פרק מאה ארבעים ואחת: השבוע שבו הפכתי לסכין בגב
ארבע שנים ישבתי בקן החם והנוח של "רשימות" בלי הפרסומות והבאנרים, בתרבות שנוצרה לאיטה והצמיחה כתיבה ורגישות שלא מוצאים בשום מקום אחר.
עם הסגירה הצפוייה, התחלתי לנוע בכמה כיוונים, ואחד מהם הוא הדה-מרקר קפה, כפי שהוא נקרא בעברית צחה. השבוע פירסמתי בו את הטור http://cafe.themarker.com/view.php?t=1449107
הרבה יותר סוער, פרוע, אותיות גדולות, טוקבקיסטים, מלחמות. בדיוק כמו הארץ שלנו.
במקביל, רון מייברג פתח עיתון אינטרנטי, במקום מושבו במיין. יש לי היסטוריה ארוכה עם רון, והאומץ שלו, כמו גם שיטת השיווק החדשה, מעניינים אותי. רון הולך לעשות את האתר שלו לאתר בתשלום, ונראה אם הוא יצליח יותר מאחרים. החלטתי לסייע לו בכתיבה בשלב הזה, ואני מפרסם אצלו בכל שבוע "שיחה" שאת האחרונה בהן אני מביא כאן.
האתר של רון נקרא Theothermag.com והפוסט עצמו מופיע בכתובתhttp://theothermag.com/media/2010/02/5350 אני קצת משוחד, אבל אני חושב שכדאי להיכנס לאתר הזה, יש כתבות מאד מעניינות, כותבים מנוסים, והייאוש נוסח רשימות עובר בו לא רע. מי מכם שמחפש כתובת גם לכתיבה יכול לעבור אצל רון.
אומר עוד שבשבוע כל כך סוער כפי שהיה סביב ארגוני זכויות האדם אשמח אם חלק מהטקסטים האלה יועברו הלאה. את העצומות למען הקרן תוכלו למצוא במקומות אחרים.
הנה הטקסט כפי שהוא מופיע בטור שלו, לא נגעתי:
יערי: מי זה?
האיש מעבר לים (מכאן והלאה – המ"ל): האיש מעבר לים.
יערי: מה קרה? היום יום שני, בדרך כלל אתה מתקשר בסוף השבוע.
המ"ל: שמעתי.
יערי: מה?
המ"ל: …שפתאום יש לך עדנה. שמעתי שהיית בטלוויזיה, ברדיו…
יערי: זה נכון.
בן כספית
המ"ל: בגלל הסיפור של בן כספית?
יערי: זה סיפור של בן כספית?
המ"ל: כן. זה סיפור שלו. עם התמונה המצודדת והפוזה של אלוהים. שמת לב איך חצי מהכתבים המצולמים ב"מעריב" מחזיקים את הסנטר?
יערי: עיתון לאנשים חושבים, כאילו?
המ"ל: דן שילון אפילו הוסיף אצבע זקורה. משהו, לא?
יערי: אני מנוע מלדבר על שילון. היינו ביחד ברשות.
המ"ל: כספית אומר הרשות הפלסטינית…
יערי: אף פעם לא התעניינתי בבן כספית. אני יודע שהוא אוהד הפועל וזאת מקדמה.
המ"ל: גם כשאתה חוטף אותה בגלל אנשים כמוהו אתה מנסה להישאר נחמד. ירושלמי כזה.
יערי: מה שאני אומר לך שזה לא רק בן כספית. זה כל הגשטאלט…
המ"ל: אל תבלבל אותי עם מילים גבוהות. זאת מלחמה, ואתה "מנתח את המצב". אתה לא רואה את זה?
יערי: אתה משם בא לספר לי שזאת מלחמה?! ממיין?! מאז יום שבת אני בעניין הזה…
המ"ל: היית פה. ראית שגם כאן לא מלקקים דבש…
יערי: רחמים עליך.
* * *
המ"ל: תגיד, יערי, בעצם מה איכפת לך? הרי עזבת את "הקרן החדשה לישראל", מה אתה קופץ?
יערי: גם אני שאלתי את עצמי, אבל נכנסתי לזה בדעה צלולה. איך שראיתי את הכתבה של כספית, הבנתי שמישהו הרביץ כאן את הפאשלה של החיים שלו, ובדיוק בגלל הרגעים האלה עבדתי עשר שנים ב"קרן" ועזבתי את העיתונות, כי זה לא יכול להיות, החומר היה על הריצפה, צריך רק היה להתכופף ולהרים אותו.
המ"ל: ככה אני אוהב אותך, כשאתה מתחיל להתחמם.
יערי: עוד לא שמעת כלום. כספית, כמו כל אחד בעיתונות, פשוט לא בדק ולא חשב והתחבא מאחורי "מכון מחקר". זאת מין שיטה כזאת של העיתונות לא בודקים, לא עושים. פעם זה סקר של כנס הרצליה ופעם הודעת דובר. כעת, בדיעבד, אני בטוח, שגם הוא, כספית, אם היה חושב לשתי דקות, היה מבקש לעצור את מכונות הדפוס.
המ"ל: לא מאמין. אמרת "מעריב" וחושבים באותו משפט? אתה ממש לא רציני.
יערי: אז אני לא רציני. תקשיב: קודם כל הוא קנה את גיבובי הסטטיסטיקות של כמות האירגונים לחלק במספר התלונות, וכל הדברים האלה שאין להם משמעות, משום ש"אל ג'זירה" היתה שם ודיווחה. אף עיתונאי ישראלי לא היה שם. לא בן כספית ולא רוני דניאל אפילו לא שלומי אלדר. הם לא צייצו. עמדו על הגבעה בשדרות וצילמו. מזה זה מתחיל. לא הייתה באיזור אפילו עין אחת שלא לבשה מדים, ומה שנותר לכתבינו האמיתיים, זה לומר שכל מילה שהצבא אומר נכונה. הריקנות הזאת הותירה את הדיווח בשטח לאירגוני זכויות האדם. אני מאמין שהדיווחים של האירגונים הם נכונים, למרות שאני לא הייתי משתמש במלים פשעי מלחמה. זאת מלחמה חדשה, ומבחינתי לירות קסאם מתוך בית ספר מלא בתלמידים, זה פשע מלחמה.
המ"ל: זאת פעם ראשונה שאני שומע אותך מדבר ככה.
יערי: אתה תופתע. אני מדבר. גם ב"קרן" דיברתי. כל הזמן דיברתי, ו"הקרן החדשה לישראל" ניהלה דיונים על כל דבר, על השפה, על הטון, על הביקורת ועל שדרות. מה? אנחנו לא היינו שם!? עם עובדי שתי"ל או בלעדיהם?!
המ"ל: אני לא כל כך מבין בזה, אז אני מאמין לך. אותי מעניינת יותר העיתונות.
* * *
יערי: הנקודה השנייה היא הקריקטורה של נעמי חזן. ברגע הם שמו את הקריקטורה, הם הפסידו. הם חשפו את פניהם כקמפיין של הסתה אישית, 'דר שטירמרית' בעליל, שמה שעומד מאחוריו זה גם קופירייטינג של גן ילדים: נעמי חזן היא ראש "הקרן החדשה" אז נצמיח לה קרן. משחק מלים יעני. אלא שהקהל של אנשים האלה הוא בארצות הברית, ושם כפי שאתה יודע, לא מבינים ש-foundation זה horn. מה שהם רואים, זה ציור של יהודון (יהודונת במקרה של נעמי) עם קרן גדולה שצומחת לה במקום אף עקום.
המ"ל: ובן כספית?
יערי: עזוב אותי מבן כספית. הוא סתם התחבא מאחורי "מכון המחקר". הדבר הזה ממש מאוס, כאילו הוא "הוטעה" "נאחז במקסם השווא" והוא לא ידע. הנימוקים האלה מעיתונאים, ממש משגעים אותי, והמדהים הוא שאחר כך, באותה צורה ממש גם אברי גלעד אכל את הלוקש.
המ"ל: מה שייך אברי גלעד לזה? קראתי שמלכלכים אותו.
יערי: עזוב אותי מזה. תשמע: הסיפור עלה ב"מעריב" ביום שישי. זאת הפעם הראשונה שאני ראיתי אותו. מבחינתה, חבורת המעלילים הייתה בראשית המלחמה, ואחרי הריכוך הם עברו לפעולות קומנדו בעורף האויב. במוצאי שבת, ליד הבית של נעמי חזן בירושלים, הם ארגנו "הפגנת תמיכה של החמאס בנעמי חזן". התחפשו, הזמינו צוות צילום והניפו שלטים.
המ"ל: אתה צוחק עלי…
יערי: ולמחרת, ביום ראשון בבוקר, בעקבות הסיפור של כספית, אברי גלעד הזמין את ראש החבורה ל "רשת על הבוקר", כדי שיספר לו על "ממצאי התחקיר". כצ'ופר הוא הביא לתוכנית הבוקר דיווח מצולם מ"הפגנת התמיכה" של הערב הקודם. תוכנית הבוקר היא תוכנית נידחת שאף אחד לא היה מוציא לכבודה צוות צילום, אבל אם ה-footage בחינם, אז למה לא? הם שידרו את ה"כתבה" שנשואה ביים אותה והפיק אותה, ולמרבה התדהמה, גם כתב את הקריינות שסיפרה, בשיא הרצינות, על הפגנה של אנשי חמאס מול ביתה של נעמי חזן. אברי גלעד, כשראה את זה אמר: "התמונות אכן מדברות בשם עצמן".
