איך אובד הזכרון. עמוס קינן. חלק ב' וסוף. עצוב או מתוק.
לפני כעשר שנים החלה נורית גרץ לתחקר אנשים, ללכת למקומות, לראין את עמוס שלא תמיד נענה. לפעמים היה בוטה. הסתיר. לפעמים היה אומר: אני לא רוצה שתבלבלי לי את המוח יותר בענין הזה.... את קשת הבנה או מה? כשהיא התעקשה בענין הריגת זקיף בקטמון. חלקים מן הראיונות פזורים לאורך כל הספר שהוא ביוגרפיה של כותב שאבד זכרונו. איש קיים לא קיים.
קראתי אותה משך שבוע. לכוד. 500 עמודים של טקסט דחוס ופרטני, לפעמים מדי. פיוטי אך עניני. מעוגן היטב בפרטי פרטים, אך גם מעופף. גרץ, אינטלקטואלית רהוטה ודיקנית אך גם מנוסחת ברגש, פרופסור בתחום הספרות והקולנוע, הלכה למקומות שמהם ברח קינן, חקרה את שהסתיר. העמיקה בפרקי חיים עליהם לא דיבר. דיר יאסין, הרג אשה ערביה שם, נטישתו ומותו של אביו יעקב המאושפז כחולה נפש, הפצצה שהניח עם חבר לפתחו של שר. היא נעה בין העבר להווה כאילו שוטטה בתוככי מוחו.
- מה חשבו הבנות על הספר על אבא?
"הן בדרך כלל שומרות בקנאות על כבודו. לא מאשרות שום ביקור של עיתונאי, דואגות שהוא יהיה לבוש כראוי כשבאים אנשים, כעסו עלי שנתתי לך לדבר איתו. ובכל זאת את עניין הספר הן אישרו. כנראה שלא חשבו שזה פוגע בו. הן קראו. הן המבקרות הכי קפדניות שלי. הרבה תיקנתי בעקבות הערות שלהן. קראו לא רק כטקסט מגלה אלא כספרות."
חלק ממה שכתבה נשען על חיי קינן כפי שתיאר בעצמו על פני אלפי עמודי ספרים, יומנים ומאמרים, לפעמים כמעט מוצפנים. חלק ניכר מן הביוגרפיה שלו כפי שהוא כתב אותה משך השנים בספרים על אחרים, בנויה על סודות, ציפתו של האסור בדיבור בדמות אחרת, כי על מה שקרה קשה מאד לדבר: "אתמול לקחו את אבא לבילינסון. היה לו מבע עינים איום...זה היה מראה נורא..." קראה ביומני נערות שלו. הציצה בכל מה שכתב האיש שלא חדל לרשום לרגע עד לשנים האחרונות, כשכבר החל לשכוח ונאחז בכתיבה כבחבל הצלה. הכתיבה שהושיעה אותו מגורל אביו. גם לקראת סוף הזכרון, הוא היה ממשיך וקם כל בוקר וכותב שעות וניסה לסיים את "ספר היאוש" והמשפטים הלכו והתקצרו עם הזכרון, התבלבלו, אבדו קוהרנטיות. והוא עבר לצייר, כי מה הם לעזאזל החיים בלי ביטוי? הוא צייר ששה ציורים ביום. אחר כך גם זה חדל. תם מעשה.
כשהוא חדל עם ספר היאוש, היא חתרה הלאה עם ספרה עליו. זה ספר על ילדותו, על מלחמותיו ושתייתו, על אביו ואהובותיו. זולתה. על עצמה גרץ כמעט אינה מדברת. נסתרת, ולכן הביוגרפיה היא גם סוג של שיר אהבה ובלדת נקמה באיש שהמתיק ומירר את חייה. חיסול חשבונות ואנדרטת נייר. בספר היא מתארת איך כשהיא רוחצת אותו בעזרת שתי פיליפיניות, היא אומרת לו: "עמוס, זה מה שרצית כל החיים. שלוש נשים מקיפות אותך, מטפלות בך." והוא אומר: אני לא עשיתי שום דבר." תמיד איזו האשמה ערטילאית שהוא מתגונן בפניה.
- האם יש דבר מה שהיית רוצה לשכוח בעצמך?
- לא. ממה שלא אהבתי בחיינו יחד, ממילא התעלמתי. אין דבר כזה.
