כל האמת על הבגדים שמוכרים ברשת H&M

מי כאן הפרוביציאלי

לא ידעתי אם לצחוק או לשתוק כשראיתי השבוע את עינת ארליך מתראיינת לתוכנית בידור יומית בערוץ 10. כמו "סלבריטאים" אחרים (אין דבר כזה, סלבריטאים ישראלים, וגם לא יהיה לעולם, לתשומת לבם של אלירז שדה ומעריצותיו הפועות כשה תמים באמצע שדה רווי חוביזות), גם ארליך הוזמנה יומיים לפני פתיחת הסניף הישראלי הראשון של רשת H&M, בין המדרגות הנעות של קניון עזריאלי בתל אביב, כדי ליהנות מ"הנחת סלב", ובעיקר כדי שלא תצטרך להתחכך בין המוני בית ישראל, שמא תתקמט שמלתה המתבדרת ברוח.

את לא חושבת שזה קצת עצוב, שאלה הכתבת החייכנית - והבלונדינית! - שעוד רשת אופנה פותחת כאן חנות במקום שבו עמד לפני כן בית קולנוע? ארליך נזעקה כמובן לומר כמה זה באמת עצוב, ומה זה אומר עלינו כחברה, שמעדיפה אופנה על פני תרבות, ואכן חבל מאוד שכבר אין כמעט בתי קולנוע בתל אביב. ורק שאלה קטנה הדהדה באוויר, וריחפה אפילו עד למעמקי הפריזר במקרר, אבל לא הגיעה אל ארליך: מה זו הצדקנות הזאת? הרי את, בדיוק כמונו, הצופים בבית, פסיביים וקוטרים, שותפה לכך ולו באופן עקיף. אלה חוקי השוק החופשי. זה הכל עניין של היצע וביקוש. אם בתי הקולנוע בקניון עזריאלי היו רווחיים, סביר להניח שהם היו עדיין נותרים על תלם.

רגע לפני שאנחנו ממשיכים לבכות על הפרובינציאליות שלנו ועל הידרדרות החברה הישראלית, לנוכח התמונות הקשות של הקהל הרחב הצובא על דלתות הסניף של H&M, על הדוחק ליד המדפים ותאי המדידה, על התורים המשתרכים בדרך הקופות ועל ההתנפלות הכללית, ראוי שנשאל את עצמנו, אפילו בינינו לבינינו, אם זה לא היה תהליך טבעי ומתבקש? הרי כלי התקשורת בכלל, והעיתונים הכלכליים היומיים בפרט, הכינו אותנו במשך חודשים ושבועות לקראת המאורע המכונן, "חזו" את ההתלהבות חסרת התקדים ובעיקר סיפקו יחסי ציבור חינם לרשת השבדית המצליחה.

אבל למה אנחנו נבוכים כל כך, ומכים על חטא, כאשר תרבות הצריכה הזאת שוטפת אותנו, ולעומת זאת מביטים בעיניים מתפעלות לנוכח אמריקאים או בריטים שמחכים במשך כל הלילה, לפעמים בקור מקפיא, בתור לקראת מכירות סוף העונה וחג המולד? גם הם, בדיוק כמונו, התמסרו לחלוטין לכוחו המסמא של הכסף ולתחושה שאפשר לקנות באמצעותו הכל, בעיקר דברים שכמה ימים לאחר מכן, או כמה חודשים לכל היותר, מתברר כי אין בהם שום צורך. אבל עד אז כבר שוכחים בדרך כלל את הסיבה שלשמה הוחלט לקנות אותם.

כל מה שקדם

השיר "תן לי" של יגאל בשן, שהתחרה בקדם אירוויזיון ב-1981, היה אמור להיכנס לפוסט שפורסם כאן אתמול, אבל נשכח ברגע האחרון.

ומחודש

הגרסה של מקסוול לשיר This Woman's Work של קייט בוש (ותודה, שוב, לתוכנית "אמריקן איידול". לא, אין לי מניות שם, ואני לא מחליף, למרבה האכזבה, את סיימון קאוול בעונה הבאה).

רדיו סיטי מיוזיק הול (ואוטס)

לפני כשבוע מת טום (טי-בון) וולק, בסיסט שניגן עם הצמד "הול ואוטס". פרחי האייטיז מרכינים ראש לזכרו.

פורסם ב 12 במרץ 2010 18:06 במדור העולם גדול ופתוח | 16 תגובות | אפשרויות

זה היה עוד לילה בלתי נשכח

בקורות החיים המפוארות של הפופ הישראלי יש סעיף אחד לא ברור – תחרות קדם האירוויזיון. על הנייר היו לתחרות, שהחלה ב-1981, כוונות טובות. היא הציגה מבחר של זמרים לא בהכרח ידועים ששרו שירים שכתבו גם פזמונאים ומלחינים שעד אז הדלת אל המיינסטרים היתה חסומה בפניהם. גם הליך הבחירה – על ידי הקהל בבית, בנקודות שיפוט ברחבי הארץ – נחשב לדמוקרטי.

אבל משהו כנראה התפספס בדרך. עם השנים זה נהפך למופע של טראש, קיטש וטעם רע שנפגע גם בגלל העדר סינון קפדני יותר. היו אמנם רגעים מוסיקליים יפים, ונשמעו קולות חדשים ואפילו סגנונות זרים כמו דיסקו שהצליחו להתגנב פנימה. אלא שהתמונה בכללותה, כמעט כמו בכל תחרות כישרונות, אלבום אוסף או אנתולוגיה ספרותית סבלה מפערים גדולים בין המשתתפים. לצד אלה שהצטיינו ובאו מוכנים ומנוסים, היו כאלה שהבוסריות היתה בעוכריהם.