המ"ל: לא מאמין.
יערי: אל תאמין. ככה בדיוק זה היה. כלומר – הצופה קיבל ממר אברי גלעד את האינפורמציה ה"אמיתית" בדיוק באותה רוח של המאמר של בן כספית. מה שמשותף להם הוא, שאף אחד לא בדק, החפיפניקיות בעיצומה. את התחקיר עשה גוף מטעם, ולעיתונאות אין דריסת רגל. אין כאן יותר עיתונות. זה גמור.
* * *
המ"ל: אני אומר את זה כבר שנים. איפה היית עד היום?
יערי: אני הייתי ב"קרן החדשה לישראל" עד לפני שלושה חודשים. אני לא תמים, אבל רציתי להאמין שהתקשורת היא כלי עובד, חוקר, מתעניין, סקרן, כפי שאני מעיד על עצמי. כן, למרות שאני נראה כמו שמאלן חד-מימדי. זה לא כך. אני לא משדר ולא כותב מאמרים בעמוד הראשי של "מעריב", אבל חכה, זה עוד לא הסוף…
המ"ל: ככה הבנתי.
כרזה נגד הקרן
יערי: קודם כל התגובות. השמאל-מרכז בישראל, היו ממש בשוק מהסיפור הזה. אלה שעדיין קוראים עיתונים ושומעים רדיו. מבחינה זאת, מה שבן כספית עשה עם הקריקטורה של נעמי חזן, היה לו אפקט של הצתת מסגד בכפר בשטחים. זה אפקט הפוך לגמרי ממה שהוא וה"תחקירנים" רצו ליצור.
המ"ל: ושנית?
יערי: הכוונה של התחקיר הזה היתה בעיקר להקטין את התרומות ל"קרן החדשה לישראל" בארצות הברית, שמשם מגיעות מרבית התרומות. המספרים, אגב, הרבה יותר קטנים מכפי שפורסם, אבל זה לא חשוב כרגע. בארצות הברית, כשראו את המאמר ואת הקריקטורה, היה הלם כללי. כל הבלוגרים היהודיים הנחשבים התארגנו לכתיבה כמעט מאורגנת, שביטאה את הזעזוע ושאט הנפש מהפרסום. התוצאה, בדרך כלל, של משברים כאלה, היא שהתרומות לקרן רק יגדלו. זאת קריאת אזעקה לכל התורמים, שמה שהישראלים השותפים שלהם אומרים, שבית המשפט העליון בסכנה, וזכויות האזרח בסימן שאלה, והדמוקרטיה שבירה באופן מבהיל. כל זה נכון, וצריך לעשות מאמץ, לחזק את "האגודה", ואת "בצלם" ואת ה"קרן".
המ"ל: זהו?
יערי: חכה!!! השיא עוד לפנינו. בעידן השקוף שלנו, מיד כולם התנפלו על מקורות האינפורמציה ותהו מה מקור הכספים של העמותה "אם תרצו", שעמדה מאחורי הפרסום ומסע האינטרנט והמודעות ב"ג'רוזלם פוסט" ועוד. ארבעים ושמונה שעות אחרי שהמאמר של כספית פורסם, התברר שמי שתומך בעמותה הזאת, הוא כומר אוונגליסטי בשם ג'ון הייגי, שאמר שהיטלר עשה את רצון האלוהים כדי שמדינת ישראל תקום. אני נותן לך כאן את הקישור, אבל אתה חושב שביום שישי תתפרסם ידיעה "היטלר תומך ב'אם תרצו'? הרי זה ההיגיון. אבל בלי הסרקזם – אם שקיפות – עד הסוף. חברי הכנסת המתלהמים (ויחסית היו הפעם מעט כי הם כנראה הבינו את הפדיחה לפני בן כספית) יצטרכו לבדוק גם את "הנוער ההיטלראי" ומקורותיו הכספיים, ולכן הסיפור ימות.
המ"ל: ימות?
יערי: לא לגמרי. בישראל, ברחוב, האפקט הראשוני של הפרסום הצליח. אנשים ברחוב אומרים לי שוב שעבדתי אצל המניאקים הבוגדים הזבלים של נעמי גולדסטון חזן, ול"קרן" יהיה יותר קשה ברחוב. אבל כשהם יגיעו למשרדי שתי"ל בחיפה או בבאר שבע, או לעוד השתלמות בתל אביב, הם יתקבלו בסבר פנים. כי זה ככה אצל השמאלנים, מגישים את הלחי השנייה, תמיד.
המ"ל: אז אתה בדיכי?
יערי: זה סיפור עצוב. זאת עיתונות עצובה, חסרת מעש, נגררת. כשצלצלו אלי מה"קרן" וסיפרו לי על "תחקיר" אימתני, לרגע חשבתי שבאמת מישהו עשה עבודה, לטוב ולרע. בסוף התברר שלשיטתם הם עשו כל טעות, ובראשה המאמר של כספית בעמוד הראשון, שלא הוסיף לו הרבה כבוד.
המ"ל: מה לכספית ולכבוד?
יערי: אני לא מנהל התחשבנויות כמוך כי אין לי חשבון. באותו ערב ראיתי את יאיר לפיד מראיין את אחמד טיבי בערוץ 2, וזה היה אייטם חזק, נכון, משפיע, שרק בגללו היה שווה שיאיר יישב שם בכל יום שישי. אז אני יודע שאתה לא קרוע עליו, אבל האתר הזה חופשי ונראה אותך נוגע בשורה אחת שלו.
המ"ל: לא נמאס לך לכתוב בסגנון הזה? אנשים עוד יחשבו שאנחנו חברים.
יערי: שיחשבו. שזה יהיה הבלוף היחיד שלנו.
פורסם ב 5 בפברואר 2010 00:07 במדור | 8 תגובות | אפשרויות
פרק מאה וארבעים: הרצון המשותף של האלוהים.
כמה אנשים ביקשו, אז אני מעלה לכאן דברים שאמרתי בפינתי "מפעם לפעם" ביום שישי 18.12.09. המדור "מפעם לפעם" משודר בתוכניתו של ירון אנוש בקול ישראל, רשת ב' בכל יום שישי בשעה 4 אחה"צ.
מפעם לפעם, ובעיקר אחת לכמה עשרות שנים, הויכוח הזה מתעורר, זה שבספרי ההיסטוריה מכנים אותו כ "נצחי", בין המדינה ובין מפרשיו האדוקים של רצון האלוהים. נהרות של דם שטפו את סמטאות ההיסטוריה כשצבאות המלוכה פשטו על מבצרי הכנסייה, ועוד יותר מכך, כשצבאות המלוכה הנוצרים פשטו על בתי כנסיות ועיירות של היהודים שכפרו במלכות. כך התפתלה לה ההיסטוריה עד שנוצר שלטון יהודי בריא, כזה שהביא לקץ מלחמות הדמים הארורות.
אך כפי שקורה יותר מאשר מפעם לפעם בעת האחרונה, מתברר שהמלחמה הזאת אף פעם לא די לה, גם כשהממלכה היא יהודית והיא עומדת מול בתי כנסיותיה. מן הצד האחד עומד חוק המדינה, ומן העבר השני, כך אומרים הרבנים במפורש – רצון האלוהים. לא פחות. לרצון האל, שאין לו דמות הגוף, ואינו גוף, יש תכונה שהוא מתגלה תמיד בצמתים שבהן מפרשי רצונו הנסתר נתקלים בקשיים תקציביים, כשמעמדם הרם נפגם, וכאשר סמכותם הלא מוסברת נתקלת בפרשנות שונה.
טקס הענקת הפרס הכספי לחיילים מגדוד שמשון שהניפו שלטים בטקס ההשבעה בכותל וקראו לסירוב פקודה. התמונה לקוחה מאתר ה "מטה להגנת העם והארץ" של ברוך מרזל. במקור אין קרדיט לצלם.
בנקודה זאת, האלוהים, שבעשרות השנים האחרונות דווקא נעדר ממילוי תפקידו בשעה שכל העם זעק לעזרתו, מקבל קריאות השכמה ממי שיש להם קו ישיר לכסא כבודו, והם מנויים לבלוג הרשמי של רצונו. כך בדיוק קראנו הבוקר בעיתון: עשרים וחמישה רבנים פירסמו מכתב ובו אמרו ש "נעשה שימוש בצבא למטרות המנוגדות לרצון האלוהים", ותמיהה גדולה עולה, כיצד יודעים עשרים וחמישה רבנים בבת אחת, בהארה שכמוה לא הייתה מאז מעמד הר סיני, מהו בדיוק רצונו של האלוהים? ודברים אלה לא באים לכפור באמונתם לגבי קיומו של האלוהים, אלא אך ורק לשאול – איך בדיוק גיליתם בעת ובעונה אחת את רצונו? ואם כבר גיליתם, ואתם נמצאים איתו על הקו, אולי תוכלו בהזדמנות זאת לסדר לנו עוד כמה עניינים? יש רבים, ובהם משומרי אמונו, הסובלים מבעיות פרנסה, יש כמה מקרים רפואיים דחופים, ויש איזה עניין עם פרעה החדש מאיראן, אולי תוכלו לשחזר איתו את מעשה פורים בפרס, לקראת החג בעוד שלושה חודשים? או שאולי, כפי שעולה החשד, אתם לא מוכנים לנצל את הקשרים המופלאים עם כיסא הכבוד, עד שיוחזרו התקציבים לישיבה בהר ברכה, ואהוד ברק ישתטח לרגליו של הרב שמקבל משכורת מאותו אהוד ברק עצמו ומהציבור כולו?