- רגעים שאת זוכרת באהבה?
המכתב שעמוס שלח לי, כשנה לאחר שהכרנו, ובו הציע לי נשואין. זה הלך בערך כך: אני רוצה להתחתן איתך. אם תשובתך היא חיובית נוכל בוודאי להסכים ביננו למה, מתי, איפה ואיך ואם בכלל. אם תשובתך היא שלילית אני בטוח שנמשיך להיות ידידים. אם המכתב לא יגיע אליך סימן שנבהלתי ברגע האחרון. אם יגיע, סימן שהחלטתי לא לחשוב הרבה ולבקש את ידך. כדברי השיר "שימי ידך בתוך ידי, אני שלך ואת שלי." ארוחות הבוקר עם אדם שאתה יכול לדבר איתו על הכל.
מנגינת החליל
לפעמים באים לבקרו שני אחיו, אלי ומוליק וזה מביא חליל, "ואז אנחנו שרים ביחד ועמוס זוכר כל שורה. תגיד לו שם של שיר והוא ידקלם בדיקנות." כך פועל הזכרון שלו, הוא שהיה מכרה זהב של זכרונות הארץ: מלחמות ואנשים, מילים וצמחי תבלין. מומחה לפריז וסמטאותיה. אוכל ואלכוהול, כמהין ושמן זית, עין חרוד וכפרי פלשתין. והיו שני דברים גדולים שכל חייו ניסה לשכוח: דיר יאסין ואביו. "אולי מרוב ששאף לשכוח הצליח? כשאתה נאבק לשכוח משהו, מגרפת השכחה גורפת הכל?" אני מציע לגרץ הסבר. לא. היא לא מקבלת.
- ומי היה האיש השוכח שהולך ונשכח, עמוס קינן? אני שואל כדי להזכיר לקורא בארץ הנאקסטים מי היה האיש שבארץ אחרת היה שוכן בפנתיאון לצד עמוס אילון, שמעון צבר, אבל לפה היה מר מדי, ביקורתי מדי.
"הוא היה איש שידע למצוא את המילים שיגדירו את מה שצריך היה להיות ולא היה." אומרת נורית, "כותב הכי תמציתי. הכי תמונתי. אתה יכול לקרוא אלף ספרים על מלחמת השחרור, אבל תזכור שורה שלו, איך ירינו קדימה והכדור עשה סיבוב ופגע לנו בעורף. איך הובסנו במלחמה שבה ניצחנו. או תמונה של שני לוחמים בשוחה תחת אש במלחמת 48 שחולמים על הארץ החדשה שבה מי שירצה יכין נעליים ואז עובר הלילה ומי שלא נהרג – ניצל ותפרו אותו כמה שאפשר ולימדו אותו ללכת מחדש, להתלבש לבד ולהקים משפחה. ולא לצעוק יותר מדי אל תוך הלילה." אבל הוא צעק כל חייו לתוך הלילה. גם כשאחרים השתתקו. כי פחד. כי היה שיכור. כי חש אשם, כי רוח המתים רדפה אותו, כי לא קרה מה שחלמנו. המשיך לנבוח, להתפרץ. להיות רך ותוקפני.
עמוס עוז וא.ב. ובני דורם גדלו על "עוזי ושות" שלו, קראו אותו טרם כתבו מילה. הוא שעינו החדה הבחינה בכל ועטו היה תמיד סרקסטי. גדול הכותבים הפוליטיים פה, לא במובן של רכלן - לשכות, לא מומחה יהיר לפרטי פרטים מטווח קצר, אלא האיש שהביט ממעוף הבז על היער כולו והבין. שקלט ממרחק מה שאחרים מפספסים מקרוב. שתיאר את מסלול הכיבושים הספירלי המטורף של המצביא נחשון שבסופו אתה מגיע עם הטנקים שלך לדמשק ומגלה כי מאחור, המרכז שלך חרב.
איש מרדן, שתיין, שפעם, כשכבר היה בעל טור, שב להיות איש מחתרת פרוע ורצה באקט אחרון לשנות דברים בחומר נפץ בתוך ימי המדינה והטמין פצצה עם חבר מהלח"י ונלכד מיד ונשפט ויצא בעור שיניו ופוטר וגלה לפריז בעל כורחו. על הפרק הזה כותבת גרץ לא מעט. כי עד היום טרם הודה קינן כי הטמין. אבל היא שברה אותו ופתרה החידה בספר.
