הלוצינציות סינמטיות – היסטוריה של הטריפ הקולנועי
שבוע שעבר צפיתי בסרט "לעזוב את וודסטוק" של אנג לי. לא סרט מבריק במיוחד, אבל הוא זכה בחיבתי בגלל ההתייחסות האינטימית שלו לפסטיבל וודסטוק ובעיקר בגלל סצינת הטריפ (המנדטורית בהתחשב בנושא) שהייתה היפה ביותר שראיתי עד היום וגרמה לי לחשוב קצת על האופן שהקולנוע מתמודד עם החוויה הפסיכדלית.
ההיסטוריה של הקולנוע מציעה שפע של נסיונות למסור את החוויה של הטריפ הפסיכדלי בקולנוע (אני לא מדבר כאן על לוק פסיכדלי כמו שיש בשפע בסרטים כמו צ'ארלי והשוקולדה, Speed Racer או אווטאר, וגם לא על סצינות שבהן דמות עוברת טריפ אבל מבלי שנעשה שימוש באמצעי המבע הפסיכדלי כדי להמחיש אותו, כמו בסרט Flashback, אלא על נסיונות לתאר בעזרת אמצעי המבע הקולנועי את החוויה של דמות בעלילה שמתנסה בטריפ פסיכדלי) והנסיונות הללו לתאר מצב תודעה אחר בעזרת האמצעת האודיו-חזותיים שעומדים לרשותו של הקולנוע מרתקים בעיני משום שהם מציבים אתגר מיוחד ליוצר הקולנועי. הם דורשים ממנו לנסות להעביר את החוויה המאוד אידיוסינקרטית ופנימית של החוויה הפסיכדלית במסגרת מדיום אמנותי.
את תחילת הנסיונות לתאר את החוויה הפסיכדלית בקולנוע אפשר, אם רוצים, לאתר כבר בדמבו של דיסני שבו הפיל דמבו שותה מים מבאר ונכנס למצב הזייתי רב עוצמה בו הוא מועבר ליקום של שיירות פילים ורודים וחזיונות פרקטליים וקליידוסקופיים, אבל מבול סרטי הטריפים הגדול, הגיע באמצע שנות השישים, עם התפשטות הפסיכדליים בחברה האמריקאית. בתקופה הזו נעשו שורה ארוכה של סרטי B זניחים למדי ש-LSD שיחק בהם תפקיד מרכזי ולרוב סנצסיוצני למדי, כמו Wild in the Streets, פנטזיה פוליטית משוגעת שבו הצעירים (כלומר ההיפים) עולים לשלטון ושולחים את כל מי שמעל גיל 30 למחנות לחינוך מחדש שבהם הם צריכים להתנסות ב-LSD, י Psychedelic Priest (ששמו הוא אולי פראפראזה על האוטוביוגרפיה של טימותי לירי High Priest) שבו מחדיר מישהו LSD לסודה של כומר ג'ון, שחווה סדרה של חזיונות דתיים ויוצא למסע של גילוי עצמי ברחבי אמריקה בחברת היפים ודרופ אאוטס; ואפילו הסרט Skidoo של אוטו פרמינגר עם ג'קי גליסון וגראוצ'ו מרקס בתפקיד אלוהים שמקדם המכירות שלו היה לא אחר מטימותי לירי שמופיע בטריילר שוב ושוב, מכריז שהסרט הזה "ישנה את התודעה של אמריקה" וקורא לכל צעיר וצעירה לקחת את אבא ואמא לסרט כדי לגרום לו לפתוח את הראש לחווית ה-LSD.
הנסיונות המוקדמים הללו לדבר על החוויה הפסיכדלית היו רובם ככולם סנסציונים באופיים. רבים מהם נעשו במסורת סרטי האקספלוייטיישן, ולא חוסכים במאפיינים פרובוקטיבים אחרים כמו ערום. רובם וויריסטים למדי ומתיימרים להעניק לצופה הסטרייטי והמבולבל של סוף שנות השישים הצצה לתוך תרבות הנגד הלא ממש מובנת של ההיפים והביטניקים האלה, אבל גם לקרוץ לקהל הצעיר. כולם נראים כיום כחומר שממנו עשוי הקאלט.
הנה עוד דוגמה אחרונה לסרטים בסגנון, מתוך הסרט The Love-Ins
סצינות הטריפים בסרטים הללו, לא באמת חודרות עמוק. הנסיון שלהן לחדור לחוויה הפסיכדלית הוא בדרך כלל די זול ושטחי, לא הרבה יותר מבליל של צבעים וקולות. גם אמצעי ההפקה והאפקטים המוגבלים של שנות השישים לא אפשרו להתפרע באמת עם החזון. בהמשך ההיסטוריה של הקולנוע, סצינות של חוויות פסיכדליות קיבלו Production Value מסוגים חדשים, וגם נוצרו על ידי במאים שההתייחסות שלהם לנושא הייתה מעט רגישה ויצירתית יותר. אספתי כאן כמה מסצינות הטריפים הבולטות בתולדות הקולנוע בנסיון לתת היסטוריה קצרה וראשונית של הטריפ הקולנועי.
הטריפ (1967)
הטריפ הוא סרט יוצא דופן שהוקדש כולו לתיאור של טריפ אחד. פיטר פונדה שהיה בסוף שנות השישים גם כוכב קולנוע וגם תומך נלהב של תרבות הנגד משחק בתפקיד הראשי בתור גבר שהתגרש זה מכבר מאשתו הבוגדת ויוצא לטריפ ה-LSD הראשון שלו. הסרט, שג'ק ניקולסון (חובב טריפים ידוע בפני עצמו) כתב את התסריט המקורי שלו, בוים על ידי במאי הקאלט רוג'ר קורמן. מדובר בסרט של כמעט שעה וחצי שמנסה ברובו להתחקות אחר החוויה הפסיכדלית ומתעסק הרבה בחוויה הפנימית שעובר גיבור הסרט. יש משהו מאוד נאיבי בסרט הזה, שמורגש שנוצר בשיאה של התקופה הפסיכדלית ונדמה שהוא כמעט מנסה ליצור איזה טיעון עבור החוויה הפסיכדלית.
אדם בעקבות גורלו (1969)
שנתיים אחרי "הטריפ", פיטר פונדה שוב לוקח טריפ על המסך, הפעם בפסטיבל מארדי גרא עם דניס הופר (שביים) ושתי יצאניות. זו אחת מסצינות הטריפים המפורסמות בתולדות הקולנוע. עם תחושה מאוד קלאוסטורופבית, ושימוש עוצמתי במלל של לחשים דתיים. בסה"כ נראה טריפ מאוד רע. וכמה מטומטם צריך להיות כדי ללכת לעשות טריפ בבית קברות?
(הגרסה היחידה שמצאתי מדובבת לאיטלקית).
Altered States (1980)
Altered States של הבמאי קן ראסל הוא עוד סרט שמכיל שפע של טריפים רעים, למעשה כמעט שניתן לכנות אותו סרט אימה פסיכדלי. אדי, הגיבור שדמותו מבוססת על המדען האקסצנטרי והמבריק ג'ון סי. לילי
שהמציא את ה-Isolation Tank, ושילב את מחקריו בתאי בידוד אלו עם התנסויות פסיכדליות, יוצא בתחילת הסרט למסע חסר פשרות במטרה לחקור את עולמות התודעה. הוא נוסע למקסיקו, משתתף בטקס פטריות וחוזר משם עם תמיסה פסיכדלית שאותה הוא מנסה בתוך תאי הבידוד שהמציא. במהלך הסרט הוא עובר חוויות פסיכדליות מחרידות למדי של טרנספורמציה ומטמפורפוזה, מרסק את האגו, חופר עמוק לתוך האין ובסופו של דבר (בסוף טוב ומרגש) בוחר לוותר על הנסיון לחדור לגרעין התודעה, ולחזור לחיים עם האנשים האהובים שסביבו.
הסצינה הזו מתוך הסרט נותנת מושג על מה מדובר. סצינה אינטנסיבית ועמוסה מאוד בדימויים דתיים ותיאולוגיים רבי עוצמה. כאן מדובר כבר בנסיון מושכלל בהרבה לנסות ליצור את התחושה של החוויה הפסיכדלית, אם כי הוא כולל שורה של חוויות זוועה שרובנו כנראה לא היינו מעוניינים לעבור על בסיס קבוע.
הדלתות (1991)
ג'ים מוריסון והדלתות אוכלים פיוטה במדבר בסרטו של אוליבר סטון. הם שרים שירים, מתחברים לשבטיות ולעצמם, מפחדים מהפנימיות, חשים ניתוק וג'ים רואה במדבר דמות של שמאן ויוצא בעקבותיו לסוג של חניכה. סצינה עשויה היטב שעשתה לי חשק כשראיתי אותה לראשונה בגיל 14 ועדיין עושה.
(לצפיה לחצו כאן. הטריפ עצמו מתחיל אחרי כ-2 דקות)
פחד ותיעוב בלאס וגאס (1998)
עוד טריפ די רע, אבל כנראה גם המצחיק ביותר בתולדות הקולנוע. ג'וני דפ בתפקיד עיתונאי הגונזו המיתולוגי האנטר תומפסון, נכנס לבית מלון בלאס וגאס שהוא מפוצץ על אסיד. טרי גיליאם הגאון עשה עבודה מבריקה בחיקוי של התחושה ההזויה של הטריפ הפסיכדלי. הסרט הזה מ-1998 עושה כבר שימוש משוכלל הרבה יותר במבע הקולנועי על מנת להעביר את החוויה הפסיכדלית: גיליאם משתמש באפקטים שיוצרים עיוות לחלל החזותי. אבל זה יותר מזה, הגרסה שלו לחוויה הפסיכדלית מצליחה לשים את האצבע בצורה יפה מאוד על תחושת המוזרות ההזויה שיכולה להתעורר בתוך טריפ פסיכדלי, כשהעולם שמסביב הופך לקרנבל של מוזרויות מוטאנטיות, שבו אתה משחק את תפקיד המוטאנט הראשי. חוויה שיכולה להיות מדהימה ואף מבדרת למדי, אם כי לא תמיד סימפטית, כפי שהאנטר מגלה במהרה...
(לצפיה לחצו כאן)
הומר סימפסון טרנינג און
הומר סימפסון אוכל פלפל בעל השפעות פסיכדליות, רץ למדבר ועובר עם עצמו מסע של התנסות תודעתית. לצערי מצאתי רק 35 שניות מדובבות לגרמנית מתוך הפרק המופלא ההוא, אבל הטריפ של הומר הוא אחד מהזכורים לטובה. הנה חלק מתחילת הטריפ הסימפסוני
מעבר ליקום (Across the universe) (2007)
בונו משחק את דר' רוברטס, דמות המבוססת בבירור על דמותו של קן קיזי
בסרטה של ג'ולי טיימור שעושה רטרוספקטיבה לשנות השישים דרך הדיסקוגרפיה של הביטלס. הקטע הטריפי הזה מתרחש בתוך האוטובוס של קיזי, ועושה שימוש בהפרדה בין שכבות, בתצלומי נגטיב ובסלואו מושן על מנת ליצור הרגשה הזויה למדי.
לעזוב את וודסטוק (2009)
והגענו לסצינה שרגשה אותי כל כך וגרמה לי לכתוב את הפוסט הזה. סצינת הטריפ ב'לעזוב את וודסטוק' היא בעיני הטיפול הרגיש ביותר שהטריפ הפסיכדלי קיבל עד היום בקולנוע ויחד עם זה של גיליאם "בפחד ותיעוב בלאס וגאס" זהו אחד משני התיאורים המוצלחים ביותר של החוויה הפסיכדלית בקולנוע עד היום. אלא שבניגוד קוטבי לטריפ של גיליאם שהוא הארדקורי וקשה, פה מדובר בטריפ מאוד רך ונעים שבוים בתשומת לב בלתי רגילה לפרטים. כשאני מסתכל בסצינה הזו אני כמעט יכול להרגיש מה הגיבור של הסרט מרגיש בעוד הוא חודר לתוך החוויה הפסיכדלית ואין לי ספק שמי שביים את הסצינה התנסה בחוויה פסיכדלית אחת או שתיים בחייו. הסצינה מדגישה את המעבר ההדרגתי, של ההזדכות של הצבעים, את התחושות הגופניות האורגזמטיות של הגיבורים. מה שמתרחש בו שם בין דקה 3:50 לדקה בין 4:20 הוא תיאור כל כך ענוג ורגיש של חלק מהשלבים בחוויה הפסיכדלית שהוא גורם לי ממש לחוש פיזית על העור שלי את תחושת הצמרמורת הנעימה, את ההתכווצויות הנעימות בלב. יש פה גם התייחסות מאוד יפה ליציאה המאוד טיפוסית לדינמיקה של טריפים, מתוך תחושת הרחם של הקרוון (בתחילת הטריפ) – אל העולם הקסום שג'ייק מוצא בחוץ. והשיא של הסצינה מגיע בעיני בסיומו, בקטע שבו ג'ייק והשחקנית קלי גרנר עומדים ומתבוננים בקהל העצום הזה בשדה של וודסטוק, שנראה לפתע כמו רקמה אחת רוטטת, והם נשטפים בדמעות מתחושת היופי חסר הקץ.
(הטריפ עצמו מתחיל אחרי כ-3 דקות ו-20 שניות. וכן, חבל שהרזולוציה לא יותר טובה.)
***
בסופו של דבר אני חושב שלמרות היצירתיות הרבה שניתן למצוא בנסיונות הללו לתאר את הטריפ הפסיכדלי בקולנוע, רובם די עקרים, אולי בגלל שהמאפיינים הויזואלים והשמעיים הם רק חלק אחד ממגוון אפקטים שהחוויה הפסיכדלית מייצרת, אפקטים גופניים ותודעתיים שמתחילים מבפנים ושאותם אי אפשר למסור בסרט. מסיבה זאת הנסיונות למסור את החוויה הפסיכדלית באמצעי קולנועי נידונו בסופו של דבר לכשלון, ואני חושב שמי שבדרך כלל נהנים מהם במיוחד, הם בדרך כלל אלו שכבר התנסו בעברם בחוויה הפסיכדלית ומסוגלים לזהות בקטעים הללו משהו מהחוויות שלהם. פחד ותיעוב בלאס וגאס היה משעמם בעיני בצפיה הראשונה, ולאחר שהתנסיתי בחוויה פסיכדלית הוא הפך לסרט שונה לחלוטין בעיני. פתאום יכולתי להבין ולהזדהות עם רגעים וקטעים בתוכו שקודם לכן נראו תמוהים אם לא סתומים. (יעניין אותי לשמוע מקוראים אחרים, שלא התנסו בפסיכדליים, האם הם מוצאים בכלל עניין, בקטעים הללו או מרגישים שהם מצליחים להעביר להם חלק מהתחושה של מהו טריפ פסיכדלי. מעניין אותי גם לשמוע האם הקוראים שכן התנסו, חושבים שהנסיונות הללו מצליחים למסור משהו מהחוויה הפסיכדלית) כל זה לא אומר שלא שווה לנסות, בסופו של דבר, הנסיונות הללו מעשירים את התרבות הפסיכדלית וגם את התרבות הכללית, שבסופו של דבר מוכיחה שגם בלי לדבר על טריפים באופן מפורש, אפשר לעשות את זה אפילו עוד יותר טוב.
(ועוד כמה סרטים וסדרות עם סצינות של חוויה טריפית ששווים אזכור: Holy Mountain המופלא של חודרובסקי, Scanner Darkly שיש לו סצינת ברן אאוט מעולה, ביוויס ובאטהד, העשב של השכן, Entourage, מתחת לאדמה, Tenacious D של ג'ק בלאק, רוצחים מלידה, טומי. בטח יש עוד כמה וכמה ששפספסתי).
פורסם ב 5 בפברואר 2010 17:08 במדור פסיכדליה | 9 תגובות | אפשרויות
העשור הבא של האינטרנט
בגלריה של הארץ התפרסמה היום כתבה שהייתה אמורה להיות הכתבה השישית בסיכום העשור שלי לעולם הטכנולוגיה, אבל איכשהו נשמטה מהסדרה בעקבות שיקולי לו"זים כפי שהדברים הללו קורים ופורסמה עכשיו בגרסה קצת שונה. להלן הגרסה המלאה של הכתבה המקורית.