ובכל זאת, נדמה כי כל אדם שאוהב מוסיקה ישראלית צריך לחזור, ולו לכמה דקות, אל השירים שנכללו בתחרות קדם האירווזיון בשלושת העשורים שחלפו. גם משום שכדאי להכיר את ההיסטוריה של הפופ המקומי, שהתחרות הזאת היא חלק בלתי נפרד ממנו, וגם כדי לנסות להבין את ההתפתחות שלו, לטוב ולרע, במרוצת השנים.

ניסיתי למצוא את שירי קדם האירוויזיון האהובים והנשכחים ביותר. זו לא היתה משימה קלה. למרבה האכזבה, רבים מהם אינם קיימים ביוטיוב. הצטרפו אלי לעוד רגע בלתי נשכח. מי יודע, אולי אפילו תוכלו לבחור את השיר האהוב עליכם ביותר.

"סינדרלה" של "סקסטה" הגיע רק למקום השני בקדם אירוויזיון ב-1981, אבל "הלילה" של "הכל עובר חביבי" - לדעתי אחד משלושת השירים הגדולים ביותר שייצגו את ישראל באירוויזיון - ניצח אותו.

אבי טולדנו - כנראה אחד הזמרים הישראלים הכי פחות מוערכים - הגיע באותו קדם למקום השלישי. הוא פיצה את עצמו ב-1982 עם "הורה" וב-1983 עם "חי" של עפרה חזה שהוא הלחין.

עירית בולקא הגיעה למקום השמיני עם "מונה ליזה". יכול להיות שבגלל ההפסד היא החליטה לחזור בתשובה?

ירדנה ארזי הסתפקה ב-1982 במקום השני עם השיר הזה. כעבור שנה היא שוב דורגה שנייה, הפעם לאחר שהשיר "שירו שיר אמן" הפסיד ל... "חי" של עפרה חזה

מי שלא ידע אהבה בחייו
מי שלא ידע אהבה
מי שלא טעם גאווה מימיו
מי שלא טעם גאווה

השיר "עוד נגיע" של ירדנה ארזי הגיע בקדם האירוויזיון ב-1985 למקום השלישי. הוא הפסיד ל"עולה עולה" של יזהר כהן, שהיה אכן טוב ממנו, אבל איך "כמו צועני" הקדים אותו?

קורין אלאל ניסתה אז את מזלה עם השיר "בכל יום" שכתבה ריקי גל והשתרך במקום ה-12. במקום האחרון באותה תחרות התחבא "שוב אני לבד" של שמשון לוי ומוני ארנון, שיר שבהחלט ראוי להזדמנות חוזרת.

"מקום קרוב לים", למלים של רחל שפירא ולחן של יאיר קלינגר, התחרה ב-1987 בקדם אירוויזיון פרטי של ירדנה ארזי. ארבעה שירים שלה ניסו אז לשבות את לב הקהל, "בן אדם" הצליח במשימה. אבל דווקא השיר הקטן הזה, "מקום קרוב לים", היה הטוב ביותר למרות השמלה הצהובה המסנוורת.

אבי דור שר א-קאפלה ב"מביט מהצד" שהתחרה ב-1989 והגיע למקום השביעי והמכובד.

"זה רק ספורט" של דפנה דקל זכה בקדם אירוויזיון ב-1992. למרות זאת, "זודיאק" של ירון חדד נהפך לאחד הפופולריים ביותר ממנו.

דורית ראובני שרה את "בית בקצה הקשת" ב-1993. צעד קדימה, צעד אחורה, סקובידו. וקצת סלסה באמצע.

ב-1995, שלוש שנים לפני שזכתה באירוויזיון עם "דיווה", הופיעה דנה אינטרנשיונל עם "לילה טוב אירופה". מוסיקת הדאנס של עופר ניסים נחשבה כנראה נועזת מדי בשביל הקהל הרחב, כי השיר הגיע רק למקום השני.

פורסם ב 11 במרץ 2010 15:04 במדור העולם גדול ופתוח | 13 תגובות | אפשרויות

יש לי רק שאלה אחת אל הראל סקעת

מה זה אמור להביע?

הייתי השבוע בערב מחווה לפזמונאית רחל שפירא. שמעתי שם - ולא בפעם הראשונה - ביצועים מצוינים של זמרות וזמרים צעירים כמו סיון טלמור, כפיר אפשטיין ולירון לב. ניכר בהם שהם הבינו את השירים, התחברו אליהם, הרגישו אותם והצליחו להעביר זאת לקהל.

אבל כמה פזמונאים עכשוויים ברמה של רחל שפירא יש בישראל? וכמה מלחינים עכשוויים ברמה של נורית הירש או יאיר רוזנבלום אפשר למצוא כאן? וגם אם הם קיימים, וסביר להניח שהם מסתתרים במקום כלשהו, איזה זמר או זמרת יבחרו שירים שלהם? הרי בגלגלצ לא ירצו להשמיע אותם.

*

שמעתי השבוע את ארבעת השירים של הראל סקעת שאחד מהם ייבחר ביום שני, 15 במארס, לייצג את ישראל באירוויזיון. הקשבתי להם שוב ושוב, בלי דעה קדומה, ולא הרגשתי דבר. אפילו לא דגדוג בכף הרגל, או ליטוף בעורף. אלה בלדות כבדות, עייפות, שחוקות ואין בהן משב רוח רענן. נכון שתחרות האירוויזיון לא היתה מעולם פאר היצירה המוסיקלית, אבל השתתפו בה שירים רבים, גם ישראליים כמובן, שהיו עשויים היטב, עם קריצה, קצב וניצוצות.

