תנועה ערה בכביש הקרח
כריית היהלומים בקנדה נעשית באחד האזורים הכי מבודדים וקרים על פני כדור הארץ, באזור הקרוי הטרטוריה הצפון מערבית (The Northwest Territory). הגישה לאזורי הכרייה והחיפוש קשה במיוחד דווקא בימי הקיץ שבהם אין גישה יבשתית לרכב כבד.
בחורף, כאשר הטמפרטורות נופלות לטווח של 22- ביום ו- 30- בלילה, שכבת הקרח על האגמים עבה מספיק כדי לשאת משקל רב.
בעלי המכרות באזור התארגנו להקים את כביש החורף המוכר יותר ככביש הקרח (The ice road). הדרך, ששמה הרשמי Tibbitt to Contwoyto Winter Road, נפתחה השנה בהקלה רבה לאחר ששנה שעברה נסגרה מוקדם בעקות חורף חם יחסי שהביא להמסה מוקדמת של הקרח.
השנה עובי הקרח מעל 40 אינץ' (כ- 102 ס"מ), מדווחת וועדת הניהול המשותפת, ותנועת המשאיות המובילות דלק, חומרי נפץ, וציוד אחר ערה מאז נפתחה הדרך ב- 28 לינואר. בחודש הראשון להפעלתה עברו בה 6,300 משאיות מתוך ה- 10,000 שיעשו את דרכם למכרות והפרוייקטים השונים.
בימים הקרובים צפויה להיפתח דרך נוספת, מעל אגם גורדון, כדי להקל על הפקקים. אגב, אף תאונה לא דווחה השנה על כביש הקרח, אשר הנסיעה בו איטית ונעשית בשיירות שבראשם ובמאספם נהגים בעלי ניסיון בנהיגה על הקרח.
לאחר שראיתי תמונות, וחבר שעובד במכרה היהלומים דיאוויק סיפר רשמים, מבין כל הפרוייקטים השונים של כריית יהלומים בעולם המסע לאחד הקנדים בכביש הקרח הכי מגניב אותי.
עבודה על כביש הקרח
העברת דלק דרך כביש הקרח
שקיעה מדהימה בקו רוחב צפוני מאוד
מכרה דיאוויק בחורף...
...ולאחר הפשרת הקרח
פורסם ב 9 במרץ 2007 09:06 במדור יהלומים | 3 תגובות | אפשרויות
מיצג המשאלות המשפחתיות
התערוכה הקבוצתית עיסה דביקה בבית בנמל
פורסם ב 24 בפברואר 2007 18:29 במדור אחר | 0 תגובות | אפשרויות
אוהב את זוגתך? אז אמץ שדה מוקשים
יש מתנות נפוצות לחגי האהבה: פרחים, שוקולד, בגד סקסי, כרטיסי ברכה. המהדרין ישקיעו בתכשיט והמשקיענים שבמהדרין יקנו תכשיט יהלומים.
אבל ברוח תקופת הפוסט-מודעות-ליהלומי-דמים, יש מי שמשווק את יהלומיו לא רק כסמל לאהבה, אלא גם מערב את זה עם מגמה להעניק מתנה בעלת ערך חברתי ומוסרי – יהלומים אתיים.
חברת יהלומי איגלו תורמת אחוז מסוים מהכנסותיה לארגון שמפנה שדות מוקשים במוזמביק. הארגון, אמץ-שדה-מוקשים שמו (Adopt-a-Minefield), יקבל לדוגמה כ- 240$ על קניית יהלומים ב- 5,000$. בסכום הזה הארגון מפנה שטח של כ- 167 מ"ר ממוקשים שנשארו שם ממלחמת האזרחים.
וכך, מי שרוצה להפגין את אהבתו וגם ערכים הומניים, מוזמן בחג זה לקנות יהלומים מאיגלו. אהבה פיצוץ.
