בצבת הפשע
עיתון הארץ מראיין כמה עורכי דין שעוסקים גם בפלילים על גל האלימות, לאחרונה, נגד שופטים ועורכי דין, לרגל שריפת מכוניתו של שופט מחוזי בעכו. (משה גלעד).
עורכי הדין מקטרים וטוענים שבאמת "אין גבולות", הקליינטים מאימים גם עליהם ואפילו, לא עלינו, על בני משפחותיהם. בייניש בכלל כועסת, נעליים וטוקבקים מעצבנים, בקיצור, המערכת סוערת. הציבור, באופן כללי די מרוצה שהוא לא לבד בין הפושעים, לפחות בתחום זה מתחיל קצת שוויון, אם אנחנו בידיים של פושעים, שגם הבכירים יטעמו, במיוחד אלה שדואגים לשחרר את הפושעים במהירות שיא. עורך דין שלישי מוצא סיבה יותר אמיתית לטעמי, מאשר ציקצוק על "פני החברה" (בעלמא), וזה הצפת המקצוע.
לי בלטה דוקא המרואיינת דבורה חן, שממש לא מבינה לאן הדרדרו הפושעים, ולאן נעלמו הקווים האדומים שלהם, היא זוכרת את ימיה בפרקליטות כאשר עסקה בהרשעתם (או זיכויים ? אולי זה ההסבר ?) ולא חששה מאף אחד. הדברים כמובן מעוותים לחלוטין, דבורה חן יודעת היטב שעורכי דין אוימו, פיזית וללא שום גבולות, על ידי הקליינטים שלה מאז (למשל הימים העליזים שבהם ייצגה והכשירה את שרצי מלמ"ב וה"משפטים המבויימים"). אלא שאז, בפשטות, זה לא היה נגדה, ולכן היא לא ממש רוצה לזכור את האחרים שחשו מאויימים.
איטליה זה כאן
בינתיים מספקות החדשות מחו"ל את ההסברים המקיפים יותר ל"מצב הנורא" של בכירי המשפט, הטועמים את מה שהם האביסו בו אחרים (שקופים). באיטליה מעיד בנו של ראש המאפיה הסיציליאנית ושופך את האפונים להנאת הקהל. המשפט שבו הוא מעורב כרגע נוגע ל"חסינות" שקיבלה המאפיה משני בכירים במערכת הבטחון החשאי של איטליה, כניראה שאת החכמה הזו לא עושים רק בישראל. אך בין לבין, מאחר שיש להניח שבכירי המודיעין ממש לא רוצים לרדת לבדם לאשפה, נחשפים גם האיומים על ברלוסקוני, כלומר, הסודות שלו. ואם זה לא יחלץ את בכירי הבטחון, לפחות הם יהנו לראות שגם הבוס הגדול, סילוויו הזיין, יורד לפח האשפה של ההסטוריה. ברלוסקוני מסתבר נהנה מרוח גבית ומצלצלין של המאפיה, אשר הקימה ביחד איתו את מפלגתו "פורצה איטליה".
אחרי כן שואלים למה בכירי העולם התחתון איבדו את הגבולות ? הם איבדו את הגבולות ? או שמא פקידי הציבור איבדו את הגבולות והרסן ?
עבריין אינו אמור לשמור על ,כללים, והוא שובר אותם כאשר מי שמולו מאפשר לו.
פורסם ב 9 בפברואר 2010 10:53 במדור הגליל | 6 תגובות | אפשרויות
פצפוצים
תחתית
קשה כבר להאמין שלא מגרדים את תחתית החבית הציבורית, ושזה לא קומת המרתף של הפוליטיקה הישראלית. לא ולא. זה הפנטהאוז ברב הקומות שעוד משתרע למטה, ואליו אפשר לרדת, ואף ירדו, או נרד, תלוי אם מרגישים חלק מזה.
המשפחה בגוגל
תודה לשרגא עילם על הקריקטורה
דברי חכמה
פורסם ב 10 בינואר 2010 02:50 במדור הגליל | 3 תגובות | אפשרויות
לא איכפת, חבר
ברק מול הרוצחים שהוא גידל
אם ניסיון של אחרים שווה משהו, הרי אהוד ברק צריך לדעת שעדיפה לו מעט פאדיחה בבית המשפט בהאג או לונדון, עם תקופת שיקום קלה, מאשר להיקלע לפולסא דנורא, מה"חברה הטובים" שהוא גידל בשטחים ובצה"ל.
למעשה, כבר הניסיון של שרון, שלא לאמר קטנים ממנו ואלמונים יותר, הוביל למסקנה זו. ההנהגה הפשיסטית חילונית, בדמותו של שרון, או רבין ופרס וברק, היתה עסוקה בעיקר בהתסאבות עצמית ובהזנחת האנשים שעל גבם הם טיפסו, וטיפוח בעלי הכיפות והטאליבאנים, במחשבה שמדובר במעין צד"ל יהודי, שאפשר יהיה להיפטר ממנו בסופו של דבר.
זה מזכיר לי את הדימוי של האדם הרחימאי, שוחר בעלי החיים, המרחם על ביצי תנינים ומגדל אותם, עד שהם יום אחד קמים וטורפים אותו. כי זה טבעו של תנין.
נוהל הקריצות והסיחבוק בין רוצחים
טיב החיברות שבין אנשים כמו ברק ובין מתנחבלים בעלי פולסאות נעוץ בתאוות הרצח, ושותפות החוויה נגד האויב הערבי. אך זה גם הדבק היחיד, ולאחר שתם הקרב, פונה כל אחד לגזור את קופוניו. ברק, את אחוזיו בתאגידי נשק שלו פרטיים לחלוטין, והמתנחבל הרושף, חוזר לקיני הרבנים המטכסים סודות כיצד לחסל את המדינה החילונית, ואת "הלייפסטייל" של אהוד ברק, ודומיו.
לאורך השנים עד כה, הברקים למיניהם היו בטוחים שהם על הסוס, ולכן גם הרבו להתעמר, להתכחש ולהתאנות ב"אנשים שלהם", כי היה כוכב חדש, המתנחבל מן הסיירת שצד את שימת ליבם, ומצד שני המורדים באיזה רפובליקה באפריקה גם הם היו מעניינים יותר מאשר הנכדה של בלומה מהעמק, שאמא שלה שוכבת במסדרון בית החולים, המשק מתפרק, ואת הילדה שלה שלחו להיאנס בצה"ל או בשירותו, ועכשיו היא חולה.
בלומה, מלמל ברק כאשר הפיליפינית הלא חוקית מצחצחת את נעליו בלשונה, ממילא בכיס שלי.
איפה בלומה ?
---
עכשיו בלומה מתה במסדרון, והנכדה עזבה את הארץ, ושורת הנכים מהמשפחה הזו כבר לא כשירים לשום דבר, וברק עומד עירום ועריה מול הפולסאות שהיו חבריו לנשק, והבינו עניין. אלא שעכשיו הנשק שלהם לא מופנה ביחד נגד פטימה במסיק הזיתים, אלא נגד ברק עצמו. ברק מסתכל ימינה ושמאלה, איפה בלומה ? איפה נחצה ? איפה הנכדים שהיו בסיירת ? ולהפתעתו הרבה הם לא שם. רובם מתו, חלק עזבו את ישראל, והשאר מצביעים לציפי לבני הצבעת מחאה בשם הנכדה שנאנסה על ידי קצין בסיירת.
---
אוי, כמה יהודי. מצד אחד הבריטים הצבועים רוצים להשפילו בעיר לעיני הגויים, ומצד שני, הדוב, הפולסאות היורקים קצף, עם הרובים שהוא, ברק, נתן להם.