"דמיין לעצמך שאתה יוצא מהעבודה. השעה שתיים בצהריים ואתה ממש רוצה לאכול. אתה פותח את האפליקציה הסלולרית שלך שכמובן מסונכרנת עם פייסבוק וטוויטר ויודעת איפה אתה נמצא. האפליקציה הזו יודעת לומר לך שיש לך בסביבה 18 בחורות, מתוכן 8 שתחומי העניין שלהם בפייסבוק דומים לשלך ושעימן אתה חולק חברי פייסבוק משותפים. אחר כך המערכת אומרת לך, בהתבסס על ידע קודם שלה, כמה מהן פנויות, כמה מהן נראות בסגנון שאתה אוהב ולבסוף מודיעה לך איפה הן יושבות כרגע."
התרחיש שתואר מעלה נמצא מעבר לפינה לטענת ד"ר אשר עידן יועץ ומרצה למדיה חברתית-שיחתית בארגונים וארד איקוקס שותף ומנהל מקצועי בחברת דהפיוז'ן ומרצה בלהב, הפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב. הסיבה שתחזית זו לא נשמעת מופרכת היא מכיוון שהיא מבוססת על שורה של טכנולוגיות שקיימות ונמצאות כבר בשימוש. "עד היום הטכנולוגיה הייתה בשלב של פיתוחים" אומרים השניים "העניין היה הברזלים של הטכנולוגיה. עכשיו המרכז הוא אגרגציה של טכנולוגיות: השילוב בין רשתות חברתיות כמו פייסבוק, יוטיוב וכל מה שמאפשר לך להעלות מידע סוציאלי לרשת, לבין כל טכנולוגיות הריל-טיים ווב כמו צ'טים וטוויטר לבין טכנולוגיות מבוססות מיקום. אלו להערכתנו הדברים שיובילו את העולם ב-4-5 השנים הקרובות."
"האלגוריתמים של המערכות הללו יזינו אותנו במידע ויחסכו לנו את ההתעסקות בחיפושים שאינם רלבנטיים אלינו ספציפית." אומרים השניים "אנחנו עושים מליוני החלטות ביום, והמטרה היא לצמצם את מספרן רק לחשובות באמת."
הרשת שהיא הכל
Augmented Reality. אינטרנט שמולבש על פני המציאות, ולא לשכוח את הפרסומות.
האינטרנט של העשור השני של המאה ה-21 צפוי להיות שונה משמעותית מהרשת כפי שהיא מוכרת לנו כיום, שלא במפתיע בהתחשב בכך שהאינטרנט העכשווי של פייסבוק ויוטיוב שונה מאוד מרשת דפי הטקסט הסטטיים שהייתה לנו בסיום העשור הקודם. בעוד מחשוב ממשיך להפוך זול וזמין יותר, צופים רוב המומחים כי האינטרנט תחדול להיות רשת מבודדת מהעולם שאליה אנחנו ניגשים מהמחשב האישי, ותהפוך לרשת האופפת אותנו בענן המורכב מכל הדברים כולם.
"אנחנו עומדים בפני מהפכה שתוביל לחיבור מהיר ותמידי של אינטרנט בכל מקום ולכל מכשיר אלקטרוני שיהיה זקוק לכך." טוען אמנון כרמל אמנון כרמל, איש הייטק, בלוגר וחוקר בתחום העתידנות והטכנולוגיה "לדוגמה ה-GPS שיש לרבים מאיתנו ברכב יוכל להתעדכן בזמן אמת בדיווחי תנועה. האפשרות הזו קיימת כבר היום כמובן, אך היא מסורבלת ודורשת מודם אלחוטי שהתקשורת דרכו יקרה ולכן גם מדודה ודורשת בדר"כ הפעלה ידנית כלשהי. בשנים הקרובות האינטרנט יהפוך בהדרגה לזמין בכל מקום ובכל עת. כתוצאה מכך נפסיק להתייחס לאינטרנט באופן המקובל כיום ונתייחס יותר אל היישומים שלו. כפי שבעבר הייתה התייחסות רבה לחשמל כקונספט עצמאי, ואילו כיום אנחנו לרוב לא מתייחסים ל'חשמל' בפני עצמו אלא למכשירים שמתחברים לרשת החשמל ולשימושיהם השונים."
"רבים חושבים שהדור הבא של הרשת הוא האינטרנט של חפצים, מה שנקרא Internet of things" אומר ד"ר אהרן האופטמן, חוקר בכיר במרכז לחיזוי טכנולוגי, אוניברסיטת ת"א. "כל זה מהווה חלק מתפיסה רחבה שנקראת Ambient Intelligence ושאני מכנה אותה בעברית 'בינה אופפת'. הרעיון הוא שאנחנו נהיה מוקפים במגוון גדול של מכשירים "חכמים", חיישנים, אקטואטורים ומסכים שכולם מרושתים ומחוברים ויוצרים אינטרנט של חפצים ושירותים, במקום אינטרנט של דפי מידע, כפי שהוא מוכר לנו היום."
אתה יכול לתת דוגמה?
"נניח שאתה מצחצח שיניים בבוקר והמראה חכמה, ומברשת השיניים חכמה. במהלך הצחצוח מברשת השיניים שלך מגלה לפתע שיש לך בעיה בשן. היא מתקשרת עם המחשב ששואל אותך אם אתה רוצה שיקבע לך תור לרופא. זה כמו הבית החכם, אבל בגרסה מתקדמת יותר שבה הרבה מאוד חפצים, הן בבית והן מחוץ לבית, מחוברים לרשת. מדברים גם על שבבי RFID (תגי רדיו) שימצאו על כל מוצר במקום ברקוד וגם על בעלי חיים וצמחים וידעו בדיוק מתי כל כבשה רעבה ומתי כל צמח צריך מים. האינטרנט של חפצים טומן בחובו אפשרויות מאוד מעניינות שקשורות לבריאות, חקלאות, תקשורת, תחבורה ומסחר למשל."
האינטרנט של הדור הבא יהיה מעין ישות אחת, טכנולוגיה המקיפה וחודרת את כל הדברים כולם. מעין אובייקט אולטימטיבי יודע כל ושרוי בכל. "הענן יהיה ישות טכנולוגית שנמצאת בכל מקום" אומרים אקיקוס ועידן "מאינטרנט של מודמים שעושים צלילי חיוג מעצבנים, האינטרנט הופך לענן סוציאלי שהתפקוד שלו מאחד תודעות בעולם, ומסנכרן את התודעות אחת עם השניה."
"אני אתן לך דוגמה" אומר אקיקוס, "כל יום שני אני משחק כדורגל, אני חוזר מהמגרש בחמש בערב ומשגר סטטוס בואו לאכול איתי. ותמיד יש מישהו שבא לאכול. אז אפשר לראות את זה כאילו שמתי סטטוס ומישהו הגיב לי אבל בעיני זה משהו אחר. שלחתי סוג של פינג, סוג של אות למערכת הסוציאלית, והיא ידעה להחזיר לי בדיוק את מה שאני צריך."
עתיד החיפוש
הופעת האינטרנט ביצעה פרסונליזציה למדיה. מאמצעי תקשורת המוניים כמו רדיו, טלוויזיה ועיתונים, ששידרו מידע אחד לקהל בלתי מובחן, עברנו לרשת מבוזרת שמותירה לגולש את הבחירה בשאלה, למה הוא רוצה להחשף. בעשור האחרון האיצו התפתחויות נוספות את מגמה הפרסונליזציה: הבלוגים ושירותי הרסס שאפשרו לנו לסנן בצורה יעילה יותר ולהתעדכן במידע ספציפי שמעניין אותנו וגם אתרי רשתות חברתיות שריכזו את תשומת הלב שלנו במעגל החברתי הקרוב שלנו. האפקטים של שינויים אלו מגיעים בימים אלה עד הגרעין של הרשת, במנוע החיפוש של גוגל אשר שואף לאחרונה להכליל תוצאות סוציאליות במנגנון החיפוש שלו. בדצמבר האחרון כבר שינתה גוגל את החיפוש שלה כך שיעניק למשתמש תוצאות מותאמות אישית על בסיס היסטוריית החיפוש שלו. בכך חוזקה עוד יותר הנטיה הסובייקטיבית של הרשת. כל חיפוש מניב תוצאות אחרות, בהתאם למי שמחפש. לכל גולש יש יקום אחר משלו.
על פי אקיקוס ועידן ימשיך החיפוש ברשת ויהפוך לאישי וסוציאלי יותר. "לא מזמן הייתי צריך לצאת מהבית וראיתי שהתפרסמה במזבלה כתבה על 25 הקמפיינים המוצלחים ביותר של המדיה החברתית." מספר אקיקוס "כשיצאתי מהבית ראיתי בפייסבוק שאחד החברים שלי פרסם את הכתבה במזבלה ובסוף קראתי אותה מהנייד. הענן הסוציאלי ידע לכוון אותי בדיוק למה שהייתי צריך. הוא ידע להתאים לי את הלינק בפייסבוק של אדם שאני אוהב לקרוא אותו. כבר היום פייסבוק מציג לך בעיקר את העדכונים של האנשים שאתה מבקר להם בכרטיס. לפי ההתנהגות שלי פייסבוק יודע את התוכן שבו אני מעוניין וזה גם מה שיקרה לחיפוש. בסופו של דבר אדם שרוצה לשמור על שפיות לא רוצה לדעת כל דבר שקורה במדינה. לך בתור אדם יותר חשוב איך מרגישים אבא ואמא שלך, כך שמתבצעת התכנסות לדברים שמעניינים אותך ורלבנטיים לחיים האישיים שלך, ואין בזה שום דבר רע."
"הענן ידע להגיש לי את התוכן על פי מידע סוציאלי על מה שמעניין אותי ולא דווקא על פי החיפושים האקטיביים. ברמה של החיפושיים האקטיביים, אחת ההתפתחויות שכולם מדברים עליה זה החיפושים הסמנטיים, שמהווים חלק מנושא הרשת הסמנטית [פרוייקט שאותו מוביל טים ברנרס לי, ממציא הרשת, המבקש לכלול ברשת שכבה נוספת של מידע סמנטי ואשר נחשב כבר שנים לדבר הבא – ע.ה.]. לדעתנו, העתיד יהיה השילוב של החיפוש הסמנטי והחיפוש הסוציאלי."
ממשקי משתמש
ממשק החוש השישי. בקרוב אצלנו?
ממשקי משתמש הם תחום שלא עבר טלטלות רבות ב-40 השנה שחלפו מאז שהמציא דאגלס אנגלברט את הממשק הגרפי מבוסס העכבר-מקלדת. אבל גם כאן הורגשה תכונה מיוחדת בשנים האחרונות, עם חדירת האייפון ועם הופעתו המתקרבת של האייפד, מחשב הטאבלט החדש של אפל, שאמור לא רק לחולל מהפכה באופן שאנחנו צורכים מדיה כמו רשת, סרטים וספרים, אלא גם להפוך את מסך המגע לחווית מחשוב עיקרית בשנים הבאות.
"את השינויים שקורים בתחום הממשק נראה בקרוב באייפד של אפל" חוזים אקיקוס ועידן, "אבל טכנולוגיות הטאץ' יהיו רק פתרון ביניים. להערכתנו הדברים יתקדמו בהמשך לקראת הפתרון שהציגו ה-MIT Media Lab בפרויקט החוש השישי שלהם: מערכת שמתחברת לאינטרנט הסלולרי, יושבת במין שרשרת על הצוואר ויש לה כמה פוקנציות כמו צילום ואגירה של מידע; ושידור של מידע על קיר או כל משטח חלק, כך שהמשתמש ממש יכול לעבוד עליו. לדוגמה אם תלך לסופר המערכת תדע לקרוא את הברקוד של המוצר שאתה רואה עכשיו ולומר לך אם המוצר הזה פוגע בסביבה, מה המחיר שלו לעומת מוצרים מתחרים, ולמשל שאתה יכול להשיג את המוצר הזה ב-30% הנחה במקום הזה והזה."
"הטכנולוגיה שתכנס עוד 4-5 שנים תהיה אוגמנטד-ריאליטי" חוזים השניים "חמש שנים מהיום ישב לך צ'יפ במשקפיים וכשתעבור ברחוב ליד מישהו שמוכר לך המערכת מיד תקפיץ את השם שלו או נניח, אם החלטת שאתה לא רוצה קשר איתו, היא תחסום לו את האפשרות לזהות אותך בסביבה."
הטכנולוגיה העתידנית הזו תהפוך את המסכים לחלק קבוע מהנוף הנשקף למבט שלנו. כך על פי האופטמן: "המשקפיים הללו, שיהיו מבוססים על לייזר שמקרין תמונה ישר על הרשתית, ייצרו תחושה של מסך וירטואלי שמרחף חצי מטר מול העיניים ומקרין תמונות טקסט או וידאו תלת-ממדי באיכות טובה."
אבל האפשרות מרחיקת הלכת ביותר בתחום הממשקים היא ללא ספק ההתמשקות הישירה של המח והמחשב. על פי כרמל "ה-BMI, ממשק המוח-מכונה הוא כיוון נוסף שיהפוך לנפוץ יותר בשנים הקרובות. כבר כיום קיימות מערכות שמאפשרות שליטה בסיסית במחשב בעזרת מכשיר דמוי EEG שקורא אותות חשמליים מהמוח ומאפשר שליטה מסוימת במחשבים, טלוויזיות ואפילו משחקי מחשב. זה יהיה שימושי מאוד לנכים וישמש כגימיק במקומות אחרים אבל לדעתי עדיין לא יגיע לרזולוציה מספקת לשליטה עדינה כגון השליטה שמאפשר עכבר, ולכן אני לא חושב שה-BMI יהפוך לאמצעי קלט עיקרי בעשור הקרוב."
לעומתו, ממשק אחד, מסורתי הרבה יותר, שהפופולריות צפויה לצלול בחדות בעשור הקרוב הוא הספר המודפס. "עוד יהיו ספרים בעוד עשר שנים, אבל ללא ספק מדובר על סופו המתקרב של הספר מנייר ואני אומר זאת בצער רב." אומר כרמל "יואב קוטנר אמר בזמנו בעקבות העליה של ה-CD: 'התקליט מת ויש לי 15,000 גוויות בבית'. לי יש כמה מאות גוויות של ספרים בבית. אני עדיין לא מחליף את הספרים מנייר אבל היום הזה מתקרב והלך. אין מה לעשות – יש יתרונות אדירים לספרים דיגיטליים מבחינת מקום, גיבוי, יכולת עריכה וחיפוש, היפרלינקים, אפשרות למידע נוסף, תמונות וקטעי ווידאו ועוד ועוד. הספר הדיגיטלי עדיין בחיתוליו אבל צפוי לו עתיד מזהיר. הרעיון של הנייר הדיגיטלי שצורך אנרגיה מועטה מאוד, אינו מעייף את העיניים ומאפשר הצגה של טקסט קריא וברור יהפוך בעוד כמה דורות של מכשירים (לא יותר משנים בודדות) את הספר הדיגיטלי לפריט חובה בכל בית."
"להערכתנו הספר ישאר בעיקר בתור משהו אמנותי. הוא יבוא הרבה יותר מהחיבור הרגשי." אומרים אקיקוס ועידן "כלומר כשאתה יושב לקרוא ספר, זה יהיה ברור שאתה עושה באופן מוצהר משהו יוצא דופן, מוציא עצמך משטף המידע ויושב לקרוא ספר. לתת למישהי ספר יהיה כמו לתת לה זר פרחים מקסים וריחני."
בנתיב הטכנו-אבולוציה
העולם של 2019 יהיה מרושת וממוחשב בהרבה מזה של 2009, על כך מסכימים כל המרואינים. יהיו בו הרבה אפשרויות חדשות אבל גם לא מעט סכנות חדשות. "אני חושב שכל ההתפתחויות הלו טובות למין האנושי ולנו כבני אדם" טוען אקיקוס באופטימיות מעוררת קנאה "זו ההתפתחות הטבעית של היקום, ולא משהו שבני האדם יצרו. כל ההתפתחות של האבולוציה היא מקופים, לקופים סוציאלים שיוצרים טכנולוגיה ואז מטכנולוגיה, לטכנולוגיה סוציאלית ועכשיו אנחנו נמצאים לקראת השלב הבא שיביא משהו חדש לחלוטין. אני חושב שיחד עם ההתכנסות לקהילות נחזור להתכנסות לרגשות האמיתיים שלנו והאגו יתפורר אט אט. כל ההתפתחות של הטכנולוגיה היא לא בשביל להרחיק אותנו מעצמנו אלא לקרב אותנו לעצמנו." אשרי המאמין.
