אות שני לקין
כל חייו נע ונד בעולם, מוגן באות שהמקרא לא מוסר עליו אף ברמז. מפל הדרכים שטף ממנו את זעמו. אפילו הזונות חיבבו אותו על עדינותו. על כל כוס ששתה, על כל גו שליטף, בכל ספר שפתח, השאיר טביעת אצבעות.
פורסם ב 8 ביולי 2008 21:44 במדור כתוב באבק | 6 תגובות | אפשרויות
Three very short stories
Three very short stories by Alex Epstein
From the book Blue Has No South
Translations into English: Rachel Tzvia Back
Jung's Nightmare of Watches
Except for the one sentence pierced by the explicit word "reality", almost nothing of what is written here happened in the distant summer of 1926, when Karl Jung, the psychoanalyst, gave his mistress a gift: a watch without a minute hand. He asked her to wear the watch even in her sleep, as this watch, he said, measures the time of love.
A few days later Jung's mistress ran into Jung's wife while she was standing and looking into the window of a painting supplies shop on a
Another Proof of Existence
In an inner pocket in the jacket of the dead Angel was a card stating that his organs should be donated to art.
Memory Card
In this story too, time is just a provision for the road. In the winter they buy a digital camera as a surprise for the grandchildren, but they don't know how to connect it to the computer they bought a year before. In the meantime, until the grandchildren come to stay with them in the summer, the old couple takes photos of each other. In March the old woman dies in her sleep. The husband finds the instruction booklet which came with the camera and reads about pixels and digital zooms, about jpg and avi files, and other such strange and miraculous concepts. In May he finishes the instructions manual and pulls the 256 mega-byte memory card out of the camera. He puts it in his wife's jewelry box and closes the lid.
פורסם ב 24 באוגוסט 2007 14:02 במדור קרני ירח תגובות נעולות | אפשרויות
הסיפור הקצר ואהבה
אולי יירד גשם. כך יפתח הסיפור שאכתוב לך. בינתיים אני יודע מעט מאוד על הסיפור הזה: הוא מתרחש בשש בבוקר, כשכל חתולי הרחוב ישנים מתחת למנועי המכוניות. האיש עם מפוח העלים לא צפוי להגיע לפני שבע וחצי. דממת הרחוב מופרת בהמיית דפים. אישה צעירה זורקת ספרים מקומה שניה: קארבר, אוקונור, בארת, פיילי, בארתלמי. לא עובר זמן רב ומהחלון מושלך מילון ישן ומרופט, יידיש-צרפתית-יידיש. חבטה עזה נוספת במדרכה. זהו צ'כוב, מבחר, ואחריו עוד ועוד ספרות רוסית מתעופפת למדרכה: דוסטוייבסקי, בולגקוב, זמיאיטין, ופתאום תריסר רוסי של נבוקוב. הערבוביה מתגברת; שני ספרים של רומן גארי, בעקבותיו תריסר סיפורים נודדים של מארקס, מילן קונדרה, הקיביריאדה של סטניסלב לם, , גי דה מופאסן, אוסף של קורטאסר, חמישה או שישה ספרי שירה. אחד מהם – אולי דן פגיס, אולי אי. אי. קאמינגס - מקפץ על הכביש כמו אבן עגולה שמדלגת על מי אגם. גבר צעיר שצופה במתרחש על המדרכה הנגדית חוצה את הרחוב אל מבול הספרים. הוא מרים אחד מהם, וקורא התחלה או סוף או אמצע של סיפור. "הם נפגשו ביום הקצר ביותר של החורף". בינתיים עוד ספרים מתעופפים, אחדים מהם פוגעים באיש שפותח ספר נוסף: שירה של עגנון, אורסולה לה גוין, יואל הופמן, הפיל נעלם של מוראקמי, עוזי וויל, רולאן בארת, ראובן מירן, כרכי אלף לילה ולילה, גרהאם גרין, דויד גרוסמן, ועוד. גם בספרי השירה הנוספים הניקוד מחזיק מעמד. "הסיפור הזה מתחיל ברציף רכבת ומסתיים ברציף רכבת..." ספרים אחדים קופאים לרגע באוויר, ואחרים, שמושלכים מעלה באלכסון, רוכבים קדימה על זרמי אוויר, לפני שגם הם מתנפצים על האספלט. "...מהחלון שוב אפשר לראות צללית של עץ דולב וכל כך הרבה כוכבים..." האלף של בורחס נופל אך לא מגיע לשום מקום; בין חורבות הספרים מתגלה ספר של קאלווינו. אחר כך משייטים מטה רומן גארי, טוני מוריסון, אלף לבבות של צלקה, וולטר בנימין, קורדווינר סמית. ייתכן ששניים או שלושה מהספרים נכרכים זה בזה באוויר, כמגינים זה על זה מפני הנפילה. עוד מעט יגיע תורם של הבגדים, כלי המטבח, דיסקים, כסאות, אלבומי תצלומים, מסך מחשב ועוד ועוד. אבל זו רק קומה שניה, ואולי יורד גשם. בית, רחוב, ספרים.