כמה לא נעים, כמה מוכר, כמה אייטיז ודומה לאיראן קצת.
מומלץ לו לפיכך הפתרון שמצא השאה ומשפחתו. אולי בעוד עשרים שנה, הנינה של בלומה, שנולדה כבר בניו יורק, תקים עמותה להחזרת אהוד ברק לישראל ולשלטון, במקום הפולסות שיקימו סנהדרין, עם הרובים שאהוד ברק נתן להם.
-
לקח ? מי שאכל את הילדים, והפקיר את החיילים שלו למות בשטח, שלא יתפלא שהם אינם כשצריך אותם.
פורסם ב 7 בינואר 2010 00:01 במדור הגליל | אפשרויות
תעלומות, ורצח
תעלומות
ממשלת ישראל מייגעת את מוחה למצוא מי הדליף ל"מחרביך ומהרסיך ממך יצאו" (בקיצור "מומי-נים") באנגליה את דבר הביקור השושואיסטי של כמה גנרלים. ההסדר שהתגבש עם ממשלת הוד מלכותה הוא שמשרד החוץ הבריטי ידליף לממשלת ישראל אם יצא צו מומיני, ואז יבוטל הביקור ותחסך הפארסה הפומבית. אלא שהסדר זה כמובן מבטיח שדבר הביקורים ה"סודיים" יודלף גם למומינים. ומה יעשו ? יעבירו בפוליגרף את כל עובדי ממשלת אנגליה ? את זה אפשר לעשות רק כאן, לעבדים המקומיים. בעיה.
צה"ל נוקט בשיטה המוכרת לו, והיא מה שלא הולך בכוח הולך בעוד יותר כוח, ומשסה את דני איילון בבריטים, במטרה לשנות את כל מבנה הקומון לו (COMMON LAW ) הבריטי שימיו כימי ההסטוריה של המשפט המודרני, ואף ישראל יונקת ממנו. וכך, כדור הבוץ הולך וגדל,האנטישמיות מתגברת (שוב היהודים מנהלים את העולם, ולאו דוקא לטובה), ושוב ההסטוריה מתפקעת מצחוק עצוב (החוקים הבריטיים הללו חוקקו כמובן נגד....נאצים).
יובל שטייניץ, רעיון
שטייניץ, שר האוצר, מתרעם היום על ידו הארוכה של מבקר המדינה, המנסה לבלום את דילול האוכלוסין המלומד שמשית עלינו נתניהו מזה 15 שנה בערך, על ידי ביטול העלאת מחירי המים. לדעת שטייניץ, לממשלה פררוגטיבה לקבוע "מדיניות מחירי מים", והעובדה שזהו מוצר שהיעדרו (כמו אויר וגם אוכל) מוביל למוות, אינה במנין השיקולים שלו.
יש לי הצעה מועילה, (לרגל העובדה ששטייניץ מתעלם מהמשפט הבינלאומי שקובע שמים ותשתיות נוספות החיוניות לחיים הן עניין של זכויות אדם, ולא "מדיניות ממשלה"). ייקבעו בשלב זה שני מסלולי מים, כמו בבריאות הציבורית. מסלול אחד, לאנשים ששטייניץ אוהב, אנשי פריון ועבודה, ווינרים אמיתיים, האמיצים והחופשיים - אלה יקבלו מי מעיינות מוגזים קלות, בתעריף החדש, ואילו הנודניקים הקרציות האנושיות, הנכים, הכושלים, הפרזיטים, וזבלי האדם באשר הם, יקבלו מים במסלול "הסל הציבורי", קצת קולחין, קצת חלודה, מים שמקבלים אנשים שלא נתנו (לפי משנת הסדסיט "יתנו יקבלו...לא יתנו...יקבלו קולחין"). ככה, יתחכם ביבי למלעיזים, ויעמוד בחוק, יספק מים זולים לכל דכפין, העובדה שהם ימותו תוך זמן כלשהו ממחלות וחולדה בכליות, נו מה לעשות. הבטחנו מים, לא אמרנו איזה מים. חה חה הח הח....
טרואיזם
לנוכח שיחות שאני מנהלת לאחרונה עם אנשים שונים, חלקם אינטלקטואלים ואקדמאים, עיתונאים וחשובים (בעיני עצמם לפחות), מתחזק הרושם שיש להזכיר מושכלות ראשונים שוב ושוב. אין סמכות, לאף אחד בשום מקום, לרצוח או להרוג יהודים פלונים במספר כלשהו, למען בטחונם של יהודים אלמונים. תפקיד הסלקציה האנושית מסור בידי אלוהים. ומשפטית, רק לצבא על פי חוק, מותר לשלוח אנשים למות ביודעים, אם הם מחויילים כדין, על פי חוק תקין, ונמצאים תחת פיקוד במצב מלחמה. זה המקרה היחיד, שיש בו חריג, שמפקד צבאי באזור של סכסוך מזויין בפועל, רשאי "להקריב" (גם כן, לא לרצוח, אלא לשלוח למשימות שמהן הסיכוי קלוש לצאת בחיים), כדי להציל את הקרב כולו. כל שאר האנשים, כולל ראשי מדינות, ראשי ועד קהילות, נציגי גטאות, פטריוטים מטעם עצמם, יהודים חמים, אינם מוסמכים לרצוח אדם אחר, מתוך שיקול של "רווחת הרבים", רווחת המעטים, או בטחון החשובים, ובטח לא למען שיקולים כלכליים רחבים ככל שיהיו. רצח, לצורך פסקה זו הוא כל מעשה שיש בו נטילת חיים או סיוע לאחר לנטול חיים, במשרין (יריה בראש) או בעקיפין (מניעת טיפול רפואי, הרעבה וכולי).
השואה נגמרה, למי ששכח, ולא זו אף זו, אלא שיש מדינה ריבונית מזה ששים שנה. כמובן, הטרואיזם אינו אומר שאי אפשר טכנית לעשות זאת, הוא אומר רק שמי שעושה זאת הוא רוצח. ולא חשוב מה תירוציו.
טובעים בדם ורצח
שנת 2010 נפתחה בכמה קורבנות אדם, קטנים ותמימים. סיפתח לשנה שבה יתברר באמת שנקמת ילד קטן לא ברא השטן, יהיה אקשן, ונאלץ לשמוע את האחראים (שימון וביבי למשל ")מזועזעים" עד עמקי נשמתם הריקה והשחורה. שנה גותית לפנינו, הרבה HEAVY METAL.
פורסם ב 5 בינואר 2010 17:17 במדור הגליל | 2 תגובות | אפשרויות
תזונה ובריאות; קרן השפע
בריאות
פעם הייתי כותבת גם על נטורופתיה ותזונה נכונה, אולי אחזור לזה קצת בזמן הקרוב.
קודם כל, כמה תובנות על "מחלוקת החלב". כשאנחנו היינו קטנים, כוס חלב היתה סמל הבריאות. לאחרונה מישהו כינה את החלב ומוצריו "אל קעידא" של התזונה. ישנה תנועה מתרחבת של מחרימי מוצרי חלב, ואני קצת מתלבטת בנושא.אי אפשר לשפוט את החלב בישראל בלי לקחת בחשבון שזה כבר כמעט לא חלב אלא תרכובת כימית מהונדסת. גם הפרות מסכנות, מקבלות כל מיני חומרים כדי להגביר באופן מלאכותי את התפוקה. מי שטועם את החלב באירופה חש מיידית בהבדל המשמעותי (בארצות הברית החלב די גרוע גם כן).
החלטתי בכל מקרה לקצץ כמעט לאפס את הצריכה ולראות איך זה משפיע.
