מאיר "אתה מכיר אותי" כהן מת

מאיר מאיר מאיר. כמה לילות העברנו בצוותא, אני מאחורי הקופה של הקיוסק ואתה נשען על מקרר הגלידות במכנסיים מופשלות וחיוך שבור של ליצן משוגע. משוגע, אבל הרבה יותר נורמלי מהלקוחות האחרים שלי. אני כמעט בוכה עכשיו. רק לפני שבוע וחצי נתקלתי בך בשיינקין ושוב קראת לי דויד רק שהפעם לא היתה לי סיגריה לתת לך. הפסקתי לעשן. אולי עכשיו אני ידליק איזו נובלס לזכרך. שוטה הכפר, מלך העיר, רצית סיגריה והפכת לסמל.

מאיר מאיר מאיר. כמה לילות העברנו בצוותא, אני מאחורי הקופה של הקיוסק ואתה נשען על מקרר הגלידות במכנסיים מופשלות וחיוך שבור של ליצן משוגע. משוגע, אבל הרבה יותר נורמלי מהלקוחות האחרים שלי. אני כמעט בוכה עכשיו. רק לפני שבוע וחצי נתקלתי בך בשיינקין ושוב קראת לי דויד רק שהפעם לא היתה לי סיגריה לתת לך. הפסקתי לעשן. אולי עכשיו אני ידליק איזו נובלס לזכרך. שוטה הכפר, מלך העיר, רצית סיגריה והפכת לסמל.

אני בשוק.
הוא היה כל כך חלק מהשכונה.

היה באמת בנאדם טוב ביסודו.

חבל שרק זיכרונות רעים נשארו לי ממנו. לאחרונה, וככל שעבר הזמן, הוא היה מקלל יותר (קילל אותי אישית, אללה ירחמו, בגלל שניסיתי לנער אותו מעלי פעם), היה מתעצבן יותר, נושב רוחות רעות.

אומרים שמהבית שלו ברחוב בלפור היו עולות צעקות כל לילה. סיוטים. מלחמה? לא זוכרת מה סיפרו.

אני הכרתי אותו הוא היה איש טוב היה מבקש שקל הכרתי אותו הייתי בריא לא ראינו אותו כבר שנתיים. איך הלכת יא מאיר.

רק השבוע שמענו את התהיה בריא הנצחי שלו פה מהרחוב.

לפני כמה ימים נתתי למאיר שקל, ושמתי לב שהוא בקושי מצליח לנשום.
והפעם, במקום להגיד לי "תהיה בריא", או "אתה מכיר אותי", או "אתה איש טוב", הוא חזר ואמר שוב ושוב, עם חצי חיוך ממזרי, "תגיד יפה שלום".
כאילו ידע שזו פרידה.
שלום מאיר.

והיה גם את "אבל לא נגעתי בך. נכון?"
למרות הנג'סיות, היה משהו מאוד נוגע ללב בנסיון שלו להיות בסדר כל הזמן.
עם כל סלב שמת יש תחושה שהארץ / תל אביב שנחזור אליה כבר לא תהיה אותה זו שעזבנו.. מוזר כי מסתבר שהתחושה הזאת לא פחות חזקה גם כשמדובר בקבצן..

לפני חצי שנה, אחרי שנתתי לו שקל, הוא עמד ושאל-התחנן "את חושבת שאני גבר יפה?". באותו רגע עניתי שכן, באותו רגע הוא באמת היה.

נורא יפה כתבת

היה כמו חלק מהנוף, סוג של מטאפורה לשגעון הקוקלטיבי ולחולי המשותף של העיר ושל השכונה בפרט. אני לא חושבת שאי פעם נתתי לו שקל ואני מצטערת על כך

היה ביום רביעי בערב. רחוב בלפור. הוא נראה רע. נורא. ביקש ממני שקל, ולשם שינוי - שכחתי את הארנק בבית - סירבתי, ועכשיו אני אוכל את הלב

כשהיינו קטנים הכרנו בשמות את רוב הקבצנים והמוזרים
עם השנים כולם כבר נעלמו ורק מאיר נשאר
בין כל ההומלסים חסרי הפנים
ועכשיו גם הוא כבר לא כאן.
רק מגדלי מגורים מפוארים.
והמון הומלסים ומשוגעים חסרי פנים.