בדיוק כך חשבנו: קודם צריך לשלם אחר כך תשקלו. במלחמה כמו במלחמה, ואמש כבר הייתה דוגמא קטנה לתוצאות המלחמה הזאת כשמכבי הפסידה באמצע החנוכה. שהמכבים יפסידו בחנוכה?! שלא תגידו שלא הזהרנו אתכם: כמו שאמרתם: קודם הֶסדר, אחר כך הכל יסתדר.
פורסם ב 19 בדצמבר 2009 07:02 במדור | 4 תגובות | אפשרויות
פרק מאה שלושים ותשע: פינות חמד
1
- ראית את הכותרת של ההקפאה?
- מה? שהתנחלויות הן לא קרטיב?
- לא. את הכותרת הזאת שהתנחלויות מוקפאות יהיו איזור בעדיפות לאומית.
- ראיתי.
- ומה אתה אומר?
חרוז משעשע: מסגד שרוף בכפר יאסוף. יש תמורה. (צילום AFP)
- אני אומר שבדרך כלל על שוחד יש עונשים שקבועים בחוק.
- שוחד למי?
- עדיפות לאומית זה כסף. לא בנית את מעלה חזיון ג', אנחנו משתתפים בצערך וממש מבוהלים ממך ומהבנות שצורחות ברחוב, ולכן בעדיפות הלאומית תקבל חינם חיזוק מוסיקה, הסעות, אי תשלום מס הכנסה, ועוד מיני עדיפויות שכאלה.
- וזה שוחד?
- אלא מה? לא?
- לשוחד צריך להוכיח תמורה.
- איזה תמורה?
- תמורה זה שמול השוחד הזה, כפי שאתה קורא לו, הם יפסקו להפגין עד שהנשיא האמריקני לא ישים לב ושוב אפשר להתחיל בבלגן.
- או קיי.הבנתי. כתמורה הם הציתו מסגד וקרעו ספרי קוראן, כדי שהכל כאן יתפוצץ.
- מה הקשר?! למה אתה מערבב בין השניים?! איך עשית מזה פתאום תמורה לשוחד?! הרי מי שעשה את זה זה מיעוט קטן, עשבים שוטים.
- אבל הם כתבו שם על הקירות שזה "תג המחיר". הם אמרו, לא אני.
- וואללה.
2
מרוב דיבורים לא סיפרתי על נעם. ועל אמא ואבא שלו.
חגית (חגית היא הבת שלי) באה באחת השבתות והתיישבה באמצע גן סאקר, גדולה, יפה, כל כך אימהית והיניקה את בנה. את נעם. ואני חשבתי אז על התמונה של בזם, שראיתי בפעם הראשונה כשהייתי ילד והיא נצרבה בזיכרוני, אמא רחבת כתפיים עם זרועות חסונות דוחפת לפניה עגלת תינוק.
בכל פעם שאני רואה את התמונה עובר בי אותו הרעד. אולי בגלל אמא שלי. אולי בגלל העוצמה הנשית של האימהות הפיזית, איך החיים בוקעים ממך והולכים ונבנים בין שדייך, והם אחוזים בשתי זרועותייך החזקות, ואת מגוננת עליהם בציפורנייך, עד שהם נשמטים ממך.
כל כך יפה הייתה התמונה. כל כך יפה הייתה חגית.
3
יש פינות חמד בירושלים. לא הרבה – אבל יש. בדרך להחזרת חוקי התורה, יש משחק בין הפועל ירושלים ובין זאדאר, ובמחצית, כמו בכל משחק, האנשים הדתיים שלא הספיקו להתפלל מעריב כי המשחק התחיל בשבע והם באו ישר מהעבודה או מהאוניברסיטה, נפגשים במחצית ליד הדוכן של הארטיקים ומתפללים. הרמקולים מנגנים בקולי קולות ווי אר דה צ'מפיונס, אבל הם מתפללים, מישהו אומר קדיש יתום ואז יאללה, ליציע.
בכל שבוע אני רואה אותם בשולי המגרש, מאה, אולי יותר אנשים, והתמונה הזאת היא אחת העדויות היחידות שהפלורליזם בירושלים עובד, והוא עוד ירים ראש. מי שיעצור את החרדים זה החברה האלה, יחד עם הציבור המזרחי המסורתי שממש לא אוהב שמפריעים לו, בטח אשכנזים חרדים ששונאים מזרחיים יותר מכל דבר אחר. קנינו ארטיקים לילדים, לא הפרענו לתפילה, ואחר כך נפגשנו ביציע. ילד דתי עם כיפה גדולה צעק על השופט "רשע!" וזה נשמע הרבה יותר חזק והרבה יותר משעשע מהמניאק הרגיל. הדתיים לא היו חפץ חשוד, לא הייתה התנצלות, לא הייתה התנשאות, היו סתם חיים משותפים. איש באמונתו, איש באמונתו.
איזה יופי.
4
מודי. צילום: עודד קרני
אם אנחנו בעניין של פינות חמד, אז השבוע ראיתי אחת, (כל פעם כשהיא באוויר גם אני שם), וזה אולפן הספורט של מודי בר און בליגת האלופות. הצפייה בתוכנית הזאת היא פחות או יותר משהו כמו הצצה לחדר מיטות של מישהו, מעשה האהבה במיטבו, עם הצחוקים, הגיפופים, ההתמסרות והרצון שזה לא ייגמר. יש חדירות, יש הבקעות, יש הומור, יש חמימות, תענוג צרוף.
ויש את המנצח על חבורת הקשישים הטרחנית שיודעת הכל. הרבה כבר נכתב עליו, על נער הפוסטר של בנק דיסקונט, ואני יכול רק להוסיף שהוא נפלא.
לא הבנק. מודי בר און.
5
פינת חמד אחת על חשבון השבוע הבא:
חלון חדר האוכל בישיבה ברחוב חזקיהו המלך, בקטמון הישנה. צולם בשנה שעברה.
בימי הגשם הבאים, או סתם בלילות חנוכה, שווה לבוא במיוחד לירושלים וללכת במקומות שבהן יש ריכוזים של כוללים וישיבות. בחדר האוכל, או במקום רחב אחר, מציגים האברכים את החנוכיות שהם מדליקים, וזה יחד עם המנהג שחזר להוציא את החנוכיות מן הבתים אל הרחוב, הופך את האזורים האלה לחגיגה אמיתית של אור.
אני אומר ששווה לבוא, לא בגלל שנהייתי פתאום דוס, או שהחלטתי לצאת במסע לעידוד החמשושלים המגוחך הזה. סתם חשבתי, שאם הייתם יוצאים לאיזה טיול בטוסקנה, כך סתם, בחורף, במשהו קסום, ואינטימי וכל הקשקושים האלה, בטח הייתם מצטרפים לסיור "סיינה לובשת חג לקראת כריסטמס". אחר כך הייתם מספרים בבית איזה יופי היה, ואיך הדת יכולה להיות גם יפה וסובלנית.
נגיד.
אז מה שאני מציע לכם זה משהו מכאן, ליד הבית. נכון - זה בירושלים, זה קשה, אתם שונאים דוסים, אבל תראו כמה זה יפה. (צילמתי בשנה שעברה, באיזור שכונת קטמון)
חג שמח שיהיה לכם.
פורסם ב 12 בדצמבר 2009 08:57 במדור | 2 תגובות | אפשרויות
פרק מאה שלושים ושמונה: תקופת החגים.
- שמעת על החג בשבוע הבא?
- חנוכה?
- טיפה לפני. לא ראית את המודעות הגדולות בעיתונים?
- של קוקה קולה?
- לא, מה פתאום קוקה קולה. של כל מיני קבוצות, מודעות כועסות כאלה, הרבה סימני קריאה.
- אה. ראיתי.
- אתה יודע מי עומד מאחורי זה? אתה מכיר אותם?
- מכיר. ארגוני זכויות האדם. האגודה לזכויות האזרח, 'בצלם'. הנשים מהמחסומים.
- אה, אלה! החארות הקטנים האלה, הם לא מתעייפים. מה רע להם?! תגיד לי אתה מה רע להם?! באיזה עוד מדינה היו נותנים להם ככה להפגין וללכלך ולהלשין ואני לא יודע מה -
- שוב השתחרר לך הפיוז? אתה רוצה שאני אקום ואלך?
- אל תלך. אבל תגיד לי מה בדיוק החג.
- ב 10 בדצמבר זה יום זכויות האדם הבינלאומי. יש דבר כזה שנקרא 'ההכרזה האוניברסאלית בדבר זכויות האדם', ובאו"ם חתמו עליה ב 10 בדצמבר 1948. זה היה שלוש שנים אחרי השואה ובדיוק בשנה שבה הוקמה מדינת ישראל. מאז זה מין יום של חג ויום של הפגנה.
- הפגנה על מה?
- על זה שעדיין יש הפרות חמורות מאד של זכויות אדם בכל העולם. עוצרים בלי משפט. הורגים. אונסים, חומסים, מענים, כל אחד צריך לדעת על זה. להתקומם נגד זה.
- להתקומם על מה?