מפה הסתלק אז לפריז והתאהב בכריסטיאן רושפור, הסופרת, והיא כתבה עליו את "מנוחת הלוחם" שהפך אותה לעשירה ומפורסמת והם טבעו בכסף ובשתיה ובאוכל ופאר ובכל זאת, דוקא שם התגעגע קינן הישראלי כל כך ללטאה שעומדת ביום חם על סלע מדברי, כמו שרואה מוצא להורג אחד ברגע מותו בסיפור שלו.
- לא היה לך קשה לכתוב על אהובתו הקודמת?
כריסטיאן הפכה עם הזמן לחברה שלי יותר מאשר שלו. כיוון שאהבתי אותה, קל היה לי לדמיין את סיפור האהבה שלהם ומרגע שכתבתי עליהם הם מעתה גם פרי דימיוני. זה קל יותר.
- איך זה לחיות איתו כך אחרי כל השנים הטובות והרעות? אני שואל את האשה הדקה והיפה, מבוגרת בדור או יותר מאותה אם יפה ככוכבת צרפתית שמצולמת עם עמוס בן ה52 המחזיק בחיקו את רונה התינוקת.
"לכל אורך השנים היו כל מיני עמוסים. היה עמוס של גיל 30 ושל 40 ושל חמישים ושישים. וזה ששותה וזה שלא שותה. וזה שחי פה עכשו איתי, זה לא בדיוק זה שחייתי איתו, אבל זה מישהו אחר שקשור מאד אל ההוא שיש לי איתו קשר מאד חזק." כמה יפה היא מנסחת הכל. גם אם היא מסתירה בדרכה המהודקת דברים. אשה חזקה, בתה של דבורה גרץ מעין החורש. "אנשים מרחמים שאני חיה כך ולא מבינים שיש גם רגעים שהוא נותן לי יד ואנו מרגישים: הנה אנו ביחד. שלכל שלב בחיים יש את סוג הקשר שלו. אבל אנשים חושבים: רק מי שזוכר מגיע לו לחיות. ולא כך. הכל מתרחש עתה בלי מילים. יש לו הבנה עמוקה של דברים בלי מילים."
- ואם יגידו שאת עושה דבר מה לא אתי, מפרסמת ביוגרפיה של בעל חי שאינו יכול להתנגד, למחות, לתקן?
"אני מרגישה טוב מאד עם הענין האתי. שלמה לגמרי כי נדמה לי שמצאתי את החוט שמקשר את הילד עמוס לוין אל האיש עמוס קינן שחייו עתה הולכים ונפרמים. והוא קרא את מה שהספיק לקרוא ממה שכתבתי, ואישר ואהב. "
לפעמים היא שמה לו בדי. וי. די. סרט שהכין עליו קרשנבאום והוא צופה בו בענין כל פעם מחדש כאילו הוצג בפניו כל מה ששכח או שהם יורדים מקומה רביעית ברחוב בר כוכבא 10 ליד דיזנגוף סנטר, לשבת בבית קפה ואנשים מזהים אותו ברחוב והוא שמח ומחיך. כלום היא מכזבת אותי בדברה על הטוב שבשיכחה, כשהיא מדברת על רכותו? או שמא אכן הוקל לשניהם ממשא השנים והיא למדה לחיות כך ולראות את הטוב. הספר הוא סוג של נחמה. היא מפחדת להשאר בלי הכתיבה. זו הגנה עליה.
סוד האב הנעלם.
"על אביו ידענו רק כי נפל מפיגום ונפגע בראש ואושפז." היא אומרת. כל חייו לא דיבר עמוס עליו אף פעם. אבל כשראיינה אותו נפתח קצת. נאלץ להיזכר. זמן רב עמלה להקים את דמות האב המחוק. לבנות אותה משברי זכרון, מרמזים, ממסמכים, ממקומות. האב יעקב לוין צץ ומופיע בכל פרק בספר. מתחנן כפי שהתחנן בבית המשוגעים בו ישב 13 שנים עד מותו: תנו לי לראות את הילדים שלי. מציץ מן הזכרון האבוד. אב מדומיין שהמציאה, אב אמיתי ממסמכי בית משוגעים. חלוץ מרדן, איש גדוד העבודה, שפעם אחת, כשכבר ברח מהמוסד ובא הביתה, בנו, הנער הצעיר עמוס, שכה חיכה לו, נבהל. שמע מהדלת כשאמא פתחה, קול חלש כמו שבר הבריטון החזק והצלול של אביו וקפץ מהמרפסת וברח וחזר אחרי שעות כשכבר לא היה איש בבית.
