"לחיות את חייה" עובר דירה
הגיע הזמן לגור לבד, בלי ההורים (אורי ברוכין וירדן לוינסקי ואילן גליני, שמאחורי הקלעים) התומכים והסועדים, ולשחות לבד בלי מצופים.
לחיות את חייה עובר לדומיין שלי, dvoritshargal.com, על פלטפורמת וורדפרס.
הנה הלינק.
תודה למארחים הסבלנים על שקיבלו אותי לאכסנייה מפוארת זו, להתראות ובואו לבקר.
הבלוג הנוכחי יישאר פה, על כנו. ההמשך מהיום, שם.
פורסם ב 24 בפברואר 2009 10:15 במדור מחוץ לבועה | 14 תגובות | אפשרויות
אני כבר לא נרגנת
עורכת הנרגנות, נעמה תורן, הציעה לי לעשות אודישן לתוכנית שתעלה בקרוב ב-yes דוקו.
את נעמה אני מכירה זה עידנים, מהימים בהם תל אביב הייתה המדבר (והגלולה) ושתינו היינו נערות הוללות, עיתונאיות קרועות תחת שמודדות את תל אביב בלילות ומבכות את מר גורלנו, גם אם זה האיר לנו פנים.
אחרי שנים ארוכות של נתק בהן היינו עסוקות בחיינו - האחת הפכה לאם השנה, השנייה התבצרה בבדידותה - פנתה אלי נעמה והציעה לי להשתתף בסדרה. אמרתי לה, אבל מותק, אני לא דבורית של תחילת הניינטיז, השתניתי פלאים, אני לא נרגנת יותר!
נעמה התקשתה להאמין, והתעקשה על אודישן.
וכך הגיעו אלי נעמה וצלמת, וראיינו אותי על אודות חיי הסואנים והסוגים בשושנים, והשקפת עולמי האקסטרווגנדית הידועה בציבור. דיברתי על
אוכל
משקל
ילדים
החיים לבד
היוגה ומה לא, אבל הרגשתי שאני לא מרגשת אותן.
מה שכן, את עצמי שעשעתי.
מתברר שצדקתי. חלף שבוע ונעמה הודיעה לי שאני לא.
לא חקרתי על מה ולמה, שהרי למה לי להתפדח עוד יותר ולגרום לנעמה להתפתל? אמרתי אין בעיה והמשכתי בחיי נטולי הזוהר, כמו שאני רגילה.
תיארתי לעצמי שלא הייתי מספיק חכמה, שנונה, מבריקה, מצחיקה, וכמובן, יפה.
בינתיים התגבשה רשימת המשתתפות:
סנדרה שדה
אורלי זילברשץ
רבקה מיכאלי
חנה לסלאו
שולמית אלוני
אביגיל אריאלי
נרי ליבנה
אמזונות אלו, גרגר אבק אני לידן, אבל מה, גרגר בלתי נרגן, יש לי אישור.
פורסם ב 17 בפברואר 2009 21:35 במדור דון קישוט | 23 תגובות | אפשרויות
שיואו, עברתי תיאוריה!
כן כן כן, אני יודעת, עשיתם תיאוריה בגיל 16. עברתם בפעם הראשונה, אתם נוהגים מגיל 17 ויום. אבל אני לא. אל תשאלו אותי למה. סליחה, אפשר לשאול, אלא שאין לי ממש תשובה. זה לא פחד, כי אני רוכבת על אופניים עשרות שנים, על כבישים סואנים, ותוך סכנת נפשות. אבל ללמוד נהיגה - לא הצלחתי להביא את עצמי. כשהייתי נערה לא היה לי כסף ללמוד, ובמשך השנים פשוט לא היה לי שום צורך בתנועתיות נוספת לזו שהייתה לי, שהרי אני גרה בתל אביב תודה לאל.