ניקיון
לפני שמתחילים בדיאטות ומשטרי תזונה אימתניים כדאי לדעתי לבדוק טפילים ותולעים, לעולם אין לדעת מה מארח הגוף ומי בעצם גורם לנו לחשק עז למתוקים, לעיתים קרובות אלה תולעים. למי שיש ילדים עד גיל 10, או שהוא במגע עם כאלה, הסיכוי גדול מאד, וכמובן בעלי חיות מחמד למיניהן. לא תמיד מרגישים את התולעים מגרדות בפי הטבעת, כך ששווה לבדוק (משטח צואה קטן יגלה אותם).
כל משטר טוב חייב לכלול חיזוק הפלורה, כלומר פרוביוטיקה, גם זה לפעמים מוריד את החשקים לזבל בלי מאמץ. אני לא יודעת מה המוצרים הטובים בארץ, אבל בכל נושא התוספים, שאני לא מאמינה בו (רוב מוחלט של התוספים הנמכרים והויטמינים בכלל לא מתמוססים לתוך הדם, ויוצאים הישר החוצה, וחבל על הכסף), אבל כדאי למצוא יצרן אמין ובנושא זה הטריים עדיפים (אם כי המוכרים בחנויות נשבעים שיש שיטות ייבוש מתוחכמות שלא הורסות את החיידקים, אולי).
אלרגיות
בדיקת רקע הכרחית נוספת היא אלרגנים, וגם זה לפעמים מטעה. כבר שמעתי על אנשים שגילו במקרה שיש להם צליאק אחרי שנים של סבל שהם לא ידעו לפרש. אז קל וחומר אלרגיות קלות יותר, כמו סויה, בוטנים, שומשום וכיוצב, שמתבטאות ממילא רק באי נוחות בבטן, גזים, נפיחות, וכיוצב. האלרגיה יכולה בשקט להוציא את החשק לחיות, בלי שיודעים למה. החשודים המיידיים הם חלב, סויה, גלוטן, תירס, בוטנים, ושומשום. אבל יש עוד.
בדיקות דם כלליות
עוד בטיפול עשר, בדיקות דם כלליות לגילוי אנמיה וחסרים בולטים, כמו ברזל וסידן וכולי. יכול לחסוך הרבה עוגמת נפש. במקרה כזה, לשנות את הצריכה של המזון בהתאם לחסרים המתגלים, יכול לפתור בעיות רבות בבת אחת.
למבוגרים יותר כדאי לבדוק גם שומנים, סוכרים ולחץ דם ולצרוך בהתאם. למשל, חוסר בברזל או B12 גורמים לתופעות איומות ונוראות, בזחילה מתמדת, וגם עייפות כתוצאה מחוסרים כאלה עלולה לגרום לצריכת סוכרים מיותרת או פחממות, כי מרגישים צורך לקבל "דלק" בזמן שזה לא ממש עוזר, כי זה לא ממש מה שצריך.
לבסוף...
בשלב ראשון, כדאי להוריד לחלוטין גלוטן, סוכר, חלב (זה קשה, נכון) ולצמצם במידת האפשר במזון משומר וחומרים מלאכותיים. זה אומר אוכל המורכב בעיקר מירקות, פירות ובשר. התוספת העיקרית הופכת להיות אורז ותפוחי אדמה בצורות שונות. אני לא מהמשוגעים, ולכן שום דבר לא מוחלט. "בלי גלוטן" משמעותו שאפשר בהחלט פיתה אחת ביום, או מנת פסטה אחת ביום, כלומר לא להשתולל.שמן זה בסדר.
אחרי שבועיים כאלה, לראות איך מרגישים, ולהחזיר בהדרגה את המודרים, ולבדוק מי הכי מעצבן ועושה הרגשה לא טובה. מגלים הרבה דברים על הקשר בין אוכל לנפש ולגוף.
-----
כתב חידה, כרגיל
או "קרן השפע"
היום התפרסם שנתן וולך, הסגן הנצחי של ראשי עירית תל אביב לדורותיהם, הורשע על פי הודאותיו בקשר ל"פרשת החניונים" (ראובן גרוס ושות). מן הדווח עולה שהאישום צומצם לבסוף בעיקר להנפקת אישורים מזוייפים ואסורים עבור גרוס, מטעם העיריה, על מנת שיוכל לייבא מולדבית. הא ותו לא.
למה לייבא ? מי המולדבית ? לשם מה נזקק לה מר גרוס ? האם גם וולך חגג ? כל זה נעלם מכתב החידה.
מכון הליווי הגדול ביותר בישראל, בחסות עיריית תל אביב, נותר כניראה לתמיד בחשיכת הקבר של הסודות הרקובים במיוחד. אני משערת שגם כמה מולדביות, כאלה ואחרות, נאלצו להצטרף לקבר הגדול, כדי שהגריסה תהיה הרמטית, ושכתוב ההסטוריה יהיה מושלם.
מעניין איך מרגישים וחיים ילדיו של גרוס היודעים ממה התפרנס אביהם בעצם, איך זה להיות צאצאים של סרסור שהילך כגביר ועבד על כל העולם. מן הראוי היה שיפרישו קרן מהון העתק שהוריש להם אביהם לפצות על מקצת הנזקים שהוא הותיר בישראל, כדי שהקארמה של הכסף המלוכלך הזה לא תרדוף אחריהם ואחר צאצאיהם לשילשים וריבעים.
פורסם ב 29 בדצמבר 2009 20:20 במדור הגליל | 16 תגובות | אפשרויות
טוב נו,שנה עברה...
אוטוטו מתחלפות הספרות בשנה האזרחית, ובאמת האירוע המרכזי של השנה הקודמת, באותה תקופה היה "עופרת יצוקה" אך גם בעצם כניסתו של אובמה וגם בעצם כניסתו של ביבי לתפקיד. והדברים קשורים בלי התר כמובן.
בלילה שלפני "המבצע", היתה לי תחושה שמשהו עומד להתרחש, כתבתי באיזה לוח דיוני אינטרנטי שאז השתתפתי בו, שעומד לפרוץ משהו בעזה. קיבלתי תשובות מזלזלות, שאלה "עשיות שרירים" שבטח ישלחו עוד כמה מל"טים ומטוסים להפציץ, שלא תהיה פעולה קרקעית..ו...לצערי "צדקתי" בהערכתי.
בלילה הזה חלמתי חלום מוזר, אחסוך את רובו, אך בסופו אני גרה בבית שהוא "חזרה לבית ההורים" (אך לא נמצא שם בדיוק), ואני מזמינה מתפללים מוסלמים לסלון, לערוך את המפגש שלהם, במין נונשלנטיות של מצב טבעי. קמתי בבוקר, ופרץ המבצע. כתבתי אז שחלמתי דוקא על משהו כמו שלום, כאילו "בית הורי" מפנה מקום, סלון אפילו, למתפללים המוסלמים, בטבעיות גמורה. וגר זאב..
שוב השיבו לי שאני הוזה, כי אין מי שיפנה שטחים מישראל ואין מי שישווה את מעמד הפלשתינאים ליהודים.
יתכן שאני הוזה, יתכן גם שהבוטות של מבצע עופרת יצוקה, תוביל ללחץ הבינלאומי להגיע להסדר, ומעז יצא מתוק. כרגע, כרגיל, ישראל יושבת על הארסנלים, וכרגיל, לא מממשת את הישגי הקרב (אם היו כאלה בעיני ההנהגה הישראלית, ולפי הצהלולים "המבצע הצליח").
