יד ענוגה. בואו של ספר חדש לעולם. טקסט ראשון עליו.
"יד ענוגה" מאת יגאל סרנה, הוצאת כתר/סידרת נובלה, 169 עמודים.
"כמו כותבים נפלאים אחרים לפניו - רומן גארי ב"הבטחה עם שחר", אלן גינסברג עם "קדיש לנעמי" ואדוארד אולבי של "שלוש נשים גבוהות", אם לציין רק אחדים – גם יגאל סרנה יצא למסע בעקבות אמו היחידה ומצא זהב טהור. סרנה, למען הדיוק, גילה חומרים אפלים ופצעים עתיקים ומושתקים שלא הגלידו מעולם, וביד אמן ענוגה (ואין מספר רגיש ומחונן ממנו בין עיתונאי ארצנו) השכיל לזקק אותם לפרוזה עילאית מצמררת ביופיה, ולחשבון נפש אישי שיצרוב כל נפש שהיא ויתניע תזמורת מיתרים שלמה אצל כל מי שהיתה לו פעם אמא.
כתיבתו של סרנה הילכה עלי קסם מאז ומתמיד, ומפעים לעקוב אחר התפתחותה עם השנים, עד לשלב הנדיר שבו היא מסוגלת לומר בכל כך מעט מילים מה שאלף כרכים עבי כרס לא יצליחו להביע לעולם. בהשאלה מדברים שסרנה כותב על אמו הקשישה, "צלילותה רועדת כמו נר מול כל רוחות הפרצים של העולם." בתוך כל מדמנות הרייטינג, הטמטומיזציה, הדמגוגיה, המגלמוניה והגרפומניה שנגזר עלינו לבוסס בהן, אם לא לשקוע עד צוואר, מותר לבכות מאושר על קיומו של קול צלול, שפוי, אמיץ ומעודן כמו קולו של יגאל סרנה. לא בטוח, אגב, שסרנה היה מעודד תגובה כזאת, והוא בוודאי לא היה מצטרף למקהלת הבכי. עכשיו, כשהוא חושף טפחיים מבית גידולו ותבניות ילדותו, אפשר להבין יותר את הרתיעה שלו מן הרגשנות, דודניתו הבלתי מפותחת של הרגש, שכשלעצמו מטיל אימה תורשתית בלתי מבוטלת על שבט העקורים נשיריבסקי- סרנה (והוכברג). אבל מה לעשות, ככל שסרנה מתקרב אצל עצמו ו"מתחבר לרגש", קלישאה איומה אך בלתי נמנעת לצערי, כפי שקרה גם ברומן מרעיש הלב שלו "שטפון", על תוגת גיל חמישים – כך משביחה כתיבתו. "ככל שמחמיר המצב משתפר האספרסו", היגג מישהו ב"שטפון", ואולי המודעות המתגברת למוות על כל גלגוליו – זה שהיה, זה שהוסתר, זה שיהיה וזה שפועם ומתקיים בינינו כל הזמן – היא שמזריקה חיים חדשים וחריפות טעם לעבודתו של סרנה, מתעד כל השואות שלנו.
אם יגאל סרנה היה נדרש לכתוב את הביקורת על ספרו, היא היתה מסתכמת בלי ספק בשתיים-שלוש מילים. המילים הנכונות. הוא עוד עשוי להתרעם על אשד הסופרלטיבים חסרי הנשימה וכל המילים שהושחתו כאן על ספרו החסכוני, הכמעט נזירי (דמיינו לעצמכם הייקו של 169 עמודים) , המוגש בפורמט מרהיב, עם סרט-סימניה אדום, משובץ בתצלומי שחור-לבן (ברכות למעצבת הסידרה, טליה בר). הייתי מוסיף להרגיזו וקובע שמדובר בפסגת יצירתו, אלמלא הייתי יודע שנכונו לו פסגות נוספות.
ההסתייגות היחידה שלי, אם אפשר לקרוא לה כך, היא אולי אסתטיקת היתר. אצל סרנה, גם כיליון הבשר, בלשונו, והחיתולים העכורים בבית האבות מדיפים ניחוח פיוטי של בושם יוקרתי. אבל במחשבה שניה, אם מותר למישהו לשדרג כך את החרא, במחילה מכבודכם, זה רק לסרנה.
אסור לתת לספר החד פעמי הזה להיבלע בהמולת כותרי הפסח. אחרי שניתח בכנות כמעט בלתי אפשרית את יחסיו עם אמו ואת רגשותיו כלפיה – הוא אפילו לא יודע אם יש שם אהבה, או מה זאת אהבה במקרה הזה, אבל מהו "יד ענוגה" אם לא מעשה מופלא של אהבה – הספיק סרנה, בניגוד לרוב קודמיו, להגיש את הספר הזה כמתנה לגיבורתו, הלא היא יוכבד-יולה המרשימה כל כך, בעודה בחיים. עכשיו תורכם, וחובתכם, להגיש אותו כמתנה לעצמכם."
פורסם ב 2 באפריל 2008 13:24 במדור שיטפון | 3 תגובות
התגובות מתפרסמות על דעת ובאחריות כותביהן בלבד.
נופלת מגרייס בתאריך 4/2/2008 1:41:18 PM
עץ השדה
התגובה הראשונה לצילום היתה חיוך והחיוך הפך לצחוק.
כן.
כך בדיוק ההווה מסתכל על העבר כדי לנסות להבין את עתידו.
מרגש.
(ואם נותנים לתת המודע להיפתח כמניפה, אז יש יחסים יפים בין גלגליה העגולים לקווי הספסל הישרים. והיא זו שמסתירה את קצה הספסל עליו אתה יושב ומחברת אותו עם העץ. שבוודאי ידע עבר רב יותר משניכם יחדיו. והעץ לא מבקש לשוחח עם בניו)
מגיבה בתאריך 4/3/2008 5:56:32 PM
ללא נושא
מאוד מרגש ונוגע היחס והקשר עם אמא, ככל קשר כזה שיצטלם הלכאורה מעיד כלפי יחסי הורים בנים ובנים הורים, השאלה היא האם אשה בגיל כזה מודעת לצילום ומסכימה לו. מנסיון אישי יש לי סבתא מאוד מבוגרת שלא אוהבת שמצלמים אותה.
musa g בתאריך 4/4/2008 5:18:38 AM
איזו ביקורת
אני כבר הזמנתי לי כמתנה לפסח מן הארץ למקום מושבי בניכר. הרבה הצלחה
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.