על זה שיש אנשים שאין להם זכויות יסודיות, לגדול ולהתפתח, ללמוד, לשמור על רכושם, לחיות עם אהובי ליבם, שאפשר לאסור אותם בלי משפט, להעלים אותם-
- איראן?
- גם.
- ולמה בדיוק הכנסת לכאן שוב את השואה?
- אני רק נותן לך את ההקשר. אחרי השואה הבינו שלא ייתכן שכל מדינה תחליט לבדה איך היא נוהגת בבני האדם שנתונים לשליטתה, ושהמדינה לא יכולה על דעת עצמה להגביל את זכויות האדם. במקרים כאלה הקהילה הבינלאומית רשאית וחייבת להתערב בזה כדי למנוע את הדברים האלה.
- אבל כשהרגו את היהודים הם לא התערבו.
- בדיוק בגלל זה הסכימו על שינוי בגישה לזכויות האדם.
- וכשברוסיה נעלמו, ובויטנאם ואיפה לא, זה בסדר.
- זה לא בסדר.
- עזוב - אני הרי יודע לאן אתה חותר: אתה רוצה לומר שאנחנו הנאצים החדשים, כמו שהשוודים אומרים, וכמו האוקראינים הצדיקים האלה, הרוצחים, שאומרים שאנחנו חוטפים ילדים כדי לגנוב להם את הכליות הכבד והדם, זה מה שאתה רוצה לומר.
- חס וחלילה. מה זה שייך? מה שהם אומרים זאת נבזות ואנטישמיות וצריך להילחם בזה. אבל נדמה לי שאתה התחלת בכל השיחה הזאת-
- נכון, אבל אני לא רציתי לדבר איתך על הנאצים האלה, לי הייתה שאלה אחרת בכלל -
- מה?
- מה התמונה שהכנסת כאן פתאום?
- זאת אילוסטרציה. לקחתי את זה מאתר של זכויות אדם.
- ולמתנחלים אין ילדים? הם לא בוכים?
- לא זאת השאלה שרצית באמת לשאול אותי.
- רציתי לשאול אם באמת הקפאת הבנייה בהתנחלויות זאת הפרה של זכויות אדם ואם אפשר יהיה ללכת עם זה לאו"ם ולהגיש תביעה נגד ביבי.
- על מה?
- על זה שהא לא נותן לבנות בשטחים למשל,
- שטחים של מי?
- שלנו. יהודה ושומרון.
- שלנו?
- אלא של מי?
- אם שלנו אז למה זה לא חלק של מדינת ישראל?
- כי אף אחד לא רוצה שהערבים יצביעו כאן בבחירות וזאת תהיה מדינה ערבית.
- אז זה בעצם מצב של כיבוש
- שחרור,
- שחרור. שיהיה שחרור. אבל יכול להיות שיש כאן הפרה מאד גדולה של זכויות האדם מעבר לסגירת מרפסת בטלמון?
- מה?
- טלמון למשל.
- מה ההפרה?! זה שאנשים שבים למולדתם זאת הפרה?! אני משתגע מכם
- כי על פי החוקים הבינלאומיים אסור היה להקים אותה, כי השטח הוא שטח כבוש, ארבעים שנה והוא עדיין שטח כבוש עם ממשל צבאי והכל, ובכדי להחזיק אותה אתה מפר באופן קבוע זכויות אדם, בכבישים, במחסומים, באלף ואחד עניינים אחרים,
- אז בעצם זכויות אדם זה רק כדי שטלמון תעוף מהעיניים? טלמון, ובית אל ועופרה ונוקדים, הכל,
- אני לא אמרתי את זה. אני אמרתי שצריך להסדיר את הקיום של טלמון ושל נוקדים ושל הבית בירושלים שהיה צריך לפנות בהוראת בית משפט שלנו ולא פונה, את הכל צריך להסדיר, כי בעניינים האלה שכרוכים בהם זכויות אדם המדינות לא יכולות להחליט לבדן, ולכן הממשלה מקפיאה את הבנייה, כדי שאפשר יהיה להתחיל לדבר על ההסדר ושלא נמשיך במצב הדמדומים הזה שהוא רע לכולם.
- מה רע?! אתה באמת מאמין שבגלל זה הקפיאו?! אתה הרי יודע שזה רק בגלל הנשיא הכושי שלהם..
- אם אתה רוצה לדבר איתי אז אתה לא תשתמש בביטויים האלה, תעצור כאן.
- אוקיי, הנשיא של ארצות הברית, וחוץ מזה אתה יודע שבחיים לא תהייה הקפאה, כצל'ה לא ייתן להם.
- בעניין הזה אני דווקא מסכים איתך.
- ואם אני אבוא לאגודה לזכויות האזרח ואנסה לתבוע את ביבי זה יעזור לי?
- תנסה. יגאל עמיר ניסה והצליח, תנסה. אבל אני חושב שבשיטות הישנות תצליחו יותר.
- אולי בכל אופן אבוא למצעד של האגודות האלה...
- אתה יודע מה? הדברים שלך ממש מזכירים את הטוקבקים הכי נמוכים.שווה לך להציץ במחווה שעשו לכבודכם בארגון 'בצלם', מנשה נוי במיטבו, שווה.
- יש לך את המספר?
- של מי? של אלה שעשו את הסרטים?
- לא. של המארגנים של המצעד הזה. אני צריך לדבר איתם.
פורסם ב 4 בדצמבר 2009 09:23 במדור | 3 תגובות | אפשרויות
פרק מאה שלושים ושבע: עד קצה גבול הדקדוק.
- מה היא כבר אמרה?
- מי?
- שרת התרבות שלנו. לימור.
- "נוראי". זה מה שהיא אמרה.
- "נוראי?" מה בדיוק כל כך נורא ב "נוראי" ?
- אין לי מושג. אולי כי היא אמרה את זה על אמריקה,על אובמה.
- ברצינות: הרי כל חרא אומר משפטים כמו "איפה נעלמת יא מניאק זבל?! אני הרוס עליך מגעגועים, ואתה מתחפף אח שלי" והוא עוד מוסיף איזה צ'פחה. אז היא אמרה "נוראי", והכל באיזה כנס פעילי ליכוד בבאר שבע.
- אל תתנשא. בכל אופן מישהו שם שמע והעביר הלאה.
- תהיה מדוייק: היא אמרה שממשל אובמה הוא נוראי.
- ואז התחיל בלגן...
- אני לא ראיתי בלגן, רק שמעתי את התגובה שלה.
- גם אני,אבל אני בניגוד לכולם, לא מבין את התגובה, ולכן אני כאן כדי שתסביר לי מה בדיוק היא אמרה.
- גם אני לא הבנתי.
- אתה לא הבנת?! ניסית?
- אין סיכוי. תאמין לי, ניסיתי.
- בוא ונקרא את זה ביחד.
- יש לך את הטקסט?
- תראה.
- הנה: לאחר הכנס שחולל את הסערה, אמרה לבנת ל-ynet: "לא הייתה לי כוונה לומר מילה כזו, כי זו מילה שלא התכוונתי לומר אותה, זו לא מילה נכונה לומר."
- אמרתי לך? גם עכשיו כשאתה קורא את זה אני לא מבין. ותראה מה כתוב הלאה, תקרא, תקרא.
- חכה שנייה, בוא ונקרא את זה שוב: לא הייתה לי כוונה לומר מילה כזו, כי זו מילה שלא התכוונתי לומר אותה. פשששש...
- תקרא הלאה!
- תן לי לקחת אוויר. לא התכוונתי... כי לא התכוונתי... איזה עושר, איזה צלילות...
- מספיק! תקרא הלאה!
- איפה זה.... הנה: באשר לאמירה הקשה שלה "איני מקנאה בראש הממשלה, נפל בידינו ממשל נוראי", הסבירה אחר כך: "המילה הזו, אני בכלל לא בטוחה שאמרתי אותה. זה כבר תפס תאוצה, כי זה הולך מאחד לשני. אני לא יכולה לומר בוודאות ולהישבע שלא אמרתי את המילה הזו. ייתכן שאמרתי. אך אם אמרתי, זו בוודאי לא היתה כוונתי".
- את זה אני דווקא כן מבין.
- מה אתה מבין?! מה אתה מבין?!
- תרגע, זה לא כל כך קשה, זה אפילו עמוק מאד, ולכן יש שתי דרכים להבין את הפלא הזה של "נפל בידינו ממשל נוראי": עזוב את המילה "נוראי" אני באמת לא מתרגש ממנה בארץ הזבל והמניאק, אבל תתרכז בתיאור "נפל בידינו" פירוש אחד אפשרי הוא שהייתה איזה הגרלה ודווקא אותנו דפקו עם האובמה הזה. אבל, היות ואובמה כבר היה נשיא כשהממשלה הזאת נבחרה, אז ההסבר היחיד ההגיוני הוא שזה הפוך: היות ואובמה היה נשיא כשאנחנו נבחרנו, הכוונה היא ש "נפל בידינו" משמעותו היא שהנפילה היא שאנחנו נבחרנו, אכלנו אותה, חשבנו שיהיה כיף, עכשיו אנחנו צריכים לפרק מאחזים והתנחלויות, זה לא התפקיד שלנו, זה "נפל עלינו", על לבנת, וליברמן וביבי. זאת באמת נפילה. מילא שזאת הייתה לבני, או ג'ומס, אבל בני בגין?!
- יפה. אבל היא צודקת, רחמנות עליה.