הוא גר בבלפור, בדירה בה גדל, למיטב ידיעתי.
סיפרו לי שהוא היה ילד מבריק, בן יחיד, שנותר הלום קרב ממלחמת יום כיפור. נותר ערירי וקרוב משפחה שהיה אמור לדאוג לו כנראה נישל אותו מרכושו.

לפני כמה חדשים ראיתי אותו יושב ליד חלון דירתו ופונה בקולו הרועם והמוכר לכל אישה שעברה שם בשאלה נוקבת ונוגעת ללב:
"את, רוצה להתחתן עם משוגע?"

כואב הלב, אבל לפחות הוא לא סובל יותר.

הבן שלי סיפר לי באמת שראה מודעות על שם "מאיר כהן" השבוע ברחוב בלפור ועל הבית בו התגורר, אבל רק הבוקר יצא לי לעבור שם כשטיילתי עם הכלב, ואכן כמה עצוב זה הוא.
ואין הרבה מה להוסיף על מה שכתבו פה לפניי, רק שגם אני ואחי פגשנו אותו ברחוב מזא"ה ביום רביעי בערב אחרי תקופה ארוכה.
שאלתי אותו לאיפה נעלם לאחרונה ותשובתו היתה קצת מטרידה: " הייתי באברבנל, אנשים רעים, הרביצו לי".
הייתי רוצה לחשוב שאלה רק הזיות של מאיר ולא האמת, לצערי ............
עצוב, באמת, אבל אולי באמת נגאל מיסוריו.
שינוח בשלום על משכבו, ואולי באמת יש גן עדן של שוטים והוא יהיה המלך החדש...

מישהו יכול לגלול פה את סיפורו של מאיר? מי היה האיש הזה? שמועה אומרת שהוא בכלל לא קבצן ושיש לו דירה בבלפור.

קבצן הוא מי שמקבץ, הומלס הוא חסר בית. מאיר היה קבצן בעל בית. במקומוני סוף השבוע הזה אפשר לקרוא עליו עוד

מאיר, מאיר. איזה אוצר הוא היה.
כמובן שקיבלתי את הבשורה באיחור ולא הייתי בהלוויה. אבל שני משפטים לימדתי אותו, שהוא לקח לקבר, ואיזה עשרים שהוא לימד אותי ילוו אותי כל חיי.

עכשיו תורנו.

להוסיף מרכאות על מגדל שלום המכוער, כדי שיהיה כתוב שם: מגדל "שלום מאיר"
(על משקל "שלום חבר")

ובצד השני לכתוב: שלום, תהיי בריאה.

לקרוא רחוב על שמו.

להקים פסל מכובד בדמותו.

להגיד מדי פעם כל דבר פעמיים פעמיים.

להציג את עצמנו מדי פעם בשמות שהוא המציא לנו.

אם זה לא היה חורג מהטריטוריה הטבעית שלו, גם הייתי רוצה את הפרצוף שלו על המטבע של עשר אגורות...

לך לשלום מאיר,
תודה על הברכות.

--O--

גיל, תודה על היולוג'י הנפלא.

הכרתי אותו לפני שלושים שנה בהר ציון בירושלים. אצל פנחס הזקן.
העיניים הירוקות שלו עם זקן התייש זכורות לי, והחיוך השיכור שלו.

אחרי עשרים שנה פגשתי אותו בכיכר נוח בגבעתיים.
הוא זכר אותי, ונתתי לו שקל, ודיברנו.