וכך חלפו השנים, כשבעצם, אני נורא רוצה לרכוב על אופנוע. לא מכונית, אופנוע. זה נראה לי שדרוג נאה לאופניים. אופנוע זה משהו קליל, לא מחייב, לא צריך לחפש לו חניה ולא להיתקע איתו בפקקים, בקיצור, אופנוע זה אני. וכך, לפני שש שנים התחלתי ללמוד לרכוב. אחרי כשמונה שיעורים במגרשי התערוכה הודיע לי המורה שהגיע הזמן לצאת לכביש, ושלח אותי לעשות תיאוריה.
עשיתי מזה טראסק גדול, סיפרתי לכל העולם, קניתי את הספרים, למדתי וניגשתי למבחן. נכשלתי. ניגשתי לעוד אחד ונכשלתי גם בו, וזהו, אחרי פעמיים דממתי לשש שנים. לא יודעת למה. בגלל הטראומה, בגלל שהיו אלו שנים מאוד עמוסות בחיי, בגלל שהייתי עסוקה בדברים אחרים. וגם, לא אכחיש, העלבון הצורב ש- לעזאזל, תיאוריה? כל אידיוט על הכביש, וחי נפשי שיש אידיוטים על הכביש עבר אותו, אז איך אני לא מצליחה?
בינתיים, במהלך שש השנים האחרונות נהגו חבריי הטובים להקניט אותי על היותי - טוב, אין דרך אחרת להגיד את זה - מפגרת. כן, מפגרת. לדעתם אני סובלת מאיזשהו ליקוי תפיסתי (לא, אני לא מכחישה, משהו בהחלט משובש אצלי). ולכן, בהיותם אנשים רגישים במיוחד לסבלו של הזולת, בכל פעם שהתעצבנתי על מישהו מהם או על אנשים בכלל, על שאינם מבינים משהו, נהגו להזכיר לי שנכשלתי בתיאורייה פעמיים. במהלך השנים הם האדירו את הכישלון והפכו אותו לסיפור-עם שהתחיל ב"היא נכשלה בתיאוריה 28 פעם".
בכל מקרה, יתוש הרישיון זמזם באוזניי וקדח לי בראש בלי הפסק. ואז, לפני כשבועיים כינס אותי אחי לשיחה ואמר לי: "אני רוצה לתת לך מתנה. 41 שקלים".
אה? שאלתי.
"את הכסף תקבלי בתנאי שתעברי מבחן תיאוריה (זה הסכום שמשלמים על כל פעם שעוברים מבחן, ד'). לא אכפת לי כמה פעמים תעשי אותו, אני משלם רק פעם אחת. אחרי שאת עוברת".
לא יודעת להסביר את זה, אבל נמלאתי מוטיבציה, רכשתי שתי ערכות ספרים, אחת לא חוקית, אחת כן, והתחלתי ללמוד. היה לי קשה נורא. אני לא טובה במבחנים, והעולם העקום של התמרורים והפניות שמאלה וזכות קדימה בכניסה לצומת לא נמצא בארגז הכלים המקרקש שלי. אז התאמצתי. אני חושבת, יותר מאשר לכל בחינת בגרות שהיא. יותר מלכל מבחן באוניברסיטה, והיום, מאזינים יקרים, היום אחר הצהריים, זה קרה. עברתי את המבחן.
לא, לא בקלות, לא בלי הנד עפעף, אבל עברתי. ובשבילי זה היה כמו להשיג דוקטורט בכימיה אורגנית.
למעשה, אני שוקלת עכשיו: אולי דוקטורט בכימיה אורגנית באמת? הרי אם עברתי את התיאוריה, אני יכולה לעשות כל דבר.
איך הביורוקרטיה?
שלא כבימים עברו (לפני שש שנים) הכל עכשיו מסודר ומתוקתק. דרך אתר האינטרנט בוחרים מקום ומועד להיבחן, מגיעים, נותנים את המסמכים, מחכים חצי דקה, עושים את המבחן ודקה-שתיים אחר כך התוצאה בידייך. לא, אין יותר ניירות. הכל על המחשב. מומלץ בחום למי שצריך לעשות תיאוריה.
מה הלאה?