למרות הכול, זה יהיה סיפור אהבה.
פורסם ב 31 ביולי 2007 21:16 במדור קרני ירח תגובות נעולות | אפשרויות
גירסאות היסמין
היה ערב של אביב. נחל דק של ריח יסמין חילחל במפתיע אל חדר פנימי, מוקף קירות מרובים, חדרים אחרים, איש אינו שומע את מה שאומרים בפנים, חפצים נופלים, ואין חלונות, איש אינו רואה את הצללים הנאבקים, מימים רחוקים, אלוהים, שומע, רות עבור. בסופו של דבר, איך היום אומרים? גירסה מול גירסה.
הוא חייך וסימן בידו. תתקרבי אלי, בשביל מה, אני רוצה שתגעי בי, בבקשה לא, אולי קודם ביקשתי אבל עכשיו אני מצווה. היא התקרבה אליו. עיניה הירוקות פעורות לרווחה. בבקשה לא, בשביל מה חשבתְ שקראתי לךְ, לא ידעתי אבל לךָ לא מסרבים. בדיוק, לא מסרבים. עכשיו תניחי את היד החמודה שלךְ כאן. אלוהים. רות עבור, אני מתחננת, אני אישה נשואה. הוא ליטף את לחיה. משי שלי. בבקשה, אני אישה נשואה. הוא הרחיק את כף ידו ואז היכה אותה בכל הכוח. ושוב, באגרוף קמוץ. את תסתמי, זונה. מה חשבת לךְ, להתהלך מולי חצי ערומה, השיער השחור גולש עד התחת, העור רטוב כל הזמן, מנצנץ, כוכב קטן שלי, את מגרה אותי. אלוהים. רות עבור. תורידי את השמלה. הדמעות חורטות על הפנים את נהרות העצב. ממעמקים קראתיך יהוה. עין אחת חצי עצומה. הוא הרים את הגוף מהמרצפות הקרות, הצמיד אותה לקיר. תלש השמלה כמו הייתה עשויה מנייר. על הנייר הזה כתובות המילים האגדתיות של משורר תהילים, גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא. עד אנה יהוה תשכחני נצח עד אנה תסתיר את פניך ממני.