אובמה
אובמה הביא לי חלומות אחרים, הוא הציף את התודעה במים שקטים, צלולים, נעימים, כאילו גל של שפיות רוחנית נכנס והציף הכל והפך אותו לזורם ואלסטי רגשית. זה התערבב עם נושא של "חד הוריות" ונשים, כאילו בזה בעצם תהיה תרומתו האמיתית למצב פה ובכלל לשלום, לא בדרך המקובלת, לא בערוצים המאובנים, אלא בקידום והעצמה של האשה העברייה (ואולי גם הערבייה, אינני מתמצאת במה שקורה אצל שכנינו). עוד חלמתי, שעלי למהר ולחזור "הביתה" לאמריקה, וכל איחור והשתהות, גורם להפסד זמן ובעיקר כסף וחיים.
כמובן, לא נסעתי לשום מקום. ובכל זאת, היו לי מגעים כלשהם עם האימפריה (ספינת האם) בחלק מהם היתה מעין דוגמא להילינג העמוק שמבצע אובמה (לדעתי). עצם הכוח הזה, מפרק מבנים מושחתים ועריצים, שהיו תלויים בשעבוד סדיסטי של נשים. העצמת הנשים בתוך אותם מבנים פשוט מפוררת אותם, בלי צורך בהתערבות כמעט.
ביבי
ביעותים וסיוטים בלבד, טוב שאני לא זוכרת.
זה בכל זאת החזיר אותי למגילת אסתר, למרות שעדיין לא פורים, ולפטיש (FETISH) של נתניהו עם המגילה, והפרשנות המיוחדת של החוג הרעיוני שלו. לפי חוגי באבא ביבי, המגילה היא קוד להפעלת שפחות מין. ואולם המדרש הוא הפוך בדיוק, ומדבר על כך שאימפריות רשע, אשר איימו בסופו של דבר על עצם קיום העם היהודי (והעולם החופשי) התבססו תמיד על שעבוד וחיפצון ורצח נשים (מיסוגניה ועבדות), וזה היה המצב בפרס, כאשר אחשוורוש זימן את ושתי לרקוד עירומה לפניו ולפני חבריו השרים, ממש כמו מפקד חיל הים בפוסיקט.
השינוי מתחיל עם ההעצמה של האשה, והיא מפוררת מעצמה את ההתפתחות המסוכנת, והויראלית של אימפריות רשע, בסגנון הנאצי. מגילת אסתר נחשבת לפיכך למגילת שחרור האשה, כמפתח לתמורה פוליטית המצילה את העולם ממשטרי זדון.
לפי אותו מדרש, עלינו לחכות ליום שבו שרה תתעורר, ותוריד לאטמה על בעלה.
חג המולד, בכל זאת
סמיכות הזמנים בין עופרת יצוקה לבין עונת החגים הללו יוחסה לכך שישראל נצלה את החגים להגניב מבצע שנוי במחלוקת, סמוך לכניסת הנשיא החדש. איזה הבה נתחכמה כזה.
גם זה שולח אותי לפוסט ישן בעל פרשנות חתרנית למתח שבין ישו לממסד היהודי (שהוביל לפיצול המשמעותי ביותר בהסטוריה של האנושות, הנצרות).לפי הפרשנות הזו, ישו חוסל פוליטית (או לפחות זה היה הניסיון) משום שהעצים את מעמד האשה וחתר נגד החיפצון והבעלות על גוף האשה שהיה בבסיס ההסדר הפוליגמי ביהדות ההלכתית. הכל מותר, רק לא לשחרר את הנשים...על זה לא סלחו עד היום.
פורסם ב 28 בדצמבר 2009 20:10 במדור הגליל | 8 תגובות | אפשרויות
הדור האחרון
לא מגובש, הרהורים אסוציאטיבים בעקבות מפגשים
בנות של חלוצים
הזדמן לי במקרה, או שלא, להיפגש בשנים האחרונות דוקא, עם נשים כמוני, צאצאות לבני הדורות הראשונים של התנועה הציונית. מדובר בדרך כלל בדור חמישי או שישי, חלקם מן העליות שכונו "חובבי ציון" אשר כשמם כן הם, לא היו למעשה בעלי משנה מדינית סדורה, ובטח לא ציונים במובן המקובל של המילה, אך נוכסו לאחור, בהיסטוריה הקצרה של המעשה הציוני, כ"סנוניות ראשונות". המעיין בספרי ההסטוריה יראה שמדובר בקבוצות שונות למדי, פזורות ולא מאורגנות, שלא תמיד יש להן מכנה משותף בר הגדרה למעט תקופת הזמן שנקבעה.
בדרך כלל, המשפחות הללו נישאו בשלב המאוחר יותר לעליות הגדולות, של הציונות מתנועת העבודה בעיקר, כך שמדובר גם באנשים השלובים היטב בעשיה הציונית הממוסדת, תחת תנועת העבודה. למעשה גם עמודי התווך של עולי "חובבי ציון" השתלבו די מהר במרקם של הממסד הציוני-סוציאליסטי, בין מרצון ובין מחוסר ברירה. זה מה שהיה.
השיחות העלו תמונה של סוף, מעין "DEAD END" של המשפחות הללו, וכוח העשייה המדלדל, תחושה שהמדינה נשמטת "מהידיים", קושי לקבל את הדתיות של האזור כולו, ובעיות אחרות. אך שיחות אלה מעלות עוד נקודה חשובה והיא האקורד המעט פסיכיאטרי של סוף התנועה הציונית, אנסה לפרט.
עומס העבר שלא עובד
התימה העוברת כחוט השני היא עומס כבד, לעיתים כבד מנשוא, של צללי עבר שלא הותרו לצוף ולעבור עיבוד. התנועה הציונית, מעשה חפוז בעל סממנים רבים של עריצות (שהיתה אופיינית לתנועות הגדולות של המאה הקודמת, מהן היא שאבה את ההשראה), צברה הרבה מאד שדים ושלדים, ותחת תחושת הדחיפות והחירום המתמדת, נדחק הטיפול בדברים האלה לפינה, לתיבות פנדורה הנערמות במחסני ענק, ולקטקומבות שלדים עמוסות כל טוב וכל רע.
מפאי היוותה גולת כותרת של אותה תרבות ותנועה, הכוחניות בעלת סממנים סלאביים-אתניים מבחינה תרבותית, הכחשות, ספינים, והרבה אהבה לתרבות, למילה הכתובה, לשירה, ולמוסיקה. אך אלה לא יכולים לעמוד בפני הצורך להתעמת עם עובדות.
עומס העבר, תחושת האחריות ל"מפעל", וכן נכסים כלכליים (ושווי ערך, כמו קשרים, שם טוב, וכיוצב), שחח את הגב במקרים רבים, ומי שנותר לא עמד במשימה, בעיקר כאשר קיימים עדיין המבנים הדכאניים והמשתיקים כמו באינרציה שלא נגמרת לעולם.
הנשים שאיתן שוחחתי, במקרה לחלוטין, בודאי שלא עמדו בעומס המורשת, אלא מנסות לתמרן בין השמירה על הקיים, ובין התחושה שהדברים יוצאים משליטה ואובדים, אם לא ייעשה "דבר מה", אלא שאותו דבר מה מתמסמס באי וודאות, ובעיקר משום שלא הוכשר דור המשך.
כבודו, תתחשב, אני הורה שכול
ידועה הבדיחה הותיקה והלעוסה על הנאשם המגיע לספסל הנאשים בגין רצח של הוריו. הוא מורשע, אך בשלב הטיעונים לעונש הוא פורץ בדמעות ומבקש רחמים מבית המשפט "בית המשפט, רחם עלי, הרי אני יתום". התסמונת בשלהי הדור האחרון של הציונות היא הפוכה. במקרה זה ההורים (או הוריהם) הם העומדים בפני כס המשפט על הרג ילדיהם, אך בשלב העונש הם פורצים בבכי "כבודו, הרי אני שכול, חוס עלי". אחת הבעיות היא שלא הוכשר דור המשך, ואין זה מקרי.