למרבה הצער, אי אפשר לומר זאת על השירים ששר סקעת. הבלדות שלו מתאפיינות בחוסר רגש. הן סינתטיות ועובדות על אותה נוסחה שחוזרת יותר מדי פעמים בשירים שכותבים בשנים האחרונות יוצרים צעירים בישראל - זו תמיד אותה מלודיה מלודרמטית שאמורה להוביל לשיא מסוים ואז לחזור בחזרה אל נקודת ההתחלה, אבל הדרך לפסגה לא באמת רצופה במכשולים ועד שמגיעים אליה כבר אובד כל החשק. יכול להיות שזה בהשפעת שירי להקות הבנים שהיו פופולריות בשנות ה-90 ונמוגו ברגע שהחלו תוכניות הכישרונות הטלוויזיוניות. אבל אותם שירים, גם אם היו לפעמים מלוטשים מדי, נהנו ממגע הקסם שהתלווה למעמד.

הראל סקעת היה אחת התגליות היחידות המרתקות באמת בתוכנית "כוכב נולד". כשהוא ביצע שירים כמו "בתוך", "בדידות" ו"הנני כאן" היה אפשר להבין כי הוא שולח הצהרת כוונות ברורה לעתיד - לא זו בלבד שהוא בוחר, בתעוזה רבה וראויה להערכה, לחדש שירים שהם לא בהכרח קלים או קליטים ומצליח להציב אלטרנטיבה ראויה לגרסאות המקוריות שלהם, הוא גם רומז שהוא בדרך הנכונה להיות זמר-מבצע בעל גוון וצבע משלו, עם נוכחות, חיוניות ואפילו תשוקה.

אבל שני התקליטים שהוציא, "הראל סקעת" (2006) ו"דמויות" (2009), הוכיחו כי לא היה צריך לתלות בו תקוות גדולות. הוא עדיין רחוק מלהיות מתחרה ראוי לזמרים כמו יזהר כהן או יהורם גאון. למרות הניסיון שצבר בבית הספר בית צבי, בפסטיגלים ובמחזות זמר ("מי שחלם"), ולמרות ההופעות הרבות על הבמות עם שירי תקליטיו, משהו בו נותר עמום, כבוי, תקוע. זה עדיין לא זה.

אלה לא בהכרח השירים האיומים שכתבו לתקליטיו קרן פלס ואחרים, הלכודים בתוך ספינה המפליגה במים רדודים של קלישאות ולחנים בנאליים. יותר מכל מתחזקת התחושה שהוא לא מצליח, למרות המאמץ הרב שהוא משקיע, לחבר את הקול הנפלא שהתברך בו לחומר המוסיקלי שמוגש לו. נדמה כי מפרידה בינו לביניהם חומת זכוכית עבה שלא ניתנת לניתוץ. זמר גדול באמת יכול להזניק למעלה גם את השירים הגרועים ביותר.

מהמערה הזאת שהוא שרוי בה, באפילה מעיקה של סודות, יש רק דרך אחת לפרוץ החוצה. הראל סקעת צריך להחליט, לפני שיהיה מאוחר מדי, אם הוא רוצה להשפיע על מוסיקת הפופ הישראלית - שתמיד היתה בעמדת נחיתות כאן - או להיות מושפע ממנה, ללכת אחרי עדר של כבשים שבעצמן תועות ללא רועה. הוא מוכרח להעז, הוא חייב להפתיע, הוא נדרש - ולו בשביל עצמו - ללכת בעקבות האמת הפנימית ולשבור את כל הקירות שניצבים בדרכו.

אני לא מכיר את הראל סקעת, ואין לי שום כוונה לפגוע בו. הדברים האלה, שהוא כנראה לא יקרא לעולם, נכתבים בהערכה רבה.

*
עם או בלי קשר לכך, בקרוב מאוד יהיה כאן ספיישל שירי קדם אירוויזיון. זו גם ההזדמנות להמליץ על המופע המצוין "דוז פואה" שמועלה בצוותא בתל אביב וכל כולו מחווה לשירי האירוויזיון שייצגו את ישראל. טלי כוכבי המליצה לי על הערב המשעשע, והוא היה אפילו מרגש יותר מכפי שדימיינתי. מי היה מאמין שאני אדע בעל פה את כל מלות השירים?

*

המראות ונחיתות

מי שלא רואה השנה את העונה התשיעית של "אמריקן איידול" לא יודע מה הוא מפסיד. יש שם מקבץ של זמרות שכל אחת מהן טובה יותר מהאחרת, וכמעט לכל אחד מהן יש סגנון ואופי משלה. קריסטל באוורסוקס ולילי סקוט הצטיינו גם אתמול, כרגיל, אבל בשעה טובה הגיע גם תורה של דידי בן עמי לפרוע את השטרות. אחרי ציפיות רבות, שהחלו כבר בשלבים המוקדמים של העונה, היא הבהיקה, ממש זהרה, בביצוע לRhiannon של "פליטווד מק". סטיבי ניקס צריכה להיות מאושרת מההופעה הזאת. גם שיבון מגנוס, כנראה המתמודדת הכי מתוקה, היתה מצוינת, כשביצעה - בגרסה לא צפויה, כמה צפוי מצדה - את House of the Rising Sun של ה"אנימלז".