דרוש מורה לנהיגה, כלומר לרכיבה על אופנוע. אחד כזה שלא יושב בבודק'ה, מעשן, קורא עיתון ושותה קפה שחור כשאני עושה שמיניות במגרש. אחד שמוכן להתמודד עם תלמידה קצת, אהההה, מאתגרת, כלומר מאותגרת. אחד כזה שיוליך אותי החוצה מהמגרש בבטחה במהרה, ויוביל אותי לטסט תוך שבועות כשאני בשלה ללחוץ על הדוושה עד להתפקע, כדובשנית לפני פורים.
יש לכם מישהו להכיר לי? תקבלו אחוזים.
ואחי, עמד בהתחייבות?
מחר.
פורסם ב 12 בפברואר 2009 22:30 במדור דון קישוט | 43 תגובות | אפשרויות
דרכים צדדיות
על "חלון פנורמי", החדש של סם מנדז
"אבל מה הטעם, מה הטעם לראות סרט שאין בו טיפת תקווה, אלא רק ייאוש וחידלון, סרט שאומר שאין שום סיכוי לרגע אחד של אושר", שאלה מיא כמעט בבכי כשצעדנו על הטיילת התל אביבית השוממה, הדולפינריום בואכה ג'אפה, כשהרוח דוחפת אותנו מאחור, עושה לנו טובה כדי שנתקדם יותר מהר, ומעיפה את השיער על הפרצוף.
סיפרתי לה בהתלהבות על חלון פנורמי, הסרט החדש של סם מנדז, אבל היא בשלה: "בסרטים האירופיים יש קרן אור בחשיכה הגדולה, ומה יש באמריקאיים המדכאים אלו? בגלל זה אני לא אוהבת אותם".
והנה, מתברר שאורי קליין חושב כמעט כמוה. אבל אני, תנו לי זבל פרברים מרוכז, חיי נישואין מרוטשים וחמוצים, סבל ואומללות של שני אנשים שחולקים את חייהם יחד ואני מאושרת. לבבות חלולים, רגשות שהבהבו מתישהו לרגע והתאדו מזמן - שם אני מרגישה בבית.
מה, בגלל שאני צריכה חומרים מחזקים לראייה הפסימית שלי את החיים? לא, אבל אולי דווקא כי אני לא שם ולא אהיה שם, אני לא נתקפת מרה שחורה מסרטים שכאלו, ויכולה לראות את כל היופי שבהם.
וחלון פנורמי עמוס ביופי ובמין שקט ממכר. שקט של מסדרונות דוממים, שקט של ואקום ממש.
הפרברים האמריקאיים של מנדז לא שוקקי חיים. לא רואים ולא שומעים בהם כמעט ילדים צוהלים. כן, יש עוד בתים בתוך איזו סביבה מוריקה, אבל אין לדעת מה קורה שם. גיבורי חלון פנורמי חיים בתוך בועה חברתית. מבודדים בפרברים. אפילו הממטרות לא יוצאות בהורה והדשא של השכן תמיד צהוב יותר.
ליאונרדו די קפריו וקייט ווינסלט - כדברי הפרסומות, בפגישה ראשונה מאז טיטאניק - מצוינים שניהם ומצליחים לאמלל אחד את השני לתפארת, ובבוקר לאכול ארוחה מקסימה של ביצה מקושקשת או עין ומיץ תפוזים סחוט.
יש להם שני ילדים. בקושי רואים אותם בסרט. ילדים, מה לעשות, הם לא הפיתרון, חושב מנדז. להפך. הם יכולים לגרום למצוקה. בעיקר כשהזוג מחליט לעבור לחיות בפריז, למצות את החיים. ואפילו היפוך תפקידים הם מתכננים שם (העלילה מתרחשת ב-1955): האישה, אייפריל, תפרנס, והגבר, פרנק, הוא, הוא יחפש את יעודו. אבל מה היעוד שלי, הוא שואל אותה במצוקה, זה לא שאי פעם רציתי להיות אמן או משהו כזה. היעוד שלך, היא אומרת לו, זה להיות גבר! למצוא את גבר שבך. אל תשאלו אותי מה זה אומר. משפט מטופש לחלוטין, אבל פרנק נסחף אחר החלום של אייפריל, ומצליח להאמין לרגע שיהיה להם טוב שם. מה הסיכויים שהם יגיעו לפריז? בדיוק כמו הסיכויים של כל אחד לעזוב את הפרבר האמריקאי או הישראלי בו הוא חי, אם אפשר לקרוא לזה חיים.