פורסם ב 2 בפברואר 2010 12:35 במדור טכנולוגיה | 4 תגובות | אפשרויות
גם אני סימור גלאס – כמה מילים לזכרו של ג.ד. סאלינג'ר, האיש שיילד אותי
ג'.ד. סלינג'ר מת וכל חובבי סלינג'ר יוצאים מהארון, כך שנראה שאין זמן טוב יותר גם עבורי להתוודות על הקשר שלי עם סלינג'ר.
זה ווידוי שציפיתי לו תקופה ארוכה, אולי אפילו שנים. לפני חודשיים בערך כשהייתי חולה עם 39 חום וצמרמורות מענגות סערו על עורי, קראתי ב-Seymour Introduction וב-Franny and Zooey בפעם החמש עשרה אולי (אל הספרים של סלינג'ר חזרתי בנערותי יותר פעמים משחזרתי לכל ספר אחר בחיי), ובפעם הראשונה מזה עשור. זו הייתה חוויה מרגשת של עימות עם המקורות התרבותיים והדתיים שלי ורציתי לכתוב עליה אז, אבל איכשהו הפוסט ההוא נתקע עם גרוטאות אחרות במוסך הפסקאות שלי. ויתרתי על הניסיון. עכשיו ג'.ד. סלינג'ר מת ואני נזכר בכל הרגעים המתוקים שלנו ביחד.
ג'.ד. סלינג'ר היה האליל שלי כנער צעיר. תחילה בגלל התפסן בשדה השיפון, אחר כך בגלל פראני וזואי ו-9 סיפורים, ולבסוף בגלל הרימו את קורת הגג נגרים וסימור: הקדמה.
הרבה אנשים מכירים ואוהבים את סלינג'ר בזכות התפסן, אבל אני אהבתי את סלינג'ר שוב ושוב בחלקים שונים בגיל ההתבגרות שלי, כל פעם מסיבות אחרות, כשכל פעם הוא כובש את ליבי מחדש. גם כשהתחלתי לאהוב את אתגר קרת בגיל 16 זה היה בגלל שהכתיבה שלו הזכירה לי את סלינג'ר. אחר כך, בגילאים 14-19 בערך סלינג'ר היה ההשפעה הגדולה ביותר על הכתיבה שלי. לאורך שנים ארוכות ניסיתי, בעקבות הקריאה בתפסן, לנכש מהכתיבה שלי את המילים גדולות – להפוך אותה לרזה ככל האפשר באוצר המילים שלה וגם הוספתי בדרך שפע של "מחורבן" ו"לעזאזל".
סלינג'ר היה המורה שלי לכתיבה. הוא גם היה המורה שלי לאנגלית והראשון שקראתי באנגלית. הרצון העז שלי לקרוא אותו בשפת המקור בגיל 17 גרם לי למלא מחברות שלמות במילים שלא הבנתי ולשנן אותן עד שלמדתי לקרוא אותו בלי מילון. בסופו של דבר אוצר המילים האנגלי שלי הפך במקרים רבים לסלינג'רי במובהק. עד היום תקועות לי בראש כל מיני מילים מוזרות שנתקלתי בהן לראשונה אצל סאלינג'ר, ולא עוד. lugubrious.
כל ספר של סלינג'ר היה משהו שונה עבורי. כל אחד מהם התאים לשלב אחר בחיים שלי. התפסן היה מופת של כתיבה מצחיקה וישירה שפגעה בקישקע של המתבגר חסר המנוח שהייתי, אבל אני חושב שדווקא הספרים האחרים של סלינג'ר היו אלו שגרמו לי להפוך לקנאי בעניינו – השיחות הארוכות באמבטיה מעלת האדים של זואי ובסי גלאס בפראני וזואי; נסיעת המונית המופלאה שעברה על באדי גלאס ביום החתונה של סימור אחיו הבכור כפי שהיא מופיעה בהרימו את קורת הגג נגרים; הפסקאות המפותלות והנפלאות שפותחות את סימור: הקדמה.
כל אחד מהספרים של סלינג'ר נשא בחובו תענוגות אחרים ושיעורים אחרים. היכולת של סלינג'ר להשתהות על פרטים יומיומיים ולהפוך כל מאורע לחומר לכתיבה, הייתה אחד הדברים המרשימים עבורי ככותב בתחילת דרכו. אני חושב שזה מה שגרם לי להתמכר לסלינג'ר ולכתיבה שלו, שממנה תמיד לא היה מספיק, תמיד מעט מדי. הצורך בעוד חומרים של סלינג'ר, שהתחיל להיות לוחץ אחרי שקראתי את ארבעת הספרים שלו שוב ושוב ושוב, הוביל לכך שכשהורים שלי נסעו לניו-יורק מתישהו בסוף שנות התשעים שלחתי אותם למשימה בספריה הציבורית של מנהטן, הם צילמו עבורי את כל הסיפורים המוקדמים שסלינג'ר פרסם במגזינים משנות הארבעים פלוס, וגם את Hapworth 16, 1924, הנובלה האחרונה של סלינג'ר, מ-1965 שעל תרגומה לעברית שקדתי לאחר מכן תקופה ארוכה. (אני עדיין תוהה איך צריך לתרגם, תוך שמירה על רוח המקור, את השימוש הסלינג'רי והסימור הגלאסי במילה Humorous).
מה שמוביל לשינוי שהתחולל בכתיבה של סלינג'ר בין שנות הארבעים לשנת 1965, הפעם האחרונה שקראנו יצירה פרי עטו (שפורסמה אז בניו-יורקר, מאוחר יותר נגנזה, כמעט התפרסמה בשנות התשעים, ואז נגנזה שוב). הקריאה בטקסטים של סלינג'ר מותירה רושם ברור של איזשהו תהליך של התפתחות הולכת וגוברת של הכותב שהובילה בסופו של דבר ליצירת מבנים ורבליים כמעט בלתי אפשריים ועד לגבול הקריסה פנימה של אמצעי המבע היצירתי.
בתחילת הדרך סלינג'ר עוד כתב בפשטות מאוד. הסיפורים הראשונים שלו, אלו שעסקו בדמויות ממשפחת קולדפילד וממשפחת גלאדוולר היו סיפורים ישירים, ונקיים מקישוטים. קו שאפיין גם את התפסן (1951). היה זה ביצירותיו הבאות פראני (1955), זואי (1957) [שניהם התפרסמו כספר אחד ב-1961], הרימו את קורת הגג נגרים (1959) וסימור הקדמה (1961) שבהן הורגשה אצל סלינג'ר הנטיה ההולכת וגוברת לסגנון כתיבה שהלך והפך מפותל, אידיוסינקרטי, שלא לומר מנייריסטי (מילה שמבקרים אוהבים להשתמש בה בהקשר של סלינג'ר, ובמידה מסוימת של צדק). סלינג'ר המאוחר היה סופר שהפסיק לדבר עם הזרם המרכזי של הספרות, שהלך ונעל את עצמו בתוך השושלת המדומיינות של משפחת גלאס. כשמשווים את היצירות המוקדמות של סלינג'ר ל-Hapworth 16, 1924, יצירתו האחרונה של סלינג'ר, שהיא מכתב בן כ-70 עמ' שכותב סימור גלאס המואר ובן ה-7 מקיטנת קיץ, ושכוללת מלבד מונולוגים בלתי נגמרים רשימות ארכניות של ספרים ופריטים שהגאון הצעיר מבקש שישלחו אליו, הדרך הארוכה שעשה סלינג'ר ככותב מתחוורת במלואה. התכונות שהפכו אותו לסופר מופלא כל כך ביצירות כמו "פראני", "זואי", ו"הרימו את קורת הגג", שהגיעו למלוא ההבשלה ואף לגוון מעט בשל מדי ב"סימור: הקדמה" כבר יוצרות פרגמנטציה אמיתית של הכתיבה שלו ב-Hapworth 16, 1924. אני מבין את מי שביקר את סלינג'ר המאוחר על המנייריזם הנרקסיסטי שלו. כן, היה בזה משהו. אבל גם יכולתי כל כך להזדהות איתו ולהבין למה.
קדושים במנהטן
הוא היה מאוהב בדמויות שלו. ואיך אפשר שלא. אחרי הכל הוא יצר אותן על מנת שיתאהבו בהן, על מנת שישקעו בתוכן ויעריצו אותן, במיוחד סימור. במשך שנים ארוכות סימור גלאס היה הדוגמה המושלמת ביותר שהייתה לי לאדם קדוש, למישהו שהייתי רוצה ללמוד להיות כמותו. עד שהכרתי את התאום הספרותי שלו, הנסיך מישקין באידיוט של דוסטוייבסקי. מה שמביא אותי לפן הדתי של סלינג'ר ולקשר העמוק שאני תמיד חשתי שקיים בין סלינג'ר ודוסטוייבסקי, למרות שמבחינות רבות אחרות הם היו רחוקים אחד מהשני כמרחק מנהטן מסנט פטרסבורג. עבורי ההתעסקות של סלינג'ר עם דמות הקדוש בן זמננו (בסימור גלאס), בנסיון לתאר אדם שהוא טוב מוחלט על כל הפרדוקסליות שנמצאת במושג הזה, מתקשרת באופן עמוק עם הנסיונות החוזרים ונשנים של דוסטוייבסקי לעשות את הדבר הזה בספרות שלו עם דמויות כמו הנזיר טיחון או הישיש זוסימה ויותר הנסיך מישקין, שהיה הראשון והמרכזי ביותר מבין דמויות "האדם הקדוש" שפיתח דוסטוייבסקי בספרות המאוחרת שלו. לפני שדוסטוייבסקי כתב על מישקין ב-1866 הוא כתב במכתב לחברה שלקח על עצמו את המשימה הקשה ביותר שסופר יכול לקחת על עצמו: הנסיון לתאר את הטוב המוחלט, ליצור דמות שהיא טוב טהור. סלינג'ר עשה אותו הדבר כ-100 שנה מאוחר יותר ובמובנים רבים אפשר לומר שבעוד דוסטוייבסקי ניסה ליצור מחדש את דמותו של ישו כשהיא מתגלמת ברוסי בן המאה ה-19, סלינג'ר יצר את ישו מחדש כתושב מנהטן של שנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים.
הדתיות של סלינג'ר נראית במבט לאחור (במיוחד כשמסתכלים בביוגרפיה שלו) פשטנית ובלתי מאוזנת, אבל סימור תמיד ישאר עבורי מופת דתי, דמות שהאירה עבורי את הדרך הרוחנית כנער צעיר שאז עדיין לא האמין בכלום ושנתקל לפתע במשהו אחר. סלינג'ר היה הראשון שגרם לי להרגיש משהו כלפי המם הדתי, שגרם לי לחייך לעצמי באושר מסופק של מי שמרגיש למד דבר או שניים על העולם הזה, כי "הגברת השמנה תמיד שם ביציע, מקשיבה לך", כי אלוהים נמצא בכל.
ג'.ד. סלינג'ר מת. אולי הסופר הראשון שאהבתי אי פעם בחיי עד כלות הנשימה, שכתבתי לו כמתבגר מכתבים בלילות ופינטזתי שיום אחד אפגוש אותו ונשוחח מלב אל לב. עכשיו אולי יחפשו במחסנים שלו וימצאו את היצירות שהוא עבד עליהן כל השנים הללו, או לפחות מה שלא נשרף עם הבית שלו בשריפה ההיא. זה נורא לחכות לכך שסופר שאתה אוהב ימות, מתוך חמדנות למילים שלו. אני אף פעם לא עשיתי את זה, ותמיד קיוויתי שיום אחד הוא עוד יצא מההסגר שכפה על עצמו ויגלה לנו מה הוא עשה כל השנים הללו, אבל עכשיו מכשנפטר, גם אני סקרן לראות מה יחשף. בין אם יהיו שם יצירות מופת או רק המשך הכרונולוגיה של הקריסה היצירתית של סלינג'ר המאוחר (שפורסם) לתוך עצמו, המקום של סלינג'ר בחיים שלי מובטח, כמי שלקח את הזעקה הפנימית הבלתי מוגדרת של ילד בן 13 ונתן לה תוכן וביטוי כשקראתי בו לראשונה בגיל 14 והפכתי לראשונה מתבגר.
סלינג'ר היה קו פרשת המים, בין הילד ההוא שהייתי, הילד שאותו אני זוכר היום רק מהתמונות, לבין התקופה החדשה, הרנסנס שהתחיל בגיל 14, כשהתחלתי להתבגר ולהשתנות – מה שאחר כך למדתי לראות אותו כשנת 1 בחיי האמיתיים, הסיבה שמשומה אני סופר את שנותי בכפילות ורואה עצמי כבן 17. הוא היה הנביא שספריו התדפקו על דלתות התודעה שלי וחזו את גיל ההתבגרות, את הדיבוק שלי שהופיע מאוחר יותר, לרגש הדתי, את החיבה לכתיבה שגורמת לך לרצות להתרפק. אבל אני לא רק בן 17, אני גם בן 31, הגיל שבו היה סימור גלאס כשהתאבד ביום נפלא לדגי הבננה. איכשהו היום הזה מרגיש גם קצת כמו שחרור, כי למרות שסימור היה המורה העליון שלי לגבי כל מה שצריך להיות, אני לא קרוב אפילו להתאבד היום בגיל 31. למעשה נדמה לי שאני מתחיל עכשיו את הספירה השלישית של החיים שלי.
סימור גלאס מת. ג'.ד. סלינג'ר מת. החיים ממשיכים. תודה לך אומן מילים יקר.
"פראני הייתה מבין הבחורות הראשונות שירדו מן הרכבת, מהקרון בצדו המרוחק והצפוני של הרציף. ליין זיהה אותה מיידית ולמרות נסיונותיו לשלוט בהבעת פניו, זרועו שנורתה באוויר הייתה האמת כולה. פראני ראתה אותה, ואותו ונופפה חזרה בנמרצות מופרזת. היא עטתה מעיל מפרוות דביבון וליין שהלך לקראתה במהירות אך עם פנים מאופקות חישב בינו לבין עצמו בהתרגשות שדיכא כלפי חוץ, שהוא היחיד על הרציף שבאמת הכיר את המעיל של פראני. הוא זכר שפעם אחת, במכונית מושאלת, אחרי שהתנשק עם פראני במשך חצי שעה או משהו כזה, הוא נישק אותה על דש מעילה, כאילו היה זה חלק נחשק ואורגני לגמרי שלה עצמה."
(תרגום שלי, כדרך של פרידה, מתוך עמ' 7 בפראני וזואי)
פורסם ב 29 בינואר 2010 15:20 במדור חיים | 7 תגובות | אפשרויות
וידויו של מכור לעדכוני סטטוס בפייסבוק
אני מתמכר לזה.
כשזה התחיל לא יכולתי לחשוב אפילו על סטטוס אחד להעלות לפייסבוק. כל סטטוס נראה מסובך מדי, מורכב מדי על מנת לשתף בו את העולם החיצון באופן גורף כל כך.
בחודשים האחרונים זה עבר תהליך מתון אך מתמיד של עליה בתדירות העדכונים, שבשלב מסוים עבר איזה מפנה איכותי, את מה שנקרא the knee of the curve והפך לעליה אקספוננטיאלית די מקפיאת דם: מעדכון כל חודש לעדכון כל שבוע, לעדכון כל יום, לעדכון כל מספר דקות.
זה הגיע לכדי רמות מוטרפות, סחרור חושים פייסבוקי. חוסר יכולת לחשוב מחשבה בלי לחשוב לעצמי "איזה סטטוס נהדר להיות בו". דיסאוריינטאציה פנימית בכל הקשור לגבולות בין שורת הסטטוס לבין שורת התודעה הפנימית שלי. תחושה שאני זה הסטטוס והסטטוס זה אני. תחושה שכל רגע שיש דה-סינכרוניזציה ביני לבין הסטטוס אני הוא מטריד, מכאיב – טעות שיש לתקנה.
אני מעלה סטטוס משמע אני חושב.
אני חושב משמע אני קיים.
אני מעלה סטטוס משמע אני קיים.
אני מעלה סטטוס.
אני סטטוס.
חברת סטטוס.
סטטוס של שקר.
סטטוס של אמת.
