כאן יוצרת אמיתית, בועטת, חושפת קרביים - הרבה יותר מזו שהייתה יכולה לצאת כעוד איזו זמרת מזרחית-לייט כפי שרבים ציפו בהתחלה (ואפילו מקווים עד היום). ומי שמאמין בתיאוריות קונספירציה ועדיין מעדיף לחשוב שנינט לא באמת שם, ורק משחקת בנדמה לי - דווקא הוא נמצא בעולם החלומות.
(פורסם ברייטינג, נובמבר 2009)
פורסם ב 26 בנובמבר 2009 09:26 במדור ביקורות מוזיקה | 4 תגובות | אפשרויות
משהו חדש נולד, לאו דווקא כוכב. ביקורת על "קרוואן" של שי גבסו
**** וחצי שי גבסו - "קרוואן" (play) בשבועות האחרונים, באווירת סיכום העשור מסביב, אני מתחיל להתבונן באלבומים שאהבתי במיוחד בעשור האחרון, ובודק האם הם שרדו את פגעי הזמן. מאכזב לגלות שחלק שמאוד אהבתי לא ממש עושה לי את מה שעשה בזמן אמת, אבל מצד שני כיף לחזור לאלבומים אחרים (כמו למשל "פינוקיו" של פונץ'), ולגלות שהם רק משתבחים עם הזמן. בהיבט הזה שני אלבומיו הקודמים של שי גבסו לא ממש מככבים (אם כי הם עדיין טובים), אבל נראה לי ש"קרוואן", השלישי שלו, בהחלט ישרוד הלאה. ולא רק עשור. די מוזר שבאותו שבוע אני כותב על שני יוצאי העונה הראשונה של כוכב נולד, ששניהם החלו ככוכבי פופ מתקתקים, והיום הסאונד שלהם, כמו גם הפצעים שמדממים מרוב השירים, נשמעים בווליום דומה. ועדיין, התחברתי קצת יותר לגבסו. אולי בגלל שהטקסטים שלו יותר ישירים, ואפשר להבין מהם לא מעט על תפיסת עולמו המתחבטת, המתייסרת, התוהה, המבולבלת טיפה. הבלבול הזה ערבב אותנו במיוחד בהתחלה, כשיצא הסינגל הראשון מכאן, "ארגזים", שהיה רוקנ'רול מהיר, מתריס, מלוכלך. אבל עכשיו מסתבר, למרבה המזל, שזה לא הכיוון של הדיסק כולו. ממש לא. הסאונד אמנם עדיין לא מלוטש, אבל מצד שני לא מתאמץ, וחשוב יותר - יושב על שירים פשוט מצוינים. אני יושב מול הדיסק, ופשוט מתקשה להחליט איזה שיר כאן יותר טוב (למרות שיש כמובן גם חלשים יותר). "אלי אלי" היא בלדת גיטרות-חשמליות מהפנטת בעוצמתה, שבה זועק גבסו "אלי אלי, הראה לי. אני לא רואה כבר מה זה טוב... אני לא רואה כבר את הסוף"; "מראה" - שיר רוק ממכר, כולל התהייה "מראה מראה שעל הקיר, מי הכי בודד בעיר?"; "נשק" שבו מטפל גבסו בתופעת האלימות בצורה בוטה אך חיננית; "שיר ארץ" - מן שיר קינה לציונות החילונית, כולל קולות רקע מהפנטים של זמרת לא מוכרת; וכמובן "שמור על האמונה" שלמרות הכל שומר על האופטימיות. גבסו בנה את עצמו כאומן רוק כבר באלבומו הקודם "במקומי". אבל אז זה היה הרבה פחות מוצלח, וגם פחות פוצע. יותר רוק שהזכיר טיפה את רמי קליינשטיין, כמו שכתבתי בזמנו, ופחות משהו מטלטל באמת. הפעם משהו חדש נולד, ולאו דווקא כוכב. במובנים רבים, "קרוואן" הוא אלבומו הראשון של גבסו החדש.
פורסם ב 25 בנובמבר 2009 11:20 במדור ביקורות מוזיקה | 3 תגובות | אפשרויות
עכשיו קלאודי: ביקורת על אלבומו הבינלאומי הראשון של אביב גפן
***
אביב גפן - "Aviv Geffen" (מארס רקורדס)
טוב עשה אביב גפן שהעביר את כובד משקלו לבריטניה. כאן בארץ הוא דשדש כבר תקופה ארוכה, ומאז "יומן מסע" (2000) לא שחרר אלבום ראוי לשמו. "ממנטו מורי" (2002) היה סביר אך חיוור, "עם הזמן" (2006) דשדש בבינוניות, וגם הצמד בלאקפילד היה נחמד, אבל לא המציא את הגלגל. בין לבין ניסה גפן להריץ את הזמרת הצעירה אלכס, לפתוח לייבל קטן בחסות סלקום, להרים את אלבום הבכורה של נינט על כתפיו, וגם זה לא ממש הלך. אז הוא הלך.
