לא חסרות פרשיות העומדות ונידונות בבתי-המשפט המגלות פנים נוספות של הקרחון האפל הזה. די לקרוא בעיתונים ולהצליב את הפרטים הבסיסיים. אם אתה מקורב לבכירים בבנק, או לפחות לפקידים חזקים בסניף בנק, ייטב לך – ולא תמיד לפי החוק. ולא פעם ירוויחו מכך גם מיני מקורבים לפקידים.


גם בעסק הזה צריך לעשות סדר ולהפעיל פיקוח חריף וענישה מרתיעה. אם עסקת הטיעון עם בעז יונה תקדם את הרשויות לפחות בחשיפת השחיתות, עשינו עסק.

[התפרסם לראשונה בבלוג שלי ב"דה מרקר", 18 ביוני 2008]

פורסם ב 18 ביוני 2008 09:37 במדור הבלחות | 2 תגובות | אפשרויות

מדינת "ירד במיקוד"

במדינת המיקוד...


...מהנדסי בניין יודעים לבנות מקלטים אבל לא בניינים בני יותר משלוש קומות. הם יודעים לבנות חומות מבוצרות אבל לא גשרים ואפשר לסמוך עליהם כשהם סוללים כביש אבל לא כשהם מנסים לסלול מסלול נחיתה למטוסים. למה? כי כשהם למדו בפקולטה, חלק מהחומר "ירד במיקוד".


...רופאים פנימיים יודעים לטפל במחלות ריאה אבל עומדים חסרי אונים מול מחלות כבד. רופאי ילדים מתמודדים היטב עם הצטננויות חורף אבל עומדים חסרי אונים מול דלקות אוזניים. ורופאי-לב יודעים לצנתר אבל אם נדרש ניתוח מעקפים, על החולה לנסות להגיע בלב מקרטע לניתוח במדינה אחרת. למה? כי בבתי-הספר לרפואה יישרו קו, וחלק מהחומר "ירד במיקוד".


...עורכי-דין – רבים כחול אשר על שפת הים – יודעים להעביר דירה בטאבו אבל לא לטפל בהלנת-שכר. כדי למצוא עורך-דין שיכול לטפל בבעיות פרידה וגרושין צריך לדעת באיזה מחזור הוא למד את הנושא, כי אחרת הוא יידע היטב חוקי מקרקעין אבל יתקשה מאוד בעניין משפחה ואישות. למה? כי בכל מחזור בלימודי משפטים, נושאים למיניהם "יורדים במיקוד".


...קציני הצבא יודעים לכבוש יעד מבוצר בהתקפה משולבת של כוחות קרקע, אבל אם צריך לתאם עם כוחות האוויר או הים, הם אובדי-עצות; טייסי-קרב יודעים ליירט מטוסי אויב אבל לא להפציץ מטרות קרקע בדיוק הנדרש; ואנשי שייטת יודעים לטבע ספינות אויב בנמלים אבל לא לנחות בחשאי על החוף. למה? כי בכל קורס בצבא, מקורס מקצועי, דרך קורס הקצינים ועד לביה"ס לפיקוד ומטה – נושאים חיוניים "יורדים במיקוד".


ובכלל – "מדינת המיקוד" היא מקום מעניין מאין כמוהו. כנרים יודעים לנגן רק בסולמות מזו'ריים, ציירים יודעים לצייר רק נוף, סופרים יודעים לכתוב רק מלודרמות משפחתיות ובאקדמיה שולטים בעברית בלבד.


אבל אל יאוש. יש מקצוע אחד שבו כולם יודעים הכל: מקצוע הפוליטיקה. שם ממנים שרת חינוך שאין לה תואר אקדמי, ואחריה ממנים אחרת שהיא פרופסור באוניברסיטה, ועדיין – הן יודעות הכי טוב, ובבחינות הבגרות המידלדלות והולכות עוד ועוד נושאים "יורדים במיקוד".

[התפרסם לראשונה בבלוג שלי ב"דה מרקר", ב-9 ביוני 2008]

פורסם ב 9 ביוני 2008 20:34 במדור עובר עלינו בישראל | 5 תגובות | אפשרויות

האיש שנקבר פעמיים

 “אני חייב להרוג אותך. אם לא תפריע לי, אני אהרוג אותך מהר ולא תרגיש שום דבר", אמר הרוצח לקרבנו. לאחר מכן, ירה בו שמונה כדורים מטווח קצר.
“למה הרגת אותי?”, שאל יצחק. גופו היה משותק בשל אותו כדור אחרון.
“מה? אתה עדיין חי? שמונה כדורים תקעתי בך!”
“אני חי, אבל אני מרגיש שאני עומד למות.”
“טוב מאוד, כי אין לי עוד כדורים", השיב הפולני. “הייתי גומר אותך, שלא תסבול יותר...”
הרוצח גרר את יצחק לקבר שהכין מבעוד מועד בגינת הבית. לבד בקברו, הקרבן כרת ברית עם אלוהים. המשך אותו לילה מוצא אותו על מפתן ביתן של שתי נשים נוצריות.
יצחק לרנר קיים את הבטחתו לא למות, להיות נאמן לאל שראה מקברו. לעצמו הבטיח לנקום ברוצחי משפחתו, עד אחרון. זהו סיפורו המדהים של האיש שנקבר פעמיים.