אלוהי אלוהים,
שמור עלינו מעדכונים מיותרים
הגן עלינו מסטטוסים לא נחוצים
וברכנו, שיהיו הסטטוסים שלנו
תמיד נכונים
תמיד טובים
תמיד ממלאים באור ושמחה
ואושר ואהבה
ואם לא אז לפחות מעוררי השראה
ואם לא אז לפחות סקרנות
אלוהי, אתה בראת אותי בצלמך
ואתה בראת את הסטטוס בצלמי ובדמותי
אלוהי אלוהים
שמור על הסטטוס שלי מכל זד, ומזיד ומפגע
נצור סטטוסי מרע, ומקלדתי מדבר מרמה
שמור עלי כנה, עם הסטטוס ועם עצמי
ותן לי את הכח לדעת מה לכתוב ומה לא לכתוב בשורת הסטטוס
כי לפעמים אני מתבלבל, אלוהים
אחד אותי ואת הסטטוס שלי בזיווג הקדוש
הידוע לנו מאבותנו ואבותי אבותיהם
חונן סטטוסים ברחמים רבים
השיבני אבי עם הסטטוס לעצמי
ואל תרחקיני לכדי סטטוס רע
הרשה לי לשבור את הסטטוס שלי
ובו בזמן גם לגדול איתו הלאה קדימה
אם אתה רואה את הסטטוס בדרך, הרוג אותו
פורסם ב 20 בינואר 2010 17:38 במדור טכנומיסטיקה | 9 תגובות | אפשרויות
הוויכוח על אווטאר - ממחשבותיו של פרא אצילי
בואו נשים את הקלפים על השולחן. אני לא זוכר הרבה רגעים שהייתי נרגש בהם כל כך בשנה האחרונה כמו כשיצאתי מאווטאר לראשונה. אני זוכר את ההרגשה הזו של שוק תודעתי ופיזי ממש המורגש בכל חלקי הגוף, את התחושה שהסרט הזה מסוגל להצית מהפכה, שלו רק אנשים היו מבינים אותו לאשורו העולם המודרני לא היה יכול להמשיך ולעמוד על תלו. את התחושה שחוויתי כרגע חוויה רוחנית עמוקה במשותף עם מאות אנשים זרים מהעיר, שכמו (ולהבדיל כמעט כל סוגי ההבדלות האפשריות מלבד אחת) קולברג (1945), הסרט הנאצי עתיר התקציב ביותר בהיסטוריה, שגבלס האמין שיעורר את רוח העם הגרמני ויחולל את המפנה המיוחל במלחמה נגד בעלות הברית – כך גם אווטאר עשוי להיות חוויה קונברסית, מחזירה בתשובה – חוויה שתעביר מליוני אנשים בעולם המערבי את המסע השמאני. דמיינתי את בתי הקולנוע המפוצצים בצופים בכל רחבי העולם ככנסיות העובדות מסביב לשעון על מנת להפיץ את הגוספל החדש ושכל מי שנכנס אליהן חוזר בתשובה וסר בו מדרכיו הרעות – בדרך לתיקון עולם.
אלא שאז, כשיצאתי מהאולם וחיכיתי לידידתי שנעלמה לה למספר דקות הזדמן לי להאזין לשיחה של בחור ובחורה שכרגע יצאו מהסרט ונראו כאילו הם בדייט. הבחורה עשתה רושם של מתלבטת, של מי שמאוד התרשמה מהסרט אבל גם לא כל כך יודעת איך לאכול אותו, מצב שהבחור שאיתה היה נחוש לתקן. "תשמעי, אני מצטער." הוא אמר לה "אבל אני למדתי על זה באוניברסיטה. זה פשוט נדוש ושקרי, כל ההצגה הרומנטית הזו של הפרא האציל."
תסלחו לי אם אני לא מסוגל לחזור על כל שאר הדברים שהוא אמר לה שם בדקות הבאות. בזמן שהאזנתי לנאומו המייגע על "הפרא האציל" ועל הביקורות המלומדות שלמד באוניברסיטה על מושג "הפרא האציל", דמיינתי שאני מזנק עליו מנער אותו בחוזקה בכתפיו, וקורא עליו בקול רם Wake up!!! בסוף חסתי על הדייט, קשה מספיק מלאכתו של קופידון בעידננו משאקשה עליו גם אני. שתקתי.
זה לא שברעיון הפרא האציל אין הרבה בעייתיות. כמו כל מושג שהתפתח לאורך מאות שנים, הוא מכיל הרבה מאוד זבל ומבוסס על הרבה מאוד רעיונות מסולפים שהשתרבבו לתוכו. ובכל זאת, באינטואיציה שהובילה למושג הפרא האציל יש משהו. באינטואיציה על איכויות אחרות טהורות ונעלות שקיימות בעולם האנושי הארכאי יש הרבה מאוד, יותר ממה שאנשים בחברה שלנו מסוגלים או רוצים לדמיין.
מה שמפחיד אותי באמת, הרבה יותר מחוסר הדיוק שיש במושגים תרבותיים כמו "הפרא האציל" ושתמיד יהיו ברשותנו מספר אקדמאים שקדנים שלא יתעייפו להצביע עליו, זה גדודי הסטודנטים שלומדים באוניברסיטאות תיאוריות ביקורתיות על הפרא האציל, או על תופעות תרבותיות אחרות ומשתמשים בהן אחר כך כפילטר שמאפשר להם לסנן חוויות אותנטיות שמתדפקות על דלתות התודעה שלהם.
מה שמפחיד אותי באמת, מה שמזעזע אותי ממש, מה שהפתיע אותי ומטריד את מנוחתי בשלושה השבועות שחלפו מאז שראיתי את אווטאר (שלוש פעמים) הוא שהאנשים בחברה שלנו כל כך שקועים בהווית העיר ההיפר-טכנולוגית שלהם, בעולם הזה שלעולם לא יצאו מרשת התודעה שלו, שכשהם רואים חיים כמו באווטאר זה נראה להם כמו קשקוש רומנטי.
אווטאר כמראה לחברה המודרנית
אני זוכר שיצאתי עם צמד חברים מהקרנה אחרת של אווטאר. אני הייתי אקסטטי, הם לעומת זאת אמרו שהסרט מעניין אבל "בעייתי" ושבאופן כללי זה "אגדה". שוב רציתי לתלוש למישהו את השיער, ולא משנה בכלל למי. "אגדה"??? כלומר, כן, אווטאר הוא סוג של אגדה – אבל אלוהי אלוהים, אגדות הן הסיפורים הכי רלבנטיים שיש לנו. אגדות נוטות לספר לנו את הסיפור שצריך לספר טוב יותר מרוב הצורות הסגנוניות שהתפתחו בתרבות שלנו ב-100 השנה האחרונות.
אז אני פה לומר את דעתי וזו דעתי בלבד, אבל לעזאזל אני מוכן לעלות על גג ולצעוק אותה משם, אם צריך - שאווטאר הוא אולי אגדה, אבל אגדה שאומרת את האמת לפרצוף. שהחוויות והרעיונות שאווטאר מדבר עליהן – החיבור עם הגוף הילידי, הרוחניות הארכאית, התפיסה של הטבע כאורגניזם חי ומודע (מה שאני קורא לו Sentient Forest) הם האמת לאמיתה ולא האגדה, כפי שיודעים אנספור אנשים שחוו אותם וחווים אותם באופן יומיומי – אפילו כאן בעיר. אני מתפתה לומר '"'האגדה האמיתית היא הבורסה. 'האגדה' האמיתית היא לחכות שמישהו יגיב כעל הסטטוס שלכם בפייסבוק" – אבל אני לא אגיד את זה. כי זה יהיה פשטני מדי, כי גם לדברים האלה יש מציאות, ואפילו חשובה. אבל אם אני בטוח במשהו, זה שאם כבר חייבים להשתמש במונחים כמו אגדה – הדברים הללו הם הרבה יותר "אגדה" ו"המצאה" מהדברים שמופיעים באווטאר.
ואז כשאני רואה אנשים שמלגלגים לכל מיני קונספטים שמופיעים באווטאר כמו "אמא טבע" או "רשת החיים" כאילו מדובר בקשקוש חסר מובן שאלוהים יודע מאיפה הקריצו אותו, אני באמת ובתמים לא יודע אם לצחוק או לבכות. אווטאר הוא המציאות. מציאות שורשית מאוד שהייתה שלנו במשך אלפי שנה ושאנשים בתוך הגוף הטכנולוגי והמטריאליסטי של החברה שלנו מגודלים ומחונכים באופן שיטתי להתעלם ממנה ואפילו לא להכיר בקיומה. ומה שמרתיח אותי במיוחד הוא האופן שבו תיאוריות ביקורתיות (חשובות כשלעצמן) כמו אלו שמבקרות את מושג "הפרא האציל" משמשות בסופו של דבר על מנת לשרת את החברה הפרברטכנולוגית שלנו ולפטור את המסר של אווטאר כסתם עוד קשקוש רומנטי.
פרסמתי פה לפני כמה ימים רשימה על אווטאר ופסיכדליה ואני חושב שזה לא מקרה שהתגובות הכי נלהבות ששמעתי לאווטאר היו כולן מחברים של הקהילה הפסיכדלית, שנדמה לי שהיא זו שאמצה את הסרט הזה באופן הנלהב ביותר. אני חושב שאת הקוטביות העזה בתגובות שיש לאנשים על אווטאר אפשר לסמן באופן סכמטי מאוד ככה: הרבה אנשים שמרגישים קשר חזק לטבע, לפסיכדלים ולאמונה דתית התרגשו מאוד מהסרט הזה. הרבה אנשים שלא מרגישים קשר חזק (או מרגישים קשר של דחיה) לטבע, לפסיכדלים ולאמונה דתית ראו אותו כאגדה, סתם קיטש, סרט הוליוודי וכו' (הכל נכון אולי בדרכים שונות) והתעלמו מהאמת שהייתה גלומה ברבים מהרבדים האחרים שלו. זו חלוקה גסה. מאוד מאוד גסה, ואני יודע שהיא תרגיז הרבה מאוד אנשים. אני גם מכיר כמה אנשים שלא תואמים אותה, והם בהחלט קיימים. אבל אני חושב שהיא כן מספרת לנו משהו על אווטאר, על המסר שלו, על מי שבשלים לקלוט אותו ושהתרגשו ממנו עמוקות. ומי שאטומים לחוויה הרוחנית והאותנטית (כן! כן! סרט עם תקציב של 400 מליון דולר שמייצר חוויה אותנטית זו חיה שקיימת!) שהוא מציע.
אני לא זוכר הרבה סרטים שקטבו כל כך את קהל הצופים כמו אווטאר. פגשתי הרבה אנשים שהעריצו אותו לגמרי ושהלכו לראות אותו 3-4 או אפילו 8 פעמים. פגשתי גם הרבה אנשים אחרים שבזו לו. בעיני התגובות לאווטאר שמות מראה מול התרבות שלנו.
ואולי האנשים הללו שיצאו מאווטאר ובחרו לראות בו קשקוש הוליוודי רומנטי וריקני בסך הכל הפעילו את מנגנוני ההגנה שמטרתם לשמור עליהם תחובים בנוחיות בתוך פודי המציאות שלהם. אחת התופעות המרתקות שהופיעו סביב אווטאר הייתה תופעת "דכאון האווטאר" שעליה דווח בהרחבה ב-CNN. באתר מעריצים של אווטאר התפתחו דיונים נרחבים של צופים שהתאהבו בעולם האווטארי וחוו לדכאון אחרי שיצאו מהסרט ונאלצו לחזור לעולם "האמיתי". הם מדווחים על תשוקה עזה לחדור ליופי של העולם של אווטאר, ותחושת ניתוק עמוקה מהעולם שבתוכו אנו חיים.
ידידתי ג' אמרה, "נו בטח, הם יצאו מהטריפ הזה ועכשיו הם בדאון מהעולם." חשבתי שיש משהו בדבריה. הבעיה היא שהתרבות שלנו אומרת לאנשים האלה. "זה רק סרט. תרגעו. תנשמו ותחזרו לעבודה."
אווטאר הוא לא רק סרט. (אין כזה בכלל דבר 'רק סרט', אבל נעזוב את זה כרגע). יש לאן לשאוף. העולם שקמרון הבטיח קיים. הוא קיים, הוא שורשי, הוא זכותו המולדת של כל אדם ואפשר לגשת אליו ולחוות אותו מיד ראשונה. אווטאר הוא קריאה לחוות את העולם הזה. אני מאחל לכל מי שיכול שיקח אותו כקריאה לצאת למסע לתוך הגוף הילידי.
קישורים רלבנטיים
אווטאר והרנסנס הפסיכדלי
ראיון עם ג'ון זרזאן – הוגה אנרכו פרימיטיביסט
פורסם ב 18 בינואר 2010 11:20 במדור ביקורת תרבות | 15 תגובות | אפשרויות
אווטאר והרנסנס הפסיכדלי של קולנוע התלת מימד (הפעם בעברית)
בערוץ הניו-אייג' של אתר אנרג'י התפרסמה היום גרסה מתורגמת ומקוצרת של המאמר שפרסמתי בתחילת השבוע באנגלית על אווטאר, והגל החדש הפסיכדלי של קולנוע התלת מימד.
הקהילה הפסיכדלית מצפה כבר מזה שנים להופעה של אמצעי תקשורת חדש בעל איכויות פסיכדליות. הרעיון שלטכנולוגיה ומדיה יכולות להיות איכויות פסיכדליות היה, ככלות הכל, חלק אינטגרלי מהתנועה הפסיכדלית מאז פסטיבלי הטריפים האלקטרוניים של שנות השישים, התגייסותו של טימותי לירי עבור המחשב האישי בשנות השמונים והתמיכה הנלהבת של טרנס מקנה באינטרנט ובטכנולוגיות מציאות וירטואלית בשנות התשעים. בין הטכנולוגיות שהוזכרו בהקשר זה היו התלת מימד, טלוויזיית היי-דפינישן, המציאות הוירטואלית ואחרות, אבל לאורך תקופה ארוכה אף אחת מאלו לא ממש המריאה.
היחסים בין פסיכדליה לתרבות הפופולרית המשיכו עם זאת להתהדק ולהעמיק. כפי שהעירו הוגים פסיכדליים כמו מקנה ואריק דיוויס האסתטיקה הפסיכדלית עברה הטמעה לתוך המיינסטרים של המדיה, לדוגמה בשפה הויזואלית של פרסומות וסרטים הוליוודים.
שנות האלפיים היו עשור פסיכדלי למדי במדיה. הרזולוציה ההולכת ומתעצמת של הצילום והמסכים, השימוש בדימויים צבעוניים ונוצצים בפרסומות ובקליפים, הנופים המדומיינים שיוצרו באנימציית מחשב והשימוש בשפה ויזואלית אקסטרווגנטית ומאוד אסוציאטיבית תרמו כולם לנטיות הפסיכדליות של המדיה בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת. כעת מביא איתו קולנוע התלת מימד הממוחשב תקווה למפנה פסיכדלי מז'ורי במדיה האלקטרונית.
סם המדיה הטוטאלי
היפנוט קולקטיבי.
אחד המוקדים העיקריים של החוויה הפסיכדלית היה תמיד מתיחת גבולות התפיסה וההוספה של מימדים חדשים לתפיסתנו את המציאות. באופן דומה, גם המדיה ביקשה תמיד להוסיף באופן טכנולוגי מימדים נוספים למימזיס (חיקוי) שהיא מבצעת למציאות: מצילום הסטיל לתמונה הנעה, מהסרטים האילמים לסרטי הקול, מקולנוע השחור-לבן לסרטי צבע. ושם, נדמה נעצרה ההתפתחות. ב-60 השנה האחרונות לא השתנה הקולנוע בצורה משמעותית מבחינת טכנולוגית ההקרנה. אלא שכעת, דור חדש של סרטי תלת מימד מבקשים להוסיף מימד חדש למדיה הקולנועית.
ומה יכול להיות יותר פסיכדלי ממדיום שדורש מהצופה להרכיב משקפיים בעלי מראה מוזר וחייזרי שמעוותות את תפיסת המציאות שלו? איזו מטאפורה טובה יותר יש לחוויה הפסיכדלית ולרעיון שאנחנו חווים את העולם דרך שסתומים ופילטרים של תודעה מזוג עדשות שחושפות בפנינו מימד חדש לחלוטין של תפיסה.