- כלומר אתה מסכים לזה! שכל מה שהיא התכוונה הוא שמי היה צריך את הממשלה ואת האחריות הזאת, מה כל כך השתדלנו שהימין ינצח כדי לאכול את כל החרא הזה מהאמריקאים.
- תשמור על הפה שלך. לא אומרים מילים כאלה. תאמר משהו כמו "לספוג את הביקורת".
- בסדר, לספוג את הביקורת. לא הייתה לי כוונה לומר מילה כזאת כי זאת מילה שלא התכוונתי לומר אותה.
- גם אתה מתחיל?
- עזוב אותך. ראית את התמונה ב YNET ?
- זאת כאן למטה?
- כן. לא נגענו.
לבנת ונתניהו שלשום במעון לנשים מוכות (צילום AFP)
- ראית את הכיתוב לתמונה שצילם האיש מ AFP ? "לבנת ונתניהו שלשום במעון לנשים מוכות".
- כמה רשע יש בעיתונות הזאת. הם כבר מריחים את הדם.
- והתגובות? הפנינים האלה של רונית תירוש. היא הייתה המנכ"לית שלה! היא אומרת: לצערי שרי הממשלה שותקים כשצריך לדבר, ומדברים כשחייבים לשתוק. אם ההתלהמות תימשך, האמירה "ממשלה נוראית" עוד תתברר כנכונה, אין עליה, זאת חברות! זאת היגיינה!
- אל תגיד מלים שעוד תצטער עליהן.
- אני לא אומר, אבל מה שבולט כאן זה הפחד. הם מ-פ-ח-ד-י-ם. אין לזה שום הסבר אחר.
- מפחדים ממה?
- ממה? ממצב שאין יותר ווטו אוטומטי. שאין חלקי חילוף. שיעצרו אותם בשדות התעופה. שהציבור, שבכל הסקרים אומר שהוא נגד המאחזים ובעד שתי מדינות יעיף אותם אם יגעו לו בעוגה או בנופש בתורכיה.
- אלה מפחדים? יעלון? בגין? אלה יילכו עד הסוף, אני לא מאמין.
- אז אל תאמין. תקרא את לבנת. מאז נדיה קומנצ'י לא הייתה התעמלות כזאת, ועל מה? "נוראי"?! תקרא מה ביבי אומר: "הדברים המיוחסים בתקשורת לשרה אינם מייצגים את עמדתו של ראש הממשלה כלל וכלל". אתה שומע את ה "כלל וכלל" הזה? אתה שומע את הפחד? את הבהלה? מה הם יודעים שאנחנו לא יודעים?
- אני לא יודע. הרי אם ידעתי לא הייתי שואל אותך.
פורסם ב 27 בנובמבר 2009 06:59 במדור | 3 תגובות | אפשרויות
פרק מאה שלושים ושש: אם עברייה, מי יידע חייך ? (במיוחד אם את אמא של עורך דין)
מה בסך הכל רוצה אמא יהודייה?
שהילד יגדל ויתפתח. שיחטוף מה שפחות מכות בשכונה ובבית הספר, שיהיו לו ציונים טובים, חברים לא מקולקלים, בריאות, שהשכנים יתפוצצו, ושאחרי השירות הצבאי בקרייה הוא ילך ללמוד משפטים.
מה רציתי? לא הרבה.
אחר כך, כשזה קורה, מגיע השלב השני של החלומות: מה? רק עורך דין? אולי בכל אופן שופט? משהו במחוזי? בעליון? אולי היועץ המשפטי? פרקליט המדינה? אז לא רק השכנות יתפוצצו: כל המדינה תרד על ארבע. הבן שלה, היועץ. אחר כך בעליון. היה שווה לחיות.
השבוע, באופן אלגורי לגמרי, נולדה בארץ עוד אמא עברייה מאוכזבת. עד לשבוע זה נראה מבטיח: הוא גמר את ההתמחות, עבד כעורך דין פרטי ואז מונה לבית משפט השלום, אומנם בטבריה, זה לא המחוזי בחיפה או בירושלים, אבל זאת רק ההתחלה, הכל היה בסדר. אלא שאז, פתאום, הוא עשה מהלך שמשבש את הכל ועוד בתיק שאף אחד לא היה מאמין שזה אמיתי: המדינה תבעה קטין על שהשליך אבנים על ניידת. תיק פשוט של ילד ערבי, שחשב שהוא גיבור, ושצריך להכניס לו בראש או בכל מקום אחר שזה לא ילך. ואז משום מקום, השופט, ששמו יובל שדמי החליט שלא להטיל מאסר בפועל על הילד, ואף הוסיף ואמר שהבקשה להטיל על הילד מאסר "עומדת בסתירה מהותית לעקרונות הצדק וההגינות המשפטית." במקום זה הוא הטיל עליו קנס ומאתיים שעות עבודות שירות, ומשום מה, גם שלל ממנו את רשיון הנהיגה לשנתיים.
יכול להיות שאם השופט שדמי היה מסתפק בהחלטתו המשונה, העסק עוד היה עובר איך שהוא, אלא שבנימוקיו לעונש יצא יובל שדמי, השופט שעתידו מאחוריו, מעורו, כדי לנמק את החלטתו שלא להטיל מאסר על הנער הערבי. וכך אמר (בהשמטות מובנות):
"טענת המדינה באשר לשפיטה אינדיווידואלית בכל מקרה ומקרה בפני עצמו, בהתעלם מהתמונה הכוללת שבתה את ליבי לרגע, ותחילה נטיתי לאמץ אותה, בבחינת "אני את נפשי הצלתי", אך ככל שהגיתי בכך, הגעתי למסקנה שאם כך אנהג אעשה שקר בנפשי".
"על פי מבחן התוצאה, מדינת ישראל פועלת למעשה, באמצעות רשויותיה השונות, בשני מסלולי אכיפה מקבילים ושונים מהותית, ביחס לעבירות אידיאולוגיות של קטינים, שעניינן תקיפת אנשי כוחות הביטחון השונים. ביחס לקטינים מהמגזר היהודי, שעברו עבירות אלימות כלפי כוחות הביטחון בקשר ל"התנתקות" ולאירועים של הריסת מספר בתים ביישוב "עמונה", וביחס לקטינים המשתייכים לעדה החרדית שעברו עבירות אלימות כלפי כוחות הביטחון בהפגנות הקשורות לשמירת השבת, פועלת המדינה במסלול אכיפה שבו מקצת בלבד ממעשי העבירה מגיעים לשלב שבו ניתן גזר דין נגד העבריין, בעוד מרבית ההליכים נגד העבריינים מוקפאים או מתבטלים עוד קודם לכן, בדרכים שונות. במסלול זה, לא הוצג בפניו אף לא גזר דין אחד שבו נדון קטין למאסר בפועל, הגם ש"כל העם רואים את הקולות", לאמור, עשרות קטינים יהודים העוברים (ממניע אידיאולוגי) עבירות דומות לאלה עליהן נדון הקטין שבפניו, והדברים ידועים לכל, ולא הוכחשו כאמור לעיל."
"במסלול השני מבקשת המדינה ככלל, מאסר בפועל לקטינים ערבים, בעבירות אידיאולוגיות של תקיפת אנשי כוחות הביטחון, ובמסלול זה לא מעוכבים ההליכים, לא מוקפאים כתב אישום ולא ניתנות חנינות, והקטינים ברובם מורשעים ונדונים למאסר בפועל וכי אין להשלים עוד עם המשך קיומה של אפליה מגזרית שכזו, שבה משתלבים פסקי הדין של בתי המשפט כחוליות בשרשרת."
שמעתם דברים כאלה?! זה הרי מה שאתם אומרים לעצמכם בכל פעם שמשחררים את הנערים החרדים שגמרו לפוצץ לאיש משטרה את הפרצוף ולהצית חצי עיר, איך שיחררו אותם, וזה מה שאתם שותקים במקרה ההפוך. והנה, שופט עברי, יהודי, משלנו, אומר דברים שכאלה? לא ייתכן.
עובדה. אמר. שמו יובל שדמי. דף הביוגרפיה הרשמי שלו מספר שהוא נולד ב 1952, גדל בקיבוץ (אהה!! ועוד בעין שמר, השמוצניקים) לחם במלחמת יום הכיפורים (שמוצניקים!) ואחר כך היה חבר בקיבוץ מענית (שמוצניקים!) עד 1983. רק אז, בגיל 31 הלך ללמוד וסיים את לימודי המשפטים ב 1986. התמחה וגדל בפרקליטות המדינה (איך לא?! שמוצניקים!) עבר לצפון, וב 1998 מונה לשופט בטבריה. קריירה מאוחרת אבל בהחלט קריירה.
עד שבא השבוע ופתאום קפצה עליו הג'ננה.
אז הוא לא יהיה היועץ המשפטי לממשלה. גם לעליון הוא לא יגיע. אבל איך הוא אמר? "הגעתי למסקנה שאם אנהג אחרת אעשה שקר בנפשי" .
אני לא יודע אם אמו של השופט הנכבד יובל שדמי עדיין בין החיים, ואני מאחל לה אריכות ימים ובריאות. נחת כבר יש לך, הגברת שדמי. אז הוא לא יהיה היועץ המשפטי לממשלה. אצלנו, הצעירים אומרים על זה "ביג דיל!!"
תזכרו את השם הזה. יובל שדמי. קרוב לוודאי שלא תשמעו עליו הרבה בעתיד.