כן, ספר חדש שלי, בהוצאת "כרמל": "האיש שנקבר פעמיים"

פורסם ב 29 במאי 2008 21:57 במדור הבלחות | 11 תגובות | אפשרויות

על פחד טיסה

  לפני שנים טסתי בטיסת-פנים בהודו. מבומביי דרומה, שעה וארבעים-וחמש דקות בלבד. שלהי עונת הגשמים והשמיים היו מעוננים כתמיד. עשר דקות לאחר ההמראה החלה טלטלת אימים. פעם היינו בתוך עננים אפורים, פעם בין גושי עננות גדולים, פעם מעט מעליהם ופעם מתחת. אבל הטלטלה לא פסקה לרגע. פנים המטוס היה כמו מערבל בטון או בלנדר שאנחנו, הנוסעים, הפירות הנטחנים בו לעיסה. בתא הנוסעים דבר לא נותר במקום. דיילת מעדה ונפלה, חברתה, שאחזה בקנקן מלא בקפה חם, עפה קדימה כשהנוזל החום מושלך ממנה והלאה אל כל סביבתה. הנוסעים בקושי נותרו יושבים במושביהם, והמטוס השמיע קולות חריקה ומאמץ, כמו מאיים להישבר בשמיים. אימה.
ואיש לא אמר דבר. אף-אחד מהנוסעים או מאנשי הצוות לא נראה מודאג. הייתי הזר היחיד במטוס הסילון הקטן למדי. בתוך המערבולת הנמשכת, כל אחד עסק בשלו. הנוסעים לא שאלו מה קורה, אפילו לא הביטו החוצה. מנהגו של עולם. יותר מכל החריד אותי איש-העסקים בחליפה האפורה ובנעליים יקרות בצבע חום-בורדו. הוא ישב, נכון לומר שהיה מוטל, על מושבו, רגליו כבר כמעט מעל לראשו, גבו קמור על המושב, שיערו סתור ובידיו פתוח לרווחה גליון של ה"Wall Street Journal”, דפיו הוורודים מספרים על שערי המניות בבורסות העולם. והאיש קרא בשלווה מוחלטת.
המטוס נחבט פעם ועוד פעם. אני כבר אמרתי "שמע ישראל", מבין שככל הנראה מותי קרב. בתוך המערבולות והחבטות, המטוס החל לאבד גובה, להסתובב אט-אט בספירלה גדולה, עד שראיתי את מסלול הנחיתה הרטוב ורגע לאחר מכן הרגשתי את המכה באספלט. נחתנו. הדלת נפתחה והתנודדתי במורד גרם המדרגות, מריח את האוויר הלח והסמיך ומולי מנצנצות שלוליות שמנוניות. צמחייה טרופית הדיפה ריחות עזים.
הייתי משוכנע שמתתי במטוס והגעתי לגן-עדן. רגליי נשאו אותי כבדות ואט-אט עלתה בי ההשערה שאולי בכל זאת, אני חי. אם כך, אמרתי לעצמי, נידונת לא לצאת מכאן לעולם. כמה מוזר, הרהרתי, כל החיים והתוכניות והמחשבות והדמיונות, והנה נגזר עליך לבלות את שארית ימיך במקום הזה.


החוויה הזאת הותירה אותי מצולק. טסתי הרבה בחיי, עשרים וחמש שנה לפני הטיסה בהודו וחמש-עשרה שנה אחריה, עד היום. פה ושם היו לי רגעים לא נוחים, לעתים גם חשש, ולא כל טיסה נעימה. אבל מאז אותה טיסה מבומביי ב-1993, משהו בי נשבר וטיסה במטוס מעוררת בי פחד. אני כובש אותו, אני אפילו מושל בו, אבל אני פוחד.
כאדם רציונלי אני מטפל בפחד על-ידי כך שאני עוקב אחר מהלך הטיסה. בסך-הכל אני מבין היטב כיצד פועל מטוס, מהמנועים ועד לאווירודינמיקה ולמבנה הכללי של המכשירים. אני עוקב אחר המתרחש ומרגיע את עצמי שלב אחר שלב, מגייס את הידיעות שלי ומסביר לעצמי מה קורה במטוס ובסביבתו.
והנה, בשבוע האחרון הזדמן לי לטוס רחוק. טיסה טרנס-אטלנטית ועוד. ושום דבר מכל המשקעים מ-1993 לא בא לידי ביטוי. שום פחד. שום דאגה. כלום. ללא טיפול במהלך הטיסה, ללא שיחה עם עצמי. שום דבר.


ידעתי מיד מה הגורם לכך. לפני חודשים אחדים התוודעתי לעולם המופלא של סימולטורי הטיסה באינטרנט. ראשית, דרך הסימולטור המופלא של חברי אילן פפיני, Micro Flight, ולאחר מכן דרך FSX, הגרסה המתקדמת של סימולטור הטיסה של Microsoft. היתרון הגדול של Micro Flight הוא בסימולציה הדקדקנית של תנאי מזג-אוויר. אינני מומחה לנושא, אבל שיחקתי לא מעט עם הפרמטרים בתוכנה ולא רק שלמדתי הרבה על מזג-האוויר אלא שהתנסיתי בטיסה בתנאים שכמוהם לא חוויתי בכמעט ארבעים שנות טיסה מסחרית ברחבי העולם. כשהמשכתי להתנסות, הפעם ב-FSX, הגעתי למצב שכבר לימדתי את עצמי להטיס כלי-טיס מסוגים שונים בתנאים שונים (יום ולילה, מזגי-אוויר שונים, מסלולי נחיתה שונים, אזורים הרריים ואפילו נחיתה על מים ועוד ועוד). ההטסה בסימולטורים העניקה לי תחושה מיידית יותר של הטסה, אפשרות להתמודד עם תקלות (שריפה במנוע, דלק נוזל, איבוד שמן ומה לא...), ובעיקר להרגיש מה זה מטוס באוויר ומה גבולות המעטפת שלו, ושלי.