פייג' מיילס, לעומתה, היא זמרת בעלת קול מרשים, עמוק ומבטיח, אבל בהפקה כנראה לא רוצים לקדם אותה ולכן היא המשיכה לאכזב, בבחירת שירים ובהגשה שלהם. היא חסרת ביטחון ונדמה שהיא מרימה ידיים מראש, עוד לפני תחילת השיר. גם המחסור בכריזמה עומד לה לרועץ. האם היא, קייטלין אפרלי (מיומנת, אבל לא עקבית), לייסי בראון (מפוספסת, לא יודעת איזה סוג של זמרת היא רוצה להיות) וקייטי סטיבנס (היא אמנם רק בת 17, אבל הקול שלה הוא אחד המעניינים ביותר השנה, גם אצלה חוסר הביטחון הוא גורם מכריע) יועמדו להדחה?

כאן אפשר לראות את השירים שהתחרו אתמול בערב הבנות

פורסם ב 10 במרץ 2010 11:55 במדור העולם גדול ופתוח | 12 תגובות | אפשרויות

מה ציפי לבני אומרת על זה

ביום שישי בערב, בדרך להופעה של אליסון מויה בפסטיבל "אשה" בחולון, חלפו בראש התהיות הבאות: מה יקרה אם היא תאכזב? מה יהיה אם זה ימחק את כל הזיכרונות הטובים מגיל הנעורים? והאם לא כדאי לראות זמרים כאלה בזמן אמת, כשהם בשיא תהילתם?

בתוך האולם התחושה החלה להשתנות. בשורה מלפנים ישבה ראש האופוזיציה בין הבעל למאבטח. בשורה מאחור ישבה התרווחה לה מגישה לשעבר בתוכנית הטלוויזיה "להיט בראש". ואז, אחרי שהאור כבה ונדלק, ואליסון מויה עלתה לבמה היה ברור שרק טוב יכול לצאת מכאן.

זו הביקורת שכתבתי והתפרסמה היום במוסף "גלריה" של "הארץ":

ביקור הגברת האפלה

כשהיתה בת 16 אליסון מויה התאהבה בנער שלא התייחס אליה. הוא הסתובב עם תקליט של אלביס קוסטלו והיא אמרה לעצמה, אם אני לא יכולה להשיג אותו, לפחות אפתח בקריירה של זמרת, כדי להוכיח לו מה הוא הפסיד.

וזה הצליח. כמעט שלושה עשורים אחרי שהקול שלה עורר השתאות באולפן ההקלטות, היא הגיעה גם להופעה בארץ הקודש. כבר בתחילת הערב היא הבטיחה הופעה אקלקטית, והיא עמדה במלתה. מי שהחלה את דרכה המוסיקלית כנסיכת אופל בעלת מבט חמור סבר ונוכחות נזירית ומבוישת בצמד "יאזו" לצד וינס קלארק, נראית כעת, רגע לפני גיל 50, משוחררת, חסרת מעצורים, אבל לא חסרת תקנה. היא יודעת בדיוק את מקומה על הבמה, ולא מוותרת על הלבוש השחור, סימן ההיכר של כמעט כל מי ששר בסביבתה בימי ה"דארק אייטיז". היא פשוט נפתחה יותר, השילה מעצמה את שלשלאות היגון, ועתה, חופשייה יותר מתמיד, היא מרשה לעצמה להתנוענע בקלילות מעוררת קנאה, קורנת גם כאשר התאורה לא תמיד עושה את עבודתה נאמנה.

הקול שלה, אחד הבולטים והייחודיים בפופ הבריטי של שנות ה-80, לא החליד. להיפך - במובן מסוים, בדרך פלא, הוא אפילו נהיה צלול וטהור יותר מכפי שהיה. והיא עדיין יכולה להרעיד באמצעותו גם את הגג היציב ביותר. זה קרה כשהיא שרה את "Only You" מתוך אלבום הבכורה של "יאזו", "Upstairs at Eric's", שנחשב לנצחי כבר ברגע שיצא לרדיו ב-1982; את "This House" מתוך "Hoodoo", תקליט הסולו השלישי שלה; את "Fire", המושפע לדבריה מהטרילוגיה "חומריו האפלים" של פיליפ פולמן, שנכלל באלבום הסולו השביעי והאחרון שלה עד כה "The Turn" - ובעצם כמעט בכל שיר אחר.

מויה, מלאת הומור, התנצלה לאורך המופע פעמים אחדות בחוסר ביטחון מפתיע, מה שהוכיח כי גם נסיכות הן אנושיות בסופו של דבר. כך היה כאשר החליפה בקולה את החצוצרה - בניגוד, לדבריה, להמלצתה של המנהלת האישית. וכך היה גם בהדרן, כשהתעקשה לשיר בצרפתית את "Ne me quitte pas" של ז'אק ברל אף על פי שאינה שולטת בשפה, כפי שהתלוצצה בממזריות. אבל למרות יראת הקודש המובנת שלה לנוכח שירים שנהפכו לאבני דרך תרבותיות, הגרסאות המחודשות והוותיקות יחסית שלה מכבדות את המקור. כך, למשל, בקלאסיקות כמו "That Ole Devil Called Love", ששרו הרבה לפניה אלה פיצג'רלד ובילי הולידיי, או "Windmills Of Your Mind", שביצע במקור נואל הריסון בפסקול "השוד המושלם" וזכה בפרס האוסקר לשיר הטוב ביותר ב-1969. גם אם הגרסאות של מויה לא עולות על המקור, משום שזו משימה בלתי אפשרית, הן מזכירות למי שהעז לשכוח שניצבת מולו זמרת גדולה.