פורסם ב 14 בפברואר 2007 14:57 במדור יהלומים | 0 תגובות | אפשרויות
לקיחת אחריות
שבוע שעבר שאלתי כאן לדעתכם על הסרט לגעת ביהלום (Blood Diamond). התגובות היו מועטות, אני משאר שבגלל שמעטים ראו את הסרט.
הרושם הכללי שניתן אולי לקבל מהסרט הוא שענף היהלומים די מושחת ושבמרוץ הכמעט אובססיבי אחרי כל אבן הוא לא חס על חייו של איזה כושי דפוק באפריקה. לא כך הוא. ודאי שיש רמאים, מעלימי מס, ושאר מרעין בישין בקרב היהלומנים, אבל יותר מכל מדובר בהשתקפות הטבע האנושי על תחלואיו. אין ספק שבעבר קנו גלם באפריקה תוך העלמת עין מהסבל המקומי, אך בסופו של דבר, מעטים הם אלו שקונים גלם באפריקה עצמה. לרבים פשוט לא היה מושג מה קורה, אפילו אם קנו סחורה אפריקאית באנטוורפן או רמת גן.
האם ניתן להאשים אותם בהתעלמות פושעת? אולי. אבל כיום אין מלחמות אזרחים מהסוג המתואר בסרט, והלחץ הפנימי בתוך התעשייה להמנע מקניית סחורה מפוקפקת הוא רב.
תהליך קימברלי, ולא משנה כמה המבט שלך ציני, הוא תהליך חשוב, אמיתי, ואפקטיבי שתעשיית היהלומים (יחד עם ארגונים חיצוניים) יצרה ואימצה. כלומר, במבחן האמיתי, שבו התעשייה הייתה צריכה להחליט מה היא עושה עם הצרה הזאת, היא בחרה להתמודד ברצינות ולקחה אחריות על עצמה. צריך להעריך את זה, אפילו אם הסיבה הלא מוצהרת הייתה להגן על הביזנס.
לאחרונה הרצנו מספר סקרים (שוב, לא מדעיים) באיידקס (כאן, כאן, וכאן). התגובות מלמדות שהתעשייה מודאגת, אבל בפועל הקהל הרחב לא התרשם או הושפע במיוחד (2%). האם זה כישלון של הסרט? איני יודע, אבל תעשיית היהלומים בחרה נתיב ארוך וקשה כדי לפתור בעיה אמיתית, ולרוב עמדה בו בכבוד.
פורסם ב 12 בפברואר 2007 22:23 במדור יהלומים | 0 תגובות | אפשרויות
יהלומי דמים
ענף היהלומים התארגן לאפשרות שהסרט 'לגעת ביהלום' (The Blood Diamond) ייפגע במכירות החג (כלומר המכירות בחודשים נובמבר-דצמבר). כבר בקיץ מאמצי ההגנה, השיווק, והלובינג היו בהילוך גבוה.
הסרט עלה בארה"ב בראשית דצמבר עם פרומואים שרצו כבר בנובמבר. בסופו של דבר מכירות החג היו סבירות אם כי לא פנטסטיות.
אני מוצא את עצמי תוהה מה ההשפעה של הסרט על קהל הצופים ואיך הם תופסים היום את ענף היהלומים. עכשיו שהסרט מוקרן גם בישראל, אשמח מאוד לתגובותיכם.
תודה
פורסם ב 5 בפברואר 2007 20:02 במדור יהלומים | 7 תגובות | אפשרויות
מפגש עם אירן
כשבחדשות בארץ משדרים קטעים מתוך תוכניות האקטואליה המשודרות בארצות ערב, אני לרוב תוהה על הפער העצום בין איך אנחנו מתוארים לבין המציאות. הפער גדול לעיתים עד כדי גיחוך בגלל חוסר ההבנה את החברה הישראלית, את המהות, אפילו החיים בדמוקרטיה. אבל אי אפשר לחמוק מהמחשבה שאולי האופן בו אנו מתארים את החיים בארצות עוינות הוא עקום באותה מידה.