חווית התלת מימד והחוויה הפסיכדלית גורמות לנו שתיהן להעריך מחדש את העושר הויזואלי של העולם ולהסחף בתחושת הקסמות מהרב-מימדיות של המציאות. חווית התלת מימד, בדומה לחוויה הפסיכדלית, מערערת את תפיסת המימדים שלנו כשהיא מוסיפה מימד שלישי על סרט המוקרן על מסך בשני מימדים. באחת מהקרנות הסרטים המוקדמות והמפורסמות בתולדות הקולנוע ברח הקהל ההמום מהטכנולוגיה החדשה מרכבת מתקרבת שהופיעה על המסך. הצופים בסרטי התלת מימד החדשים מגיבים גם הם באופנים משונים למדי לטוטאליות החדשה של החוויה: הם פוכרים בידיהם, חוטפים גרון יבש ומתנשמים בכבדות. רבים מהם מדווחים על תחושות סחרחורת שתוקפות אותם לאחר שעזבו את אולם הקולנוע.
במובנים אלו ואחרים חווית התלת מימד מטשטשת עוד את הגבול בין סמים לטכנולוגיות. אם תורידו את המשקפיים שלכם במהלך הקרנת תלת מימד ותסתכלו סביבכם תשימו לב שהאנשים באולם לא רואים אתכם, מאחר שמשקפי התלת מימד חוסמות ומחשיכות את רוב שדה הראיה שלהם. הבעות הפנים הבלתי מרוסנות והכמעט קמאיות שנשקפות מפניהם מזכירות את אלו של אנשים שנמצאים תחת השפעתו של איזשהו טריפ.
התלת מימד הוא סם המדיה הטוטאלי והמקיף ביותר שפותח עד כה על ידי קומפלקס ההיי-טק-מדיה שלנו, הנסיון המצליח ביותר עד כה לחקות את האפקטים של המצב הפסיכדלי.
אווטאר והחוויה השאמאנית
אווטאר מספר את סיפורו של ג'ייק סאלי, חייל מרינס לשעבר המשותק ברגליו ואשר מגיע לכוכב הזר פנדורה על מנת להחליף את אחיו שנרצח לאחרונה כמפעיל של אווטאר, ישות כלאיים שזהה במבנה הפיזי לילידים החייזריים של פנדורה, אבל נשלטת על ידי טייס עם DNA מתאים.
לג'ייק יש עכשיו שני אחים. האחד מת, השני התגלמות חייזרית של עצמו. על מנת לחדור לתוך ישות חייזרית זו ג'ייק נדרש לרוקן את התודעה שלנו, להכנס למצב חלום ולהתחבר עם אותה ישות מתוך תא מיוחד שתודעתו מוקרנות ממנו באופן טכנולוגי לתוך גופו של האווטאר. חייו של אחד הם חלומו של השני. היכן שמסתיימת מציאות אחת, מתחילה מציאות שניה.
הגירה בין שתי מציאויות מקבילות היא רעיון פסיכדלי מאוד. זהו אחרי הכל היסוד הראשון במעלה של הקיום השמאני. כפי שתיארו זאת חוקרים כמו מייקל הארנר ואחרים, השמאן הוא זה שעובר בין מציאויות שונות, ותרבויות שמאניות רבות אף רואות את המציאות שאותה חושפים החומרים הפסיכדליים כהמציאות האחת האמיתית.
צ'ואנג צ'ה סיפר לנו שחלם פעם שהוא פרפר וכשהתעורר לא ידע אם הוא צ'ואנג צ'ה שחולם שהוא פרפר או פרפר שחולם שהוא צ'ואנג צ'ה. מהי המציאות ומהו חלום? יש הטוענים שכל הקיום שלנו הוא חלום; אחרים מציעים שאנחנו קיימים על מנת לחלום ושחיי הערות הינם רק תופעה משנית הנועדה לתמוך בחלומותינו.
ג'ק נרדם ומתחבר לעולם העתיק והמכושף של תת המודע התרבותי, שם יפגוש בצל הילידי של הציביליזציה. אחרי שיצור קשר עם שבט הנאבי, יעבור ג'ייק טרנספורמציה פנימית. מה שהיה בעיניו תחילה חלום, יהפוך למציאות והמציאות לחלום. העולם המכושף-מחדש הזה שג'ייק נכנס לתוכו באווטאר, כשהוא הופך לאיש שבט הנאבי, הוא העולם הפסיכדלי של השמאניזם.
שבט הנאבי, שבט ציידים-לקטים ילידי של חייזרים פאנדוריים הוא שבט שאותו מובילה הטסאהיק, שמאן ממין נקבה אשר מפרשת את רצונה של איווה, האם הגדולה אשר שמה ומהותה מזכירים את אלו של חווה, אם החיים, כמו גם את זו של גאיה, האם הפלנטרית של כל החיים. בדומה לתרבויות שמאניות רבות, גם תרבות הנאבי מאמינה ב"זרימת האנרגיה", ב"רשת של אנרגיה שעוברת דרך כל הדברים החיים". היא מוקירה כבוד רב ל"רוחות של חיות" וכאשר בן שבט הנאבי הורג חיה הוא מבצע טקס לקידוש נשמתה, כפי שהדבר נעשה בתרבויות ארכאיות רבות. טקס המעבר של השבט דורש מבן השבט ללמוד לרכב על איקראן, ציפור טורפת ענקית שמזכירה את ציפורי הענק והמיתיות אפשר מופיעות בתרבויות שמאניות רבות כמו אלו של החוף הצפון-מערבי של אמריקה, וקשורה באופן הדוק לדמות השמאמן, אשר מזוהה לעיתים תכופות עם ציפורים גדולות כמו הנשר. ואם כל זה עדיין לא פסיכדלי או שמאני מספיק עבורכם, שבט הנאבי גם סוגדים ל"עץ הנשמות" אשר דרכו, בשירה ובריקודים, הם מתחברים לנשמתו של הכוכב והופכים לחלק מתודעה קולקטיבית.
טקס שמאני בעץ הנשמות.
שווה להזכיר כאן שמשמעות המילה איוואסקה בשפת הקווצ'ואה היא "גפן הנשמות". טקסי השירה והריקודים של הנאבי, מזכירים למדי טקסי איוואסקה עכשווים. שווה גם להזכיר שאחד מהיסודות האקטיביים של האיוואסקה, ההרמלין נודע במערב תחילה בשם "טלפתין" משום שתרבויות ילידיות רבות טוענות שהן מגיעות בהשפעת איוואסקה להחלטות משותפות במצבים של תודעה קולקטיבית, באופן המזכיר את המתואר באווטאר.
מקנה תיאר את השמאן כמי שנבדל מכל שאר אנשי השבט בכך שבהגיעך לכפר שזרים מגיעים אליו אולי פעם בשנה, הוא היחיד אינו מתעניין כלל בשעון או בסירה המשוכללים שלך אלא בנסיון לחדור לתוך ישותך ולראות מי אתה, איזה מין אדם אתה. השמאן מתנשא מעל גבולות תרבותיים ורואה לתוך האדם עצמו. "אני רואה אותך" היא גם הברכה המקודשת של שבט הנאבי, אשר מתייחסת למבט לתוכו של אדם, ולראיה לתוך מהותו הממשית. כאשר ג'ייק מגיע לשבט הנאבי וההמון המזועזע מזרותו כמעט והורג אותו זוהי הטסאהיק, השמאנית, אשר בוחנת אותו בעיניי פעורות לרווחה ולבסוף מחליטה לתת לו להשאר. בהמשך הסרט, כאשר כולם פנו כנגדו והוא קשור חסר אונים בעוד היער נהרס, תהיה זו שוב השאמאנית אשר תשחרר אותו. היא ראתה משהו.
ג'ייק מורשה להשאר עם השבט, ואז קורה משהו מעניין. בורחס מספר לנו ב"הסיפור על הלוחם והשבויה" על דרוקטולפט, לוחם ברברי שהתאהב בעיר הרומאית רוואנה וברוח הציביליזציה. הוא ערק מהצבאות הברבריים והצטרף לרומאים בהגנה על האימפריה. אווטאר, באופן קוטבי לגמרי, מספר לנו על לוחם שמגיע מחברה היפר-טכנולוגית על מנת להרוס את הטבע, מתאהב ביער ועורק על מנת להגן עליו.
"מחזור חיים אחד מסתיים. אחר מתחיל". הסיפור של אווטאר הוא סיפור אנטי-ציביליזציוני ופרימיטיביסטי באופן מובהק. כאשר ג'ייק מתקבל לשבט לתקופת חניכה הטסאהיק אומרת "נבדוק אם ניתן לרפא את השגעון". השגעון שאליו היא מתכוונת הוא כמובן השגעון של הציביליזציה, השגעון של תפיסת העולם המטריאליסטית והטכנולוגית שג'ייק בא ממנה. מנקודת המבט השמאנית הציביליזציה היא שגעון (ולהפך). את השגעון הזה יש לרפא: יש להחליף מנהרת מציאות אחת לטובת אחרת. "הזיה" ו"מציאות" צריכות להחליף את מקומן בתהליך המזכיר את זה של החוויה הפסיכדלית.
כפי שטרנס מקנה לעולם לא עייף מלהזכיר לנו, החוויה הפסיכדלית מטשטשת גבולות. היא מטשטשת את הגבולות בין "מציאות" ל"הזיה", בין "שגעון" ל"שפיות". אחרי הכל, הדבר המשותף לתנועה הפסיכדלית ולתנועה האנטי-פסיכדלית היא ששתיהן תופסות זו את זו כבלתי שפויות. תחת ההשפעה של חומרים פסיכדליים ובמידה רבה גם במהלך תקופות של שימוש נרחב בפסיכדליים, העולם נתפס כקסום. חיי היום יום של האתמול נראים לפתע שדופים וחסרי צבע, אשליה קטלנית של מוח בלתי מודע. ההפכים של הזיה ומציאות, חלום וחיי ערות, מחליפים לפתע את מקומם. הייתכן שחיי החלום הינם החיים האמיתיים?
זה מה שקורה גם לג'ייק. הוא מתעורר בתוך פוד המתכת שבו נמצא גופו הנכה ולפתע החיים האמיתיים מתרחשים לא בעולם הקר של משרדי היחידה שלו, אלא ביער, בריצה על ענפי הענק של העצים, ברכיבה על האיקראן, ציפור הענק שלו, ובשהות עם אהובתו נייטירי. ג'ייק חייב לבחור בין תרבויות ותפיסות עולם. בין העולם הטכנולוגי ותפיסת העולם המטריאליסטית שלו לבין היער ותפיסתו השמאנית את המציאות. כמו דרוקטולפט, הוא מחליף צדדים. בסיום הסרט הוא כבר יכנה את בני האנוש "חייזרים"ובסצינה הסוגרת הוא יהרוג את ההתגלמות האנושית שלו ויחליף את צורתו סופית לצורת האווטאר.
גל חדש של קולנוע פסיכדלי
בספרו מעורר ההשראה Blessed Unrest מתאר פול הוקן את סיפורם של עצי הסקויה הראשונים שהתגלו על ידי המתיישבים האמריקאיים במחוז קלבראס בקליפורניה. העצים, בגובה של כ-100 מטר ורוחב של כ-10 מטרים, היו מעבר לכל מה שהכיר העולם המערבי עד אז. יזם בשם ג'ורג' גייל ראה הזדמנות עסקית גדולה. הוא ושותפיו החליטו לחתוך את עץ הסקויה הגדול ביותר ולהציג אותו מסביב לעולם. העץ שגילו הוערך ב-2500 שנה היה כה גדול שקבוצת הפועלים שנשכרה כדי לכרות אותו נזדקקה למספר שבועות של עבודה. הוקן מספר שכשנפל העץ לבסוף, רעש הנפילה העיר אנשים במחנות כורים שבמרחק 25 ק"מ. העץ הענק הכיל כל כך הרבה מים שהוא נותר ירוק במשך שנים ארוכות לאחר שנכרת. כאשר חלקים של העץ הוצגו בניו-יורק ובלונדון גרמו אלו לזעזוע ולמחאה ציבורית כנגד האכזריות שבמעשה הכריתה של עץ עתיק כל כך והפכו לאחד הגורמים שהובילו לצמיחת התנועה הירוקה.
סיפורו של עץ הסקויה הענק משוקף בסיפור של עץ הבית העצום של שבט הנאבי אשר נהרס על ידי הבולדוזרים וכלי הנשק של "אנשי השמיים". כשג'ייק שמתפלל לאיווה (אמא טבע) לעזרה הוא אומר: "ראי את העולם שממנו הם באים. אין שם ירוק. הם הרגו את אמא שלהם". ואכן, המיתוס של הרג האם, ההרג של אמא טבע, אשר עומד בבסיס של אווטאר, אינו בדיוני כלל וכלל. שבטים ילידיים הולכים ונכחדים במספרים אסטרונומיים כבר מזה מאות שנים בתהליך ג'נוסייד נמשך והם עומדים בימים אלו מול אסונות גדולים שנגרמים על ידי חברות הנפט ותאגידים בינלאומיים חסרי רחמים, שכירי החרב של הציביליזציה שפולשים לג'ונגל על מנת לספק את תאבונה ההולך וגדל של הציביליזציה לאנרגיה ולמוצרים.
אווטאר מספר סיפור אלים וריאליסטי שמתרחש בעודכם קוראים מילים אלו, וזו הסיבה מדוע המסר שלו חשוב כל כך. ועם זאת, זהו גם סיפור של המרה, של המרתו של ג'ייק מדרך הטכנולוגיה, מהתרבות הפרומתאית של "אנשי השמיים", כפי שקוראים אנשי שבט הנאבי לבני האדם, לדרך היער. אווטאר הוא סיפור של טרנספורמציה, כזו שהאנושות זקוקה לה אנושות בימים אלו, כאשר שינוי רדיקלי של יחסנו לטבע הופך לכורח דחוף.
האם מצפה לנו עוד טריפ פסיכדלי תלת מימדי? עליזה בארץ הפלאות.
באיכויות וברעיונות הפסיכדליים שלו, בערכים השמאניים שלו, ובפוליטיקה הילידית שלו, אווטאר קורא תיגר על הערכים השולטים של התרבות שלנו באופנים הבסיסיים ביותר. העובדה שהסרט הזה, אשר קורא תיגר על כל מה שקדוש לתרבות המערבית המטריאליסטית ושם על דגלו רעיונות וערכיים שמאניים אשר נחשבים למגוחכים בתרבות השלטת, הרוויח כבר יותר ממיליארד דולר ונמצא אולי בדרכו להפוך לסרט המרוויח ביותר בכל הזמנים היא דבר לא פחות ממדהים בעיני. אווטאר מביא אסתטיקה פסיכדלית ורעיונות וערכים שמאניים למליונים של צופי קולנוע. הייתכן שזה קשור באופן כלשהו לעובדה שהוא סרט תלת מימד? אם לוקחים בחשבון שאירוע התלת מימד הגדול הבא הוא עליזה בארץ הפלאות של טים ברטון, סיפור העמוס בפטריות בעלות השפעה מוזרה, ובמציאויות מוזרות אף יותר, נדמה שאנחנו עומדים בפני רנסנס פסיכדלי שאותה מובילה מהפכת ה-3D.
הייתכן כי אווטאר ועליזה בארץ הפלאות הינם השליחים הראשונים של גל פסיכדלי חדש שאותו מוביל מדיום חדש עם נטיות פסיכדליות? היתכן כי יצליחו להנחיל ערכים ורעיונות פסיכדליים לזרם המרכזי של התרבות? אני לא בטוח שזה יספיק, אבל נדמה שאחת הטכניקות ששימשו באופן מסורתי על מנת ליצור את אפקט התלת מימד בקולנוע עשויה להיות שימושית כמטאפורה בנסיון להבין את המקום שהסרטים הללו משחקים בתרבות בת ימינו. אפקט פולפריץ' אשר משמש ליצירת קטעי סרט סטריאוסקופים נסמך על העובדה שעיבוד המידע של העין איטי יותר בתנאים חשוכים, כדי לגרום לעין אחת לראות את המציאות בפיגור, ובכך יוצר אשליה של אפקט תלת מימד בצפייה בחפצים בתנועה. זה כאילו היו שתי עיניך צופות במסך משתי נקודות שונות בזמן, או משתי נקודות שונות בחלל. באופן דומה, חווית התלת מימד החדש מאפשר לנו לראות את התרבות שלנו משתי נקודות פרספקטיבה שונות בחלל ובזמן: אחת של תרבות השקועה לחלוטין במאניה צרכנית, והשני של תרבות השומרת קשר לשורשיה המיתיים בטבע. האפקט המולטי-מימדי הזה שמאפשר לנו לראות את עצמנו משתי פרספקטיבות שונות באותו הזמן עשוי לרמוז לנו על השינויים שלפנינו.