אם זאת אהבה

השיר הזה,Winter Kills , של "יאזו", לא היה בהופעה. אולי בסיבוב הבא

פורסם ב 9 במרץ 2010 09:59 במדור העולם גדול ופתוח | 14 תגובות | אפשרויות

היא נשמעת כמעט כמו אבא שלה

ב-1975, עשר שנים אחרי מותו של אביה, נט קינג קול, יצא האלבום הראשון של נטלי קול. אף על פי שכבר לא היה בחיים, ואולי דווקא בגלל זה, היה לה ברור שהיא תמיד תעמוד בצלו, ולאן שהיא לא תפנה יעשו השוואות בינה לבינו. אבל זה מלכתחילה לא היה הוגן – כי נט קינג קול הוא אחד הזמרים הגדולים של המאה שעברה, אדם שהקול שלו, הצלול כמים זכים, נשמע רענן עד היום. כל ביצוע שלו לשיר, ולא משנה איזה, מותיר את המבצעים האחרים באור חיוור ועמום כאילו ידעו מראש שהניצחון בכיס שלו.

לבד

וביחד (טוב, לא בדיוק, הקול שלה צורף להקלטה שלו)

הביצוע של נט קינג קול לשיר Fly me to the moon

ננסי סינטרה יצאה לקריירה מוסיקלית בידיעה ברורה שהמגפיים האלה נועדו להליכה. היו לה כמה שירים מצליחים וקול ייחודי של זמרת פופ שהיתה יכולה באותה מידה לשיר קאנטרי. הקול הזה, לא חזק מדי ולא חלש מדי, עמד בפני עצמו ותאם את רוח התקופה, אבל גם במקרה שלה שם המשפחה רדף אחריה, ולא תמיד לטובה. אחרי הכל, איך אפשר לשרוד למשך שנים תחת אורות הזרקורים כשהאבא שלך הוא לא אחר מאשר פרנק סינטרה.

לבד

וביחד

הביצוע של פרנק סינטרה לשיר It Was a Very Good Year

הבת הבכורה של ג'וני קאש הוציאה בסתיו האחרון את אלבום האולפן ה-12. היא אמנם מפורסמת פחות מאביה המנוח, שבימים אלה יצא עוד תקליט של גרסאות מחודשות שלו, אבל עם השנים היא צברה לעצמה קהל נאמן שהולך אחריה לכל מקום. אף על פי שאביה הגיע, בערוב ימיו, אל מחוזות הרוק והפופ, היא נותרה בטריטוריה המוכרת לה, הקאנטרי, שבה גם הוא החל את דרכו.

לבד

וביחד

הביצוע של ג'וני קאש לשיר Ring of fire

מרתה ויינרייט היא לא רק האחות של רופוס. אביה, לודון ויינרייט, הוא זמר פולק שהקריירה המוסיקלית שלו נפרשת על פני יותר מארבעה עשורים (וגם אמה, קייט מקגריל, שמתה לפני חודשיים, היתה זמרת - משפחה יצירתית במיוחד). היא עצמה פנתה לכיוונים קצת שונים, אף על פי שאפשר לחוש כי הפולק עדיין זורם בעורקיה גם כאשר היא שרה רוק.

לבד

וביחד

לודון ויינרייט (השלישי, יש לדייק) שר את Drinking Song

אביה קרא לעצמו סטינג אחרי שמאס בשם גורדון סאמנר שליווה אותו בעת היותו מורה בבית ספר. היא נולדה עם השם אליוט פולין, אבל השאירה אותו מאחור לטובת קוקו. אלבום הבכורה של להקתה, I Blame Coco, עוד לא יצא. זה לא משנה - יחסי הציבור כבר עובדים מזמן במרץ. האם הייחוס המשפחתי הוא לטובתה או לרעתה?

לא בדיוק לבד, אלא עם להקה. אבל בכל זאת

סטינג, לבד, שר את Moon over Bourbon street

מדינת משטרה - סטינג שר עם להקת "פוליס" את Invisible Sun

פורסם ב 8 במרץ 2010 10:58 במדור העולם גדול ופתוח | 1 תגובות | אפשרויות

מי תהיה מלכת היופי של ישראל

Sometimes it's hard to be a woman
Giving all your love to just one man
You'll have bad times
And he'll have good times
Doin things that you don't understand
But if you love him
You'll forgive him
Even though he's hard to understand
And if you love him
Oh, be proud of him
Cause after all he's just a man

Stand by your man
Give him two arms to cling to
And something warm to come to
when nights are cold and lonely

Stand by your man
And show the world you love him
Keep giving all the love you can
Stand by your man

Stand by your man
And show the world you love him
Keep giving all the love you can
Stand by your man

יש הרבה מאוד שירים שוביניסטיים. Stand by Your Man הוא כנראה האחד המפורסמים שבהם. זמרת הקאנטרי תמי וינט, שכתבה אותו ב-1968 עם המפיק ביל שריל, ספגה בעקבותיו השמצות רבות. לא משום שהוא נכתב בתוך רבע שעה באולפני חברת התקליטים Epic, אלא בגלל הרוח התבוסתנית שבו. דווקא בשנים שבה התנועה הפמיניסטית הלכה וצברה תאוצה בארצות הברית, בחרה וינט, שנולדה במיסיסיפי, לקרוא לנשים לעמוד לצד הגבר שלהן "ולהראות לעולם שאת אוהבת אותו".

בימים אלה יצאה בארצות הברית Tragic Country Queen, ביוגרפיה חדשה על וינט, שהיתה אחת מזמרות הקאנטרי הפופולריות ביותר ומתה ב-1998. במפתיע, היא עצמה לא דבקה במוטו של שירה הידוע ביותר והיתה נשואה חמש פעמים.