הוא התחיל לינוק את פיטמותיה. תשירי, ג'אז הוא פריס, פריס היא ג'אז. אני לא מבינה, בבקשה אל תכה אותי שוב, אני לא הבנתי, מה תרצה שאשיר. מטומטמת. אחז בגרונה והתחיל ללחוץ. אם רק ארצה, צחק, תראי איך חייךְ אוזלים בין אצבעותיי, היפרדי, נסי לצעוק, נו למה את לא צועקת, בידו השנייה פישק את רגליה. את בהמה. לפתע שיחרר. את רוצה את זה, נכון, את רוצה אותי, עכשיו זו ההזדמנות האחרונה שלך, אמרי לי. את האמת. הרי אני יודע שאת מעוניינת. לחישה מבין שפתיה הסדוקות. לא. אני אישה נשואה. ויטלטלה אנה ואנה. לב טהור ברא לי אלוהים ורוח נכון חדש בקרבי. אני אזיין אותך, גם את בעלך אני אזיין, תצרחי עכשיו, תצרחי אמרתי לך, והיא צורחת, אעשה כל מה שתגיד לי, אלוהים. רות עבור. כל מה שתגיד לי. תרדי על הברכיים. הוא שלף את אבר מינו וריפרף בו על שפתיה. תלקקי ואחר כך תמצצי. היא מצצה, כן, כשאת רוצה את יכולה, חתולה מתוקה שלי, איך שראיתי אותך בפעם הראשונה ידעתי. הוא כרע לצידה ונישק אותה בפה. חמודה שלי. גרר אותה בשערות למיטה. אלוהים שלי.
רות עבור. מי יאמין לך, הא? הוא חדר אליה. יורד ועולה. בכיה חרישי. ריח יסמין חלחל אל תוך נחיריה. זיעתו ניגרת על שדיה. נכנס ויוצא. הדם קפא בעורקיה, או, אם זרם הדם, אז לאט לאט, על קצות האצבעות. אני אוהב את הנשימות שלך, תנשמי אהובתי, תנשמי. אההה... אם לפני מותו של אדם חולפים המראות מבעד לעפעפיים, אז מי זו הילדה הקטנה החמודה הזו, זו אני, רוחצת על שפת הנהר. ומי זה הגבר המזוקן שמניף אותךְ בזרועותיו, עוזב לרגע ואז תופס, אתְ ציפור. זה אבי, אהבתי אותו נורא. ומי ישן לצידךְ על מצע עשב לאורם הרך של כוכבי ליל? זה בעלי, אישי הראשון, אני מתגעגעת אליו. הוא לא ישוב אליךְ. הוא הירפה ויצא ממנה בזעקה, גמר על ביטנה. ויקח את כף ידה בין ידיו. תמרחי על בטנך. קם להתנגב ושטף את פניו. מחייך, שב ונשכב לצידה. את ידו האחת הניח מתחת לראשו ואת ידו האחרת על צווארה. יפהפייה שחרחורת שלי. אני יכולה ללכת? איך תצאי ככה, כל הפנים שלך חבולות, תישארי עוד קצת. בבקשה תן לי ללכת. היית מתה, צחק, שיניו המושלמות הבהיקו לאור הנרות. את נהדרת. תשכבי על הבטן, בת שבע. בא לי עוד קצת.
לפעמים, בערב, כשהיא יושבת על המרפסת, עוצמת עיניים כדי שריח היסמין הנורא מהשיחים הפורחים בגן למטה לא יעקור שנית את ליבה, היא אינה יכולה עוד. היא רועדת ומתחילה לייבב כמו חיה, לא לבכות, רק לא לבכות, איייי, היא מייבבת או שרה בטירוף. בנה הקטן, מודאג, מחבק אותה כמה שיותר חזק. מה יש לך אמא. היא אינה מסוגלת לומר מילה. רעות הן כל המילים, רק יוצאות מן הפה וכבר מתחיל הזמן לפזרן לכל הרוחות. הרי מי באמת יאמין לה, וגם אם כן, מה יזכרו מכל זה, ואם יזכרו, מה יכתבו? אפילו לא גירסה מול גירסה.
פורסם ב 23 ביולי 2007 22:15 במדור כתוב באבק תגובות נעולות | אפשרויות
ללא כותרת: משפחה
בערב נכנס לחדר של הילד וסובב את עמעם האור בכיוון הלא נכון. "אתה לא אשם", אמר לו הילד, "זה אני עשיתי הכל. רציתי להתחתן עם אמא. אבל היא אמרה שאני צעיר מדי. אז בניתי מכונת זמן ושלחתי אותה עשרים שנה קדימה. עד אז אני כבר אגדל". האב הסב את מבטו מעיניו הירוקות-אפורות של הילד. "אתה יכול למצוא לך אישה אחרת", המשיך הילד, "מיה נחמדה".