ווינסלט ודי קפריו. כמה טוב לסבול
אוסקר, משהו?
לא, הם לא מועמדים לאוסקר, אבל ווינסלט זכתה בגלובוס הזהב.
רק שחקן המשנה, מייקל שאנון, בתפקיד הבן המשוגע של קייתי בייטס, שאומר לכולם את האמת בפרצוף. ויש עוד שתי מועמדויות זניחות.
מה עוד עשה סם מנדז, תזכירי?
אהבתי את אמריקן ביוטי שלו.
וגם את הדרך לפרדישן.
את ג'ארהד אני לא זוכרת.
עדכון: הערב, חדשות 2, משומה כתבת יחצ על הסרט. איך כינתה את סם מנדז הכתבת? סיימון דז. שכה אחיה.
השם ישמור
חלון פנורמי נקרא במקור Revolutionary Road. שם הרבה יותר מוצלח ומתאים מזה המתורגם, אבל מה שמעניין זה שבשניים מתוך ארבעת סרטיו של מנדז מופיעה המילה "דרך". אצל מנדז, זה תמיד The Road to Nowhere.
פורסם ב 5 בפברואר 2009 16:10 במדור מיזנתרופיה | 15 תגובות | אפשרויות
זר דופק על דלתי (לידיעת מחלק הונאה)
אולי כדאי שאקדיש את הבלוג לתיאור כל הזוועות הקיומיות והיומיומיות הפוקדות אותי ואת סביבתי?
תשע בבוקר, היום. צלצול בפעמון הדלת. לא באינטרקום.
זו השעה בה אני לרוב באמצע כתיבת הפוסט היומי, ובימים כתיקונם אני לא עונה. מי יכול לחפש אותי בשעות כאלו בלי להתקשר מראש ובלי לצלצל באינטרקום? מוכרי שטיחים ומתרימים. אני לא מתעניינת לא באלו וגם לא באלו, ומאהבים נשואים אין לי מזמן.
אבל מה, בדירה הסמוכה אלי יושבים שבעה השבוע, וחשבתי שאולי זקוקים לעזרתי.
פתחתי את הדלת.
"שלום, אני יובל, השכן מקומה ראשונה, נתקע לי המנעול, והמנעולן הגיע, ושכחתי את הכסף והכרטיס בעבודה, אז ייקח לי שעה כדי לחזור, את יכולה אולי לעזור לי?"
(מי זה הבחור הזה שנראה כמו הייטקיסט מתחיל וחנון של הלייף, שכן שלי? לא ראיתי אותו מעולם, נכון באמת שאני לא ממש מיודדת עם כל השכנים, ויש דירות בבניין בהן מתחלפים הדיירים כל יומיים, אבל מה, להגיד פשוט שאין לי?)
המחשבות שבסוגריים חלפו כהרף עין בראשי, אבל בפועל שאלתי את יובל: "כמה אתה צריך"?
"150 שקל", ענה לי.
חיש קל קפצתי לארנק, הוצאתי 150 שקלים ונתתי לו.
"תודה רבה", ענה יובל בנימוס, "את בבית בעשר? כלומר בעוד שעה? אבוא להחזיר לך את הכסף".
"כן, בטח, אין בעיה", עניתי.
נפרדנו ב"ביי", וברגע שהתיישבתי שוב מול המחשב, כלומר 10 שניות מהרגע שסגרתי את הדלת, אמרתי לעצמי, תגידי, את סתומה? לא, באמת, כמה מפגרת את יכולה להיות? איזה יובל ואיזה שכן מקומה ראשונה, הרי את יודעת בדיוק מי גר בקומה ראשונה, נכון?
האבלה, האבלה, האבלה, דפקתי את הראש בקיר.