"יש רומנטיזציה בנוגע לתמי וינט", אמר ג'ימי מקדונו, מחבר הביוגרפיה החדשה, ל"וול סטריט ג'ורנל". "רוב הבלדות שלה שלה עצובים ואטיים וכשמקשיבים להן העור מצטמרר. היא היתה אדם נחוש מאוד ויוצאת דופן במוסיקת הקאנטרי".

יכול להיות, אבל ג'ונתן יארדלי, המבקר הנחשב של "ואשינגטון פוסט", סבל מאוד בעת קריאת הספר. "במשך קרוב ל-50 שנים שבהן אני כותב ביקורות ספרים קראתי הרבה ספרים גרועים", כתב, "אבל זה אחד האיומים ביותר". הוא אפילו הוסיף הערה בתום הביקורת שבה ציין כי "קראתי את הספר הריקני והעמוס קלישאות בזמן טיסה ארוכה והיו רגעים שרציתי שהמטוס יתרסק רק כדי שייגמר הסבל הזה".

*

אל תקרא לי מותק

פטי דיוק הוכיחה שאפשר גם אחרת

לסלי גור מבקשת: אל תגיד לי מה לעשות

היא הבינה שאין לה ברירה מלבד חוכמת הפרחים הקטנים

מוטב שתחשוב לפני שאתה חושב...

היא היתה חזקה מהרוח

פורסם ב 7 במרץ 2010 14:20 במדור העולם גדול ופתוח | 2 תגובות | אפשרויות

נקמת הלוזרים

מה המשותף ל

הבמאי אלפרד היצ'קוק
השחקנית גלן קלוז
השחקן אלברט פיני
השחקן ריצ'רד ברטון
השחקן פיטר אוטול
הסרט "הצבע ארגמן"
הסרט "נקודת מפנה"
המלחין אלכס נורת

התשובה

הם היו מועמדים לאוסקר אבל מעולם לא זכו

היצ'קוק היה מועמד חמש פעמים, וכך גם קלוז ופיני. ברטון היה מועמד לשבעה, אוטול עבר אותו והגיע לשמונה, "הצבע ארגמן" ו"נקודת מפנה" היו מועמדים ל-11 פרסים כל אחד ונורת היה מועמד ל-15 פרסים (כך על פי האתר IMDB ולא 14 כפי שנכתב באתר ויקיפדיה). הוא אמנם קיבל בסופו של דבר אוסקר על מפעל חיים, אבל ספק אם זה ניחם אותו.

מגיעה לו מחווה קטנה

(יש סרטים שהפסקול שהלחין אינם ניתנים להשגה ביוטיוב)

מתוך הפסקול של "חשמלית ושמה תשוקה" - רכבת שדים של רומנטיקה

מתוך הפסקול של "השושנה המקועקעת" - מה קורה בין ברט לנקסטר לאנה מניאני

מתוך הפסקול של "ספרטקוס" - כמיטב הפסקולים של שנות ה-50 וברוח האפוסים הקולנועיים, מוסיקה קלאסית דרמטית שמתארת את רוח הקרב

מתוך הפסקול של "קליאופטרה" - איזה סיפור אהבה היה מסובך יותר, זה של אנטוניוס וקליאופטרה, או זה של אליזבט טיילור וריצ'רד ברטון?

מתוך הפסקול של "בשליחות גורלית" - יש כאן כמה מוטיבים משירים עממיים רוסיים

***

הגיע הזמן

לכמה סרטים מוסיקליים

Papa Can you Hear Me? של ברברה סטרייסנד מתוך "ינטל" על פי יצחק בשביס זינגר. כל דבר שהמלחין מישל לגראן נוגע בו הוא סוג של קסם

Tradition מתוך "כנר על הגג, על פי שלום עליכם. שווה בדיקה: למה כל הסופרים היהודיים הגדולים באמת לא עלו לארץ ישראל. אולי הם ניחשו מה תהיה רמת הספרות במדינת ישראל כאשר זו תקום?

Substitutiary Locomotion מתוך "המיטה המעופפת". כדאי לברר אם יש מיטה כזאת בחנות של איקאה

Who Will Buy מתוך "אוליבר טוויסט". חוקרת בריטית פירסמה באחרונה מחקר שבו היא טוענת כי לדמויות בספרי צ'רלס דיקנס - למשל פיפ ב"תקוות גדולות" - יש נטיות הומוסקסואליות חבויות. האם היא צודקת?

Tomorrow מתוך "אנני". סרט בבימויו של ג'ון יוסטון ובכיכובו של אלברט פיני לא יכול לאכזב. ואיזו חמודה איילין קווין בתפקיד הילדה המג'ונג'נת ההורסת

פורסם ב 5 במרץ 2010 14:28 במדור העולם גדול ופתוח | 4 תגובות | אפשרויות

למה לא היה כדאי לראות את גמר "האח הגדול"

כי יש דברים מעניינים יותר

למשל...

"השעה היתה 5:30 בבוקר ואני ישנתי", סיפר ריאן בינגהאם לעיתון "יו-אס-אי טודיי" על הרגע שבו הסוכן שלו התקשר להודיע לו שהשיר The Weary Kind שכתב ( עם טי-בון ברנט) ושר בסרט Crazy Heart מועמד לאוסקר. "אשתי לא הפסיקה לצחוק במשך שלוש שעות".