פורסם ב 15 בינואר 2010 15:05 במדור טכנומיסטיקה | 5 תגובות | אפשרויות
אווטאר והגל החדש של קולנוע התלת מימד הפסיכדלי
האתר Reality Sandwich פרסם היום מאמר שלי על הסרט אווטאר, על הקשר בין פסיכדליה לקולנוע תלת מימד ועל האפשרות לגל חדש פסיכדלי (במיוחד בימים אלו כשמצפים לעליזה בארץ הפלאות של טים ברטון).
Avatar, the Psychedelic Worldview and the 3D Experience
For years, the psychedelic community has been anticipating the arrival of a new psychedelic medium which will be ushered in by the appearance of a new technology. The idea that technology and media can enhance psychedelics and even have psychedelic qualities has, after all, been an integral part of the psychedelic movement since the electronic trips festival of the sixties, Timothy Leary's enthusiasm for personal computer technology in the eighties, and Terrence McKenna's advocacy of virtual reality technologies and the internet in the nineties. Bets have been placed on 3D, HDTV, virtual reality, and other technologies, however, for a long time none of these seemed to take off in a massive way or fulfill its psychedelic potential in a way widely appreciated by the public.
Relations between psychedelics and popular culture continued, however, to be prosperous and fruitful. As noted by psychedelic thinkers such as McKenna and Eric Davis, psychedelic aesthetics have been continuously assimilated into mainstream media, as for example in the visual language of contemporary commercials and mainstream films.
The 2000's have been highly psychedelic in media. Ever-increasing film and screen resolution, the use of bright, colorful imagery in commercials and music videos, the imaginary landscapes created by computer generated animation, and the use of extravagant and highly associative visual language have all contributed to a psychedelic tendency in media in the first decade of the 21st century. Today, the advent of computer generated 3D cinema brings on a hope for a major psychedelic turn in electronic media.
Psychedelics and the 3D Experience
Psychedelics have always been about pushing the boundaries of perception, and adding new dimensions to our perception of reality. Similarly, media has continuously sought to add ever more dimensions in its efforts to technologically capture and represent reality -- from still photography to the moving image, from silent films to "talking pictures," and from B&W to color, where the evolution of film seemingly stops. For the past 60 years, motion pictures have had more or less the same appearance in terms of the basic characteristics determined by screening technologies. Now, a new generation of 3D films aims to bring a whole new dimension to entertainment media.
What could be more psychedelic than a medium that requires the viewer to wear strange- looking, outlandish glasses that distort one's view of the world? What better metaphor is there for the psychedelic experience, and the idea that we are continuously experiencing the world through different valves and filters, than the use of lenses that expose a whole new dimension of perception?
The 3D experience and the psychedelic experience make us appreciate the visual richness of the world and become enchanted by the multi-dimensionality of reality. 3D is a highly psychedelic experience not only in the fact that it adds a new dimension to media perception and renews our sense of wonderment at the visual world, but also in shaking our perceptions of the world by giving a third dimension to a picture screened in two dimensions. In one of cinema's earliest and most famous screenings, the crowd ran away from the theatre after an approaching train appeared on the screen; when watching a 3D movie for the first time, many people gasp, clutch their hands, get a dry throat, and after leaving the theatre, some people report a distressing sense of dizziness.
Thus, 3D dissolves the boundary between drugs and technologies. If you take off the glasses during a 3D screening and look around the theatre, you will notice that the people around you don't see you, since the 3D glasses block and darken the majority of their field of view. The uninhibited, almost primal expression one can see on their faces is not unlike that of trippers under the influence of some drug.
3D is the new and the most immersive media drug to have emerged out of our high-tech media complex, the most successful attempt to emulate the effects of the psychedelic state.
Psychedelic Storytelling
James Cameron's Avatar, as well as adding a new level of psychedelic visual richness to the 3D film, also features a good deal of these subversive messages and ideas. It is as anti-civilizational and anti-technological as a John Zerzan book, psychedelic like a Terrence McKenna talk, and glorifies the indigenous and shamanic world view. The fact that some people have failed to appreciate these highly explicit traits in Avatar, and call it clichéd or hackneyed is, to my mind, largely based on blindness to Avatar's role as a mythic specimen of our culture.
Some people who didn't like Avatar's story told me that its main shortcoming is that it is told in a too conventional way. It tells a story we all already know. I could certainly see what they mean, but then again it made me think of Joseph Campbell's Monomythconcept which claims that there is one basic story that returns in most of the world's ancient myths. This story, which features the hero with a thousand faces, is a story in three parts (departure-initiation-return) which
"A hero ventures forth from the world of common day into a region of supernatural wonder: fabulous forces are there encountered and a decisive victory is won: the hero comes back from this mysterious adventure with the power to bestow boons on his fellow man"[1]
There is only one story that really matters. This story has been with us ever since the invention of myth and it is the same as the classic story of the heavy psychedelic trip, which is about departure from your everyday world and conception of yourself (taking the drug, and going on an inner journey), death/initiation (facing your demons, which sometimes leads to a feeling of death), and return (the spiritual rebirth which is the catharsis well known to many users of psychedelics). This story, hard-wired into the structure of the far-reaching psychedelic experience, is the primal story, the one that entheogens have conveyed to humans over thousands of years in shamanic cultures around the world. The psychedelic story, told to us by a plant, might even be the origin of the monomyth.
Even though I adore movies unconventional plots structures such as Pulp Fiction, Memento and Shortcuts, I also keep my heart wide open for our primal story. I believe that the primal story about the hero who overcomes his challenges and goes on to triumph, a story which stands at the basis of many religions and myths, is of utmost importance to our culture. It is the psychedelic story that defies logic but gives us hope. So please, do tell us this story again and again, because it makes us believe, because it gives us hope, and that is what we need, and without it we are lost; it is the only story really worth telling. Avatar tells that story.
Avatar and the World of Shamanism
Avatar tells the story of Jake Sully (Sam Worthington), a paraplegic ex-marine arriving at the alien planet of Pandora to replace his recently murdered brother as the operator of an avatar, an hybrid entity identical in physical structure to that of the alien natives of Pandora, but controllable by a pilot with matching DNA.
Jake now has two twin brothers. One dead, the other, an alien incarnation of himself. In order to penetrate this alien being, Jake must empty his mind, go into dream-state, and connect with him in a special pod from which his consciousness is technologically projected to the Avatar. The life of one is the dream of the other. Where one reality ends, another reality begins.
Transmigrating between two parallel realities is a highly psychedelic idea. This is, after all one of the central tenets of the shamanic view of the world. As extensively described by Michael Harner and others, many shamanic cultures see the reality exposed by psychedelics as the one true reality.
Zhuangzi told us that he once dreamt he was a butterfly, and when he woke up he didn't know if he was Zuhangzi dreaming he was a butterfly, or a butterfly dreaming he was Zuhangzi. What is reality and what is a dream? Some claim that our whole waking life is just a dream; others propose that we live to dream, and that waking life is just a secondary phenomenon to support dreaming.
Jake falls asleep and connects to an ancient and enchanted land of the cultural subconscious, where he will confront the indigenous shadow of civilization. After establishing contact with the Na'vi tribe, Jake will undergo an inner transformation. He will learn to perceive nature's sacredness, like a Na'vi tribesman, and even begin to see nature as his mother.
Psychedelics invoke a kind of dream experience. They are about traveling between dimensions, leaving the commonplace dimension of reality for an enchanted world. But for a citizen of the west living in a modern society ignorant of the shamanic (and psychedelic) view of reality, penetrating the enchanted realm of the psychedelic experience is a wholly different experience than it is for an indigenous person who was raised within a shamanic context. Following the concept of the re-enchantment of the world in contemporary spiritual thought and culture, as used by Christopher Partridge and Wouter Hanegraaff, one should say that the western user of psychedelics does not enter an enchanted world but a re-enchanted world. He re-enters his world, perceiving a world formerly devoid of spiritual or non-materialistic meaning with new eyes, the supernaturally inclined eyes of psychedelics.[2] This re-enchanted world which Jake enters in Avatar, by becoming a Na’vi tribesman, is the psychedelic world of shamanism.
Dr. Grace Augustine (Sigourney Weaver) is a botanist trying to establish relations with the Na'vi, a quest not unlike that of ethnobotanists and anthropologists such as Richard Evans Schultes, Michael Harner, and Gerardo Reichel-Dolmatoff, researching the role of psychedelic substances in shamanic cultures.
The Na'vi, an indigenous hunter-gatherer tribe of Pandorian hominid aliens, is spiritually led by the Tsahik, (C. C. H. Pounder) a female shaman who interprets the will of Eywa, the great mother, whose name and essence seem to resemble both that of Eve, the mother of all life, as well as Gaia, the planet mother of all life. The Na'vi culture, similarly to other shamanic cultures, believes in the "flow of energy," a "network of energy that flows through all living things." It pays great respect to the "spirits of animals" and when a Na'vi tribesman kills an animal, he performs a ceremony to consecrate its soul, as is done in many archaic cultures. The individual's rite of passage includes learning to ride the Ikran, a giant carnivorous bird, which resembles the giant mythic bird that appear in various shamanic cultures such as those of the northwest coast of
The singing ritual held by the Na'vi around the tree of souls, in which all members of the tribe become one with it, might remind one of contemporary ayahuasca ceremonies. One of ayahuasca's active chemical constituents, harmaline, was originally known in the west as telepathine, and indeed many indigenous cultures claim to join their minds under the influence of ayahuasca and reach unanimous group decisions in states of collective consciousness, a claim corroborated by McKenna who has also claimed to have witnessed telepathy during ayahuasca ceremonies.[3]
McKenna described the shaman as the one who, when you come to a village in the Amazon where foreigners appear maybe once a year, is distinguished from all others by the fact that he is not at all interested in your fancy boat or watch. The shaman transcends cultural boundaries; he looks at you to see what kind of person you are.
Seeing is important. "I see you," one of the sacred greetings of the Na'vi, refers to seeing into a person, seeing his essence and actual being. When Jake arrives to the Na'vi tribe and is about to be killed by the angry crowd, it is the Tsahik, the shaman, who examines him with her wide-open eyes to recognize his essence, and then decides to let him stay. Later in the film, when all have turned against him, after his apparent betrayal of the tribe has been exposed, she will also be the one to set him free. She has seen something.
Jake is allowed to stay, and then something interesting happens. Borges, in his "Story of the warrior and the captive" tells us of Droctulft, a barbarian warrior who fell in love with the Roman city
"One life ends, another begins." The Avatar story is as anti-civilizational and neo-primitivist as it gets. When Jake is accepted to join the tribe for a period of apprenticeship, the tribe's Tsahik says, "We'll see if we can cure the madness." The madness referred to by the Tsashik is of course the madness of civilization, the madness of the materialist technological world from which Jake comes. From the shamanic point of view, civilization is madness (and vice versa). This madness must be cured; one reality tunnel must be given up and exchanged with another one. "Hallucination" and "reality" must change places, in a process remarkably similar to that of the psychedelic experience.
As Terrence McKenna never grew tired of reminding us, the psychedelic experience dissolves boundaries. It dissolves the boundaries between "reality" and "hallucination," between "madness" and "saneness." After all, the common thing to the psychedelic movement and the anti-psychedelic movement is that they both proclaim each other insane. While under the influence of psychedelics, and to a significant extent also during periods of psychedelic use, one experiences the world as magical. The everyday world of yesterday suddenly seems to be the bleak, colorless one, the deadly illusion of an unaware mind. Two opposites, hallucination and reality, dream and waking life, suddenly exchange places. Could the dream life be the true life?
This is what is happening to Jake. He wakes up in his pod and suddenly real life is not in the cold technological world of his unit, but in the forest, running on giant tree branches, riding his giant carnivore bird, the Ikran, and being with his love, Neytiri (Zoe Saldana), the daughter of Tsahik and her husband Eytucan the clan leader. Jake must choose between cultures and world views, between the technological world with its materialistic worldview and the forest with its shamanic perception of reality. Like Droctulft, he changes sides. By the end of the movie he will be calling the humans "aliens," and in the closing scene of the movie he will kill his human incarnation and transform himself completely into the avatar.
Avatar is not only psychedelic in form but also in message.
Reality Pods
מי שם בתוך הפוד.
In 1954, John Lilly, a neuro-physician on his way to becoming one of the pioneers of research into the nature of consciousness, invents the isolation tank -- a pod which isolates the person inside it from external stimulation and triggers an alteration of consciousness. Lilly, who kept close relations with the Californian counterculture of the sixties, also combined his isolation tank experiments with psychedelics, going into long trips inside his tank, a practice memorably presented in the filmAltered States (1980), which was loosely based on Lilly's work.
40 years later, the pod is back, and not for the first time. A decade before Avatar, The Matrix featured a person lying in a pod, isolated from reality, and communicating with another reality. What does it mean for us that the two most influential mythic films that our culture has produced since Star Wars both feature a person lying in a pod communicating with a different reality, a being split into two parts, one of them artificial. Could this mean something? Could they mean that we are the ones inside the pod, disconnected from our true body?
Taking off one's 3D glasses and inspecting the movie viewers, identical looking with their 3D glasses on, staring at the screen, immersed in a 3D world, unable to see their physical surroundings and completely unaware of them, one might think that the 3D experience is the pod. But more generally, the pod might represent all our technological shells, from clothing to our cars and our houses -- the technological shells that keep us away from direct contact with the world.
Avatar, it is worth noting, is a highly ambivalent and even paradoxical film. It uses the most advance technology to go on a long harangue against technology. But it has the maybe naïve hope that our pod experience, like Jake's, will make us want to leave our pods and reconnect with our bodies.
This too, is quite similar to the psychedelic experience. Psychedelics return us to our native bodies, to a more primal experience of the body, one which precedes the numbing effects of civilization on our relation with the body. When Jake is projected into his Avatar body for the first time, he spends the first moment examining his hands and feet, moving his fingers and toes playfully and calling “this is great!”. This part actually reminds one of watching a person in the beginning of a psychedelic trip, examining his hands as many trippers often do, amazed about being inside this avatar, the avatar of the body. Realizing that your being is immersed inside a body and being surprised by that fact, feeling amazed by one’s body, is also a well known reaction to the psychedelic experience.
A New Wave of Psychedelic Cinema
עליזה בארץ הפלאות של טים ברטון. האם הוא יהיה הבא בתור בגל התלת מימד הפסיכדלי?
In his inspiring book Blessed Unrest, Paul Hawken tell the story of one of the first giant Sequoia trees to be discovered by the American settlers, in Calaveras County, California. More than 300 feet in height and thirty feet in diameter, the tree was unlike anything the western world had ever seen. An entrepreneur by the name of George Gale saw a great business opportunity. He and his associates decided to cut down the Sequoia and take it to be exhibited around the world. The 2,500-year-old tree was so big that its felling took several weeks to accomplish, even with a big group of workers. Hawken tells us that when the tree finally fell, the noise woke people in mining camps fifteen miles away. The huge tree held so much water that it remained green for several years after being cut. When parts of the tree were presented in
The story of that great Sequoia is mirrored in the story of the giant hometree of the Na'vi people which is destroyed by the bulldozers and explosives of the "Sky People" (Earth people). When Jake, praying at the Tree of Souls, asks Eywa (Mother Nature) for help, he says, "See the world we come from. There is no green there. They killed their mother." And indeed the myth of the matricide, the killing of Mother Nature that stands at the base of Avatar, is not fictional at all. Indigenous tribes have been going extinct for the past few hundred years, and are today facing major calamities brought on by oil companies and ruthless international corporations, the mercenaries of civilization who invade the jungle to supply our ever-increasing appetite for energy and products.
One of the most engaging sequences in Avatar is the one in which the Na'vi tribe are fleeing the violence and destruction brought upon the forest by the machines of technology. When I watched it for the second time, it seemed to me that these Na'vi people escaping the machines were actually us, humanity, trying to flee the consequences created by our technologies in the beginning of the 21st century.