לא תיארתי לעצמי שזה יכול לקרות לי, אבל הנה, קרה. בפעם הבאה שאצקצק נוכח סיפור עוקץ מטופש שאקרא בעיתון, אזכור שאני לא פחות גרועה מהנעקץ התורן.
עכשיו, ליובל הזה יש אחלה פרנסה: תארו לעצמכם, עשר דירות ביום, 1,500 שקל נטו.
נניח שהוא עובד רק חמישה ימים בשבוע, 7,500 ש' בשבוע כפול ארבע. 30 אלף שקל נטו בחודש.
ומה, הוא גם חכם, ממש לא גרידי: מי יתלונן על 150 ש'? אף אחד. מקסימום אנשים חסרי בושה כמוני יכתבו על טיפשותם בבלוג, אבל זהו. הוא יכול להיות בטוח ורגוע.
טפו, כ----------ו.
פורסם ב 22 בינואר 2009 16:47 במדור מיזנתרופיה | 43 תגובות | אפשרויות
יש לך כונן פלופיז?
למי יש כונן פלופיז (floppy) ישן של 5 אינץ' ויכול להעתיק עבורי קבצים מדיסקטים ל-CD?
(את ההמרה אנחנו נעשה).
המטרה מקודשת: היסטורית, ארכיבאית וחשובה במיוחד. פרטים בהמשך.
גם אם אתם לא יודעים במה מדובר (בכל זאת, מדובר בפרה-היסטוריה), אנא, העבירו הלאה למי שלדעתכם יכול להיות לו מושג.
פורסם ב 28 בדצמבר 2008 12:59 במדור נגד הזמן | 21 תגובות | אפשרויות
סינקדוכה ניו יורק, Take 1
ניסיון אינטואיטיבי ראשוני לפשפש בבליל הצמר הפרום של הסרט החדש של צ'רלי קאופמן
אין הרבה יוצרים שאני אוהבת את כל הסרטים שלהם. התסריטאי צ'רלי קאופמן הוא אחד כזה:
שמש נצחית בראש צלול, וידויים של מוח מסוכן, להיות ג'ון מלקוביץ', אדפטיישן, כולם, כולם היו בניו.
אפילו את הסדרה נד & סטייסי, לה כתב "unknown episodes" אני אוהבת.
רק את המין האנושי לא סבלתי.
כך שהתפרעתי מאושר לקראת סינקדוכה ניו יורק, הסרט שנגנז על ידי מפיציו ונגאל רק בזכות הסינמטקים.
1. סינמטק 1 בת"א היה מלא כל כולו אתמול, שבת, בשתיים בצהריים.
2. המון סרטים הסתחררו בראשי במהלך הצפייה: דוגוויל, הממלכה, הרבה משיחות מברשת של לארס פון טרייר. הבמה הגדולה של התיאטרון, המחלות האינסופיות. וגם הבלש המזמר, כל הג'ז הזה ועוד פתיתי סצינות שהתערבלו לי בראש.
3. מה זה בכלל סינקדוכה? בארבע מילים - "החלק המייצג את השלם".
4. מה קורה שם? פיליפ סימור הופמן הוא במאי תיאטרון שרוצה ליצור משהו משמעותי בחייו. להגיד - הייתי שם. כן, כמו כולנו, ברור. בדרך הוא מחליף תפאורות, נשים, ילדות. מסקנה אחת ברורה יש לו: גאולה דרר הנשים – לא פה.
5. העולם של פס"ה, כלומר קיידן קוטארד (Cotard, בדומה ל- Godard?) משתנה בגודלו: מבמת הענק שיצר, ממש קוטארדוויל, ועד המיניאטורות שאשתו הראשונה, אדל (קתרין קינר) מציירת, שהצופים בהן צריכים להשתמש בזכוכית מגדלת כדי לראותן.