היחס בתנועות טוטאליטאריות לדורות הצעירים רווי בחשד ואימה ממרד, ומצריך אנרגיה רבה ליצירת מניפולציה. החשש הוא שהדור הצעיר ימרוד, ולא רק זה, אלא שירוץ החוצה עם הסודות המשפחתיים, וזה אסור שיקרה. לכן, וכמו בתנועות מקבילות (אם ניקח את המקרים שמאחורי מסך הברזל בעיקר), הדורות הולכים ופוחתים, מסורסים, וחולים עד גוויעה. חל איסור להתבגר ולקחת שליטה, חל איסור להעביר ביקורת ואף לדעת, ובמקרים רבים הצורך במידור ו"הפרד ומשול" מוליך לאבדן המשפחה, המתפזרת לכל עבר, כפי שיודעים האחים הפרנקים, אצל האשכנזים אף אחד לא מדבר עם אף אחד. הפיצוץ הטראומתי מפזר את החלקים, כל אחד נושא חלק מהמידע, והמפגש הרי הוא טעון ואסור.
המיסוגניה, או הארוטיקה הציונית, מן הארון אל הטלויזיה
אחת התסמונות בקרב הדורות האחרונים היא המאבקים בתחום מעמד האשה. האתוס המוחצן של הציונות, שוב כמו בית ההיתוך בברית המועצות, היה שוויון המינים, על הרקע של סוציאליזם, "נאורות ומדעיות", דחיית הדת החשוכה, ודחיית מוסד המשפחה, לטובת השיתוף והמהפכה. אך ברובד הפנימי, מעמד האשה, בניגוד לתרבויות המערב אירופאיות והאנגלו סקסיות, נותר כשהיה לפני המהפכות הגדולות. השוויון למעשה גרע ממעמד האשה שאבדה אפילו את "כבוד בת מלך פנימה" ואת מעמדה כאם. הילדים נלקחו למוסדות המשותפים, והפכו לנכס קולקטיבי, עד היום למעשה נותר האתוס הזה, של "ילדים של המדינה".
עם הגל של האמריקניזציה של שני העשורים האחרונים, שחיסל בצונאמי אדיר את תנועת העבודה והציונות הקלאסית, תחת ההפרטה, הקפיטליזם והניו ליברליזם, עם זכויות הפרט, והאינדיווידואליזם, פרצו חומרים רבים ששררו ב"צל" המהפכה. כמו עבירות המין הממוסדות, כמו הכזב שב"חופש מפוריטניות" (תחת המהפכה הסוציאליסטית) וססמאות רבות שהסוו למעשה חיפצון של נשים, כפי שפורצים הדברים כיום בשרידי ברית המועצות. השילוב של הפרקטיקות התרבותיות הסלאביות, ביחד עם ההפרטה המסיבית והלא אחראית, יצרו אף מציאות גסה יותר. שכן, תחת המלל של הסוציאליזם והערבות הציונית, לפחות היה "מרבד ביטחון" כלכלי, שמנע תופעות שאנחנו רואים כיום (עבדות וסחר).
המשאלה הפנימית
אומרים שכל דור מוציא אל האור או הפועל את המשאלה הכמוסה בלב הוריו וכך הלאה. אם יש בזה משהו, הרי המשאלה הכמוסה שעולה חרף המעשה הציוני היא סוףסוף להיפטר מהעול של הזהות היהודית. רבים מצאצאי "הראשונים" מצאו את אושרן לפיכך בחו"ל עם בעל גוי, ובלי התסביכים, ולשמחת הוריהם. אפשר להבין את המשאלה, ואני שותפה לה במידה ניכרת, אך לא ברור מדוע לעבור דרך עפולה כדי להגיע לאילת מתל אביב, או לניו יורק מנתב"ג, או לנינגרד.
הכחדה, לא נעים,אבל יש שימור, בתור פרס ניחומים
ניראה שאם ירצו או לא, התנועה החיונית, הגדולה שהנהיגה את הציונות המדינית גוועה, ושרידיה הפתטיים נותנים את השואו במסגרת "מפלגת העבודה" בימים אלה ממש. דע עקא, שחרף מותו של הגוף, השדים עדיין ממאנים לצאת מן הגוויה המפרפרת לאויר העולם, אולי הם יהיו הנפיחה האחרונה בגופה של מפלגת העבודה.
יש המקוננים על מה שאבד, אני לא מביניהם, ואת זה כבר אפשר היה להבין מזמן מן הבלוג הזה, שגם הוא בסיפה של הכחדה. מה שהיה מזוהה כתרבות עברית, פה בארץ חמדת גוויות, הוא הנכס שעליו מקוננים, המשוררים, מבקרי הספרות, ואייקונים תרבותיים. אך העברית מעולם לא נזקקה להחייאה הזו, וספק אם זו הזרימה בה דם חדש, או שמא הוציאה אותה לתרבות רעה. כל הכחדה היא לא נעימה, אפילו מותם של הדינוזאורים, בעלי חיים מגעילים טפשים ורעים בעיקר, היא היום נושא לקינות. אבל פרס הניחומים הוא השימור וההנצחה, ביטויים אהובים מאד בתרבות זו בפרט.
יהיה מוזיאון, ויהיו ארכיונים, ושלושה משוררים שאיכשהו שרדו בשפיות יחסית בתוך שפה רדודה ומהונדסת, יזכו לתהילת עולם, כניראה.
החלוצה של העתיד - אמנית, אקטיביסטית, חולת נפש (מדופלמת)
משיחות אלה כאמור עולה הדפוס החדש של ההישרדות של "בני החלוצים", והוא מסתמן כגלותי מאד, ממש נכנס רוח הרפאים שממנה ביקשו לברוח, הישר מן החלון.
החלוצה (והחלוץ) המחודשים מוותרים על ה AGENCY מראש, כדי לחיות כאן, ולוקחים קצבת נכות כלשהי מן ההורים, בין ביטוח לאומי ובעלי הקשרים והשרירים, מוציאים אותה מאגף השיקום, שאמנם נותן יותר אבל דורש חצי נשמה בתמורה (כל נכי צה"ל, כולל החתרנים שחלקם כותב פה הם סייענים של האגף, בפעילות די מלוכלכת, כדי לקבל פה שם צטעלה לשדרוג המחשב). האקטיביסטית החלוצה דוברת אגנלית רהוטה, מתמצאת בתרבות העולמית, מדברת עברית-אנגלית, ומשדרת חצי לתל אביב חצי ללונדון או ניו יורק. את האמת היא אומרת תחת סעיף 21, ואלופה בתורשה של טראומות, למין חמלניצקי ועד האונס האחרון על ידי הבן דוד הקרבי שלה, או הדוד "עמוד התווך" של הציונות.
מכל המהפכה הגדולה נותר היהודי הפסיכוטי, זה שיש לו בעיה פסיכו סקסואלית, זה שראוי לאותנזיה אם יפסיק לרגע לנגן או לצייר יפה, זה שהוא חולה נפש גנטי שיודע לקשט, או שצריך לחסל אותו. הציפור המשוגעת. הר שפיגלמן, קבלו אותו.
זה מה שהיה בדיוק ערב הקוממיות, וחזר לכאן. אם תפסיקי, חלוצה, לשיר הורה או מדונה, המשרפות מחכות לך. ורחמנות על ההורים, הם שכולים...