פורסם ב 12 בנובמבר 2009 19:48 במדור | 9 תגובות | אפשרויות
פרק מאה שלושים וחמש: מסיבה
1
אני נורא אוהב את צמד המלים 'מסיבת עיתונאים', במיוחד כשמשתמשים בהם במקרי רצח מזעזעים. ברוכים הבאים למסיבת העיתונאים, התמונות מזעזעות, הוא חתך אותם בסכין, ממש ביתר אותם. תינוק בן שלושה חודשים. מצאנו את הרוצח.
סיבה למסיבה.
השוטרים הסתפרו, ועלו על בגדי אלף, הפנסים נדלקו, וי.טי.אר. רץ, שחקו אותה.
הנה הרוצח רוקד בחתונת הנרצח: יש לנו המון תמונות כאלה, גם תמונות של הזוועה, ממש. אותן לא נראה, אבל נספר הכל. אם מסיבה, אז כמו שצריך. הנה התמונה של מצלמות האבטחה, תראו איך הוא נוסע על האופנוע. הכל אנחנו יודעים.
כולם היו במסיבה, ואחר כך הלכו ל after party בכל הערוצים.
מי יקבל את הראיון הראשון מבפנים?
רק! – בערוץ 2! – הוא מדבר! – לראשונה! -
2
בלילה שלפני כן המשטרה עשתה עוד מסיבה, ושם הודיעו שהמשטרה והשב"כ עצרו את יעקב טייטל מ'שבות רחל' שליד ירושלים. רוצח, מתנקש, מרעיל ילדים, שונא קר רוח, שרצח לפחות שניים, התנקש בשני פלסטינים, שני שוטרים יהודיים, וניסה לחסל פרופסור יהודי אחד שכותב ב 'הארץ'.
נראה לכם?
"סרק"! "סרק"!
יעקב טייטל: תמונה עם ילד.
עזוב, זה לא יכול להיות. שתים עשרה שנה בן אדם בונה מחסני נשק ופצצות מתחת הבית?! בתוך ישוב? הכל מזימה של השב"כ! הם סיפקו לו את הנשק כדי ללכלך על כולנו.
"סרק"! "סרק"!
זה הכל כדי לטרפד לנאמן את השינוי בפרקליטות. זה כי הם לא מצאו את הרוצח מראשון. זה כדי להתחנף לאובמה.
"סרק"! "סרק"!
הוא ניסה להרוג את שטרנהל? כזה רוצח ולא מצליח לדפוק איזה שמאלני? נראה לך?! וההומואים? לא הגזמתם!?
הכל "סרק"! "סרק"!
וראיתם איך פתאום כולם השתתקו? זה כי הוא בעצם סוכן של השב"כ ומישהו חשף אותו לפני הזמן. ואולי חשפו אותו כי האמריקאים היו מוכנים להחליף אותו עם פולארד וכאן מישהו לא רצה? לא ככה?
"סרק"! "סרק"!
3
לא עברו כמה שעות, והתחילה המסיבה של הרוסי הרוצח. רוסים זה רוצחים. קווקזים. זה מסורת אצלם. מליון וחצי עולים שבנו כאן את המדינה בעשרים השנים האחרונות, ככה, בהבל פה, עושים מהם רוסים=רוצחים. כל כך פשוט וקל.
טבח.
באמת?
יש לי שאלה אליכם: וטייטל? הוא יודע עברית? מה? לא? והוא לא בא מאיזה שהוא מקום? לא מהתפוצה של גולדשטיין? כן, זה, הקדוש, הדוקטור. עשרים ותשעה הוא שחט במערת המכפלה. בדם קר. תוסיפו לזה את הרשימה שעוד תתברר של קורבנות טייטל, ותגיעו למספר מבהיל של נטבחים. בקור רוח. בפראות.
ובכל אופן –
מישהו יעז לומר שכל האמריקאים רוצחים? או אולי זונות?
עזוב, אלה אמריקאים, לא פראים קווקזים.
4
לקראת סוף השבוע היו עוד כמה מסיבות. סגן מפקד חיל הים, כתבנו הצבאי, וגם ראש הממשלה. כל אחד והמסיבה שלו.
מבוא למסיבת עתונאים. צילום: דובר צה"
ולמראה הארגזים של הטילים לחמאס ולחיזבאללה, אתה מבין שבפעם הבאה זה לא יהיה סרק. זה יהיה אמיתי וכואב. תחת דגל גרמני או מאוריטני מגששות הספינות בכל לילה כדי לתכנן איך להרוג אותי.
איזה מסיבות יהיו כשזה יתחיל: ראש הממשלה וראש אמ"ן, ושר הביטחון וחוזר חלילה.
5
6
הגיבור האמיתי של השבוע היה משה לדור. "פקיד" הם קראו לו בלעג, "הפקיד" צריך להתכופף מפני ששר שבא והולך מחליט שהוא "משאיר את חותמו" על מערכת הצדק הרופפת של מדינת ישראל.
פרקליט המדינה משה לדור: סיפור של אומץ לב. צילום:לימור אדרי, "הארץ".
"הפקיד" עשה מה שפקידים נאמנים למדינה צריכים לעשות: לעלות לגג הבניין ולהתריע, לצלצל בפעמונים, יהיה מה שיהיה. יכול להיות שיזרקו אותו, יכול להיות שיירקו בפניו, אבל בערב, מול הראי והשיער המידלדל הוא יוכל לחייך, לכבות את האור, וללכת לישון בשקט. הוא מילא את תפקידו, הוא אמר את האמת שלו, הוא לא התכופף, והלוואי שהוא יהיה מופת לאנשים אפורים רבים ששמעם לא יצא, אך הם יושבים על גשרי הפיקוד של חיינו כאן, ומבטיחים שלא נעלה על קרחונים שיבקעו את בטן הספינה הרעועה.
- שנארגן לו מסיבה קטנה?
- השתגעת?!
7
באמצע השבוע הגשם פסק. "סופה" הם אמרו. ירד גשם במשך יום וחצי, והוא יבש כלא היה.
כשהשמש יצאה, הפיליפיניות החרוצות הוציאו את המבוגרים התשושים שתלויים בהם, לנוח בשמש. אחת מהן החנתה את כיסא הגלגלים ליד הטלפון הציבורי ברחוב עמק רפאים, והתקשרה משם לפיליפינים.
כשגמרה לדבר הם המשיכו בטיול לכל אורך הרחוב ואחר כך חזרו לבית הריק. רק האישה הזרה, והאישה התשושה שתלויה בה.
תזכרו אותה לפני מסיבת העיתונאים הבאה שתדווח על הגירוש הגדול של האנשים האלה.
פורסם ב 6 בנובמבר 2009 00:00 במדור | 3 תגובות | אפשרויות
פרק מאה שלושים וארבע: אבן דרך.
זהו. תמו 12 שנה במקום עבודה. הייתי כתב בטלביזיה, הייתי גם מנהל, למדתי, ויום אחד בא אבי ערמוני אלי למשרד וסיפר לי על ה'קרן החדשה לישראל'.
שישה חודשים אחר כך כבר הייתי שם. עזבתי את "מבט שני", את החיים שהשקעתי ברוממה, את המסך, את הדימוי, את הימים של ערוץ יחידי וממלכתיות נוטפת חשיבות, והלכתי לעשות משהו שלא ידעתי עליו כלום. שתים עשרה שנה, מסביב לשעון עבדתי ב 'קרן החדשה לישראל', ראיתי כיצד מתוך מחשבה ואחריות, מתוך מסירות נפש אמיתית, קבוצה נפלאה של אנשים נלחמת יום יום ושעה שעה, על זכותם של הקולות הבלתי נשמעים בחברה הישראלית לקחת חלק בשיח על עתידם. ראינו אזרחים מתארגנים ומשנים את פיסת עולמם, לוקחים אחריות לגורלם, לגורל החברה שסביבם, הם וקבוצה של כמה אלפי יהודים מחוץ לארץ שפתחו את הכיס כדי שישראל תהיה מקום טוב יותר.
אנשים מסביב, קראו לנו בוגדים, ירקו, העליבו, קיללו. מה שהיה עבודת קודש נהיה כמעט קידוש השם.
כשהעמסתי כמה קרטונים עם ניירות וחוברות מאד מעניינות שצברתי (דו"ח ועדת אור, דו"ח על מצב התעסוקה בדרום, זיהום ברמת חובב) על המכונית בדרך הביתה, חשבתי שצריך להיות לי סיפוק. הקמנו, תרמנו, עשינו. מאות ארגונים בכל רחבי הארץ, הם עדינו, ארגוני איכות הסביבה, איכות השלטון, הארגונים הערבים, האתיופים, מערכת ההדרכה בדרום ובצפון, המון שתילים שחלקם גדל ושגשג: "ידיד" "פידל" "אחותי" "איתך" "אדם טבע ודין" "יב' בחשוון". ויקי כנפו. חנה זוהר. נגיסט מנגשה. חסן ג'בארין. אמירם גולדין. במבי. שלמה בריהאן. ירונה, סולטאן, נטע זיו. נעמי. וגם פיטר אדלמן. מרי אן סטיין. אלן סולומונט. אלינור כהן. כל יום לפני השינה הם חושבים איך מחר הם יצליחו, איך יתרגמו את האהבה שלהם למשהו שהם יכולים להיות גאים בו.
ויש גם הדמוקרטיה הישראלית שעודנה פועמת. זאת תרומתנו הקטנה.