הנה לכם תרפיה. תרפיה מהנה וגם יעילה מאוד. הפעם, בכשלושים שעות באוויר ומעל האוקיינוס האטלנטי והים הקריבי, ידעתי בכל רגע מה הטייס רואה, מה הוא עושה ומה עובר על המטוס עצמו. לא חשבתי על הדברים. נהניתי מהטיסה, כמעט כמו בסימולטור.

[התפרסם לראשונה בבלוג שלי ב"דה מרקר", 10 במאי 2008]

פורסם ב 10 במאי 2008 12:36 במדור מאמרים בנושאים שונים | 5 תגובות | אפשרויות

על שרות וזכויות, מרגלים וכדורגלנים

על שרות וזכויות
באורח רשמי וגם באורח בלתי-רשמי, בחברה הישראלית מקובל שמי ששירת, הוא בעל זכויות. במצוקתם, אנשים מנופפים בפנקס המילואים שלהם ומזכירים לכל מי שמוכן לשמוע שהם נתנו את מיטב שנותיהם למען המדינה. מי ששירתו שנים בצבא הקבע או במערכת הביטחון הגדולה והמסועפת אינם מהססים לתבוע דבר זה או אחר, בשם הזכויות המוקנות להם כיוון ששירתו כל חייהם למען המדינה. איש אינו מזכיר לאנשים הללו שהם שירתו, וקיבלו שכר על שירותם, ותנאי פנסיה מעולים עד מופלגים לפרישה בגיל צעיר ולא פעם מענקי שחרור נדיבים, ושעדיין מוקנית להם עדיפות כמעט אורגנית ב"התברגות" בפירמידות הכוח והכסף.
וכמו כל תופעה שאינה מאווררת ומטופלת, גם תופעת הזכויות עקב שירות עוברת השחתה. במקרה או שלא במקרה, גרמנו לנו השבוע לחשוב פעם נוספת על אחד מבעלי הזכויות המופלגים ביותר במסדרונות האפלים למחצה של השלטון הישראלי: המרגל היהודי-אמריקני ג'ונתן פולרד.
כמה תזכורות: פולרד היה ועודנו אזרח אמריקני. הוא פעל נגד ארצות-הברית בהיותו אזרח ארצות-הברית. הוא עשה זאת תמורת כסף, ולא מעט כסף. הוא הציע את שירותיו ל"מוסד" ונדחה, והוא גם הציע את שרותיו למדינות אחרות עד שגוף המודיעין הישראלי שכונה אז לק"מ ("הלשכה לקשרי מדע", שהייתה אמונה על ריגול טכנולוגי בעיקר בנושאי גרעין) הפעילה אותו דרך קצין חיל האוויר אביאם סלע שלמד אז בארצות-הברית, ובאמצעות מי שהוא היום ראש מפלגת הגמלאים, איש המוסד לשעבר רפי איתן, הידוע בימינו גם כמיליונר בחסות פידל קסטרו. לק"מ (במקרה הזה, בסופו של דבר, גם “ליקוי מאורות") הפעילה סוכן יהודי-מקומי בארצות-הברית, בחור עמוס תסביכים ורגשי-נחיתות וזעם, שבכסף שקיבל ממדינת ישראל תמורת המידע שמסר, הלך וקנה לעצמו מכונית "יגואר".
אחר-כך בא מצעד האיוולת: מצעד חברי-הכנסת ואנשי הציבור הישראליים המבקרים את פולרד בכלא, האזרחות הישראלית שניתנה לו לאחר שנשפט למאסר בגין ריגול, הבקשות החוזרות לחנינה, האימוץ של פולרד בידי הימין (שבחסותו ג'ונתן היה ל"יהונתן", בהדהוד לא סמוי ליהונתן אחר, שגם היה גיבור) וממון רב ביותר שהוזרם לנשותיו השתיים ולכל מפעלות ההסברה, ההשתדלות והשתדלנות. המאמץ הרב כולל גם ניסיון עקבי להשכיח את העובדה שפולרד היה שכיר-חרב לא חכם שהצליח במלחמת ה"גלימה והפגיון", בעולם החשאי, עד שכשל ונלכד. האחראים על כך כמעט לא שילמו מחיר (פרט לאביאם סלע שהקריירה הצבאית שלו נבלמה חלקית). רפי איתן ושמעון פרס, יצחק רבין ז"ל ויצחק שמיר ועוד בכירים ישראלים, יצאו כולם ללא שריטה.
אבל לפולרד "יש זכויות".