Avatar relates a violent and realistic story that is taking place as you read this, which is why its message is so important. But it is also a story of a conversion, of Jake's conversion from the way of technology, from the promethean culture of the "sky people," as the humans are called by the Na'vi, to the way of the forest. Avatar is a story about transformation, one which humanity direly needs these days, when a radical transformation of our relation with nature has become a necessity.
With its psychedelic qualities and ideas, shamanic values, and indigenous politics, Avatar challenges the reigning values of our culture on the most fundamental level. That this film, which challenges all that is sacred to western materialistic thought and champions shamanic ideas and values deemed to be ludicrous by the dominator culture, has already earned more than a billion dollars and is quite probably on its way to becoming the highest grossing film of all time, is for me no less than amazing. Avatarbrings psychedelic visuals and ideas as well as shamanic values to millions of mainstream moviegoers. Could that have anything to do with the fact that it is in the new digital 3D? Considering that the next big 3D event is Tim Burton's Alice in Wonderland, a story jammed with weird acting mushrooms and even weirder realities, it seems that we might be facing a kind of psychedelic renaissance brought on by 3D cinema.
Could Avatar and Alice in Wonderland be the first messengers of a new psychedelic wave ushered in by a new medium with psychedelic tendencies? Could they be the ones to bring psychedelic values and ideas into mainstream thinking? I'm not sure that would be enough; however it seems that one of the techniques traditionally used to create the 3D effect in cinema might be helpful as a metaphor in understanding the place these films might play in today's culture. The Pulfrich Effect, used to create stereoscopic images, relies on the principle that the human eye processes information slower in darker conditions to cause one eye to see reality in delay, thus creating a 3D illusion when watching moving objects. It is as if your two eyes were watching the screen from two different points in time, or from two different points in space. Similarly, the new 3D wave allows us to view culture from two distinct points of perspective in space and time: one of a culture completely immersed in consumerist mania, the other of a culture which keeps a strong relation to its mythic roots in nature. This multi-dimensional effect, which allows us to view ourselves from two different perspectives at the same time, might hint at the transformations ahead.
[1] Joseph Campbell. The Hero with a Thousand Faces.
[2] By this I do not mean to claim that psychedelics are supernatural, at least not here, but only that they encourage the formation of a supernatural view of reality.
[3] Again it is worth noting that I am not claiming that telepathy actually occurs during ayahuasca ceremonies, although something resembling it is definitely at play in some cases, but only that ayahuasca is considered to be telepathic and conducive to collective states of consciousness in many shamanic cultures
פורסם ב 11 בינואר 2010 16:42 במדור פסיכדליה | 3 תגובות | אפשרויות
על הפרסונליזציה של גוגל ועתיד המוח הגלובלי
בבלוג האנגלי שלי פרסמתי היום פוסט על השינוי הרדיקלי שערכה גוגל חודש שעבר במנוע החיפוש שלה ועל השפעותיו של השינוי הזה על המוח הגלובלי.
פורסם ב 10 בינואר 2010 11:38 במדור טכנומיסטיקה | 0 תגובות | אפשרויות
סיכום העשור שלי 2000-2009
כמה כיף ומרגש להיות כאן בסוף העשור הזה. עשור הוא פרק זמן נוח בדיוק לסיכום תרבותי. לא קצר מדי, לא ארוך מדי. כל כך בול שנדמה שההתפתחות התרבותית כמעט ומצייתת לו.
מכיוון שאין לי מושג וכח לסכם את כל מה שקרה בעשור הזה. כמה מחשבות אסוציאטיביות שעברו לי בימים האחרונים על העשור הנוכחי.
לא מנומק. לא מסודר. רק למי שמוכן לקרוא בתנאי שדה לא מעובדים.
מבחינתי כל דבר שקרה מאז שנת 2000 הוא כבר העתיד.
ההיסטוריה של שנות האלפיים היא היסטוריה של העתיד, ואיך הוא הולך והופך לעתידני.
עד שנת אלפיים אנחנו הלכנו והתקרבנו לתוך העתיד. מאז שנת אלפיים אנחנו ממריאים קדימה ומעלה באופן חד כיווני לקראת ההפיכה לבלתי מושג.
תרבות הפופ הופכת מוקצנת ועתידנית יותר מרגע לרגע. היא מהפנטת אותי. המציאות היא המדע הבדיוני הכי משובח שמופק היום.
שנות האלפיים, עשור אפל ומלוכלך. הלוק המלוכלך האפל, והדי פסיכדלי של העשור הזה הושפע בצורה בסיסי מהביטים הקמאיים של ההיפ-הופ שהניעו את גלגלי התרבות. הביטים הללו החזירו אותנו לחלל שבטי של דחפים והעשור הזה היה עשור של דחפים. לא היה מקום למתבכיינים. הכל הפך להיפ-הופ. הכל הפך למיקסוסים. רוב העשור שנאתי את זה. עכשיו בסיום העשור אני נחשף לזה מחדש ומרגיש את משק ההיסטוריה נושב על פני, ושאין ברירה אלא לאהוב, עכשיו רגע אחד לפני שזה נגמר. וגם שאין סיבה לא לאהוב. כי כל הדברים שקרו הם סוג של אוונגארד Sci-Fi. לא רק ליידי גאגא אלא גם Single Ladies של ביונסה זה אוונגארד, ואפילו הבלק-אייד פיז.
נעים לקראת העתיד, טסים לקראת העתיד. עולם גלובלי ומתחמם. הכל מתחמם.
הכל הופך להיות יותר קפיטליסטי. חלק הופכים להיות יותר אידאליסטים.
מאבק נמשך. טוב ורע. כוחות של כסף, יצירתיות, דת, אידאולוגיה – הולכים ומתנגשים.
טכנולוגיה מתחממת. האדם והסייבורג ממשיכים להתרשת.
אייפוד. אייפון. Wi-Fi. בלותות'. נטבוק. וויקיפדיה. גוגל. יוטיוב.
עידן בוש. טרוריזם. פאראנויה. פיליפ ק. דיק היה מבסוט.
צורכים פאראנויה. נהנים לצרוך.
צורכים את עצמנו לדעת והופכים להיות יותר ויותר מודעים לזה.
עוד מעט דברים הולכים להשתנות, one way or another.
טרנטינו איזה יופי, אבל רודריגז עקף אותך בסיבוב.
שילוב של אנימציה וקולנוע הפנט אותי העשור הזה. סין סיטי, 300, השומרים ואפילו רנסנס, למרות שהוא היה סרט מחורבן.
עכשיו עוברים לעידן התלת מימד. אווטאר יוצא בחודש האחרון של העשור ומסמל את עמידתנו בפתחו של עידן חדש של קולנוע 3D. האם הוא יעשה לקולנוע הדו מימד את מה מה שזמר הג'ז עשה לריאנוע? עוד על זה בהמשך.
סרטים אפוקליפטיים זה הדבר. הילדים של מחר פוצץ לי את המח. מסמל בעיני יותר מכל סרט אחר את המצב רוח האפוקליפטי של העשור הזה. החזון של העתיד שכולנו חיים בחרדה מתמדת ממנו, בין אם ראינו אותו או לא. ואם לא אנחנו צריכים לחיות בחרדה ממנו כי המון דברים מובילים לשם. כל הדברים שהייתי רוצה להאמין שכוחות האמונה וההרמוניה שהובילו אותנו עד לכאן, למרות הכל, ישאו אותנו הרחק מעליהם.
כריסטופר נולן הבמאי שהיה הכי מסקרן ונעים להכיר אותו בעשור הזה.
קלינט איסטווד אני נשבע לך אמונים מעתה ועד עולם. תנו כבוד לזקן ששפע יצירות מופת לאורך העשור הזה.
תודה למיאזאקי על הטירה הנעה.
גם סקורסזה, פון טרייר ודיוויד לינץ' שיחקו אותה.
הקולנוע הישראלי הפתיע עם הרבה סרטים מעניינים למדי. אבל חייבים להזכיר שתי יצירות יפהפיות ומושלמות: ואלס עם בשיר ועג'מי. העובדה ששתיהן הופיעו בשנתיים האחרונות של העשור פשוט מרגשת. לא יכול גם בלי להזכיר את "המנגליסטים של דוד אופק, עוד יצירת מופת בלתי מוערכת מספיק של העשור הזה. ואם עוד לא ראיתם אחד משלושת הסרטים הללו, תעשו את זה דחוף.
והסרט של העשור, בלי היסוס בכלל, אחרי שצפיתי בו פעמיים בשני הלילות האחרונים: אווטאר בתלת מימד, במרחק גדול, אפילו קוסמי. בעיני הסרט הפסיכדלי הגדול בהיסטוריה. סרט שמוכר את תפיסת העולם השמאנית לעולם כולו ומחדיר רעיונות ולוק פסיכדלים לזרם המרכזי של התרבות, בעזרת טכנולוגית ה-3D הפסיכדלית שיוצרת עכשיו בתחילת העשור החדש מציאות מדומה ברמה שלא נראתה כמותה מעולם. אווטאר ועליזה בארץ הפלאות, שניהם סרטי התלת מימד המרכזיים ביותר שיצאו עד היום, עוסקים שניהם בנושאים פסיכדליים ומתהדרים בחזות פסיכדלית. אני מתכוון עוד לכתוב הרבה בנושא של אווטאר, אבל לעכשיו אומר רק שהוא השפיע עלי עמוקות, שאני מהרהר עליו ומורגש מחובר בתוכו לרמות הפנימיות ביותר ושהוא נותן לי תקווה שהמאה ה-21 תהיה מאה פסיכדלית.
יוגורט שטוזים עם בית בסגנון פטרית אמניטה מוסקריה מאחור.
הפרסומת היפה ביותר שאני זוכר מהעשור הזה היא הפרסומת של יופלה שטוזים. כן, אני יודע, זה די בעייתי כשחלק גדול מהרשימה שלך הם דברים שנחשפת אליהם לראשונה ביומיים האחרונים של העשור. אבל הפרסומת הזו היא הפשוט הדבר הפסיכדלי האורגזמטי ביותר שראיתי, ומוסיפה לתקוותי על הפסיכדליזציה של המדיה לעתיד.
וזה לא משנה שלא הייתי מכניס לגוף שלי לעולם יופלה שטוזים, זה פשוט כל כך יפה.
ואגב, זה תמיד משעשע אותי איך שהדימוי של פטריות האמניטה מוסקירה ממלא תפקיד מרכזי כל כך בתרבות הפופולרית המערבית העכשווית. הנטיה של פטריות האמניטה להופיע תמיד ביצירות בעלות נטיות פסיכדליות [ראה בתמונה מעלה] מהווה סמל מעודד לזכרון של השיח המושתק שקיים ברקע של כל הדברים הללו שאנחנו צופים בהם כיום במדיה.
אגב, אולפני Gravity שיצרו את הפרסומת של יופלה אחראים לשורה של פרסומות פסיכדליות מהשנים האחרונות. שווה להעיף מבט בדף שלהם שלהם ביוטיוב.
הטכנולוגיות שהכי עיצבנו אותי: הודעות מוקלטות שמתקשרות. מרכזיות טלפוניות ממוחשבות שדורשות ממך ללחוץ על כפתורים, להאזין לתקליטים מטמטמים, ולא מאפשרות לך להגיע לבן אנוש. פרסומות אינטרנט עם ווליום גבוה שמפוצצות לך את הרמקולים באמצע הלילה ואתה גם לא מוצא מאיפה הן הגיעו.
הרגעים הכי מכוננים: 11 בספטמבר. הנשיא אובמה נבחר. שרון חוטף התקף לב. יום כיפור 2000.
איך יזכרו את העשור הזה?
זה היה עשור נורא לעולם, אבל אני חושב שעוד נתגעגע אליו, ליופי הפיוטי שהיה לו.
זה היה עשור נורא וקשה, אבל אני חושב שהוא גם היה מאוד מעצב ומלמד עבור האנושות שנתקלה בגבולות של עצמה. מתוך ההפכה שהיא נתונה בה וההרס שהיא זורעת, גם יש תהליך איטי של התעוררות ופיתוח מודעות לדפוסים של עצמה. הייתי אומר שהאנושות כרגע מאוד למטה, אבל גם מאוד עוברת תהליכים חדשים, וזה נותן לי תקווה שהיא תצא מהטריפ הרע ותעבור תהליך רוחני שיוביל אותה להתעלות. וגם אם לא, אני עדיין אוהב אותה.
וזה גם היה העשור הכי טוב שהיה לי בחיים. תודה לאלוהים, לעולם ולעצמי. תודה לפסיכדלים. התגלית החשובה ביותר שהייתה לי בחיי, וששינתה לחלוטין את הבנתי את העולם בעשור האחרון.
עכשיו יש דיבור על כך שהעשור הבא יהיה עשור אופטימי, כאילו בקונטרסט לעשור הנוכחי. אני לא יודע מה יהיה, אבל אני יודע שאני ניגש אליו ביותר שמחה ותקווה משניגשתי לאיזשהו עשור אי פעם.
אני מאחל לכל הקוראים עשור של לימוד, התחדשות, הרחבת תודעה והגברת מודעות, כוח, אמונה, שפע, אהבה, בטחון, הנאה, שמחה, כנות, יופי, כח רצון ויציבות. מאחל את זה לאנושות כולה, כפריטים וכקולקטיב.
תודה רבה על כל מה שהיה
נתראה בעשור הבא.
פורסם ב 31 בדצמבר 2009 04:52 במדור ביקורת תרבות | 20 תגובות | אפשרויות
סיכום לעשור האינטרנטי - The revolution won't be downloaded from the internet
בקפטן אינטרנט שבמוסף גלריה של הארץ פורסמה היום הכתבה הרביעית בסדרת הכתבות שלי, שמסכמות את האינטרנט בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת. והפעם: על ההשפעה הפוליטית של הרשת.
"ממשלות העולם התעשייתי, ענקים לאים של בשר ופלדה. באתי מהסייברספייס, המולדת החדשה של התודעה. בשם העתיד, אני מבקש מהעבר להניח לנו. אתן אינכן רצויות בקרבנו. אין לכן כל ריבונות במקום בו אנו מתקהלים. אין לנו ממשלה שנבחרה, ואין אנו מתכוונים לבחור אחת, ולכן אני פונה אליכם בסמכות בה דוברת החירות. אני מכריז כי החלל הסוציאלי שאנו בונים הוא חופשי באופן טבעי מהעריצויות שאתם מבקשים לכפות עלינו. אין לכם זכות מוסרית לשלוט בנו ואין באמתחתכם שיטות אכיפה שעלינו לחשוש מהן."
המילים הללו, הפותחות את הצהרת העצמאות של הסייברספייס, אותה פרסם ג'ון פרי בארלו ב-1996 מביעות משהו מהרוח האוטופית שבה נתפס האינטרנט במהלך שנות התשעים. באותם ימים עליזים של ראשית הרשת, נתפסה זו ככח שעתיד להפיל את החומות הישנות שבין מדינות, להפיץ מידע למקומות חשוכים בעולם, לבטל את ההירארכיות השלטוניות, לחזק קבוצות אזרחיות כנגד שלטון התאגידים ולהגביר את מעורבות הציבור בדמוקרטיה.
עשור וחצי מאוחר יותר, לאחר שהטכנו-אוטופיזם של שנות התשעים פינה בשנות האלפיים את מקומו לטכנו-ריאליזם מפוכח, התקוות הללו נראות מופרזות. בעשור שחלף, האינטרנט אכן הפך לשחקן פוליטי משמעותי, אבל כזה שמשחק משחק כפול: לא רק עבור אזרחים, אלא גם עבור ממשלות ודיקטטורים.
ושבו בנים לגבולם
"האינטרנט נתפש בראשית דרכו כאיום על המדינה הריבונית ועל סדרי ממשל ויחסים בין ממשלה וחברה שאפיינו את החברה המודרנית במאה העשרים" אומרת ענת בן דוד, דוקטורנטית בתוכנית למדע טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר אילן. "האסכולה הסייבר-ליברטריאנית שבארלו נמנה עליה תפשה את האינטרנט כמרחב ציבורי דמוקרטי ומבוזר אליו לכל אדם אפשרות גישה שווה ובו כל אדם יכול להתבטא ככל העולה על רוחו. מרחב זה נתפש כמפרק מוקדים של כח ושליטה, שעשוי לפרק בהתאמה את מוקדי השליטה הפוליטיים, החברתיים והכלכליים, ויפנה מקום לסדר חברתי חדש שבו הכללים המארגנים הם ממשל ורגולציה עצמיים, המחלישים את כוחה של המדינה הריבונית."