יחד עם ראש עיריית אום אל פחם ועוד אנשים בעת הפגנה בכניסה לעיר.
כשהגעתי הביתה ישבתי מול המחשב והקרטונים שידעתי שאף פעם לא אפתח אותם, ונכנסתי למצב רוח עגום שפוקד אותי לפעמים וחשבתי על הכישלון: אין שלום, יש יותר גזענות והסתה של קבוצה כנגד רעותה, יש שחיתות שלטונית, יש הדרה של חלשים, יש פערים כלכליים נוראים. וחסר איזה עשור שנים באמצע. מה עשיתי?!
איזה חרבון.
ובכל אופן: ניסינו. כמון שדב לאוטמן מנסה בשארית כוחו לשנות את החינוך בישראל, כך עשינו בכל תחום: בחינוך, בזכויות הנשים, במאבק לשוויון בין כל הזרמים ביהדות, במאבק הרואי כנגד אפליית ערביי ישראל ורמיסת הזכויות של הערבים בשטחים, מאבק לזכויות של הומוסקסואלים ולסביות, מסע מר ומייאש כנגד האלימות כלפי נשים. פעם הייתה לי הזכות לנסוע עם אורי פינקרפלד, לוחם הפלמ"ח הקשיש, כדי לשמור על כמה עצי זית בכפרים ליד שכם. הוא רצה לבנות להם רחבה ליד המעין, לתקן צינור שחובל. הפלחים הפלסטינאים לא קראו לו, אבל הוא בא. כמו נשות המחסום. כמו שוברים שתיקה. מודחים, שנואים, משתדלים, נאחזים בציפורניים. הארץ הזאת היא שלו והיא באחריותו. זה הכל.
למדתי ממנו. 'אני צריך 6280 שקל' הוא אמר, 'להחליף את צינור שהחבר'ה מאלון מורה שברו'. חבר'ה, הוא קרא להם. הם שברו. הוא יתקן.
במשך 12 שנה הייתי תמונה קטנה בפאזל המורכב והמסחרר של החברה האזרחית במדינת ישראל, שריד אחרון לשותפות עם יהדות ארצות הברית שהולכת ומתרחקת מעלינו. חוליה בשרשרת המזון שניסתה להביא אמצעים כדי להסדיר את העניין. לבנות שיטות עבודה. להשפיע. להיות פתטיים אבל מפוכחים לגמרי. לא סחרנו בנשק, לא חילקנו שוחד, בלבלנו את המוח עד שהצד השני התעייף או נבהל. זה לא קרה תמיד, אבל יחד עם העיתונות החופשית ובית המשפט העליון, רצנו קדימה בכל הכח כדי שלא להיכנס בקיר שמאחורינו.
בינתיים הקיר מאחורינו מתקרב, אבל אנחנו עוד רצים.
ניסיתי.
תודה שנתתם לי את ההזדמנות.
פורסם ב 29 באוקטובר 2009 18:22 במדור | 16 תגובות | אפשרויות
פרק מאה שלושים ושלוש: היום שבו ההיסטוריה הפכה דף.
1.
- תגיד –
- כן?
- מה עושים עם דו"ח גולדסטון?
- פיני גרשון.
- מה פיני גרשון?! אני שואל אותך מה עושים עם דו"ח גולדסטון!
- פיני גרשון.
- שוב?! הרי יעצרו לנו אנשים! הרי זה יגיע להאג ויימרח על שנים וישגע את כולנו!
- פיני גרשון.
- אני לא אחזור על השם הזה. מה איתו?
- הרחיקו אותו והוא לא ירד.
- אבל הוא כן ירד בסוף!
- כן, אבל ראית איך הוא עמד כמו יהודי גאה באמצע האצטדיון של הגויים ועשה מהם קרקס? עצרו את המשחק לחמש עשרה דקות, זה כאילו הוא לא ירד. אני בטוח שבלב הוא שר את 'התקווה' ואנחנו לא שמענו.
- מה 'התקווה'?! איזה 'התקווה'?! הוא סתם פרחח, כזה שיחתוך אותך במסלול, יזרוק אשפה מהחלון, יאיים על הסביבה, גזען קטן, תוקפן, "מקצועי" כל כך שהוא שלא יכול לזוז בלי איזה השתטחות על קברי צדיקים. ובסוף –
- מה קרה בסוף?
- הרחיקו אותו. נשיא הכדורסל של אמריקה הודיע לו שאם הוא לא עף תוך שתי דקות, הוא והקבוצה שלו לא ייכנסו יותר בשערי אמריקה.
- כן, אבל יהודי גאה לא מורחק כך סתם.
- סתם?! הוא גם הורחק וגם השאיר סירחון מביך בכל העיר ובעיתונות ובכלל-
- אבל הוא נלחם. הוא ושמעון שאמר שהשופטים בני זונה. לא בדיוק במלים האלה, אבל בערך. פיני הוא בר כוכבא. פרס ישראל הייתי נותן לו! פרס נובל במקום השמאלנית הזאת המתולתלת ששכחה לייבש את השערות!
- אתה באמת לא מבין?
- מה?
- שכמו שבסוף פיני ירד גם במקרה הזה בסוף אנחנו נקים את וועדת החקירה ונכניס לראש שהמציאות השתנתה?
- אז אתה אומר שאם זאת המציאות אז גם הבנייה בהתנחלויות תיפסק?
- כן. אלא אם כן אתה לא רוצה לשחק ב NBA או בכל ליגה אחרת.
- פחחחחחחח!
- מה קרה לך?! נהיית טוקבקיסט?
- אני?!
2.
- תגיד –
- מה?
- אין לך בושה?
- מה עשיתי?
- לכלכת על פיני גרשון ומכבי כשעוד לא הספיקו לקבור את המנהל המיתולוגי.
- מיתולוגי?!
סטריפ מתמונות בעניין. צילמו: ניר קידר, ספי גריזו, תומר גסלבאום.
- כן. מיתולוגי. אנחנו לא נשכח אותו.
- למה מיתולוגי?
- לא ראית מה שרת המדע והספורט אמרה עליו? אבידה לאומית.
- כלומר, אסור לדבר?
- אסור. לא כשהמיתולוגי עוד לא הספיק להתקרר. לא עליו, וגם לא על המאמן המיתולוגי ולא היושב ראש הסופר מיתולוגי.
- המנהל? מה בדיוק מיתולוגי בו?! זה שהוא אסף את המגבות ספוגות הזיעה של אולסי פרי ולבן מרסר והתנגב איתן? מה מיתולוגי?
- אתה לא מבין כי אתה בעצם לא אוהב כלום: אתה לא אוהב אף קבוצה, אין לך חברים, אתה לא אוהב את המדינה, זה רק אתה, ואתה ואתה –
- ואני מיתולוגי?
- אתה?! שמאלנים לא יכולים להיות מיתולוגיים. מיתולוגי זה, זה , זה –
- כן? מה בדיוק עושה מישהו למיתולוגי?
- זה שהוא מיתולוגי. אתה סתם פתולוגי.
- או.קיי.
3.
-תגיד –
- מה עכשיו?
- אתה יודע שמוני פנאן קיבל פרס פרס על מפעל חיים?
- פרס מה?
- על מפעל חיים.
- ומה היה המפעל שלו? שוחד לשופטים?
- אתה פשוט מנוול. הגופה המיתולוגית שלו עוד לא הספיקה להתקרר ואתה מלכלך. זאת נבלה.
- מאיפה המילה הזאת? לאן נעלם המניאק? הבוגד? הזבל?
- זה שמעון אמר. פיני פשוט סירב להתראיין. בשעות הכי קשות צריך לשמור על סטייל.
- אהה.
4.
- תגיד –
- מה?
- אפשר לשאול אותך שאלה לא על מכבי?
- בבקשה, תשאל.
- למה שר הביטחון נסע לפריז?
- כדי לעזור בשיווק.
- שיווק של מה?
- של מערכות ביטחוניות שישראל פיתחה.
- איך פיתחה?
- על חשבון תקציב הביטחון. אני חושב, לא?
- בהחלט. ומה היה צריך שר הביטחון לעשות בפריז?
- ממה ששמעתי בטלביזיה – יחסי ציבור לחברות שמייצרות ציוד ביטחוני.
- שמוכרות למי?
- לכל מה שזז.
- יפה. ומי יקבל את הרווחים? הרי אלה חברות רגילות, של בעלי מניות, אלביט למשל –
- החברות, אני חושב.
- אם כך, למה החברות האלה לא משלמות 2500 יורו ללילה במלון ששם ישן איש יחסי הציבור שלהם.?
- אלה חברות מרוויחות, לא סתם משרד ממשלתי.
- אוקיי. הבנתי.
-אתה יודע? השאלות שלך בעניין של ברק מוכיחות שאתה לא לגמרי אדיוט.
- עוד פעם אתה מלכלך על מוני ז"ל?
- לא, לא. זה בסדר. סתם הרהור.
5.
- תגיד -
- שוב אתה?
- כן. אולי אתה יודע למה שר הביטחון לא מגיב לכל העניין הזה של המלון בפריז?
- מה אתה רוצה שהוא יאמר?
- אני יודע? אולי שהוא מצטער, אולי שהוא מחזיר את הכסף.
- למה שיחזיר את הכסף? זה המשרד סידר לו את המלון.
- נכון, אבל 2500 דולר ללילה?
- יורו
- יורו. בחשבון שלי זה 13,800 שקלים.
- נכון. אבל בדולרים זה פחות.