אבל בינגהאם, שיהיה בן 29 בסוף החודש, לא היה צריך להיות מופתע. שבועות ספורים לפני שסוכנו התקשר לבשר לו את הבשורה המשמחת הוא כבר קיבל לידיו פסלון נכסף אחר – השיר זכה בפרס גלובוס הזהב.

זמר הפולק-רוק, שמשתתף עם להקתו בסרט העצמאי, מכיר מקרוב את סיפורו של באד בלייק שאת דמותו מגלם ג'ף ברידג'ס. גם הוריו, כמו גיבור הסרט, התמכרו לסמים ולטיפה המרה. בלית ברירה, הוא עזב את הבית בצעירותו והחל להתחרות בתחרויות רודיאו, רוכב לפרנסתו על שוורים בניו מקסיקו ובטקסס.

אחר כך הוא התחיל לשיר. הקול שלו נשמע מבוגר ואחר, שייך לערבות הבוכיות של ארצות הברית, בין המדבריות להרים. כאן הוא נשמע מעט חורק, כאילו נשכחה בגרונו מטלית, מעין שילוב בלתי אפשרי של טום וייטס, ברוס ספרינגסטין ובוב דילן.

ויש עוד משהו קטן – שמו הוא בדיוק כשם הדמות שמגלם ג'ורג' קלוני בסרט "תלוי באוויר". זה בוודאי לא מקרי. קלוני היה מועמד לאוסקר על תפקידו, אבל הזוכה הגדול הוא ג'ף ברידג'ס.

טי בון ברנט, שהיה שותף לכתיבת השיר שזכה לבסוף באוסקר, היה המפיק המוסיקלי של פסקול "אחי, איפה אתה?" שביימו איתן וג'ואל כהן. זהו אחד הפסקולים הנמכרים ביותר בעשורים האחרונים – הוא נמכר בארצות הברית ביותר מ-7 מיליון עותקים - ופסקול הקאנטרי הנמכר ביותר אי פעם.

צ'רלס מיטשל וג'ימי דייוויס כתבו את השיר הזה שהוקלט לראשונה ב-1939. כאן מבצע אותו נורמן בלייק

ג'וני קאש ובובי דילן ביצעו גם הם גרסה לשיר

בריאן וילסון ריחף בין העננים

דוריס דיי קישטה את השיר בצבעים שמחים ומתוקים

ריי צ'ארלס החזיר לשיר את נשמתו

פורסם ב 4 במרץ 2010 14:11 במדור העולם גדול ופתוח | 4 תגובות | אפשרויות

אין גבול לכל תעלול

אמרו עליו שהוא מיזנטרופ, אנטישמי, שונא ילדים ו...

... אז אמרו

רואלד דאל היה סופר שמילא באופן מעורר השתאות את המשימה הקשה ביותר שאפשר להעלות על הדעת בעולם הספרות – לכתוב ספרי ילדים שנועדו בעצם למבוגרים בלי לזלזל בהם או להתנשא עליהם. אבל הוא גם לא בהכרח ניסה לדבר אל הקוראים בגובה העיניים. השנינות, ההומור האפל, הסרקזם הדק-עבה, בצירוף איוריו הקורנים של קוונטין בלייק – שעומדים בפני עצמם – היו כמו יד שמזמינה אותך לבוא אחריה אל מעבה היער. מה יתרחש שם באמת? לעולם אין לדעת. והרי זה כל הכיף בקריאת ספר.

ויש עוד משהו שהוא היה יכול להיות גאה בו, לו היה בחיים – ספריו עדיין ממשיכים לקרוץ גם לבמאים הוליוודיים. אחרי "ג'יימס והאפרסק הענקי", "מתילדה", "צ'רלי וממלכת השוקולד" ועוד רבים אחרים, בעתיד יגיעו אל המסך הגדול גם עיבודים קולנועיים של "המכשפות" ו"הטוויטים".

וס אנדרסון ביים את "מר שועל המהולל", שיצא לפני כמה חודשים ומבוסס גם הוא על ספר של דאל. בילדותו, אמר ל"ואניטי פייר", היתה לספר השפעה עצומה עליו. נדרשו לו כמה שנים עד שהצליח לקנות את הזכויות עליו מידי יורשי העיזבון של דאל.

הסרט, שנעשה בטכניקת סטופ-מושן (אנימציה שבה הדמויות נראות כחלק נפרד, בהגדרה חופשית), היה כישלון מסחרי חרוץ בארצות הברית ולא החזיר את ההשקעה. נראה כי בעקבות זאת המפיצים בישראל החליטו לא להפיץ אותו על המסך הגדול. טעות גדולה. זוהי אלגוריה מרהיבה ומחכימה על המאבק המתמיד בין בעלי החיים לבני אדם, ושלא במפתיע, הצופים מזדהים בה עם צד אחד.

אנדרסון, שובב שכמותו, דחס פנימה, באופן גלוי ומובלע, גם קריצות על ז'אנרים קולנועיים אמריקאיים מובהקים כמו מערבונים וסרטי ספורט. ג'ורג' קלוני, המגלם את Fantastic Mr. Fox , שוב בחר לעצמו, ונראה כי לא במקרה, תפקיד שמתייחס אל דמותו שלו במציאות שכבר מזמן התערבבה עם דמותו הקולנועית עד שכמעט קשה להבדיל ביניהן.

את השיר הזה, מתוך הסרט, כתב ג'רוויס קוקר.