פורסם ב 26 בדצמבר 2009 21:41 במדור הגליל | 30 תגובות | אפשרויות
חנוכיה
החנוכיה המאולתרת שזכתה בביאנלה העולמית, שמונה נרות שמן בתבנית, שמש עומד, ו"נר הדלקה" בפי הדרקון.
פורסם ב 22 בדצמבר 2009 18:41 במדור הגליל | 6 תגובות | אפשרויות
סימולקרת דיין
סערות ועוותי שפה
אני קוראת בימים האחרונים את חילופי האש בנושא פסק הדין נגד אילנה דיין, וחושבת שמא מפסק דין זה יצא אולי משבר, חמוץ מתוק, שיוביל לשינוי כלשהו.
את האירוע החמצתי, מן הטעם שאז בדיוק ביצעה בי מערכת הבטחון וידוא הריגה (לי ולבני שהיה בן 4) בטורונטו, על קידוש הסודות של השחיתות הממלכתית. לא שמעתי ולא ידעתי על התקרת בודאי, וגם לא על התוכנית של דיין, וכל הפסטיבל המוכר לאחר מכן. רק עכשיו, עם הסערה הקלה ברחבי הרשת, למדתי על הפרשה, בקושי רב, כיון שהכותבים מתעצלים להתחיל בהתחלה וקופצים ישר לסוף, וכך מי שלא היה בארץ, לא היה עירני, לא מעודכן טיפ טופ, או קצת צעיר, לא יודע במה מדובר,ומאבד מהר עניין כי קשה למצוא את העובדות מתחת לספינים ולצעקות.
איפה הילד ?
נידמה שזה לא מקרי, שהאירוע מתגמד לעומת הפרשנויות, לעומת היריבויות בין הסלבס, לעומת היריבויות היוקרתיות בצמרת המשפטית. לא הילדה המנוחה, ולא הדרוזי הנשפט (שממילא היה מוגן כניראה מפרסום שמו), קרמו בשר ועור. הסיטואציה בשטח, ערבי ישראלי יורה בערביה עזתית במסגרת "הסכסוך", התפוגגה בים של דברים יותר מסקרנים. וזה כשלעצמו כבר שתיים אפס לממסד הבטחוני. עיקר דאגתו היא להפוך את הממשי לויכוחים תלמודיים על עקרון, ומשם לתהיות בקשר לערוץ 2, ובסוף התספורת של אילנה, והחוצפה של פרשן פלוני ואלמוני, ועוד רגע יחליפו אלה ואלה מהלומות, ומי זוכר על מה.
המסלול, לפיכך, של דיווח, תביעות, ודיווחים ודיונים, אינו מועיל לנושא עצמו, והוא קלות ההוצאה להורג של בני אדם בישראל, בין בעזה ובין בתל אביב.
יתכן שזה יהיה גורלו של העופרת היצוקה ואבן הזהב (גולדסטון), בליל מילים, תביעות, מחאות, עורכי דין ושוב עורכי דין, בלה בלה בלה וכלום. בסוף, כמו בסיפור הזה, תישאר רק השאלה אם הגבילו את התקשורת יותר מידי, או אולי צבע השיער של אילנה דיין לא מתאים.
גוף
התכוונתי שמעז זה, העלבון לדיין ולמי שרואה עצמו מצפוני ומתנגד להרג הסיטוני והגס, אולי יצא חמוץ מתוק, כלומר הבנה שמול פעולה בשרנית, כמו קטילת חיים, או הקמת היאחזות, או לקיחת כסף, או חטיפת אדם, אין אפקטיביות למילה, המדוברת (אפילו בערוץ 2), ולא בבית המשפט, וגם לא בבלוג,זה או אחר.
המאבק עובר לזירה דמיונית בתל אביב, ומהלומות דמיוניות, וגם שלוש מאות אלף ש"ח לערוץ 2 זה אסימון שחוק, אולי הבשר היחיד שיצא (אם ההחלטה לא תבוטל בעליון) זה מכונית חדשה,אמיתית, לר' שיוכל לעשות חראקות בכפר. זה דבר שאפשר לגעת בו לפחות.
לחלופין, אפקטיבי יותר להגיע למשלחת אבלים למשפחת הורי הילדה, למשל.
האבסטרקט המושחז (במילים, באינטרנט או בעיתון) משרת את עושי המעשה, הוא לא מציב מולם גוף והם יודעים זאת היטב. הם מכירים את הקהילה המתפוררת, שזרק שיבה בשיערה כבר, והנפגשים בטוקבקים ב"רשימות" או אולי במועדון הכושר, אולי, לקטר על המצב. אך הבשר היום יומי מצוי במישור אחר, אמיתי יותר,המסעדה בבוגרשוב למשל. הקונצרט.
צו מעצר
האפקטיביות החלקית של גולדסטון ושות נובעת לאחרונה רק מהבשרנויות של צוי המעצר, נכון לא מדובר בשמיכה מפורעשת לצד שיכורים בתא מעצר לונדוני, בינתיים, אלא בבלימת מעשים, אך גם זה בבחינת מעשה, ולא מילים או כסף. הנכבד צריך לבטל תוכנית, אולי כמו גנרל אחד ממש לעלות בחזרה למטוס לארץ, נוצר חלל של ימים ושעות, והמבוכה והסומק על הפנים הם פעולה של ממש.
גם ילדה ערביה אחת פחות, חרף העלות הפעם, זה מעשה, בעולם הממשי, שצה"ל מחשב אותו ככדאי בסופו של דבר.
פסק הדין
אך פסק הדין של סולברג האיום (כך אומרים לי) אינו כל כך חשוב, הוא מילים וניירות וכסף קטן (לנפגעים). המעשה נעשה, הוא רק ביטל אולי את הפעולה הגופנית שהיתה משפיעה בשטח על היורה. ענישה, או פגיעה בכיס קטן יחסית (לערוץ 2). אינני רואה מדוע יש להפוך את זה לעיקר עתה. מדוע צריכה דיין להתפטר, ומדוע לא ישלמו בעלי הערוץ העשירים את הסכומון כחלק מ"בלאי סביר" במהלך תוכנית כה ארוכת שנים. מדוע לשתף פעולה עם הפיכת העיקר לתפל וההיפך.
גם פסק דין הפוך, שהיה מזכה את דיין ותוקע לר הוצאות של איזה עשרים שלושים גדולים, לא היה משנה דבר, למה שקרה בשטח, לתוצאות של הגוף, והגוויה, והעובדה שזה ממשיך. וממשיך. הסיפוק היה בתחום האגו אולי, לבעלת התוכנית, ותו לא.
לא, פסק הדין לא צמצם את חופש הביטוי, וזו פרשנות שאפשר לבחור לדחות אותה. הוא קבע, כמו הרבה פסקי דין שחלקם מוטעה וחלקם מוצדק, וחלקם פשרני, שהכיס הגדול ישלם סכום ממש לא משמעותי עבורו (בהשוואה לפסיקה אמריקאית נגד תאגידי תקשורת מקבילים) לאיזה חייל דרוזי, שצריך בטח משכנתא לדירה המשפחתית הצעירה, ויחסוך למדינה את הסכום. לא קרה כלום שמצדיק קינות ואבלות, להזכיר, המעשה כבר נעשה והקינות היו במקומן אז.
הדיון מראש היה לא נכון, לא דובר על תביעה של ההורים (בשם הילדה) נגד צהל, אלא בתביעות שם טוב מפה ומשם. שן תחת שן, פגעת בשמי אפגע בשמך, זה השורה התחתונה, וגם אם תתהפך, זה לא ישנה את העובדה שההרג כבר בוצע ולא היתה לו תגובה או התייחסות בין הנפגע לפוגע. כל זה, בהינתן שהירי לא היה מוצדק.