למעשה, אם להיות כנים יותר, זה לא שהעשור הנוכחי של גפן היה גרוע. הוא היה בהחלט סביר בכל קנה מידה ממוצע. אבל אחרי שבניינטיז התרגלנו לאביב גפן אחר - פורץ דרך, שובר מוסכמויות, רוקר מהפכן, יוצר גאון - שלא לומר כבר הבנו את הפואנטה, זה כבר הפסיק לרגש. כבר הבנו שהתדמית והציטוטים העסיסיים הם חלק ממשחק שיווקי מתוכנן, כבר הבנו שהגאוניות די ממחזרת את עצמה, ובקיצור, קצת התעייפנו. גפן היה יכול להמציא את עצמו מחדש - די ברור שיש לו את כל הכישורים לכך - אבל הוא החליט להמשיך את הקו דווקא בלונדון.
זו בדיוק גם המחשבה שליוותה את ההאזנה לאלבום הבכורה של אביב באנגלית: זה לא שנולד כאן גפן חדש. מי שמכיר אותו מתחילת הקריירה לא יופתע כמעט משום אקורד. הוא למעשה העתיק חלק גדול מהמאפיינים שעזרו לו לצמוח כאן - ועשה להם גיור הפוך. כמובן שבין לבין נוספו אלמנטים של סאונד והפקה יותר חדשניים, וגם כתיבה יותר מלוטשת (אבל פחות עמוקה, עם יותר שורות שמזכירות סלוגנים), ובכל זאת, אביב גפן באנגלית לא יפתיע אף אחד שמכיר את אביב גפן בעברית.
"Aviv Geffen" נפתח ב"Black & White" - גרסה אנגלית לשיר "שחור לבן" ששחרר בארץ לפני שנה וחצי, וממשיך בסינגל הדפש-מודי "It Was Meant To Be A Love Song", שהוא בעיקר מרשים אך חסר רגש. זה ממשיך בבלדה הטיפוסים "Berlin", בסינגל "It's Alright" שמזכיר מאוד את "מחר" (כלומר מזכיר עוד איזה שיר של קולדפליי), ב"Heros" - שיר פציפיסטי-אך-שטחי שמסמן וי על המשימה להזכיר למאן דבעי שגפן לא מת על מלחמות, וב"It's Cloudy Now" - גרסה מאולצת ל"עכשיו מעונן", שאין בה את החן הראשוני שהיה לשיר המקורי. אגב, גפן חידש את השיר גם כחלק מבלאקפילד, אבל חלאס, "עכשיו מעונן" עשה את שלו. אין טעם לטחון אותו בכל מקום, מה גם שהוא באמת לא כזה מדהים באנגלית. אפילו החרוז בפזמון כבר לא קיים.
כך זה ממשיך וממשיך, והשביל החדש שגפן סולל נורא ממוצע. מצד אחד אני חושש שזה לא מספיק עבור פריצה רצינית, כך שהוא ייאלץ להמתין עוד כמה שנים - ככל שאורך הנשימה והסבלנות שלו יספיקו - עד הפיק שאולי יבוא. מצד שני המוזיקה הבינלאומית ב-2009 נורא ממוצעת, אז יכול להיות שלקהל הבינלאומי, שעדיין לא הבין את הפואנטה השיווקית, המלודית והפוליטית של גפן, זה באמת יספיק. למה לא, באמת.
פורסם ב 20 בנובמבר 2009 13:48 במדור ביקורות מוזיקה | 1 תגובות | אפשרויות
ומה למנה עיקרית? ביקורת על "מגדל הפזמון" של שלומי שבן והפסנתר
האלבום השלישי של שלומי שבן יכול היה ללכת מצוין בתוספת לאלבום מקורי. עכשיו אנחנו סתם רעבים
** וחצי
שלומי שבן והפסנתר - "מגדל הפזמון" (היי פידליטי)
האלבום החדש של שלומי שבן לא עושה לי חיים קלים. כבר עכשיו אקדים ואומר שהוא כנראה לא יחצה עוד את מפתן מערכת הסטריאו שלי, כי פשוט לא אהבתי אותו. אבל מצד שני, יש בי כל כך הרבה הערכה לשבן דווקא בגלל הפרויקט הזה, כך שהשורה התחתונה די מורכבת.