האב הוחזר למוסד ושם הוא ביקש בקשה קטנה. רק לתת לו לשוב לביתו לשלושה חודשים כי שוב אינו חושב שבן גוריון שתל מיקרופונים סמויים בביתו. הוא בסדר. אבל הרופא אינו מאשר ולא יאשר עד מותו. והאב ישאר הנוסע הסמוי של חיי קינן. האב שתמיד מרד בכל, ותמיד מחוץ לכל מסגרת עד שהשיגעון משתלט עליו לגמרי והוא יוצא לגהה ואחר כך לבת ים ואובד. זה האב שיש לשכוח, הצץ בלי שם בספרי בנו: "משהו שאני מתגעגע אליו, מתגעגע עד כלות הנפש....משהו שיאסוף אותי אל חיקו... ייפשוט מעלי את עורי העיף, החולה, הנובל ואני לא אפחד. לא אפחד שמתחת לעור הישן העיף, החולה, הנובל אין שום דבר."
או פתק של האב שאימו נתנה לו אחרי המוות: "שלך עד הפרפור האחרון. אבא". דן בן אמוץ אמר לו פעם: עמוס עמוס, אתה אף פעם לא תהיה סופר עד שלא תכתוב סיפור שמתחיל במילים: אני, עמוס לוין, ראיתי בוקר אחד איך מובילים את אבי מביתו אל בית המשוגעים." "ההשכחות שלנו הן הכי אכזריות," אומרת נורית, "כי בדרך כלל אתה מנסה להסתיר ולשכוח את הדבר הכי חשוב בחייך." כמו המאמץ של עמוס לשכוח גם את דיר יאסין שלגביה טען שנים כי נפצע בהתחלה ולא זכר כלום ואחר כך, כשהלכו לשם שניהם, צעד אחר צעד, במקום שהוא עתה בית חולים לחולי נפש, נזכר קינן שבעצם נלחם שם ארבע שעות ונפצע מרסיס שחזר מקיר שבו ירה והופיעה בזכרון דמות אשה ערביה שירה בה ולא רצה לזכור. הוא שהיה עם השנים מלוחם למאמין בדו קיום ולמזכיר העוול שלנו וכל המלחמה שלו למען אותה מטרה ואיבתו לאיוולת המלחמות פה. כל חייו כתב מילים כדי לשכוח אחרות, כדי שיוכל לחיות עם זכר האב וזכר החפים מפשע.
- עכשו באה רגיעה לנפשו?
באה. סוג של דימנסיה." אומרת נורית, "אבל זו הרי, בדרך קלה יותר, כל צורת הקיום הישראלית. ההדחקה. וכל מה שאתה מנסה לשכוח צץ בדרך אחרת. ומתחת להשכחה צצים תמיד בניגוד לרצונך עקבות הנשכח, כמו כפר ערבי שצץ אחרי השריפה תחת יער קרן קימת. והחלקים שרצית לשכוח מופיעים כמו בחלום, בכל מיני צורות בספרים של עמוס. ערגה לאב, טבח, מצביא מטורף, כפרים ואנשים ומתים וכשלונות, בעיקר כשלונו הגדול של המקום הזה להגשים את חלום הלוחמים. כי ישראל היא חלום עם פגם מולד." היא אומרת.
"והיה רגע אחד שבו כאילו עצר העולם ב48 ונדמה היה כי הכל מתגשם והאנגלים יצאו ואנו מנצחים ויש לנו מדינה ואז באה המדינה ונשבר הכל. הרגע ההוא שבו נעצרה השמש כדי שנעשה את כל מה שצריכים, להקים מקום שלנו שיהיה יפה וצודק וטוב ואוטופי לגמרי, אי אפשר לחזור אליו ואתה מנסה כל חייך וזה בור ללא תחתית, ואתה ממלא אותו בנשים ובשתיה, באוכל ובכתיבה בלי סוף. לא אחת כבת קינן על עולם שטובע בבוץ, חברים שוקעים במרק וציפורים משופדות לעצים חדים."