ילדים, נשים, דה הומניזציה
הסערה של הממסד כתוצאה מן הכתבה גם היא ניפוח יזום והסחה, כיון שבמקום לדון בשאלת זילות חיי האדם ל"מערכת הבטחון" (וקיבלנו תזכורת בפרשת יקיר בן מלך לאן זה מוליך ..), דנו בשאלה אם אילנה דיין היא עיתונאית טובה ויפה, או שאולי נמאסה כבר ויש מקום לטאלנט אחר (שבטח אורב בפינה, ואולי בצדק, אינני יודעת, לא צופה בערוץ 2).
לא ברור מדוע התקשורת גם עתה ממשיכה לשתף פעולה עם שלל ההסחות והניפוחים, כאילו המצדדים באילנה דיין מסכימים לשמש כ"בובת קש" או דחליל הסחה מן השאלות הגופניות המעיקות של ממש. שכן לו רצו, היו שותקים גם עכשיו, ואולי שולחים זר פרחים עם סרט שחור להורי הילדה.
הסוד שעליו מגינים במשפחה הצועקת, הוא המחולל את המהומה, וזו קלות ההוצאה להורג, ווידוא ההריגה, הניצול, האונס, ההתעללות, העושק האלים, בהתעלמות או במעשה, שקיימת בישראל, בכל שדרות הציבור.
אולי משורת הבלונים שעולה מן הפרשה הלא חדשה הזו, יבוא איזה חיבור חדש לאדמה ולדברים כפי שהם. כיון שכרגע, הצד שהולך ומשנה את המציאות הפיזית, דוחף, מחסל, בונה, כובש,כבר לא זקוק לטובות של מסיחי הדעת המסכימים לשתף פעולה בהפיכת המציאות לסימולקרה. לאות הוקרה, ניתנה ההחלטה נגד אילנה דיין, שליחותך הסתיימה, ועכשיו תעשי עם זה מה שאת רוצה.
אם דיין נאמנה לשליחותה, הרי פסק הדין הזה אינו משנה דבר, ועליה להמשיך במה שעשתה. אם יש סיבות אחרות, היא יכולה להשתמש בזה כתירוץ או סיבה, ולהחליף נתיב או תוכנית.
(*) 300 אלף שח הם כ 75 אלף דולר, שהם כחצי לילה של ברק בסוויטה בנסיעה שגרתית. או מקדמה ע"ח שכ"ט שגרתי אצל עורך דין צמרת בתל אביב, או מחיר של מכונית די טובה וחדשה ממוצעת (לשכונות מסויימות בצפון תל אביב ורעננה), או חדר בדירת שלושה חדרים בחולון, בשיכון. או שש שנות עבודה בשכר מינימום לטבריאני מצוי או חודש פנסיה לנחמן שי, או פי 2 מהפרס הכספי למי שימצא את ארבייט מאכט פריי, ועוד ועוד...
פורסם ב 20 בדצמבר 2009 19:33 במדור הגליל | 16 תגובות | אפשרויות
חנוכה, שידור חוזר של סרט סוג ב'; יש גם נס קטן
“Every burned book or house enlightens the world; every suppressed or expunged word reverberates through the earth from side to side”
Ralph Waldo Emerson quotes
חנוכריסמס בפתח, כמה הרהורים
חנוכה תמיד יזכיר לי את הטראומה של כתה ב', או א', שבה לוהקתי ביחד עם ילדים נוספים לרקוד לפני המליאה של ההורים והמוזמנים, את "באנו חושך לגרש". כל אחד קיבל איזה מין בולבוס על הראש, בתור לפיד מנייר צלופן, הולבשנו כמו ליצנים, והחלק היחיד שהיה נחמד זה הרקיעות, כשהגיע הלגרש, והאש.
הביטוי האומנותי הלם את רוח התקופה, זחיחות אלימות וצדקנות, אין ספק שבאנו (לכאן) לגרש, ובידנו הרבה תאורת לילה ואש, והמגורש, הרי הוא החושך ממש. ככלל, זו היתה תקופת השיא של הדליחות החינוכית, ובקיצור "התנ"ך זה גבבי שטויות, אבל כתוב בו שמותר לנו לגרש ולרשת רכוש של אחרים". למעשה עד היום מפרנסת העמדה הזו את האור והאש ותמרות העשן. אלא שהחושך מאן ללכת, הוא רק הלך ונהיה סמיך יותר.
במסורת, חנוכה הוא מין נקודת אור באלפי שנות היסטוריה רעות ומרות, שהפיקו יצירות מופת של קינה ונהי. לכן, חנוכה (ופורים, עם מסר דומה), הם חגים מכוננים בישראל, חרף חשיבותם הנמוכה יחסית בקאנון היהודי. אלה חגים מאוחרים והיסטוריים, בניגוד לחגים המכוננים כמו שלוש הרגלים וכיוצב. נקודת האור הזו, שבמבט הסטורי כלל לא בטוח שהיתה חישוב נכון (החורבן על ידי הורדוס היה נורא ואיום, ויתכן שהיה נחסך לולא היתה ריבונות ממלכת חשמונאי, התקופות של מאות השנים שקדמו לחשמונאים, היו אמנם שנות אי ריבונות, אך הצטיינו באוטונומיה משגשגת ואנרכיה פוריה ביישוב היהודי).
העניין שלא משיחים בו
בחו"ל (ולאחרונה גם בארץ, עם פרוץ הרוסים שהביאו לכאן את המאפיה ועץ חג המולד הציוני הראשון), נקשר תמיד חנוכה לקריסמס, עד כדי כך שעץ האשוח נקרא בחיבה "HANNUKA TREE".
הנה, עד שהגענו הלום, עם חלומות החשמונאים כנס בידינו לגרש ולהדליק אש, חוזר העניין המציק הזה של הזדים הבאים לכלות, ולהסתנן, ושינאת החינם בקרב היהודים, והאימפריה התורנית האורבת בפתח. איכשהו אי אפשר להמלט מהקרמה.
עכשיו הצורר התורן המאיים על הזהות אינו איזה קיסר עובד אלילים, אלא רוחו הזועמת של היהודי, ישו. שוב עולות שאלות ישנות, שוב אותו חרא משמים סוג ב'.
נזכרתי בזה גם בעקבות הפוסטהזה, העוסק ביהודיה משיחית שתעודת הכשרות של בית העסק שלה נשללה עקב הוראה הלכתית שאוסרת לתת תעודת כשרות לעסק של גוי או מומר. עניין היהודים המשיחיים, קבוצה קטנה ואזוטרית, מעמיד במבחן את הגדרות הזהות של המדינה החשמונאית השניה, ישראל. בג"צ הכריע את גורל הסוגיה כאשר קבע , ברוח "התנכ זה שטויות אבל הוא מבטיח לנו זכות הגזל", שיהודי כהלכה שמאמין בישו אינו זכאי להחשב בן הלאום היהודי לצורך חוק השבות, חוק אזרחי-חילוני-ממלכתי למהדרין. הנה כי כן, אם בארזים אלה נפלה השלהבת של הטפשות והרוע, מה יגידו אזובי הקיר מהרבנות ? להם לפחות יש מסורת להישען עליה, ואילו בג"צ המציא אחת חדשה, ורעה. עכשיו איך ייחלצו מהגזענות שחרתו על לוח האבן ? אין לדעת. מה שנקבע הוא שזכותם של יהודים בארצם הריבונית, להאמין במה שהם רוצים, צומצמה מאד, דוקא מאז הריבונות. נידמה ששוב חוזר הסיפור הישן, שמוכיח שריבונות היא לא בשביל יהודים. לעומת זה אנרכיה משגשגת, שבה אף יהודי אינו מקבל את פוטנציאל השררה והכפיה ברוח על יהודי אחר, היא הפתרון המועדף. יתכן שלכך כיוון שמואל הנביא כאשר הציע להימנע מאימוץ סממני הריבונות של "הגויים". רק עיון קצר ב"רשימות" מגלה את נטיית העריצות הטבועה בכל יהודי טוב כוונות כשיהיה, לכפות באלימות ובכוח, בעלבון ובאיומים, את השקפת עולמו על רעו. ואם לא שומע לו, יכה בו, יקרא למשטרה ולצבא, ולבסוף יפעיל עליו נוהל חניבעל, לטובת שם שמיים כמובן.