אולי התאורים של אהוד יערי וצבי יחזקלי נראים מגוחכים באותה מידה לצופה מן העבר השני?
לאור זה, מעניין דווקא היום לפגוש אירני, אדם שחי שם ומעיד מבפנים. מפגש נדיר לטעמי בזכות הרצון לשתף, ולא להצטדק או להגן.
סיפור הרקע הוא שני אחים שנפרדו לפני שנים רבות כאשר הצעיר שבהם עוזב את אירן ועולה לישראל. האח האחר בוחר להשאר באירן, ומבסס את חייו בקהילה היהודית המתכווצת. כתוצאה מהמרחקים והפוליטיקה השניים מתחתנים, מולידים ילדים וחוגגים אירועים משפחתיים ללא האח השני. דבר קשה לאדם מסורתי ובודד.
יום אחד האח האירני מחליט לבקר את אחיו. נוסע לאיספהן, טס לטהרן, משם לאיסטנבול וסר אל השגרירות הישראלית לבקשת ויזה לישראל. המפגש בין האחים הוא מפגש מרגש שמהר גולש לניסיון להבין מי הם היום, מה השתנה וניסיון אמיץ לשמר משפחה.
המפגש שלי עם האח האירני היה דרך חברותי עם האח הישראלי. הוא שירת בצבא האירני עד עליית חומייני, אז התבקש לצאת לפנסיה בגלל יהדותו. בפנסיה כמו בפנסיה, הוא חי מקצבה חודשית די נוחה, לדבריו.
בזמן מלחמת אירן-עיראק הוחל בגיוס נרחב, גם בקרב היהודים אשר גילו להפתעתם שהם מוקצים, אבל רק עד גבול מסוים. כבוגר הצבא, מספר יהודים אשר קיבלו צו גיוס פנו אליו לקבל עצה איך להשתמט. לדבריו אלו שבחרו להתגייס לא שבו.
על אירן של היום הוא מספר שהשחיתות השלטונית נרחבת, ושהבחירות שהעלו את אחמדיניג'אד לשלטון לא שיקפו את רצון העם. בעייתה הגדולה של אירן היום היא העוני, הוא מספר. ושניתן לראות מכורים להרואין "בכל פינה" של טהרן, תוצאה של העוני וחוסר התקווה.
מאידך, הוא אינו שוקל לעזוב את המדינה מכיוון שהוא מרגיש שם בנוח. אמנם הוא לא מאפשר לעצמו להסתובב ברחוב חבוש כיפה, אך איש אינו מפריע ליהודים לחיות חיי קהילה. בית הכנסת מעולם לא הותקף, איש לא מונע תפילת בוקר, שבת, או חג ובאופן כללי חייהם חיים חופשיים ומלאים.
תלונתו היחידה היא שאין אטליז כשר. כדי להנות מבשר בקר הם נאלצים להתארגן ולקנות יחד פרה ולחלוק את עלות השחיטה הכשרה.
לאחר ששהה כחודשיים בארץ, הוא שב לאירן. הפרידה בין האחים הייתה עצובה גם למתבונן מהצד. למחרת, לאחר לילה ארוך וקשה, האח הישראלי התוודה שהוא חושש שלעולם לא יפגוש שוב את אחיו.
פורסם ב 31 בינואר 2007 00:46 במדור אחר | 1 תגובות | אפשרויות
שקיעה בהונג קונג
אחרי חודשים של התרוצצויות, אפשר להאט מעט ולהסתכל סביב. מאז הפוסט האחרון הספקתי להיות בכמה נסיעות עבודה לחו"ל, האחרונה שבהם בהונג קונג. התמונה צולמה בשעות אחר הצהרים בתערוכת תכשיטים גדולה במרכז התערוכות.