"אבל מיה רק בת ארבע", אמר האב וחייך. "אם אתה רוצה", אמר הילד בשקט, "אשלח גם אותך עשרים שנה קדימה. מיה תהיה אז בת עשרים וארבע".
"אתה צריך לנסות להירדם", העיר האב, "וחוץ מזה, מי יטפל בכם אם תשלח גם אותי כל כך רחוק לעתיד?"
"אז אני יכול לשלוח את מיה עשרים שנה אחורה", ענה הילד וכיסה את ראשו בשמיכה.
"זה יהיה הוגן", הסכים האב, "זה באמת יהיה הוגן". הוא כיבה את האור בחדרו של הילד ואיחל לו לילה טוב.
למחרת הוא והילדים אכלו ארוחת בוקר. הילד אמר שהוא מצטער, אבל בלילה מכונת הזמן התקלקלה.
"אולי אחרי שתחזור מבית הספר תצליח לתקן אותה", ביקש האב לעודד אותו, "ננסה יחד".
הוא הסיע את הילד לבית הספר ואת מיה לגן.
כשחזר לקח לידיו תצלום שלו עם אשתו עם הילדים. זה היה תצלום פולרואיד עם שוליים רחבים לבנים סביב, מהחופשה לפני חודשיים (הילדים לבשו מעילים קלים, ברקע נמתחו קווי מתאר של רכס הרים). הוא קיפל את התצלום כמה פעמים לאורך, ואחר כך כמה פעמים לרוחב, וניסה שוב לאורך, אבל כבר אי אפשר היה עוד והוא יישר את התצלום בחזרה. היא נראתה רגילה, אפילו מאושרת. דקות ארוכות ישב במטבח, בלי להתיק את מבטו מהתצלום, מבקש לגלות באחד הריבועים שסימן בו רמז כלשהו לעתיד לבוא.
פורסם ב 3 בדצמבר 2006 08:44 במדור כתוב באבק תגובות נעולות | אפשרויות
אדגר אלן פו ביידיש
בינתיים לא מצאתי בגוגל עדויות חדשות לאמיתותו של הסיפור הזה. לפני כמה חודשים, כשהייתי בניו-יורק, התיישב לידי ברכבת התחתית זקן אחד חובש ברט. הוא הוציא ממכנסיו ארנק, בדק משהו באחד התאים והחזיר את הארנק לכיס. אחרי שהציץ בספר שקראתי שאל באנגלית אם אני מישראל.
"אני מכיר את האותיות", צחק. הוא סיפר שבשנות החמישים תרגם ליידיש כמה סיפורים של אדגר אלן פו (במיוחד היה גאה בתרגום לחיפושית הזהב), אך לא מצא לתרגומים האלה מו"ל. כשאמרתי לו שבימינו אפשר בקלות להעלות את תרגומיו לרשת, אורו פניו.
"הבת שלי תוכל לעזור לי", אמר, "היא מבינה במחשבים". הוא שוב הוציא מכיס מכנסיו את ארנק העור, אולי התכוון להראות לי תצלום של בתו אך מיד החזיר אותו.
"קוראים לה לינדה", אמר. "בעצם, עלי לעבור על התרגומים שוב, ואני בכלל לא זוכר היכן שמרתי אותם. זה היה לפני כל כך הרבה זמן... אתה יודע, הוא סופר מצמרר, פו, תרגמתי אותו רק כדי להרגיש שאני נורמלי", הוא השתהה, קימט את מצחו כמנסה להיזכר, "אחר כך חשבתי שאולי בכל זאת עשיתי משהו בעל ערך".