כעת הוא בבעיה נוספת: בן-עמי קדיש, מהנדס יהודי-אמריקני בן 84 נתפס לאחר שהתברר שריגל לכאורה למען ישראל במערכת הביטחון האמריקנית. מעבר למאמץ המובן לנהל "בקרת נזקים" ולהקטין את חשיבותו של קדיש וגם להדגיש שפעולותיו, אם נעשו, נעשו לפני יותר מעשרים שנה, ברור שהוא מאיר את פולרד באור בעייתי ביותר. נראה כי קדיש פעל "לשמה", ובוודאי לא תמורת כסף. במסגרת סיפור לכידתו, פורסם שלא מזמן הוא טלפן ארצה, אל מי שהיה מפעילו בארה"ב מטעם הלק"ם ושהלה אמר לו להכחיש הכל ולטעון שהוא אינו זוכר דבר. פורסם גם – כמה מפתיע! - שהמודיעין האמריקני האזין לשיחה. אם הסיפור נכון, המפעיל איש-מקצוע גרוע וגם טיפש לא קטן, שותף פעיל בעוד ליקוי מאורות.
בן-עמי קדיש הקשיש שוחרר לביתו לאחר שהובא בפני שופט. האם יזכה ל"זכויות ישראליות" כמו של פולרד? האם גם הוא יאוזרח בידי שר-פנים ישראלי? האם גם הוא יגובה במיליוני דולרים? אולי לא, כי הוא לא היה שכיר חרב. ואולי כן, כי שמו נראה כפיתוי טוב מדי לימין ולקופירייטרים שלו. לא אתן להם רעיונות, הם בוודאי עובדים כבר שעות נוספות.




על שרות וזכויות על משטח הדשא
ובמקביל, נמשך הוויכוח על שרותם בצבא של כדורגלנים מצטיינים. בגלל בן סהר ואולי גם גיא אסולין, שני כוכבים גדולים, צעירים ואולי בסופו של דבר ייחודיים בשמי הכדורגל הישראלי ואולי העולמי, מדובר על שאלת שרותם של "כוכבי-על" ו"גאוני כדורגל ייחודיים" בצה"ל.
מן המפורסמות היא שכדורגלנים בולטים משרתים שירות קל, סמלי, מאוורר ומרווח מאוד. הסיפורים ידועים: ארבע שעות תיוק בצריפין, שעתיים השקייה של ערוגות בקרייה ותמיד, תמיד, נטילת חלק באלפויות צה"ל בכדורגל.
זה חלק מההיסדקות הנמשכת של עיקרון השירות. לא דרך הכדורגלנים או הספורטאים בכלל צריך ואפשר לתקן את התופעה. השירות לטובת הכלל דורש מבט אחר, רחב יותר וכללי. כולם צריכים לשרת, ללא הבדל דת, מין, גזע ונסיבות. לכולם צריכה להיות זכות הבחירה האם לשרת שרות אזרחי או לשרת בצבא (ואז, למשל, מוזמן הצבא להציע שכר מינימום או יותר למי שיבקשו לשרת בו). יהודים חילוניים וחרדים, ערבים מוסלמים ונוצרים, ילדים של עובדים זרים, כולם-כולם ישרתו למען הכלל, והצבא יבחר את מי שרוצה לשרת בצבא, ויציע לו הצעה הוגנת. הצבא ירוויח, החברה תרוויח, ונגמור עם הליצנות של השקיית ערוגות בקרייה בין אימון ומשחק, ננרמל תופעות סקטורליות פוגעניות כמו ישיבות ההסדר ונבטל את העוולה שמאפשרת לחרדים לא לשרת כלל. לא חסרים צרכים בחברה הישראלית, ובוודאי שלא חסרה צורך להביאם למודעות כללית וגם לטפל בהם כראוי.
 
 [התפרסם במקור בבלוג שלי ב"דה מרקר", יום ששי ה-25 באפריל 2008]

פורסם ב 25 באפריל 2008 11:31 במדור עובר עלינו בישראל | 5 תגובות | אפשרויות

האיטי: המקום הנורא, המופלא - היום ב"מעריב"