עם זאת ראשית שנות האלפיים חשפה את האופטימיות היתרה של תקוות מעין אלו. "תפישות כמו של בארלו התרגמו בהדרגה לנסיונות שונים לכונן פלטפורמות דמוקרטיות באינטרנט, שהמשותף לכולן היתה האות e: e-participation, e-voting, e-governance, e-democracy. אלא שבהדרגה התברר שהתהליכים אותם אנחנו פוגשים בחיים הפוליטיים והחברתיים הם אותם התהליכים אותם אנחנו פוגשים ברשת: רק אחוז קטן מהגולשים השתתף בהצבעות מקוונות והביא את דעתו בפורומים ממשלתיים שנועדו לקדם דיון ציבורי בנושאים חברתיים שונים, והמיעוט שהשתתף היה בעל מרקם דמוגרפי הומוגני."
ומה קרה לתקווה שהאינטרנט יפיל את הגבולות בין מדינות?
"התהליך שמאפיין את הרשת בשנים האחרונות מכונה לא פעם 'נקמת הגיאוגרפיה'. אם נסתכל על הרשת במבט ממעלה, נראה שהארגון הנוכחי שלה מתפתח בכיוון איים של מדינות. החל מהמחצית השניה של העשור האחרון, הרשת עוברת תהליך של לוקאליזציה שמתבטא מצד אחד ברגולציה גוברת של מדינות על גישה ואופן השימוש ברשת, ומצד אחר בהתאמה מקומית של שירותים הניתנים על ידי מנועי חיפוש, פלטפורמות הרשתות החברתיות וספקיות התוכן", אומרת בן דוד. "פלטפורמות רבות ברשת כיום מחזירות את הגולשים באופן אוטומטי אל 'המרחב המדיני המקוון שלהם', למשל כאשר מקלידים youtube.com מכתובת IP ישראלית, דף הבית יופיע בעברית ויציג סרטונים שעשויים לעניין את הגולשים הישראליים, גם אם הגולש התכוון מלכתחילה להגיע לאתר יוטיוב העולמי. כך שבפועל, ברירת המחדל היא המרחב המקוון הלאומי. למעשה, הרשת מעולם לא הייתה גיאוגרפית ומדינית יותר מכפי שהיא היום. גם העובדה שמדינות כמו מאינמר ואיראן יכולות לנתק את הגישה לאינטרנט מארצם בתקופות של אי-שקט פוליטי מהווה מכת מחץ לתפישות שעדיין גורסות שהאינטרנט היא רשת גלובאלית."
מלחמות הרשת
שנות האלפיים שהתחילו עם המתקפה על מגדלי התאומים והמשיכו בחוק הפטריוט של ממשל בוש, היו מאופיינות במאבק בין קבוצות שביקשו להשתמש ברשת כמדיום להפצת החירות לבין ממשלות שביקשו ללמוד לשלוט בה. מצד אחד, תופעות כמו הבלוגוספירה המתעוררת של איראן, והקשרים שנרקמו בשלבים מסוימים בינה לבין הבלוגוספירה הישראלית עוררו תקוות ליצירת עולם שבו תקשורת אישית מתגברת על אידאולוגיות של מדינות, ושמידע חופשי ממגבלות הצנזורה. מצד שני, ככל שחלף העשור, התברר שהנטיה לצנזר ולשלוט לא תעלם במהירות.
הצנזורה עשתה קאמבק, עם מעצרי בלוגרים באיראן ועם מנועי חיפוש שנותנים תוצאות מכובסות ולעיתים לא נותנים תוצאות בכלל. הצהרות יפות על חברת מידע פתוחה בצד, שורה של חברות ענק אמריקאיות כמו יאהו מיקרוסופט, סיסקו וגוגל לא עמדו בפיתוי של השוק הסיני והואשמו בסיוע בצנזורת רשת. כשגוגל החלה לצנזר את הגרסה הסינית של מנוע החיפוש שלה כך שתסנן תוצאות שעוסקות בנושאים רגישים כמו דמוקרטיה או זכויות אדם, ראו בכך רבים הפרה בוטה של ססמתה הישנה "אל תעשה רע", ומעשה המדיף ריח אורווליאני. גוגל מצידה הגיבה במשיכת כתפיים ומנכ"לה אריק שמידט הסתפק באמירה שלחברה אין "עמדה מוסרית באופן אבסולוטי". הגולשים מצידם הגיבו בשימוש בשורה של תוכנות שמטרתן לעקוף את המנגנונים הצנזוריאלים. גישה לדמוקרטיה הפכה להיות כישור טכנולוגי.
גם התפיסה של הרשת כמקלט של אנונימיות, אשר הייתה נפוצה כל כך בשנות התשעים פינתה את הדרך לגורמים פוליטיים וכלכליים שביקשו לנגוס בעוגה העסיסית של הדאטה אשר תפחה כתוצאה מהתרבות פעילות הגולשים ברשת והפכה לנכס כלכלי ופוליטי אדיר. היחסים בין תאגידים לממשלות היו לעיתים קרובים בצורה מדאיגה. ספקיות רשת העבירו מידע לממשלות, לעיתים בנדיבות ונכונות מפתיעה, מבלי אפילו לצפות לצו משופט. חברות כמו גוגל, יאהו ופייסבוק הפכו למפלצות מידע אשר חולשות על כמויות אדירות של ידע ולעיתים גם משתפות גורמים לא תמיד סימפטיים כמו בשורה של מקרים מטרידים שבהם סיפקה יאהו לממשלה הסינית מידע שסייע במעצרם של מתנגדים פוליטיים. התגובה הקצת אייכמנית של יאהו הייתה "בסה"כ צייתנו לחוקים", אבל זה כלום לעומת התגובות שיצאו מגורמים בגוגל כמו אוונגליסט החברה וינט סרף שאמר "אין פרטיות, תחיו עם זה" או מנכ"ל גוגל, אריק שמידט שהצהיר ש"אם יש משהו שאתה לא רוצה שאחרים ידעו עליו, אולי לא היית צריך לעשות אותו מלכתחילה".
שנות האלפיים בישרו גם את עידן המלחמות האלקטרוניות. רוסיה שהואשמה בהתקפת אתרי ממשלה אסטונים, ליוותה גם את מלחמת גיאורגיה במתקפה על האינטרנט הגיאורגי. הסינים תקפו 103 מדינות, וחדרה למחשבים של הפזורה הטיבטית, האקטיביסטים זרים תקפו את האינטרנט האיראני במהלך המהומות במדינה, ואילו ארה"ב שספגה לאורך העשור מתקפות משרתים בסין וברוסיה נחלה ב-2007 מפלה וירטואלית שזכתה לכינוי "פרל הארבור ריגולי" ושבו נגנבו טרה-בייטים של מידע ממחשבי הצבא והממשלה. התקפות מניעת שירות (DoS), שמטרתן לשתק אתרי אינטרנט הפכו לאחד הכלים הנפוצים והיעילים במלחמות נגד מדינות ואתרים מסחריים. סוג המלחמה החדש הזה אורגן לא רק על ידי מדינות אלא לעיתים רבות על ידי גורמים פרטיים. בעולם החדש יכלו הגולשים להתגייס למאמץ המלחמתי של ארצם מקיתונם המבודד. גולשים בעלי עמדה פוליטית ויכולות טכנולוגיות יכלו לפתוח במלחמות משלהם.
מהפכת הקמפיין
לא הכל היה רע. חלק מהתקוות שנתלו באינטרנט בתחילת דרכו כן התממשו, אבל לא תמיד בצורה ובמידה שקיווינו. עצומות אינטרנטיות וקבוצות פייסבוק בעלות מטרה פוליטית הפכו לתופעה נפוצה שסחפה אחריה מליוני גולשים אבל גם זכתה לכינוי Slacktivism (אקטיביזם עצל) והניבה תוצאות מועטות בלבד. השימוש בטוויטר במהלך ההפגנות באיראן ב-2009 סייע לתאם בין מפגינים ולהוציא מידע מחוץ למדינה, מה שזיכה את ההפגנות בכינוי "מהפכת הטוויטר"- אבל בראיה לאחור לא ברור עד כמה המהפכה באמת הונעה על ידי טוויטר דווקא כפי שנטען באמצעי התקשורת, והאם טוויטר סייע למהפכה או שהמהפכה סייעה לטוויטר. לפי מחקרים, מספר האיראנים שהיה מחובר לטוויטר במהלך המהומות היה לא יותר משבריר אחוז, וכלל לא ברור כמה מרבבות הטוויטים שעסקו באיראן במהלך ה"מהפכה" נבעו מאיראן עצמה. ניתוחים של "מהפכת הטוויטר המולדובית" של אפריל 2009, לדוגמה, גילו שרוב הטוויטים על המהפכה בכלל הגיעו מחוץ למדינה.
היכולת של הווב 2.0 להפיץ מידע גם סייעה לעורר דיון פוליטי כמו במקרה של הבלוגים של חיילים אמריקאים בעיראק. "אם בעבר קבוצות מיעוטים היו תלויות בסיקור של התקשורת הכתובה והאלקטרונית כדי לקדם את מטרותיהן, היום האינטרנט מאפשרת הפצה מיידית וללא-תיווך של תכנים." אומרת בן דוד "ארגונים לא ממשלתיים ופעילים חברתיים, סביבתיים ופוליטיים משתמשים כיום בעיקר ברשת, בשל המיידיות שהיא מאפשרת בהגעה לקהלים גדולים בעלויות אפסיות. סרט ויראלי אחד ביוטיוב או קבוצה פעילה בפייסבוק יכולים לחולל סערה ציבורית או שינוי חברתי בקלות רבה יותר מאשר בשליחת קלטת אל מערכת החדשות, בתקווה שזו תפורסם."
אבל ההצלחה הפוליטית הגדולה שאף אחד לא יקח מהאינטרנט הייתה בתחום הקמפיינים. ג'ו טריפי, שניהל את הקמפיין האינטרנטי של הווארד דין, מועמד שולי שהצליח להתבלט בבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית ב-2004 בזכות התגייסות האינטרנט עבורו, כתב בספרו "המהפכה לא תשודר בטלוויזיה" כי אופיה המבוזר של הרשת הופך אותה לכלי אידאלי עבור פוליטיקאים פרוגרסיבים, בניגוד לאופיה הריכוזי והשמרני של הטלוויזיה שמעודד פוליטיקאים שמרנים. ארבע שנים מאוחר יותר, הצליח ברק אובמה לגייס מליוני גולשים מדור ה-Y שהפכו עצמם לתועמלני ווב 2.0 עבורו, ולאסוף סכומי עתק דרך מיקרו-תרומות אינטרנטיות.
"הווארד דין היה המבשר של אובמה" אומר צביקה בשור בלוגר ומומחה לאסטרטגיה פוליטית. "הוא היה סנטור מוורמונט שהתמודד על מקום במפלגה הדמוקרטית. לא היה לו כסף, שם או שום סיכוי. מנהל הקמפיין שלו, ג'ו טריפי, הבין שבאינטרנט יכול לקרות משהו והוא גייס מהאינטרנט כל כך הרבה כסף שכשהווארד דין הגיע לפריימריז בניו-המפשייר הוא היה מועמד הממומן ביותר. דין אמנם נפל ברמה של האדם עצמו וההופעות שלו בתקשורת ההמונית, אבל זה היה מדהים ואני זוכר את ההתרגשות מזה שהאינטרנט יכול לקחת אדם עם אפס סיכויים ולהפוך אותו למועמד שמדברים עליו."
"כשהתחיל העניין של אובמה היה לי ברור שהפעם הוא הולך לנצח. שעכשיו, ארבע שנים מאוחר יותר, לרשת כבר יש את הכח הזה. כשהווארד דין התמודד עוד לא היה יוטיוב, ופייסבוק היה סגור לסטודנטים וכמות הגולשים היה קטנה בהרבה. אני חושב שלולא הרשת אין שום סיכוי שאובמה היה היום נשיא ארה"ב. הרשת לא הפכה אותו לנשיא, אבל היא כן טובה מאוד כדי להאיץ אותך ממהירות אפס למהירות חמישים. ואז כשאתה נוסע במהירות המותרת התקשורת הממוסדת מתחילה לשים לב אליך."
בשור, שעוסק בייעוץ אסטרטגי תקשורתי ניהל את קמפיין האינטרנטי העצמאי של דב חנין ב-2008, כנראה הקמפיין האינטרנטי המרשים ביותר שבוצע עד היום בישראל. "הכל התחיל כשירדתי להפסקת סיגריה בסטארט-אפ ואיתי נאור אמר שדב חנין רץ לרשות העיריה ושהוא הולך לעשות כל מה שצריך בשביל שיבחר. לחלק פליירים וכאלה. ולי יש בעיה לחלק פליירים. אני לא אוהב להדחף לאנשים עם חתיכת נייר ביד ואני לא אהיה טוב בזה, בעיות של ביישנות. אז אמרתי, אני לא אחלק פליירים אבל אני אעשה מה שאני יכול, והקמתי בלוג קטן שהכותרת שלו הייתה 'איך הופכים דב לראש עיר'."
הבלוג הקטן של בשור הפך במהלך הקמפיין של חנין לחשוב עוד יותר מהקמפיין הרשמי. לרשימת הבלוגרים התומכים בחנין אשר פורסמה באתר הצטרפו כ-140 בלוגרים שהפכו לשופרות אינטרנטיים עבור חנין ויצרו אווירת התרחשות שחלחלה לרחובות, וסייעה להפוך את הבחירות, שתוצאותיהן נחשבו לידועות מראש, לתחרות אמיתית. חנין שהתחיל כאנדרדוג מובהק נתן בסוף פייט לחולדאי וזכה בכ-35% מהקולות.
"האינטרנט מאפשר להביא מועמד מהשוליים ולהפוך אותו למרכזי. לקחת את דב חנין ממצב שהוא קומוניסט הזוי למצב שהתקשורת חייבת להתייחס אליו" אומר בשור. "והוא גם יוצר דמוקרטיזציה של הקמפיין. אנשים יכולים להשפיע על מסרים של הקמפיין. לקחת את הקמפיין ולייצר לו מסרים חדשים בלי להיוועץ במנהל הקמפיין. ובמקרים מסוימים אנשים יכולים לייצר מסרים שבסופו של דבר יהפכו למסרים העיקריים של הקמפיין."
"המקום שהדמוקרטיזציה עוד לא באה בו לידי ביטוי כרגע הוא ביום שאחרי. בקמפיין ברור מה רוצים לעשות: להשיג כמה שיותר קולות כדי להביא את המועמד למשרה. ביום שהוא נבחר דברים הופכים פחות פשוטים. יש עולם לנהל, ואובמה, לדוגמה, במובן הזה ממשיך לנהל קמפיין. הקשר שלו הוא עדיין בואו תראו איך אתם תומכים בי, ופחות: בואו תגידו לי מה אתם חושבים עלי."
לאור כל ההתרחשויות בתחום הצנזורה והפגיעה בפרטיות, האם האינטרנט מצטייר בסיום העשור ככלי שמעודד דמוקרטיה או פוגע בה?
"זו שאלה של מאבק פוליטי, והשאלה מי ינצח בסוף. יש באמת שתי מגמות. האחת של הפרת פרטיות, ניטור וצנזורה. המגמה הזו בוודאי מובילה מבחינה מוסדית והווב 2.0 נותן להם כלים נוספים לעשות את מה שהם יודעים טוב: שזה לנטר ולשלוט. מצד שני אתה רואה מגמה שניה, פתוחה, חופשית יותר ובלי מוסדות שקצב ההתפתחות שלה זו מהיר בהרבה מהראשונה. ב-1993 לאף אחד לא היה אינטרנט, ועשור וחצי מאוחר יותר ב-2008 אובמה נבחר לנשיא בזכות הרשת. התהליכים הללו רק מאיצים את עצמם. פייסבוק היום גדול יותר מויינט בישראל, ולקח לו רק שנתיים לעשות את זה. השאיפה של אנשים לתקשר בצורה חופשית היא חזקה כל כך שיש לה סיכוי טוב להתמודד גם עם הרצון של ממשלות ותאגידים לשלוט בנו מטעמי נוחות. אז אני מאוד אופטימי."
פורסם ב 29 בדצמבר 2009 15:11 במדור טכנולוגיה | 0 תגובות | אפשרויות
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.