נפתח בדברים הטובים. קודם כל, לשלומי שבן יש וואחד אומץ לשחרר דיסק כל כך לא מסחרי, כל כך לא קומוניקטיבי, כל כך כזה שהיה אמור להישאר באחת המגירות שלו - הפיזיות או הנפשיות. אבל היה לו חלום להקליט אלבום קאברים, והיה לו רצון לעשות את זה עם הפסנתר ידידו הטוב - אז הוא עשה את זה. שבן היה יכול לשחרר את הדיסק באיזו הפצה אינטרנטית חינמית, היה יכול לעשות ממנו הופעה בלבד, אבל לא. הוא החליט שלמרות המכירות הלא מאוד מרשימות של אלבומו השני "עיר", אפשר לצאת עם דיסק מסחרי אפילו פחות. ללא ספק, מדובר בהימור שגובל אף בעיוורון מסחרי, אבל הנה זה קרה, ו"מגדל הפזמון", אלבום קאברים לשלום חנוך, ליאונרד כהן, ז'אק ברל, מאיר אריאל, הבילויים ועוד, יצא לאור. בתקופת היכל התרבוש הנוכחית, זה בהחלט מרשים. רק בגלל זה, אגב, נוסף כוכב אחד תמים לדירוג שלנו. תמיד הערכנו אומץ.
אבל עכשיו בואו נטפל בתוצאה עצמה, אחרי ששבן הלך עם הרצונות והאומנות שלו עד הסוף. ובכן, הסינגל הראשון "החיים שלי טובים" נשמע לא קומוניקטיבי כבר בהתחלה. יותר מונולוג, יותר משהו שמתאים להופעה, והרבה פחות משהו שאפשר לקרוא לו "שיר". אבל מסתבר שבאלבום המלא המצב קיצוני עוד יותר. קודם כל, בחירת השירים מאוד לא מלהיבה (כולל "ככה סתם", עם השורה "אל תשאל, אל תשאל, כך ציווה זאביק, זאביק השועל"), אבל את זה נשים בצד כי סיכמנו שהכי חשובה כאן האומנות. ועדיין, אלבום שכולו פסנתר (עם נגיעות קלות של מפוחית רגל), שירים בינוניים ואווירת פריסטייל פסנתרית בעליל שקצת פוגמת בחלק מהלחנים המקוריים - זה קצת יותר מדי אפילו בשביל אחד כמוני, שבאופן עקרוני רוצה שהאומנים ילכו עם האמת שלהם עד הסוף.
"מגדל הפזמון" היה יכול להיות אלבום עשירי של אומן שרוצה קצת לנשום עמוק ולעשות את מה שבאמת בא לו. הוא היה יכול להיות אלבום אינטרנט להורדה בחינם. הוא היה יכול לצאת כבונוס במהדורה מוגבלת של דיסק אולפן מקורי ו"אמיתי". והוא היה סתם יכול להישאר כמו קובץ פתוח בראש של שבן. אבל להוציא את אסופת השירים העירומה הזו כדיסק שלישי - זה כבר יותר מדי. אפילו בשבילי.
(פורסם ברייטינג, נובמבר 2009)
פורסם ב 19 בנובמבר 2009 12:58 במדור ביקורות מוזיקה | 7 תגובות | אפשרויות
למה אין מספיק שירים להורדה חופשית בחינם?
אטליז חוזרת עם סינגל חדש ונהדר בשם "Fire", אבל זה החלק הפחות מעניין מבחינתנו. יותר מעניין לגלות שהשיר ניתן להורדה בחינם באתר הרשמי של הלהקה, eatliz.com, והוא לא היחיד: גם אלבום הבכורה של ההרכב, "Violently Delicate", ניתן להורדה בחינם. ולא מזמן שני שירים מהאי.פי הקרב, "Delicately Violent", נשלחו למעריצים באופן בלעדי דרך רשימת התפוצה של הלהקה.
וזה רק מוביל אותנו לשאלה שתלויה באוויר כבר תקופה ארוכה - למה אין הרבה יותר שירים ואלבומים ישראלים להורדה בחינם. אמנם אני לא מצפה ששלמה ארצי יחלק גם כן את האלבומים שלו להורדה בחינם, כי עדיין לא החיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, ובליגה שלו זה גם פחות רלוונטי, אבל בכל זאת - רוב תעשיית המוזיקה קמצנית למדי במובן הזה, לא ממש מבינה את חשיבות השיווק הדיגיטלי, ותקועה בתפיסות מיושנות שלקוחות מהעידן הדינוזאורי של האלבומים המלאים בלבד.