  הגלובוס הצטמק ובמחיר של לא יותר מאלף וחמש-מאות דולר אפשר לצאת מישראל ולהגיע לכל מקום. שעות במטוס, של מציאות מחוץ למקום ולזמן, ואתה מוצא את עצמך בעולם אחר.
לאחר כל המסעות, הנסיעות, הקפיצות הקצרות והארוכות ושאר היציאות אל העולם הגדול-קטן, האם אפשר בכלל לפגוש מקום "אחר", באמת אחר? הרי אפילו מדבריות אוסטרליה, ערבות מונגוליה ויערות-העד של איריאן-ג'איה הפכו למקומות "מתויירים", בוודאי על-ידי בני-עמנו חסר-המנוח.
אני מציע תשובה בת מלה אחת: האיטי. לא לטעות, אינני מציע את האיטי כי הישראלים טרם הגיעו אליו, כאתר הטרנדי הבא לתרמילאים מזה או לבוגרי הפאר המפונק של באלי ואיי סיישל מזה. האיטי, אחת הארצות העניות בעולם, הארץ הענייה ביותר ביבשת אמריקה, בחצי הכדור המערבי, מקום טרגי, למוד סבל, מושבה צרפתית שהייתה למדינה הראשונה בעולם בשלטון שחורים, עבדים לשעבר.
זהו עניינו של הספר הקלאסי של הסופר הקובני אלחו קרפנטייר, “מלכות העולם הזה". הרומן המטלטל הזה מספר על המושבה הצרפתית באי סנטו-דומינגו, שבה עבד אפריקני נמלט משביו והופך למנהיג של עבדים נמלטים. העבד יוזם הרעלה המונית של המדכאים הלבנים, מצליח במזימה, עד שהוא נלכד ומועלה על המוקד. אבל זרע המרידה שהוא טמן אינו מאחר לנבוט שוב. אנו ב-1791, בעצם ימי המהפכה הצרפתית, ובאי הקריבי מתרקמת מרידה חדשה, השואבת כוחה גם מטקסי וודו הנערכים במעבה היער. כוחות צרפתים מגיעים לאי לדכא את המרד. בראשותם עומד הגנרל לקלרק, הנשוי לפולין, אחותו של נפוליאון בונפרטה. הצרפתים פוגשים את הארץ הטרופית, החושנית, הפראית ומטילת-האימה. האיטי עתידה להיות המקום הראשון שבו צבאו של נפוליאון יובס בקרב. ואכן, עבד וטבח לשעבר בשם אנרי-כריסטוף הופך למלך מקומי ומנסה לבנות מבצר אדיר בשם "Sans Souci” (“נטול דאגות"). גורלו יהיה מר: הוא יודח וימות ללא תהילה. על חורבות המושבה והמרידה ההרואית גם יחד תקום האיטי, רפובליקה בשליטתם של בני-התערובת המולאטים, שתמשיך את מעגלי הדיכוי, ההתקוממות, התקווה, האלימות, וחוזר חלילה. מקום אחר. נזקים שמקורם במעשי האדם הלבן דנים את היבשת לכאוס, לאלימות, לאבדן דרך וגרוע מכל: להיעדר זהות מגובשת.
"מלכות העולם הזה" עוקב באורח כללי וגם חופשי אחר המרידות שהביאו לעצמאות האיטי ב-1804, כולל הניצחון על נפוליאון. העצמאות הטרייה הוכתמה מיד ברצח נשיאה הראשון של האיטי, שהכתיר עצמו לקיסר. אנרי-כריסטוף אכן מלך על חלק מהארץ, שנידונה כבר אז לקיום אפל ועקוב מדם.
אלחו קרפנטייר שואל את עצמו למעשה כיצד יכולה יצירה ספרותית לתאר את אמריקה. יבשת של מפגשים בין עמים, אמונות, גזעים וכוונות. יבשת של היתוך טראומטי, הרסני וגם בונה. בהקדמה שכתב לרומן הוא אומר "אמריקה רחוקה מאוד מלמצות את מעיין המיתולוגיות שלה" ומסיים במלים: “הרי מה היא ההיסטוריה של אמריקה אם לא כרוניקה של המהות המציאותית-פלאית?”
האיטי. "מלכות העולם הזה". לתאר את מה שאולי אי-אפשר לתאר, את מה שממשיך להתחולל בעולם – מדרפור ועד טיבט. לתאר את מה שאינו יכול להיקלט ברומנים כמו אלו הנכתבים על ברצלונה, לונדון ופריס. כי אם הנוסע לקצוות העולם בראשית המאה העשרים ואחת נוטל עמו מדריכים כמו ה-Lonely Planet, הרי שיצירתו המסעירה של אלחו קרפנטייר מטיחה בנו אמת בלתי-מעורערת. מקום כמו האיטי, על כל המופלא והמחריד שבו, הוא-הוא ה-Lonely Planet בעולם הגלובלי המתכווץ והולך שמטוסי הסילון חוצים אותו ללא קושי.

[התפרסם לראשונה ב"מעריב", ביום ששי ה-25 באפריל 2008]

פורסם ב 25 באפריל 2008 10:50 במדור הבלחות | 2 תגובות | אפשרויות

הסופר האיסלנדי שחסר לנו - היום ב"ידיעות אחרונות"