זה גם הזכיר לי את השותפות התמוהה בין נתניהו (והמתנחבלים) ובין הנוצרים הציונים האוונגליסטים, שכולם מבקשים "לרכז" את היהודים בציון, כדי להגשים את הבשורה האלוקית, איש איש לפי החזון או התעתוע שלו.
לנוכח שותפות זו, קשה כבר לדעת מי על תקן המתייוונים המביאים את אנטיוכוס להחריב את המקדש ?
אז מה כל כך משמח בחנוכה ?
בכל זאת, למרות האסון ההסטורי הממשמש ובא, וחנוכה משמש לו כאות אזעקה מחריש אוזניים, יש מה לשמוח בחנוכה. פירוש המילה הוא הקדשה מחדש של קדושה חרבה שחוללה, ושיתוף הפעולה של כוחות עליונים עם השאיפה הזו.
זה מזכיר לי סרט סוג ב שצפיתי בו אתמול, בדי.וי.די, הנקרא "הסמוראי האחרון", ומספר סיפור דומה לחנוכה של היפאנים. הסיפור מתחיל במחצית השניה של המאה התשע עשרה, כאשר ארצות הברית מתחילה את החדירה ליפאן, באמצעות סחר בנשק ואימון לוחמים (מוכר ?), ומסכסכת ומשסה פלג אחד במשנהו. אז עוד היו הדברים בטוב, אך ענני הירושימה מוכרים כבר לצופה בסרט, ומעניקים לו משמעות נוספת.
גיבור הסרט, הוא מין שמאלני הסובל משנאה עצמית (שנאה לעמו, האמריקאים) מאז שנלחם נגד האינדיאנים תחת גנרל קסטר הרשע. הוא נשלח לאמן יפאנים, ומסכים בלית ברירה (כלכלית). שם הוא נקלע לסכסוך פנימי בין גנרל מושחת אלף לבין ראש הסמוראים המייצג את הסדר הישן וההגון, שניהם נלחמים על הגמוניה, תחת קיסר חדל אישים שאינו מסוגל להכריע. הגיבור שלנו, נופל בשבי הסמוראי האציל, ומתאהב באורח חיים זה, שהולך וכלה ביפאן שמתקרבת למערב המודרני.
לאחר גילגולים שונים הוא נאלץ להכריע, מצטרף לסמוראי והורג בשמחה את המפקד האמריקאי שלו (שאותו שנא לאחר שראה אותו מבצע פשעי מלחמה נגד שבט אינדיאני חסר ישע). בכל מקרה, כך או אחרת, האמריקאים חודרים לממלכה, אם לא אז, הרי לאחר מכן, כך שחלומו הנבואי של הסמוראי על הנמר המגיע ליפאן (הנמר מסמל את גיבור הסרט, קפטיין אלגרן), הוא למעשה חלום לאומי במימדים כלליים יותר. הנמר הזה ייכנס כמעט מאה שנה לאחר מכן לעימות מכריע עם אורח החיים היפאני, ויכריע אותו בפצצת אטום.
זה הזכיר לי קצת את הפרימיטיבים שלנו, הנאחזים בקודים, כל כמה שיהיו פרימיטיבים ונאצלים בעיניהם, עטרה ליושנה ומה לא, הנתקלים בסיטואציה שבה הכוחות החודרים והחדשים מגיעים בתנועת מלקחיים מכל המחנות, והצדדים. אין פה "אותנטיים" מול "בוגדים", כולם ניגפים מפני הכוח החדש, אך בעיקר מפני שסכסוכים פנימיים אינם מוכרעים בצורה הגיונית, וכל אחד פונה לכוח החדש כדי לקבל עזרה נגד המפלגה הנגדית. הסמוראים ניגפים, ואחריהם גם "המצדדים בפתיחות ליבראלית ומודרניזציה" כמובן.
ובכל זאת, גם הסיום המר וההרואי של הסמוראי האחרון, הניגף מול תתי המקלע המודרנים שקוצרים את הלוחמים העזים החמושים בגבורה ובחרבות וסוסים, מגלה שיש תקווה. העקרונות עוברים הלאה, אמנם בצורה אחרת, ומשפיעים על העולם החדש שקם על אדני החורבן.
היום הרבה דיברו על "חורבן הבית" (הכוונה לאתר רשימות) ולמריבות, ואפשר לשאול מזה זיקה לחורבנות יותר מוחשיים. יש החושבים שצריך לעצור את הויכוחים ולטכס עצה כיצד לשמור על הבית, אך אני הבאתי ציטוט חתרני ויפהפה מאמרסון, האמריקאי כמובן, שמדבר בשבח שריפת הבית, והספר, אם הם באים כתוצאה מכך שאמיתות מסויימות הושתקו והוחנקו. אם אין ביטוי לרוח, הרי עדיף לשרוף אותה מאשר לתת לה להחנק ולבעבע בתוך האדמה עד שהיא מנערת עולם ומלואו, והאדה בוקעת ופוערת את פיה. שריפת הספר או הבית, משחררת החוצה את האור של האמת שהושתקה.
“It is a truism that almost any sect, cult, or religion will legislate its creeds into law if it acquires the political power to do so, and will follow it by suppressing opposition, subverting all education to seize early the minds of the young, and by killing, locking up, or driving underground all heretics.”
—Robert A. Heinlein
---
לכן, אולי בסופו של דבר כדאי לחשוב על מנגנוני מחיה קולקטיביים גמישים, כמו אוטונומיה למשל, בעלת מבנה אנרכי, שיש בה הרבה סדקים ונקודות חיכוך, שאינה מאפשרת הגמוניה היררכית טוטאליטארית, ומאפשרת לאמת, כל מיני אמיתות, לצאת החוצה בנחת, אולי תוך חיכוך, אך לא רצחני. האלטרנטיבה לעיתים קרובות היא היווצרות מבנה נוקשה, שבראשו מקדש מפואר, וכוהנים כוחניים וסתומים בלחץ, המחניקים כל חשיבה אחרת, עד שהאמת מרעידה את האדמה, או שמישהו בא לשרוף הכל, כדי לשחרר את הרוח מכלאה.
בכל מקרה, למי שמאמין לפחות, שום דבר אינו אובד ברוח. לא באמת.
ויש נס קטן לחנוכה, ברלוסקוני
ברלוסקוני סובל עכשיו קצת, החל מעזיבת רעייתו, ושורת נערות הליווי שצילמו את האורגיות שלו, והעיתונות הגרועה שהוא זוכה לה, והיום, נס חנוכה ממש, אגרוף בפרצוף, כמה סמלי.
פורסם ב 13 בדצמבר 2009 22:32 במדור הגליל | 24 תגובות | אפשרויות
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.