פס"ה וק. קינר. הוא מבקש רשות להשתין לה בכיור
6. גם הצבעים בעולם שיצר קאופמן לא תקינים: ההפרשות של קוטארד ושל בתו החליפו גוון שאינו בגדר הנורמה: קקי ירוק (רמז לנער עם השיער הירוק? לחייזרים?), שתן דמי. הצבעים הלא טבעיים האלו הם תמרור לשאר תפקודי הגוף המשתבשים והולכים לאטם, בלי להבין מה קרה ולמה.
7. הילדה הקטנה של קוטארד, אוליב, מזועזעת כשההורים מספרים לה שבעורקיה זורם דם. היא לא רוצה לשמוע על זה. היא צורחת מאימה. אבל בלי דם אין חיים, נכון? איך אפשר לפחד כל כך מהחיים?
פס"ה עם סמנתה מורטון, בגרסתם הקשישה. מה, לא אמרתי קודם שהזמן
מזנק במהירות, נוגס בחיים של כולם פה, בולע חתיכות מהם בלי ללעוס?
8. אוסף הדימויים של קאופמן מעורר פלצות: הבית הבוער שרוכשת הייזל (מורטון) מזכיר, לי לפחות, שהקרקע תמיד בוערת תחת רגלינו. ובקיצור, אין לאן לברוח. אנחנו הולכים ומזדקנים, הולכים ו(מת)כלים, האמנות לא תציל אותנו. לא העשייה, וגם לא האהבה. וגם לא הדור הבא. אין קרן אור.
9. קאופמן, בסרט הראשון שגם ביים, צועק לחלל בהיסטריה: איך אני צריך לחיות את החיים שלי? חשבתי שילדים ישנו אותם, אבל לא; חשבתי שאהבה חדשה תחליף את זו שנגוזה. חשבתי שאוכל לגדל את הילדות שלי. חשבתי שאוכל ליצור עולם מושלם בתיאטרון. חשבתי שבסוף אבין משהו, אבל לא, כלום.
10. אין שום בדל אופטימיות. גם לא כשיש מישהו, סמי בר-נתן קוראים לו (חזרה לשורשים היהודיים?), שעוקב אחרי קוטארד כל החיים, לומד אותם, לומד אותו, ומנסה לעזור לו להבין אותם, להבין מי הוא.
* אני צריכה לראות את הסרט שוב. זה הסרט הכי מדכא שראיתי בחיי
(טוב, אולי השיבה/רוזטה/ מושט יותר).
ראיון עם צ'רלי קאופמן, 2004
ראיון עם צ'רלי קאופמן, 2008
wired וצ'רלי קאופמן
יאיר, ביקורת
זו ש, ביקורת
הטריילר. מדגם מייצג חלקית
פורסם ב 14 בדצמבר 2008 23:25 במדור נגד הזמן | 19 תגובות | אפשרויות
נעלבת
אני מאוד אוהבת להיעלב. עלבון הוא אחת הביצות הכי נעימות להתפלש בהן מבחינתי. תנו לי חתיכת עלבון, וכבר אעטוף את עצמי בו מכף רגל ועד ראש.
העידן החדש מספק לי הזדמנויות רבות להיעלב. ולא, לא אדבר עכשיו על טוקבקים, ממש לא. אני חושבת שפחות או יותר (תמיד יש חריגים) למדתי לחיות עם הדברים הנכתבים עלי בשלום.
אני מדברת על מיילים. הייתי צריכה לכאורה לדבר גם על סמסים, אבל אני לא מסמסת כבדה, ורוב הסימוסים שלי הם ענייניים, עם חברים, כך שלא נחתכות בהם סוגיות הרות גורל, מה גם שאני הרבה פחות מנתחת אותם מאשר מיילים.
עלבון המיילים הוא מבחינתי הגדול מכולם. אני, שרוב היום נמצאת ליד מחשב עונה על מיילים במהירות גדולה יחסית. זה ביומיום, לא מדברת על ימים בהם אני לא בעיר, לא בארץ, או שעברתי ניתוח הפרדה זמני מאחד מהמחשבים שלי.
ולכן, כשמישהו לא עונה לי על מייל תוך שעה או שעתיים, נפתח תהליך עלבון ארוך ומתמשך.