  בפסגת העולם, בפנינה השחורה והמבעבעת קיטור ולבה, בפאתי החוג הארקטי, קמה מעצמת- ספרות. איסלנד. מה יודעים אנו על איסלנד? שפועל בה הפרלמנט העתיק בעולם, הנושא שם מחייב ומופלא, Althing, כלומר "כל הדברים", שנוסד לפני כמעט אחת-עשרה מאות, ומתכנס מאז ברציפות. שהיא סלע וולקני מנוקב במעינות חמים. שיושבים בה בקושי שלוש-מאות אלף תושבים. ושאבותיה ידעו תור-זהב של ספרות ושירה שהעניק לעולם את ה"סאגות", הסיפורים העתיקים שבגללם כולנו משתמשים במלה "סאגה". והנה במאה העשרים קם בה סופר ענק, שחי כמעט לכל אורכה של המאה (מ-1902 ועד 1998): הַלְדוֹר לַקְסְנֶס. ב-1955 הוענק לו פרס נובל לספרות. בשנות השבעים שני רומנים שלו תורגמו לעברית על-ידי ג. אריוך וראו אור בהוצאת "עם עובד": “תחנת האטום" ו"גם הדג ישיר". הם תורגמו מאנגלית ולא משפת המקור (מנהג שהמו"לות העברית טרם נגמלה ממנו). אבל עיקר יצירתו של לקסנס טרם הגיע לקהל העברי. בעיקר חסרה לנו הרומנים רחבי-היריעה והעמוקים "אנשים עצמאיים" ו"הפעמון של איסלנד". לקסנס הוא סופר להתאהב בו: אנושי וחכם, היודע לקפל בעלילותיו שפע רעיונות – סוציאליזם, אנרכיזם, פמיניזם, גאווה לאומית, חשיבותה של ספרות ותרבות, מקומה של הנשמה בגופו של עם קטן הנרמס על-ידי כובש. אפילו כשהוא כותב על שיטות כלכליות ועל היחסים בין בנקאות, פיתוח והאיש הקטן, אפילו אז הוא מרתק, סוחף, מלבב, מצחיק ורב-המצאה.
חובה לאפשר ללקסנס למלא מקום רחב יותר במדף העברי. ספריו מלאים דמויות בלתי-נשכחות. אנשים קשים, עקשים, מרדנים, יוצאי-דופן בחברה שלהם ויוצאי-דופן בעיני הקורא עליהם, אנשים המתנהלים על-פי דרכם, העשויה להיראות לנו שונה ומשונה, עד שאנו מגלים שהם מגלמים את חלומותנו הכמוסים, ולמעשה מבטאים אותנו כך שהם נחקקים בנשמתנו. ואת כל זה משיג לקסנס בשילוב בין ריאליזם ושבירת גבולות המציאות, בין כתיבה מודרנית וישירה שעם זאת אינה מוותרת על המטען התרבותי האיסלנדי האדיר: דמויות מיתולוגיות, אגדות-עם, יצורי-חורף מוזרים ואילנות היוחסין המגדירים כל איסלנדי וממפים אותו עד לדמויות מהסאגות. הלדור לקסנס חסר לנו מאוד.

[פורסם לראשונה במדור הספרות של "ידיעות אחרונות", 25 באפריל 2008]

פורסם ב 25 באפריל 2008 10:42 במדור הבלחות | 6 תגובות | אפשרויות

מגרש החיים והמוות

להמשך המאמר...

פורסם ב 18 באפריל 2008 18:15 במדור עובר עלינו בישראל | 3 תגובות | אפשרויות

מדאים ומאמם

מי שמטה אוזן לעברית המדוברת מזהה תופעות פונטיות המתרחשות בה לעתים. הנטייה הטבעית היא לראות בתופעות האלה רק זאת: תופעות בפונטיקה. למשל, העובדה שישראלים רבים מתכוונים לומר "כביש" והוגים "גביש" יכולה וצריכה להיות מוסברת במסגרת הפונטיקה (במקרה הזה הב' מעניקה לכ' את תכונת הקוליות המולידה היגוי של צליל g). אולם לעתים יש סיבה להתייחס לתופעה פונטית במעגלים נוספים ולגלות בה משמעות רחבה יותר. דוגמה עכשווית מאוד היא ההגייה "מדאים" במקום "מדהים" ו"מאמם" במקום "מהמם".

לכאורה, לפנינו תופעה פונטית בלבד. אפשר לטעון שהתופעה מוכרת, שכן דוברים לא מעטים הוגים לעתים ה' כ-א'. בזיכרונות שלי מימי בית הספר שמור מקום לאותה מורה לתנ"ך שנכנסה לכיתה בראשית ספטמבר וביקשה מאתנו "לקרוא את פרק A", שכן כך נשמע בפיה פרק ה'. אלא שבמקרה של "מדאים" ו"מאמם" העניין אינו מסתכם בשינוי הפונטי.

"מדאים" ו"מאמם" נהפכו כבר למושגים עצמאיים. הם מתקיימים ברובדי לשון מסוימים בלבד, על פי רוב לשון הצעירים, וייתכן - לפחות ממה שאוזני קלטה - שהם מתקיימים יותר בשפתן של בנות. אמנם כמו "אבותיהם" - כלומר כמו "מדהים" ו"מהמם" - הם שמות תואר, ואכן אומרים "ראיתי סרט מדאים" ו"היא לבשה מכנסיים מאממים", אבל נדמה שתפקודם שונה מעט מזה של "מדהים" ו"מהמם".

שניהם נמצאים בקטגוריה משותפת עם סדרה של ביטויים שעניינם הבעת פליאה, הערכה, השתאות ברמה הגבוהה ביותר, עד כדי כך שאין לדובר אפשרות לומר משהו מעבר לכך, גם לא להוסיף הסבר, דיוק או אפיון. כוונתי לביטויים כמו "חבל"ז" ו"חבל על הזמן", "סוף הדרך", "משהו", "משו", "אין-אין" ואחרים. במבט מדויק נראה כי "מדאים" ו"מאמם" אינם מתארים רק את שמות העצם שלפניהם (הסרט, המכנסיים וכו') אלא את הסיטואציה כולה: חוויית הצפייה בסרט והאפקט הכולל של לבישת המכנסיים. יוצא מכך שהשינוי הפונטי שחל ב"מדהים" ו"מהמם" הביא להולדתם של שני מונחים בעברית המדוברת, הלא הם "מדאים" ו"מאמם", שתפקידם התחבירי וההבעתי מוגדר ושונה. בדיבור העכשווי אפשר למצוא דוגמאות רבות למבעים של דוברים שכל כולם אמירת "מדאים" או "מאמם", למשל בתשובה לשאלה כגון "איך היה בלונדון?" גם התשובה "אין-אין" מתפקדת כך. כלומר, אין מדובר בתואר הנצמד לשם עצם, אלא בתואר של סך כל החוויה המעתיקה את נשמת הדובר ומותירה אותו ללא מלים.

