להיות אאוטסיידר, חלק ב'
הצ'כובים הלא ממומשים
ברשימה זו ברצוני לכתוב ולהתייחס לא רק לאאוטסיידרים באופן כללי, אלא
במיוחד לאאוטסיידרים היוצרים.
ובכן כן, הם מסתובבים בינינו; מי שיכולים להיות: קפקא, חנוך לוין, פרננדו
פסוא, קירקגור, סטרינדברג, ניטשה וצ'כוב. אנשים עם ראיה אחרת,
הם מסתובבים אנונימיים, אפורים, לא מורגשים. לעיתים דחויים,
מוזרים, מפוקפקים. רוב ימיהם בשולי החברה, אוצרים בתוכם ראיה
מדהימה ומפוכחת על מוראות הקיום והחיים. מוראות המסתתרים
מאחורי חלונות הראוה של חברת השפע הנאורה והדמוקרטית.
הם; המורדים הפנימיים, האאוטסיידרים, האחרים. חיים מאחורי מסך ברזל
בלתי נראה, לוקחים חלק, כסוכני חרש, במלחמה הקרה שבין
האינדווידואליות הרגישה והנרמסת ובין העמדת הפנים החברתית.
לעיתים הם נעלמים מבלי להותיר סימן וזכר. בעודם בחיים -
חוויותיהם האישיות וראייתם הייחודית הולכים עימם, לעיתים הם
מתחלקים בהם עם הקרובים להם, ואז במותם - הראיה הייחודית הזו
נקברת עימם. וכלום לא נשאר. הם חיו חיים שלמים של עמידה מנגד,
של ראיה אחרת של המציאות והחיים, אך זה לא השאיר שום אימפקט
ושום זכר.
וחלק מהם שולחים ידם בכתיבה, מעלים על הכתב את שמתחולל במוחם
הקודח ובנשמתם הבוערת. הם כותבים בדרך כלל בקדחתנות את שהם
חשים על מה שמסתתר מאחורי החזות הקולקטיבית של הדברים, בתוך
לבבות ונשמות בודדות ואבודות. אך ברוב המקרים מחשבותיהם גם אם
הן מגיעות למקלדת, הן לרוב לא מגיעות למכונות הדפוס וחנויות
הספרים. ואם הגיעו לשם, רובם מוחזרים למחסני הספרים, מבלי
ששזפה אותם עין אנוש. ושם הם מעלים אבק, עד שמחליטים לעשות
סדר ולפנות מקום לספרים אחרים שאולי ימכרו טוב יותר.
כך שיש פה מסננת דקה ביותר וזה הולך בערך כך; רוב החברה
קונפורמית, מיעוטם רואים את הדברים אחרת, מתוכם - מעטים
עושים עם זה משהו יצירתי, מהם - מעטים
מביאים זאת לבתי הוצאה, ומתוך מה שמובא חלק קטן מתקבל ויוצא לאור,
ומתוך זה מעטים נקנים על ידי קוראים, ומתוכם עוד יותר מועטים
זוכים להכרה ותהודה. ותוך כדי כך הופכים למעין נרות נשמה
למספר לא קטן של קוראים בעלי נשמות אבודות, בודדות, יוקדות
באש פנימית של ראיה שונה וקוראת תגר על החיים ועל מה שהחברה
עשתה להם. יוקדים, אך אין להם עם מי לדבר, ואיך להשיח את אשר
הם קוברים שנים רבות, והנה בא ספר זה ומושיט להם יד מעבר
לשנים וקילומטרים, והופך יותר קרוב מבן או צאצא, אח, או אהוב.
היצירות והספרים הללו הופכים לפה ולמצפן בעבור מצבורים שלמים של אאוטסיידרים
פנימיים, שלא משתלבים ולא יכולים להשתלב בבינוניות חסרת
הייחוד והעומק הנפשי. מצפנים שמראים את הכיוון כלפי החוויה
האישית והאותנטית.
אך בין האודים המוצלים מאש; היוצרים המורדים שקולם נשמע, ובין
האאוטסיידרים השקטים, שהולכים לעבודה, מקימים משפחה, אך בפנים
שומרים על ראיה ייחודית ושונה - בתווך בין שניהם, קיימים, כאמור, כל
אותם יוצרים מרדנים שמילותיהם לא יגיעו לאף אחד (מאחת מן הסיבות שהועלו
קודם). המדובר על אלפי צ'כובים וקפקאים, שרובם יחיו עם הזעקה הפנימית,
ללא רמקול או מערכת תהודה או תמסורית כלשהי.
רובם הגדול חי בתוך עצמם חיים שלמים של מוזרות, חריגות והשתאות,
עמידה מנגד וביקורתיות קשה - של מה שהחיים עוללו לבני האדם;
צ'כובים וקפקאים, לא ידועים ולא ממומשים.
כפי כותב על כך שלמה גיורא שהם בסיפרו "טירוף, סטייה ויצירה"
('אוניברסיטה משודרת') עמ' 52:
"... הוא עשוי 'להתגלות' לאחר מותו והוא עלול גם שלא להתגלות
לעולם. נוכל רק לנחש כמה יוצרים כמו באך נשכחו לחלוטין משום
שלא נמצא מנדלסון שיגלה אותם; כמה ציירים כוואן גוך נידונו
לשכחה משום שלא היה להם אח או תיאו, שאהב והוקיר אותם ושימר
את עבודתם לדורות הבאים".
עד כאן לגבי האאוטסיידרים היוצרים.
אך איך זה מרגיש? ולא רק להיות אמן או יוצר בעלי ראיה ייחודית וזרה, אלא בכלל;
איך זה מרגיש להיות שונה, לא מסתדר עם כולם, לחיות בדיסהרמוניה עם
החיים? איך זה מרגיש לחוות את החיים כשאתה אאוטסיידר?
(על כך בחלק השלישי והאחרון).
----
רשימה תשיעית בסידרה
פורסם ב 5 בדצמבר 2003 04:38 במדור "הגות. מתוך: "מחוץ למסגרת ונגד הזרם | 2 תגובות
התגובות מתפרסמות על דעת ובאחריות כותביהן בלבד.
DSMD בתאריך 12/5/2003 7:39:16 AM
"איך זה מרגיש?"
נהדר. אין עינוי שיכול להיות גדול יותר, ואין אושר שיכול להיות כל כך מספק.
דני בתאריך 11/27/2005 9:56:52 PM
איך זה מרגיש?
גיינום מבחינת צורך ביחסים (בדידות), גן עדן מבחינת הנאה מעצמך ומהעולם.
בדידות היא הנקמה של החברה על ההנאה שאנו מפיקים מהחיים והם לא.
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.