אלכסנדר דספלה, מלחין הפסקול, מועמד לאוסקר. מוגשת כאן רשימה מזערית של כמה קטעים מפסקולים שלא זכו בפרס של האקדמיה האמריקאית לקולנוע

אניו מוריקונה, אחד הגדולים שבמלחיני הפסקולים לדורותיהם, היה מועמד חמש פעמים ולא זכה. הוא הסתפק באוסקר כבוד על פועלו. זה קטע מתוך הסרט "ימים ברקיע". הפסקול היה מועמד, אבל הפסיד לפסקול "אקספרס של חצות" שהלחין ג'ורג'ו מורודר

דימיטרי טיומקין הלחין את פסקול "אלאמו" שהיה מועמד, אבל בפרס זכה פסקול "אקסודוס" שכתב ארנסט גולד

אבל טיומקין זכה, כמה שנים קודם לכן, בפרס על פסקול הסרט "בצהרי היום". הסרט גם קיבל את פרס השיר הטוב ביותר, שכתב טיומקין עם נד ואשינגטון ושר טקס ריטר

פסקול "פסיכו", שהלחין ברנרד הרמן, אפילו לא היה מועמד. האם זה משום שהוא מושלם?

המראות ונחיתות

("אמריקן איידול 9")

זה היה דרמטי. רגע לפני השידור אתמול הודיעה רשת פוקס כי "ערב הבנות" נדחה ביום, "בגלל בעיה רפואית של קריסטל באוורסוקס" ובמקומו התקיים "ערב הבנים".

אז איך היה?

קודם כל, שיהיה ברור, קייטי סטיבנס יכולה בהחלט להגיע לגמר, כי היא בת 17, החיוך שלה מתוק ויש בה שילוב בלתי ניתן לעצירה של הנערה בבית ממול עם מיילי סיירוס - וזה מה שאנשי הפרברים בארצות הברית אוהבים.

קייסי ג'יימס עשוי גם הוא להגיע אל שלושת המתמודדים הסופיים. כי המראה שלו, לא מלוקק מדי ולא מחוספס מדי, מפיל נערות רבות וגם את אמותיהן. אפילו האבות ישמחו לארח אותו לארוחת ערב. הוא לא זמר מוצלח, אבל גם לא רע במיוחד, והסגנון שלו - קאנטרי רוק רך - הוא כנראה האהוב ביותר באמריקה.

ככלל, יש בעיה השנה עם רוב המתמודדים ממין זכר. הם לא מרשימים מבחינה ווקאלית, הנוכחות שלהם לא משכנעת, שלא לדבר על הצד החלש שלהם - בחירת השירים. נדמה כי איש מהם לא ממש מצליח לחבר בין השיר שבחר לבין האישיות שלו. זה צורם לאוזן, בלי קשר לזיופים הקלים.

אבל למרות הכל בהחלט ניכר שיפור משמעותי לעומת "ערב הבנים" של השבוע שעבר. לי דווייז, בקול צרוד ובמראה של חוואי דרומי בלי כובע הבוקרים, הראה ניצוצות של תקווה.

מייקל לינץ', שעד עכשיו הסתמן כמעין גימיק, זמר אר-אנ'-בי עם מאסה של שרירים ופנים רכות, שר את It’s A Man’s Man’s World של ג'יימס בראון ונתן לו זווית מעניינת ואפילו ייחודית/

אנדרו גרסייה מתקשה לשחזר את הישגיו באודישנים. גם אתמול הוא לא עמד בציפיות. אין סיכוי שהוא יודח השבוע, אבל הזמן אוזל בשבילו, ותמיכת ההפקה לא תעמוד לצדו לנצח.

אלכס למברט הוא אחד הזמרים המגוונים היחידים העונה מקרב הבנים. הביצוע שלו לשיר Everybody Knows של ג'ון לג'נד היה הבטחה שהתממשה במלואה. אני אוהב את הסול הלבן שיוצא ממנו

פורסם ב 3 במרץ 2010 15:55 במדור העולם גדול ופתוח | 7 תגובות | אפשרויות

שמענו עליך דברים טובים

ברוכים הבאה להצגה יומית. אתם מוזמנים להתרווח בכורסה ולצפות בשירים על כוכבי קולנוע. צפייה מהנה

רוברט דה נירו ישוב בקרוב לשתף פעולה עם הבמאי מרטין סקורסזה. אנחנו מצפים בקוצר רוח. להקת "בננה רמה" שרה את השיר Robert De Niro's Waiting המספר על ציפייה מסוג אחר

העיניים של בטי דייוויס שימשו השראה לשיר של קים קארנס. מתי יכתבו שיר על הקול המסתורי של קארנס?

מה קרה למרד הנעורים של ג'יימס דין. אולי "האיגלס" יודעים משהו על כך

And it seems to me you lived your life
Like a candle in the wind

מרילין מונרו, היא נורמה ג'יין, בשיר עצוב של אלטון ג'ון

אלטון ג'ון שר גם על השחקן רוי רוג'רס

קלינט איסטווד, יקיר צרפת, שקיבל באחרונה את תואר "מפקד לגיון הכבוד הצרפתי", זכה השבוע גם בפרס הסזאר לסרט הזר הטוב ביותר, על "גראן טורינו"."הגורילאז" עשו לו מחווה בשיר שכתבו עליו

מייקל קיין עמד במרכז שיר של "מדנס"

מיקה שר על גרייס קלי

"דיקון בלו" שרה על ספנסר טרייסי

סטיב מקווין פה רק כי אני אוהב אותו ולהקת "פריפאב ספראוט" קראה לתקליט שלה על שמו. זה אחד השירים בו

יש גם שירים ישראליים על קולנוע. על כך בפעם אחרת. הפופקורן על חשבוני

פורסם ב 2 במרץ 2010 10:36 במדור העולם גדול ופתוח | 12 תגובות | אפשרויות

אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.