מובן שבעלי אוזן רגישה מסתייגים מהצורות הללו ואף רואים בהן עדות לדלות העברית שבפי דוברים רבים. אינני בא לערער על הדלות הזאת. אבל העברית המדוברת חיה לנגד עינינו ואנו חיים בתוכה, והנה אפשר לזהות קבוצה של תוארי-סיטואציה. באורח פרדוקסלי הם מציעים מגוון לא קטן של דרכים לומר: "מרוב השתאות, איני יודע מה לומר". ועם כל הביקורת על הדלות, הרי גם זה סוג של עושר. אם תרצו, עושר בשפה אחרת, לא בעברית הספרותית או התקנית אלא בעברית המדוברת.

אפשר לנסות לטעון שלפנינו תופעה פונטית בעליל ולומר שאלה פשוט דוגמאות של ה' הנהגית כ-א', כמו המורה לתנ"ך וההפניה לפרק A. אלא שבמצבים פונטיים מקבילים, התופעה הפונטית אינה מתרחשת. דוברי העברית ממשיכים לומר "מהלך" ואינם יוצרים "מאלך" ובהחלט אומרים "מבהיל" ואינם יוצרים צורה נבדלת "מבאיל". הצורות "מדאים" ו"מאמם" שאמנם נוצרו בשינוי פונטי מסמנות אפשרות מעניינת של העברית המדוברת, שאולי תהפוך לתופעה כללית ואולי תוגבל לצורות בודדות.

[פורסם לראשונה בטור "ענייני לשון" במדור "תרבות וספרות" בעיתון "הארץ", 11 באפריל 2008]

פורסם ב 11 באפריל 2008 11:41 במדור ענייני לשון - מתוך "הארץ", הטור | 10 תגובות | אפשרויות

חמץ, פרהסיה ורגשות פגועים

בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים פסק שמכולות, מסעדות ופיצריות יהיו רשאיות למכור חמץ בפסח כל עוד לא יוצג מחוץ לחנות. הפסיקה עוררה לא מעט תגובות. היו מי שעסקו בצד המשפטי – משאלות של מונחים (למשל, מה זה פרהסיה), דרך בעיות שעולות מחוק שלא יושם מעולם והוא בבחינת "אות מתה" ועד להגדרות המוזרות שיש בחוק שמדבר על מוצרי מאפה מסוימים ואינו מכסה את כולם וגם אינו מביא בחשבון שאם אוסרים על "פיתה" הרי שיש בעיה לכאורה עם פיתות כשרות לפסח, נניח מקמח מצה.

יחד עם הוויכוח המשפטי ניצת מיד הדיון בשאלות של דת ומדינה, “ערכיה היהודים" של המדינה שמעולם לא הוגדרו ואין עליהם הסכמה, היות המדינה "מדינת היהודים", “מדינת יהודים" או "מדינה יהודית", שלא לדבר על מדינת האזרחים החיים בה או אזרחיה בכלל, כן, כולם.
כפי שקורה כמעט בכל פעם שנדלקת התבערה בנושאים הללו, ברקע הוויכוח עומדת שאלת השליטה במרחב הציבורי, בחלל המשותף שישראלים שונים אמורים לחיות בו. בזווית המשפטית הצרה, הטכנית, השאלה נוגעת למונח "פרהסיה". אולם מבחינה עקרונית ומעשית, מחוץ לבית-המשפט, השאלה רחבה ואמיתית לאין ערוך.
מה הוא מקום ציבורי? מה הם גבולות הבית שבהם "מותר לעשות מה שרוצים" או לפחות מוסכם שאין לזולת זכות לתחוב את אפו כדי להתיר או לאסור? מקומות כמו סופרמרקטים אינם מקרים פשוטים: מקום פרטי או מקום ציבורי? חנויות הן מקרה מורכב עוד יותר: מתי חנות היא מקום ציבורי? ומסעדה? ובית קפה? ונבדיל בין בית-קפה סגור לעומת בית-קפה פתוח תחת כיפת השמיים?

אעלה כמה קווים לחלוקה שנראית סבירה בעיניי.

בפסח, לאכול חמץ ברחוב בין העוברים והשבים, כופה על הזולת השומר על כשרות לפסח מצב בעייתי, לא פשוט, אפילו פוגע.

אם אדם אוכל חמץ בביתו, אין לאיש זכות להתערב בכך.

אם אדם נכנס בפסח למסעדה שמגישה שרימפס בשמנת בכל שבת בשנה, הרי שאין סיבה שלא יוכל להזמין בה חמץ. אדם שומר כשרות לא ייכנס אליה בכל מקרה.

אדם נכנס בפסח לחנות שהוא רגיל לקנות בה שינקן בלחמניה, ומבקש לקנות בה כהרגלו, אין סיבה שלא יוכל לעשות זאת כבכל ימות השנה.