לא ענה לי 24 שעות - אני מנתקת איתו את היחסים (כשמדובר בחברים).
אם מדובר בענייני עבודה – אני מתעצבנת. ונעלבת. כמובן.
תשובות למיילים שמגיעות רק אחרי כמה ימים אני מקבלת בלוויית התנצלות והסבר בלבד. מזתומרת לא היית ליד מחשב? מה פירוש את עונה למיילים רק פעמיים בשבוע? איזה מין דבר זה?
אבל הכי גרועים הם אלו שלא עונים בכלל. זו סיטואציה שאני לא יכולה לעמוד בה נפשית. שכחו? התעמסו? טסו? לא חזרו? לא מעניין אותי. אנשים שלא עונים לי למיילים הם אלו שהכי מעליבים אותי, ואני מתקשה לסלוח.
מאחר שאני עסוקה בענייני כבוד יום ולילה, גם לא אשלח (לרוב) מייל תזכורת לנמען. להפך, אצרף אותו לרשימה השחורה ההולכת ומתארכת שלי, ואבעבע לאטי, תוהה מה לא בסדר במייל שכתבתי, או למה לא מגיעה לי תשובה.
אכן, חיים עתירי עניין ורב גוניות יש לי, ובעיקר אני מרוצה מעצמי על שאני כלל לא עוסקת בטפל.
עכשיו חסר לכם שלא תחזירו לי מייל.
פורסם ב 9 בדצמבר 2008 15:10 במדור דון קישוט | 26 תגובות | אפשרויות
המז"פניק, שייטת 13 ואתרי פורנו
חבר טוב שלי גר ליד הים. יום שישי אחד חזר ההולל הביתה בלילה, וגילה שפרצו לחייו. למרבה התדהמה, אף שביתו מלא בחפצים וגאדג'טים לרוב, הגנב האתלטי הסתפק רק בלפטופ שלו, ובתיק הנשיאה של המחשב, בו היו כמה דיסק און קיז מפוצצים בחומרי עבודה חשובים וחשאיים של בעל המחשב.
לא ידע הנער את נפשו מצער, והזעיק את המז"פניקים של עיר מגוריו, שנשמור על חשאיותה בינתיים. הללו התרשמו מביתו המשובח והמעוצב, ותהו כמה עולה, בכמה קנה, בכמה מוכר, וזה. וגם אספו אי אלו דגימות מהתריס. נניח.
אחרי שהואילו להתפנות מהבית היפה ולחזור לתחנה שלהם, נזכר פתאום חברי המחונן, שבאותו בוקר היה אצלו טכנאי המחשבים, והתקין לו אופציית שליטה במחשב מרחוק, על מנת שיוכל לטפל בו מבלי להגיע אליו הביתה. התקשר החבר, נקרא לו יוד, למחשבאי שלנו, וסיפר לו מה קרה.
מיד נכנס המחשבאי, נקרא לו אלף, לנייד של יוד ומצא ש, לא תאמינו, כבר גולשים בחפץ היקר. ובמה התעניין הגולש? לא תאמינו פעם שנייה. באתרים של שייטת 13, וכמובן, בהמשך, באתרי פורנו. עוד למד אלף שהגנב הגולש לא ממש בקיא באנגלית, ונעזר בתוכנות תרגום, קריאה, כתיבה ומה לא (מה כבר צריך לדעת באנגלית בפורנו? כמה מסובך יכול להיות לכתוב sex?). אלף מצא גם כמובן את ה-IP וכן את תיבת המייל של הגולש הנמרץ.
יוד הנרעש התקש למז"פניקים שהפכו לחבריו הטובים, וסיפר להם מה העלה בחכתו. הללו הבינו רק "כתובת", ולא הצליחו לקלוט שמדובר בכתובת מחשב. לא חשוב, הם היו נכונים לשתף פעולה, והזמינו אותו להעיד בתחנה.
הוא יצא לדרך, חמוש באופנוע ובקסדה, וחיש קל נתקל במחסום משטרתי אותו הציבו, נכון, חבריו החדשים. סיפר להם את המשך העלילה, והם, מתלהבים, ליוו אותו לתחנה בצפרורים ואורות כחולים.