פעם היה משהו בתפיסה הזו. להוציא את העובדה הפעוטה שהורדות בחינם בכלל לא היו אפשריות טכנולוגית, גם אז היה חשש מוצדק בהוצאת שירים מהאלבום. כך נמנעו לא מעט אומנים מלכלול שירים שלהם באוספים, מתוך מחשבה שזה עלול לפגוע במכירות הדיסק. במקרים מסוימים זה היה נכון, אבל במקרים אחרים זו הייתה סתם פרנויה.
להמחשה נחזור להווה: עם כל הכבוד, מה הבעיה אם בהליקון יעניקו להורדה בחינם שיר של נינט (לא כזה שאמור לצאת כסינגל) מתוך האלבום החדש שלה? ולמה שלמה ארצי לא צ'יפר את מאזיניו עד היום באיזה שיר חינמי נדיר? כנ"ל לגבי ריטה, עידן רייכל, אייל גולן ושאר האומנים הבולטים. אף מאזין שלהם לא יוותר על רכישת האלבום המלא אם הם יעניקו לו בחינם שיר לא מוכר, רצועה 9 נניח, מתוך האלבום הקודם או הבא שלהם, או אפילו איזה שיר גנוז. בדיוק להפך. זה רק יעורר את התיאבון.
למרות זאת, יש כאלה שלא נמנעים מלפנק את המאזינים שלהם. רונה קינן חילקה דרך ynet את אלבום ההופעה שלה (והגיעה ל-60,000 הורדות), אורנג' חילקה לא מזמן סינגל של הראל סקעת, סלקום עשתה את זה עם גלעד שגב, עופר ניסים ובן סנוף, וגם האומנים עצמם לא נמנעים מלחלק צ'ופרים באתרים הרשמיים שלהם. עד היום עשו את זה, בין השאר, עברי לידר, אריק ברמן, ארקדי דוכין, עמיר בניון, טיפקס ועוד לא מעט אומנים, וברור שהתופעה מתרחבת - אבל עדיין לא כמו שצריך. זה עדיין לא מספיק. התעשייה עדיין קמצנית ברובה. לפעמים זה נתקע מול אומנים שמפחדים מהקדמה או סתם רוצים לשמור על דיסטאנס, מנהלים שלא מבינים את השוק הדיגיטלי לעומק ונמנעים מכל שיתוף פעולה בסגנון, או סתם חברות תקליטים פחדניות.
אבל זה בסדר - אטליז ודומיהם מוכיחים שעידן הקרח כבר מאחורינו. מתישהו גם הדינוזאורים ייכחדו.
פורסם ב 12 בנובמבר 2009 12:59 במדור מדובר בתופעה | 2 תגובות | אפשרויות
מי לקח את המפתח של חביתוש בלי רשות של רגע ודודלי?
כל מי שנכנס אלינו הביתה בשבועיים האחרונים היה בטוח שהוא התבלבל בעשור, או לכל הפחות נכנס בטעות למכונת זמן שלקחה אותו היישר אל שלהי הסבנטיז. התאומים הגדולים שלנו, בני שלוש פלוס, ישבו על הספה ובהו במרקע. הם לא צפו ביובל המבולבל, בכבשה שושנה או בפסטיגל האחרון, אלא דווקא במשהו אחר מסקאלה שונה ומפלטנה אחרת לחלוטין: "רגע עם דודלי".
כבר תקופה ארוכה שאני מרגיש לא נוח מול ההפקות לילדים מהשנים האחרונות. למרות שיובל המבולבל ורינת גבאי עושים עבודה טובה למדי, עדיין יש להם קטעים שהייתי שמח למחוק מהדי.וי.די, ולמרות שקיבלנו את מארז "טיף וטף" במתנה, לפעמים אני מזדהה יותר עם האמרה "שונא מתנות יחיה". יש שם דברים חלולים מדי, צעקניים מדי, רדודים מדי, ואני די משוכנע שאם הייתי היום ילד בגיל יסודי לא הייתי טוען שיש לי חום כדי להישאר ולצפות ברוב ההפקות שמיוצרות היום.
מסתבר שיש מי שהבין את זה קודם, כי חברת אן.אם.סי הוציאה כבר שני מארזים כפולים ממיטב התוצרת של "רגע עם דודלי" על די.וי.די. למרות שהילדים שלי כבר מתים על "אליעזר והגזר" ו"להיות גדולה" - השירים הפופולריים מתוך הסדרה שמככבים כבר כמה שנים טובות ב-
(פורסם במקור ראשון)
פורסם ב 11 בנובמבר 2009 08:48 במדור מדובר בתופעה | 9 תגובות | אפשרויות
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.