פורסם ב 3 בנובמבר 2006 09:46 במדור אחר | 1 תגובות | אפשרויות
תרגיל עוקץ קלאסי
תרגיל עוקץ לפי הספר – הקורבן מרגיש שהוא רק מקבל, ובגדול, ואז כשמבקשים ממנו, הוא נותן "בחזרה". רק אז, ואפילו לא מיד, הקורבן מגלה שהכל בלוף. מתוך תביעה שהוגשה אמש לבית משפט השלום בתל אביב
פורסם ב 1 בנובמבר 2006 21:46 במדור יהלומים | 0 תגובות | אפשרויות
והרי הצטלה
כשמדברים על עסקי היהלומים, מזכירים לרוב אלמנטים מסוימים ממנה בהתייחסות פולקלוריסטית: 'מזל וברכה', לחיצת היד, ההסתגרות, העסקים המשפחתיים, ואת הצטלה. אותו פתק קטן שמשמש תיעוד לפרטי העסקה.
פורסם ב 26 באפריל 2006 23:38 במדור יהלומים | 2 תגובות | אפשרויות
כשתקינות פוליטית מתנגשת באופנה, או האם ג'ורג' קלוני בבלוגיה?
'ניתן כמעט לדמיין את ג'ורג' קלוני בחלוק וכפכפים,' נפתחת כתבה בניו יורק טיימס, 'יוצא למרפסת הווילה האיטלקית שלו ותשתופף מעל לאפטופו לקראת מסע הבתולים שלו לבלוגספירה, בקריאה שמאלנית נרגשת.' "איננו יכולים לדרוש חופש דיבור, ואז לפנות ולומר 'אך אל תגידו דברים רעים עלינו'. [...] עלייך להיות בוגר ולחטוף את המכות," נכתב בפוסט הראשון של קלוני. "אני ליברל. פתח באש," הוא סיכם בבלוגו באתר הבלוגים הליברלי הפינגטון פוסט של העיתונאית אריאנה הפינגטון. אלא מה, מסתבר שקלוני עצמו שגה שגיאה מרה. עם כל הכבוד לעמדתו הביקורתית והאמיצה כנגד כניעת החדשות ללחצים לא עניינים והתמסחרות (כפי שזה נתפס בארה"ב לפחות ומתבטא בסרטו האחרון), רשימת הפתיחה שלו היתה לא יותר ממקבץ אמרות וציטוטים יחצ"ניים שנאספו ע"י הפינגטון עצמה. העניין כמובן התגלה מהר והמהומה שנוצרה דווקא מעניינת. הפינגטון, שהסלוגן של אתרה הוא 'מספקים חדשות ודעות מה- 9 למאי 2005', כנראה רצתה להוסיף קול מושך תשומת לב – בנוסף לדמויות בולטות אחרות כגון דיוויד מאמט, גרי הארט, ג'ימס זוגבי, ורבים ובולטים נוספים. הדברים שהובאו בשם קלוני אכן נאמרו על ידו בהזדמנויות שונות, אבל האם זה בלוג? קלוני עצמו (כנראה) הבין את הטעות והודה שלא הוא כתב את הדברים אלא שמדובר באוסף תשובות לשאלות מראיונות שונים, אבל הטיימס שואל - מהו המסר בכתיבת בלוג באתר בעל אחידות צורנית (כגון רשימות), שבו כל אחד אומר 'אני אחראי לדברים שאני מביא ומביע כאן כאשר העליתי את הרשימה שלי'. אליבא דהפינגטון, המדיום אינו המסר, אלא המסר הוא המסר. הריקושטים לא איחרו להגיע
הכתבה בניו יורק טיימס: snipurl.com/nx44
עותק הרשימה של קלוני בטכנוקרטי: snipurl.com/ClooneyBlog
הפינגטון פוסט: huffingtonpost.com
פורסם ב 1 באפריל 2006 14:35 במדור תקשורת | 1 תגובות | אפשרויות
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.