אין "משמרות חמץ" המסיירים ברחובות הארץ לוודא שהאוכלוסיה שומרת על כשרות לפסח. אין איסור על קיומן של מסעדות לא-כשרות בישראל. בדיוק כפי שאין משמרות צניעות ברחבי הארץ ואין חוק הקובע שאוסר לאישה ללבוש שרוולים קצרים או חצאית מיני ושעל כל הגברים לחבוש כיסוי-ראש. יש משא-ומתן תמידי, גם אם בעייתי, על שלטי חוצות, לצד הסכמה שבתי-חולים, צה"ל וכלל מוסדות המדינה ישמרו על שבת ועל כשרות. כך גם מוסכם שנציגי המדינה באשר הם ובכלל, הממשלה בפעולותיה, לא יחללו שבת אלא לצרכי פיקוח נפש. זהו ההסדר הקיים, בין אם פורמלית-משפטית ובין אם על-פי הסכמות שמתגבשות כל העת.

כל לחץ חקיקתי על המצב הקיים ייאלץ את כל הצדדים במחלוקת לדרוש הגדרות מדויקות וקביעה חותכת לגבי כל מצב. התוצאה תהיה חקיקה דתית כופה וקיצונית. כן, צד אחד יכפה, שהרי לא תהיה חקיקה לביטול הכשרות בבתי-החולים ושרי הממשלה לא יתחילו לאכול חזיר בנסיעה במכוניות השרד שלהם בצהרי יום כיפור. בדרך, מי שאינו נמנה על "הצד הדתי" במחלוקת נוהג במתינות: הוא נשמע לבקשות הנמרצות-עד-אלימות של החרדים לא להיכנס למאה שערים בלבוש שאינו נראה לקובעי הכללים בשכונה; קורא בתימהון על אוטובוסים נפרדים לגברים ולנשים בבני-ברק אבל אינו אוסר זאת בחוק בשם השוויון לנשים או כבוד האדם וחירותו; מקבל את שיתוקה-למחצה של המדינה בשבתות; בוחר לעצמו מסעדות ובתי-קפה כשרים או לא כשרים לפי רצונו; אינו תובע שוויון-בחירה במזון המוגש בצבא או בבתי-החולים ועוד ועוד. הרשימה ארוכה. הסובלנות הזאת נענית במידה מוגבלת של סובלנות מ"הצד הדתי" לפתיחת מרכזי בילוי מסויימים בשבת, לקיומם של מקומות המגישים מזון לא-כשר, לפרסומות שהוא היה מעדיף שלא היו נראות ועוד.


אבל למי שאני מכנה "הצד הדתי" יש מונופול אחד, מכעיס במיוחד: המונופול על הרגשות. “הצד הדתי" שב ופורט על הפגיעה הנגרמת לרגשותיו עקב מעשים אלו ואחרים של "החילונים". הרגשות הובאו כנימוק גם הפעם, בוויכוח על הפסיקה הנוגעת לחמץ במסעדות ובמכולות בימי הפסח. אינני מתווכח עם מי שאומר שרגשותיו נפגעים, גם אם בלבי יש חשד למניפולציה וגם אם שכלי מציג לא מעט ראיות לכך. רגשות הם רגשות, ובראשית המאה ה-21, ולא רק אצלנו, הם "נחשבים" יותר מאשר שכל, הגיון, צדק או הגינות.


אם כך, אני מנצל את ההזדמנות כדי לומר שגם לי ולסובבים אותי יש רגשות.


אדגים ממקרים שקרו לי ומדברים כלליים::


כשאני קונה תרופה לילד והרוקח מזכיר לי שיש בה חמץ ואני קונה אותה בכל זאת, ואדם חרדי לבוש שחורים, העומד מאחורי בתור ופונה אלי: “אתה יהודי?” - אני נפגע.

כשאני הולך לטיפול חירום במד"א בירושלים בערב שבת, ויחד איתי יוצאת מהמרפאה בחורה בחולצה קצרה ומכנסיים, ואישה חרדית שמבחינה ששני ילדיה מביטים בצעירה אומרת להם ביידיש "אל תסתכלו על הזונה" – אני נפגע.

כשאשה ממשפחתי אינה מורשית להיכנס לסופרמרקט בירושלים כיוון שהיא לובשת מכנסיים – אני נפגע.

כשמגבילים את המחקר הארכאולוגי המדעי כדי למנוע נגיעה בשרידי-אדם שאיש אינו יודע האם הם שרידים של יהודים – אני נפגע.

כשטוענים שבכל מקום שהתלמוד וההלכה אומרים "אדם" יש לקרוא "יהודי" – אני נפגע.

כשאין לי ולילדיי זכות מוקנית בחוק לבחור האם לשרת בצבא ולסכן את החיים למען הכלל, או ללכת ללמוד או לשרת בשירות לאומי – אני נפגע.


הרשימה עוד ארוכה-ארוכה. אז לפני שהוויכוח נגרר אל מסדרונות החקיקה ובתי-המשפט, נזכור שיש פה הסדר שעובד לא-טוב אבל עובד, איכשהו. ואולי נגדיר "מקום ציבורי" או "פרהסיה" ככל מקום שאין אדם יכול להימנע מלהיות בו כחלק ממהלך חיים נורמלי. כולנו יודעים באילו מקומות מדובר.


להיכנס לי לגרון, לקיבה ולמעיים, לצלחת לבית ולנשמה בלי רשות – זו פגיעה.


לכולנו יש רגשות. נא לא לפגוע.

פורסם ב 8 באפריל 2008 15:35 במדור עובר עלינו בישראל | 14 תגובות | אפשרויות

אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.