- ובכל הספר העצום הזה את נעדרת?
כך בחרתי, שלא תהיה ביוגרפיה של רכילות. והספר הוא על תקופות שבהן איני קימת ולכן עניינו אותי יותר. רצית לגלות דברים. " הם הכירו כשבאה לפריז ללמוד. בראשית ה60. אשה צעירה ושאפתנית, דקה ויפה כפי שהיא מתועדת בצילומים. כשפגש קינן בנורית הישראלית כל כך, כבר היה אחרי הרומן הארוך עם רושפור הצרפתיה.
- היה קשה מהתחלה? שתין קצררוח, מהיר חימה ובגבו כל אותם סודות מבעירי זעם?
"היה לעמוס שם של איש אלים," היא אומרת. "אבל היה גם איש טוב ורך ומבין. ילד טוב ירושלים עם הצורך להגן על עצמו מפני עולם שבו אב משתגע, שעשה אותו קשה וקוצני כלפי העולם. ילד חכם שילדי החברמניות הישראלית צחקו עליו. ואני יכולה לאתר את הרגע שבו גילה כי הוא יכול להגן על עצמו בלשונו החדה והתחיל להשתמש בנשק הזה ומאז יכל להיות גם מעליב ופוגע מאד.
- עד שאבד את השפה. ואיך היה בבית?
עד שאיבד. בבית הכרנו איש מבין ואמפטי וכל בוקר היתה לנו שיחת ועידה משפחתית. והוא היה קורא ביקורות עלי ומסנן למעני. והיה עצוב כשהיה לנו רע. והיה גם העמוס האחר, שיומיים בשבוע, משך שנים רבות, עד שחדל פתאם לפני כ18 שנים, היה שיכור. זה האיש שהתעלמתי ממנו. האבא שבא שיכור לבית מכל אותה שתיה בחוץ עם חברים. חיכינו בשקט שיכנס ויטפס לחדר על הגג. כאן הוא היה חי. זה מתכון טוב לחיים", היא מראה לי את מה שהוא עתה נחלתה. קיר כחול וצמחי תבלין ורוח מהים. בחדרים שירשה ממנו בחייו, חיה, ישנה, חלמה וכתבה את חייו על פי דרכה.
אני שואל הכל ורושם וכשאנו מסיימים, אני יורד למטה ושם הוא יושב כפי שהשארנו אותו. "יש אנשים בגילו שלא יכולים ללכת, עמוס יכול, ויודע שיכול אבל צריך לאן. ואין. זה אולי ירושלים. יעד."
"אני רוצה ללכת הביתה," הוא אומר כשאני קרב לדלת, להצטרף אלי, לצאת בעד הדלת שנפתחת לרגע, כמו שהיה אביו יעקב אומר כשנפתחה דלת בית המשוגעים והוא רצה ללכת לילדיו. עמוס קם לאט ומתישר, כחוש הוא צף במכנסי החאקי שלו ונע אחרי, ונורית נועלת את הדלת בגבי ואני שומע אותה אומרת: "אני נשארת פה. אני נשארת איתך."
סוף
פורסם ב 26 בספטמבר 2008 08:56 במדור שיטפון | 6 תגובות
התגובות מתפרסמות על דעת ובאחריות כותביהן בלבד.
עוברת אורח בתאריך 9/26/2008 9:59:10 PM
מעניין אם גרץ היתה מוכנה שיתעדו אותה
לו המצב היה הפוך, והיא הית החולה באלצהיימר.
nachum בתאריך 9/27/2008 10:38:04 AM
ללא נושא
i remember clear that amos once wrote about his father working in tel aviv.
שושי קלאס בתאריך 8/8/2009 1:53:19 PM
"עדת ראיה" לעד ראיה
מרגש, מצמרר ומרטיט את הלב.
הדמעות זולגות בלא שליטה..........
כוחו של רגש האשמה מדהים ומפחיד כאחד: בעזרתו נכיר בטעות ,נתחרט ונשפר דרכנו
מאידך עלול להוליך לתהומות נשייה ואבדון.......
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.