- ???
- סתם, סתם.
- אז למה הוא לא מדבר?
- הוא מחכה שדליה איציק תשלם ראשונה.
- אתה צוחק.
- נכון. הוא פשוט לא רוצה להצטרד בדיוק כשהמלחמה מתחילה. אז הוא ידבר.
- זה דווקא הגיוני.
6.
- תגיד -
- מה?
- אתה מוכן לוותר על המינוי למשחקים של הפועל ירושלים אם ימצאו שגם אתם הייתם חברים בבנק של מוני?
- בהחלט.
- אז אתה אידיוט. ככה לא אוהדים קבוצה.
- איך אוהדים?
- עם הלב. עם הביצים. אתה חושב יותר מדי. תן לי לשאול אותך עוד שאלה -
- בבקשה.
- ואם יתברר שראש הממשלה אהוד אולמרט באמת גנב כסף מעשה מונקי ביזנס אתה יורד מהארץ ומתחיל להפגין נגד ישראל?
- לא. אבל -
- בלי אבל. אל תהייה לי גיבור. אתה לא ילד.
- בזה אתה צודק.
- אתה רואה?
פורסם ב 23 באוקטובר 2009 05:48 במדור | 3 תגובות | אפשרויות
פרק מאה שלושים ושתיים : בית המשפט לא משתתף בצער.
בעוד דקה לא יישמע עוד קול אחד שפוי. בעוד דקה גרוסמן יהיה בוגד, ונורית אלחנן תהייה בוגדת, ופרנקנטהל. הוא הכי גרוע. הוא וליאונרד כהן.
בעוד דקה, כשכולם ייראו את הקלטות האלה מתורכיה, עם הכדורים בסלאו מושן מפוצצים עוללים במחסומים, נתאחד במעגל אמיץ, כי המצב שם בחוץ נהייה נורא, ואנחנו יודעים, ואנחנו מאמינים, ואנחנו מתפללים שאנחנו לא מרסקים ראשי עוללים על קירות, ולא טובחים ילדות מחייכות בכוונה תחילה. לא בטעות, לא בכוונה תחילה, פשוט לא.
אתם לא תגידו לנו שאנחנו כאלה. תחושת המצור מתהדקת, אנחנו יודעים שרוצים לגרש אותנו מכל מקום, רוצים להשמיד אותנו. לכל המשמיצים זה לגמרי לא איכפת. הורים שכולים?! אתה אומר, אנחנו מבינים, אבל בשבוע כזה?! עם התמונות האלה?! כשישים מליון תורכים וכמה אלפי אל קעידה מצטרפים לחגיגה ורוצים להרוג ולגרש אותנו, דווקא כעת אתם באים להטיף לנו מוסר?
זהו, שאני לא.
בסך הכל קראתי את הסיפור הקטן, הרפורטז'ה שכתבה ד"ר נורית אלחנן מבית המשפט העליון בירושלים, מישיבתו ביום רביעי האחרון, היום שבו התפרסם דו"ח לינדנשטראוס על שר הביטחון והמערכת המהוללת עם המלון של נפוליון. 2500 יורו בלילה. אני הייתי באיזה יום עיון בתל אביב ולא הספקתי להגיע, אבל המעט שאני יכול לעשות הוא לתת את השטח שניתן לי כאן במתנה לד"ר אלחנן, כדי שעוד כמה מאות אנשים יקראו.
את החוכמות שלי אני יכול לשמור לפעם אחרת.
בית המשפט אינו משתתף בצער / נורית פלד אלחנן 14.10.2009
ביום רביעי נכחנו – חברים מתנועת לוחמים לשלום, חברות מחסום וואטש, חברי פורום המשפחות השכולות למען שלום, ודויד גרוסמן - בשימוע בבית הדין הגבוה לצדק בעניין סגירת תיק החקירה (מחוסר ראיות) של הרג עביר עראמין בת העשר לפני כשלוש שנים.
השימוע שנקבע לאחת עשרה ולאחר מכן לתשע ולאחר מכן לעשר ולאחר מכן לאחת, התחיל בשתיים. עיתונאים התרוצצו במסדרון (מי מת? ילדה? באמת? תסלח לי אדוני מתה לך ילדה? כן. אז אתה בסאם עראמין? לא אני רמי אלחנן. אוי סליחה. איפה עראמין הזה? ומי אתן? אנחנו ממחסום וואטש. מאיזה מחסום? מה אתן עושות כאן? ומי את? אני חברה. של הפלסטינים האלה? כן. איך זה? איך זה קורה? יכולה להתראיין? גם לך מתה ילדה? באמת? מתי? ממה? איך קראו לה? ובכל זאת את איתם?) אבל אף ישראלי לא דיווח בסופו של דבר על האירוע.
סלווא ובסאם עראמין אינם יהודים ואינם ישראלים. הם חיים תחת כיבוש אכזר וכבר התנסו בכל מה שיש לו להציע: גירוש, כלא והרג בתם הקטנה עביר מכדור גומי שנורה לכאורה מרובהו של חייל משמר הגבול שישב בג'יפ ממוגן והוציא את קנה רובהו מן החור המיועד לכך לכאורה וכיוון וירה לכאורה לעבר ראשה של הילדה שעמדה לצד אחותה ליד קיוסק וקנתה סוכרייה לכאורה בהפסקה שבין השיעור הראשון לשני. הקליע נמצא תחת גופה של הילדה והועבר לרשויות. עדי ראייה, כמו גם שוטרי משמר הגבול, העידו שלא הייתה שום סכנה לכאורה לחייהם ושהירי נעשה בניגוד להוראות, אם נעשה. שני פתולוגים העידו שמן הסתם השבר שנגרם בגולגולתה הקטנה של עביר הוא שבר שיכול לכאורה להיגרם מכדור גומי. הרופא המטפל בהדסה אמר שלא היה זה כדור חי. קלטת השחזור של האירוע לא נמסרה לסנגור ולא לבית המשפט כי החיילים הרופא המטפל בהדסה אמר שלא היה זה כדור חי. קלטת השחזור של האירוע לא נמסרה לסנגור ולא לבית המשפט כי החיילים שלכאורה ביצעו את הירי, כלומר הוציאו קנה רובה דרך חור שחורר במיוחד למטרה זו, כיוונו וירו על ראשה של הילדה עביר, מככבים בקלטת.
סמדר אלחנן, ז"ל (מימין) ועביר עראמין ז"ל משמאל
פרקליטת המדינה, עילגת, לא מעודכנת ולא מסורקת, עומדת כמו מ"מ טירונים בגבה אל הקהל ומפריכה את כל הטענות: אז מצאו קליע. אז מה? מיודע כמה זמן הוא רבץ שם? אז אנשים העידו אז מה? הם יכולים (הערבים האלה) לומר כל דבר, זה כבר עדות? אז לא זרקו שם אבנים אז מה? זרקו ברחוב הסמוך. אם אתה היית במקומי, היא צוחקת אל מיכאל ספרד, כבר היית עושה מזה מטעמים.
מטעמים.
השופטת בייניש מזכירה לספרד – פעמיים - שכבר היו מקרים מעולם והחיילים מעולם לא עמדו לדין ולא הואשמו במאום אז מוטב שירד מזה. הפרקליטה צוחקת: היה לי העונג להיות במשפטים כאלה.
מטעמים. עונג.
אבל סלווא ובסאם עראמין אינם יכולים לתבוע דין צדק אלא מבית הדין של הישראלים. הם דורשים שהאמת תצא לאור בבית המשפט של הכובשים. של ההורגים. "כדי שאוכל לנוח וכדי שעביר תוכל לנוח," אומרת סלווא לעיתונאים. הפשע המושלם כתב פעם ז'אן פרנסואה ליוטארד, איננו רק ההרג אלא השתקת העדות, והשתקת קולם של הקורבנות. והעוול הגדול ביותר שאפשר לעולל לקורבן הוא האילוץ לבקש צדק אצל מעניו.
כפי שהבהירה השופטת בייניש בהערותיה לספרד, דמם של פלסטינים מותר בארץ הזאת. מעולם לא נענש איש על הרג פלסטינים – ילדים, מבוגרים, יילודים, זקנים. כל הרוצחים היהודים מתהלכים בינינו, חופשיים ומאושרים.
הרוצחים שלנו, המתאבדים הפלסטינים, לפחות פוטרים אותנו מלשאת את נוכחותם בעולם באמרם תמות נפשי עם פלשתים. רוצחה של עביר עראמין בוודאי בילה בפאב באותו ערב (איזה יום נאחס! נכנסה לי ילדה לכוונת.) וימשיך לבלות בעוד הרבה פאבים בעוד הוריה של עביר מחפשים צדק אצל הכובש, אצל הנוגש.
בני יגאל בן ה-17 ישב כל היום באולם בית הדין והבעת זוועה על פניו. בלילה המריא לאושוויץ עם בני כיתתו.
למענו ביקשתי, התפללתי, ייחלתי, כמעט צעקתי שהשופטות המנומנמות – בייניש-ארבל-פרוקצ'ה- תמצאנה ניצוץ של אנושיות בעצמן, להישיר מבט אל סלווא שלא חדלה לבכות, אל בסאם שהחוויר והלך, ולומר: בית המשפט הגבוה לצדק משתתף בצערכם על מותה של עביר הקטנה.
זה לא קרה.
פורסם ב 16 באוקטובר 2009 18:13 במדור | 5 תגובות | אפשרויות
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.
