איך אובד הזכרון ומה צף ועולה תחתיו. עמוס קינן.
"אני יודע מי אתה ואתה יודע מי אני", הוא אומר לי, יושב על כסא בסלון הבית הערום כמעט מרהיטים. מי שהכיר אותו כל חייו כאיש שמנמן, יופתע מאד, כי כחש מאד. רזה, איבד את משקל זכרונו, אני נעזר בדימוי עמיחאי. לא אבד לגמרי. אולי רק מה שהכביד. "אתה רוצה לעשות משהו למישהו בירושלים?" הוא שואל ומביט בי בציפיה. אין לו את מבט ה"אינפאחדבבית", אלא אותו מבט קינני אופיני של תמימות ערמומית. עיניו צופות בי, אורבות כשני חילים הרובצים באבק צידי הדרך. ירושלים היא מילה ששבה אצלו בכל משפט. שם קוד לכל מה שהוא רוצה ויש בדיבורו השוכח עתה איש שהולך והולך והולך ומגיע לירושלים.
"קראתי את כל הספרים שלך", אני אומר לו.
"קראת את הספרים שלי"? הוא תמה. נורית אומרת לו: "זה יגאל מהעיתון שלך, מידיעות אחרונות. אתה קראת אותו תמיד." איני בטוח לגביו, אבל אני הרביתי לקרוא את החד, השנון, המר והנבואי בכותבי הארץ. ממבקריה שבורי הלב, מבקשי טובתה הזעופים. "ידיעות אחרונות," הוא חוזר ומזמר את הצירוף, מגלגל בפה כסוכריה שאינה נמסה, כאילו תהה על פשר המילים. מצטלצל לו השם במעמקי התודעה, מהדהד. מתגלגל, אובד בדרך.
"לא עשיתי שום דבר"! מתנצל פתאם האיש שעשה דברים כה רבים בשמונים ואחת שנותיו. כארבעים שנים כתב בעיתון לצד המון ספרים, תכניות שלא יצאו לפועל, תסריטים ומחזמר, מגירות מלאות ניירות, פתקים, אבחנות. הצעות. חדרים גדושים פסלים וציורים, מסעות ושתיה ופעילות פוליטית. הכל אחרי שהודח מ"הארץ" בשנת 52, כשהשליך פצצה אצל השר פנקס וזוכה בשל הספק, אבל סולק מהטור הסטירי החד כתער שלו, "עוזי ושות" שגרם לישראלים רבים פה לדבר אז מין עוזית חתרנית. נודה וגלה לפריז ומשם שב אחרי 9 שנים למקום הזה, פה, שאין ממנו מנוס, והיה לכותב בידיעות. לסופר ואמן ומפגין ושתיין ואבא. מה לא.
"אני זוכר את זה טוב. תמיד היינו עושים את זה," הוא אומר לי, ספק על העיתון, על המילים, על הפצצה והויסקי, על חיים שלמים שבהם כתב בלי הרף. מביט בי בתמיהה: מאיפה צץ האיש הזה בכלל.
"אתה יודע מי זה"? נורית שואלת אותו. הוא אומר: "אני רוצה שתמשיך, תמשיך. מתאים לך וטוב לך". גם כשהוא מדבר מתוך השיכחה יש למילים שלו צליל לוכד, כי מוח מבריק גם כשהוא נסוג אל האפלה, נותר מיוחד. נשארת מנגינה, לפעמים התעקשות קיננית על דבר מה. "בוא למעלה," מזרזת אותי נורית ומנסה לנתק אותי מעמוס שמרתק אותי. מפחיד. אני מטפס אחריה במדרגות המתעגלות עליהן טיפס הוא פעמים כה רבות לדירה הקטנה שעל הגג. לא אחת שיכור, צונח על המיטה, כועס על עצמו, על אימו ועל אביו המשוגע, על העולם המחורבן.
עכשו הלמעלה הזה שלה. מיטתה, ספריה, המחשב. גג פתוח ובו עציצי מרווה וצמחי תבלין שמזכירים את גינת הגג שעמוס קינן גידל פעם פה, מעל גגות הזפת של תל אביב. פיסה ים תיכונית משלו. "לפעמים אני נותנת לו להריח מרווה וניצוץ בעיניו." ריח מוכר חולף במחילות האף והנה כפר ערבי הרוס. ריח השדות. הנה אחי לוחמי 48 בשוחתם. הנה זכרון לילה ובו שני חברים מדברים על העתיד הצפוי לנו. הנה אבא יעקב שנעלם מהבית. הנה אהובתי כריסטיאן רושפור. עלה המרווה הוא עוגית מדלן שלו. והוא נזכר.
עמוס נשאר למטה, תוהה לאן נעלמנו. "לאן את הולכת," אני שומע אותו חוקר את יעל בדרשי, חברת בתו, שבאה לבקר. "לבית שלי בביאליק". "ביאליק," הוא נאחז. כל מילה מהדהדת בספריה הבזוזה של הזכרון. "נאחז בציוני דרך," אומרת לי נורית. ואני חש כי לנו קשה לשאת אבדן זכרון של קרובים מאד, כי אותנו הם שוכחים. אנו הם אלה שאובדים בערפל הזכרון. אנו הם הנמוגים.
אבל לו, כך נדמה לה, קל יותר בלי הזכרון. מאז החל לשכוח, הוא נחמד ורך יותר מכפי שהיה בצלילותו, כשכל פעם שהתקשרתי כקולגה לשאול שאלה קטנה, קינן כעס ורטן ולא עזר בכלל. היה לו שם של איש חכם ולא נעים. אלים. עכשו הוא נחמד כאילו "הזכרון שאבד איפשר רק לטוב לצוף והטוב בקע ופרץ מתחת למועקת הזכרון." "איפה את?" הוא קורא לנורית גרץ, אשתו, אם שתי בנותיו, שלומציון ורונה, שמפרסמת עתה את "על דעת עצמו", ביוגרפיה, ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן.
מתוך כתבה שלי זכרון דברים, ב7לילות. אמצע ספטמבר 08
פורסם ב 25 בספטמבר 2008 12:49 במדור שיטפון | 3 תגובות
התגובות מתפרסמות על דעת ובאחריות כותביהן בלבד.
אסתי [אתר] בתאריך 9/26/2008 8:30:44 AM
ואני קוראת עכשיו את על דעת עצמו
שהוא ספר מקסים. מקסים. שונה מכל ביוגרפיה שקראתי עד היום. מעשה ספרותי של ממש מלבד העובדות הביוגרפיות.
וידעתי שאתה זה שעשה את הכתבה וכל כך קיוויתי שתעלה אותה לבלוג...
התביא גם את ההמשכים?
תודה תודה.
שרון בתאריך 9/27/2008 1:22:45 AM
אלצהיימר חשוך מרפא. פוגע
גם בחריפים ובחדי החושים ובפעילים שבין הקשישים. יחד עם סרטן, אלה המגיפות הנוראות של העת החדשה
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.