אחרי שהגיעה הפמליה הרעשנית לתחנה, ויוד העיד (ואנחנו כבר בארבע לפנות בוקר), התבקש על ידי החוקר החביב לעשות לו הגהות לעדות. ברור שיוד הסכים בחפץ לב, העיקר שיראה כבר את המחשב שלו שוב.
תוך כדי התיידדו השניים, יוד והחוקר, וזה האחרון השיב לתחקיר של יוד, וסיפר לו שהם מרוויחים מצוין שם, במשטרה, ושכן, בטח שיש לו תואר. מאיפה? נו, תואר כזה, של המשטרה.
עכשיו מה צריך? צו שופט, כדי שאפשר יהיה לחשוף, בעזרת ספקית האינטרנט, את כתובתו של הגנב. אבל מה, מאחר שלא מדובר בשאלת חיים אלא בסתם מחשב נייד ששווה רק כמה אלפי שקלים, לא ממש נעשה דבר, והמשטרה לא ביקשה עדיין צו שופט.
בינתיים חלפו הימים, ויוד ואלף הצליחו להשיג את כתובתו של איש השייטת חובב הפורנו שאינו יודע אנגלית. כן, יש להם את הכתובת הפיזית, המדויקת, ביד.
לא נותר ליוד אלא לחזור למשטרה, ולכן התקשר הוא לחוקרת ה"א.
"שלום, רציתי לבדוק אם יש התקדמות בחקירה?"
"הנושא בטיפול".
"האם הגשתם כבר בקשה לשופט לברור הכתובת הפיזית?"
"הנושא בטיפול, זה לוקח זמן".
"טוב, אז ברצוני לעדכנכם בכתובת הפיזית ממנה גלשו מהמחשב שלי כשעתיים אחרי הפריצה".
"איך הצלחת לברר?"
"הצלחתי".
"מה הכתובת?"
"&& ח\צב ןםרםףע %^%&*, (שמור במערכת)
"&*&^ ב-א' או ב-ע?"
"לא יודע".
"טוב רשמתי".
"נוו?"
"תתאזר בסבלנות, הנושא בטיפול"
"זה ----- בקצה ----- ".
"איך אתה יודע"?
"גוגל, מפות. צילום אוויר".
"טוב, רשמתי. תתאזר בסבלנות".
"יש לזה משמעות כי זה ראוטר - סיגנל חזק, וזה אומר שגלשו מהכתובת הזו, זה מבית פרטי או מבית שכן ולא מבית קפה או מוסד".
"טוב, רשמתי".
"אז הוצאתם כבר בקשה לצו שופט לבירור הכתובת?"
"זו פעם שלישית שאני אומרת לך שכן. תתאזר בסבלנות".
"אני מצטער שאני קשה הבנה, אבל הזמן הוא גורם משמעותי, ולאור העובדה שהגולש גלש באתר של שייטת 13 ואתרי פורנו, זה צריך להדליק נורה אדומה, לא [רקע לאומני, ביטחוני אפעססס]?" (יוד מנסה לטלטל את החוקרת)
"אמרתי לך, תתאזר בסבלנות, זה בטיפול. ביי".
"תודה, ביי".
זהו, המשך יבוא.
עדכון, שני, 8.12:
במשטרת ישראל לא מבינים למה הציבור לא מרוצה משירותה המופתי. אולי הפוסט הזה יכול לתת לה תשובה קטנה.
פורסם ב 6 בדצמבר 2008 17:28 במדור דון קישוט | 14 תגובות | אפשרויות
יש לי דומיין
יואו, איזו בושה. איך פספסתי.
מתברר שאנשי המזבלה הכינו לי מתנה לחג - כן, ראש השנה שחלף עבר מזמן - דומיין על שמי!
ועכשיו אני צריכה להחליט מה אני עושה איתו.
הצעות? רעיונות?
פורסם ב 4 בדצמבר 2008 23:29 במדור מחוץ לבועה | 9 תגובות | אפשרויות
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.