"התחנה שלי", אמר כשהגענו לקווינס (הוא קם ומישש את הארנק בכיס מכנסיו). צפיתי בו מחלון הקרון: הזקן עם הברט התעכב על הרציף. נדמה היה שהוא מניח להמון לחלוף על פניו לפני שהוא פונה לכיוון המדרגות הנעות; אולי עמד לעלות לרכבת הנגדית.
פורסם ב 1 בנובמבר 2006 20:49 במדור כתוב באבק תגובות נעולות | אפשרויות
מבול
דברים ברבים נקראו פעם אלוהים. אמת, לעיניים קראו עיניים ולידיים ידיים, לכתפיים כתפיים, ולרגליים רגליים. אבל עץ ועוד עץ ועוד עץ נקראו אלוהים. ענף ועוד ענף ועוד ענף נקראו אלוהים. עלה ועוד עלה ועוד עלה - אלוהים. יער, כמובן, נקרא יער, וביער חיו איש ואישה. אהבה היתה אהבה, והיה קל להכיל אותה. אבל פעם התחילה בצורת. הבצורת נמשכה אלוהים. האיש והאישה יצאו מהיער ונשאו תפילה. אבל אלוהים לא הוריד אלוהים. עבר עוד חודש. התחיל אביב. האיש והאישה מצאו על האדמה ציפור מתה שבבטנה זעו אלוהים. אלוהים שהיה עלה ועוד עלה ועוד עלה מת. אלוהים שהיה ענף ועוד ענף ועוד ענף גסס. רק מלמעלה עוד שט ענן ועוד ענן ועוד ענן: אלוהים. האיש והאישה ביקשו לספור את האלוהים הקטנים שבהם לא ירד גשם. בכל האלוהים שבכפות ידיהם ובכפות רגליהם לא היה די. ההיסטוריונים מספרים ששיטת הספירה של הבבלים הכילה שישים ספרות. זו הסיבה שעד היום אנו מחלקים את השעות והדקות ליחידות של אחד חלקי שישים. ואז, פתאום, ירדה טיפת גשם אחת. בלילה האיש והאישה פתחו את פיותיהם הסדוקים אל האלוהים המהירים והכבדים שניתכו כבר בלא הפסק ואחזו זה בכף ידו חרושת האלוהים של זה.
פורסם ב 30 באוקטובר 2006 20:22 במדור כתוב באבק תגובות נעולות | אפשרויות
האיש שחלם על סידור ספרייה / זקנתו של אטלס
האיש שחלם על סידור ספרייה
זה היה רק מילון ישן למדי עם כריכה מרופטת. הוא לא שיער שכבר חצי שנה מוטמן בו פתק מקופל בכתב ידה. לפנים השתמשו במילון הזה למשחק שהמציאו. בתורו, היה מחפש במילון מילה ארכאית שלא הכיר ומחבר לה הגדרה שנשמעה הגיונית. הוא הציג בפני מיכל את המילה, את ההגדרה שהמציא ואת ההגדרה מהמילון.
למשל, תרגימה: "מתרגם כתבי קודש ליוונית עתיקה"; או "מאכלי קינוח, דברי מתיקה". היה עליה להחליט איזו מההגדרות היא האמיתית. אם ענתה נכון – לפעמים, פשוט כיוון שידעה את משמעות המילה - התור היה עובר אליה.
הוא דפדף במילון ונזכר בחיוך איך פעם ניסתה לרמות והמציאה מילה שכלל לא הופיעה בו, ל"גשם מתמשך, שיורד כמה יממות", או ל"יחידת מרחק שקולה לעשרה צעדי פיל, מאה ושבעים אמות".
המילון הישן ניצב מימין לאחד החללים שנפערו בספרייה אחרי שעזבה. הוא רק התכוון להעבירו מדף, כדי לפנות מקום לספרים החדשים והמשומשים שקנה. הוא כבר השיג עותקים של רוב הספרים שלה. פעם אפילו חלם את הסדר המדויק שבו יהיה עליו להציבם.
זקנתו של אטלס
הזקן ענק הקומה גר בדירה מעלינו.
לפני המלחמה – כך מספרים השכנים האחרים - היה משחקני הכדורסל הטובים בגרמניה. בלילות, שעה או שעתיים אחרי חצות, הוא מתחיל לגרור רהיטים ברחבי דירתו. קדימה ואחורה, מהסלון למסדרון, מהמסדרון לחדר השינה ובחזרה. אי אפשר לישון ככה. בהפוגות המעטות שהוא מרשה לעצמו אנו שוכבים על גבינו ומקשיבים לשגרת הלילה: מנועי מזגנים מהבניין ממול, יללת חתול בחצר, מטוס לקראת נחיתה או ניידת. איזה עידן מוזר העידן הזה. דומה שהשמים פשוט מחזיקים את עצמם.
פורסם ב 14 באוקטובר 2006 11:18 במדור כתוב באבק תגובות נעולות | אפשרויות
Three in Russion / Alex Epstein
שלושה סיפורים קצרצרים מתוך ספר סיפורים שלי שראה אור במוסקבה
תרגום לרוסית: אלכסנדר קריוקוב
перевод с иврита: Александр Александрович Крюков
Кошмар Юнга с часами
За исключением одного предложения, содержащего ясное слово «действительность», практически ничего из того, что здесь будет рассказано, не происходило тем далеким летом 1926 года, когда Карл Юнг, психоаналитик, подарил своей любовнице наручные часы без минутной стрелки. Он попросил ее не снимать их даже на время сна, потому что эти часы, как он сказал, отсчитывают время любви.
Спустя несколько дней, любовница Юнга случайно встретила жену Юнга, которая разглядывала витрину магазина рисовальных принадлежностей на бульваре в Цюрихе. Обе женщины, успевшие познакомиться на одной вечеринке, вежливо обменялись рукопожатием. Любовница Юнга не могла не обратить внимания на то, что на запястье госпожи Юнг были часы без часовой стрелки. У этой встречи наверняка были последствия и в действительности, однако она, как известно, более бледна, чем ее собственная тень. В любом случае, в одном из снов Юнга две эти женщины тоже спрашивали друг друга, который час.
Простая история о цифровом фотоаппарате
И в этом рассказе время – всего лишь припасы в дорогу.
Зимой они покупают цифровую фотокамеру как сюрприз для внуков, но не знают, как подключить ее к компьютеру, который купили за год до этого. Тем временем, пока внуки еще не приехали погостить на лето, старики фотографируют друг друга. В марте жена умирает во сне. Муж находит прилагаемую к аппарату инструкцию по использованию и читает о пикселях, цифровом зумме, о файлах типа jpg и avi, и тому подобных чудных диковинных понятиях. В мае он заканчивает читать инструкцию и вытаскивает из аппарата карту памяти на 256 мегабайтов. Он кладет ее в шкатулку для украшений своей покойной жены и закрывает крышку.
Крохотные метафоры аэропорта
Ностальгия – это скорее рассказ, чем слово (однако мне никогда не удавалось написать рассказ об аэропорте, в котором впервые в своей жизни я услышал иврит. Но вот несколько лет назад, в одном аэропорту, в очереди на паспортный контроль я увидел девушку в свадебном платье, обе руки которой были в гипсе. Это было как раз одно из тех мгновений, когда ты проклинаешь себя за то, что истратил всю пленку на причудливые изгибы садовых фонтанов, на всякие колокольни церквей, которые так или иначе похожи друг на друга, и на какой-то глупый мотоцикл с коляской, которые ехал слишком быстро ты думал купить чистую пленку только в "дьюти фри" перед обратным вылетом.
После паспортного контроля, в зале вылета я ее больше не видел, так что мне не удалось достоверно установить, какой язык хотела забыть она).
----------------------------
From the book "Человек, который жил в лифте"/ Алекс Эпштейн / Муравей, Moscow 2006
פורסם ב 22 בספטמבר 2006 11:43 במדור קרני ירח תגובות נעולות | אפשרויות
מלחמת הזמן
המלחמה פרצה ביולי לפני שנה. ההתקפה הראשונה אירעה מיד אחרי שבנינו מכונת זמן ויצרנו קשר עם העתיד. נכדי- בנינו מהמאה ה-22 תקפו אותנו בטילי קרקע-זמן-קרקע. הטילים נפלו במקביל בפאתי מילאנו ובלב פירנצה וזרעו הרס רב. ניסינו להבין: הלא אם הם ישמידו אחדים מאיתנו, מולידיהם, ישמידו את עצמם. כמה פיסיקאים, שלפנים הבטיחו לנו שהמסע בזמן יהיה בטוח כמו נסיעה בכביש ריק, ביקשו עתה שהות כדי לבחון את התנהגות המשתנים, למצוא את הסיבה והמסובב. (אין כאן בהכרח פרדוקס, הם אמרו, אולי צריך ללמוד מכך שאפקט הפרפר תקֵף גם על ציר הזמן. מה שנראה לנו עכשיו כגחמה מטורפת עשוי להיראות בעוד מאה או מאתיים שנה כאבן זעירה בפסיפס זמן אדיר ויפהפה). אך לאחר שכמעט כל פריס נחרבה בלילה אחד, בגשם של מאות טילי שיוט, החלטנו שזה לא הזמן לתהיות. השבנו מלחמה שערה. שלחנו לעתיד יחידות קומנדו, לפגוע במרכזי התקשורת של נכדי-בנינו. תגובתם לא איחרה לבוא: מפציצים חמקנים הטילו פצצת ניוטרונים על ניו-יורק. גייסנו מקרבנו אלף מתאבדים שנשאו פצצות מלוכלכות ושלחנו אותם למוסקבה שלהם. הם ענו בנשק שכמותו לא הכרנו, קרן ששרפה, היישר משנת 2146, את לוס אנג'לס, ניו-דלהי, לונדון וחצי מיפן. מצאנו שיטה לשלוח לעתיד מטוסים לא מאויישים והפצצנו את נכדי-בנינו בכל מלאי האטום שלנו. הדיווחים שקיבלנו מסיירים ששלחנו לעתיד היו שהנזק שגרמנו לנכדי-בנינו בהחלט מורגש, אך שהאנדרטות שעוד נקים לקורבנות מההתקפה שלהם על הזמן שלנו רבות מספור. ואכן, הם ענו במתקפה רבתי על צפון אירופה, אוסטרליה והמזרח התיכון. שמנו את מבטחנו בעבר. הכנו תוכניות מילוט לילדים ולזקנים. בתי אבות ובתי יתומים שלמים הועתקו לאזורים לא מיושבים ביבשת אמריקה של 1412. או-אז, בתום שבועות ארוכים של לחימה, זכינו לעזרה לא צפויה. ניני-נינינו מהמאה ה-23 כרתו עמנו ברית. ברשותם היה נשק יום הדין. חצי מכדור הארץ של נכדי-בנינו נחרב. בפני אויבינו לא ניצבה עוד ברירה. הם חתמו על הסכם הכניעה והניחו למאה הזו לנפשה. (עכשיו לילה שקט וחם, סוף יולי. הרחק מכאן, בבואנוס איירס או בקהיר, מישהו מניח על פטפון ישן תקליט שלא שמע שנים. מעניין אם הפטפון עוד עובד, הוא שואל את עצמו. מישהו אחר, ברומא או בליסבון, מכבה את האור בחדר הילדים. בשיקגו, אולי, מפציע בוקר. בסיאול, אולי, יורד גשם. בברלין או בבלגרד, בסנט פטרבורג או בקייפטאון, בדבלין או בירושלים, כאן או בכל מקום, אתה עוד יושב אל השולחן בחדר העבודה ומחפש, אולי לשווא, את המילים שבהן תפתח את המכתב לבנך שעוד לא נולד.)
פורסם ב 28 ביולי 2006 11:51 במדור כתוב באבק תגובות נעולות | אפשרויות
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.
