מחשבות שניות על חוק סינון האתרים
במקום להתנצח עם שר התקשורת, ולגרום לאנשים לחשוב שאנחנו מתרעמים נגד עוד ביטוי של כפייה דתית, עלינו לחבור ליוזמת החקיקה הזו, לתרום מהידע שלנו, ולוודא שנכנסים בה השינויים החשובים באמת
א. מהומה רבה
בימים האחרונים ברנז'ת האינטרנט כמרקחה. המעבר המוצלח של הצעת חוק 892/06, הידועה בכינויה "חוק הצנזורה", או בגרסה הרשמית יותר "תיקון לחוק התקשורת (בזק ושידורים): שירות סינון תכנים בלתי הולמים לקטינים ברשת האינטרנט", הביא עימו מצד אחד חשבון נפש נוכח הכישלון בגיוס תמיכה ציבורית או תקשורתית נגד החוק, ומצד שני עורר גל מחודש של יוזמות מחאה וקמפיינים ציבוריים שתכליתן ביטול הגזרה הרעה המאיימת להתרגש על האינטרנט העברי.
ב. זה רק גימיק וזה יעבור
לכל אורך הסיפור הזה, מסיבות שונות, לא הצטרפתי באופן פעיל ליוזמות המחאה. בהתחלה לא ממש הבנתי על מה המהומה, אחר כך היה היריון, ולידה, וילד ראשון – ולמי היה ראש לזה. בקושי היה ראש לעבודה. הסתפקתי בתמיכה מרחוק, ובקריאה מרפרפת בבלוגים של מי שכן התגייסו כבר מן ההתחלה להיאבק בחוק. הצעת החוק הזו, במיוחד בגרסה הראשונה שלה, שכללה דרישה לזיהוי ביומטרי של הגולש כדי לצרוך תכנים למבוגרים, נשמעה לי כל כך מופרכת וכל כך מתאימה לגימיקי החקיקה שלמדנו להכיר מבית היוצר של ש"ס. הייתי משוכנע שהכנסת "תזרוק אותה מכל המדרגות".
ג. בשר מבשרה של תנועת האינטרנט
כיום אני כבר אחרי ההלם הראשוני של התרחבות המשפחה ואני מעורב יותר במה שקורה בברנז'ה (ככה זה כשאתה עובר ממעמד של שכיר לעצמאי). בימים האחרונים, ובמיוחד לאחר שצפיתי בסרטון התעמולה הנפלא והמצוין של גדי שמשון, החלה בי התעוררות. לצידה, גם לא מעט נקיפות מצפון על שתיקתי. שעות ספורות אחרי שגדי העלה את הסרטון אצלו, פרסמתי אותו גם כאן, ותיכף ומיד הצטרפתי לרשימת התפוצה של יוזמי המאבק – בעלי בלוגים, ופעילי רשת אחרים. לא ממש הפעלתי את הראש בצעדים הללו; זה היה ברור לי שאם כל הקולגות חושבים ככה, די ברור מה מצופה ממני. לכן אני קצת מרגיש כמו בוגד כשאני מספר כאן על המחשבות השניות שלי.
ד. הפורנו הראשון שלי
כמה שנים אחרי שסיימתי את משחקי הרופא והחולה עם בת השכנים, פחות או יותר בגיל 8 צרכתי לראשונה פורנו. באזור האחורי של מגרש בית הספר "אילנות" בחיפה יש סבכת ברזל מסורגת, המכסה על פתח הגישה למשהו; צנרת ביוב, מים, חשמל – אין לי מושג, ולא ממש עניין אותי בזמנו. קרוב לוודאי גם שלא הייתי זוכר את הסבכה הספציפית הזו אילולא ראיתי יום אחד בהפסקה, חבורה של ילדים (בנים, כמובן), מצטופפים בקבוצות קטנות סביבה, עומדים כפופים למשך כמה דקות, ומסתלקים שם בחיוכים סמוקים. בטח שבאתי לבדוק. היה שם דף בודד, קרוע, מתוך מגזין פורנו. הערומה הראשונה שראיתי על נייר.
ה. התמימות המתוקה של הפורנו של פעם
לאורך הילדות והנערות שלי פזורים עוד כמה זיכרונות מרגשים כגון אלה: גיליון של המגזין הישראלי השערורייתי "בול" שמצאתי פעם – רק אלוהים יודע איך הוא הגיע לשם – בקילומטר הראשון של תחילת מסלול הטיול ביום הראשון של מחנה הקיץ של חוגי הסיירות במדבר יהודה. בחטיבה, כשיצאתי מהיציאה האחורית של בית הספר "הריאלי" בחיפה לכיוון "גן האם" בדרך לשיעור קונג-פו, מצאתי עותק מרופט של "פנטהאוז" שהיה רטוב מהגשם של הלילה האחרון. נחשו מי היה באותו יום מלך חדר ההלבשה. בתקופה אחרת זו הייתה פיסת נייר מהוהה שמצאתי אלוהים יודע איפה, קולאז' שחור-לבן של קלפים-של-ערומות שמישהו מצא ושכפל באיזו מכונת צילום. ואתם אולי זוכרים מה הייתה האיכות של תמונות שעברו טיפול של מכונת צילום בשנות השמונים.
כמובן שבתור נער, מהרגע שנחשפתי לפורנו רק רציתי לראות עוד, ועוד, ועוד. ולא היה. סוכני המכירות היחידים שהיו נכנסים לכיתות שלנו היו מציעים מנוי ל"פילון", לא ל"פלייבוי". סרטים כחולים היו רק מנת חלקם של מי שהיו מחוברים לכבלים הפירטיים, ולשכונה שלנו זה לא הגיע. ספר ההדרכה הארכאי "כל מה שרצית לדעת על המין ולא העזת לשאול" הוא לא פסגת הספרות הארוטית, אבל בתקופות מצוקה גם הוא עשה את העבודה.
ו. הקלות הבלתי נסבלת של הפורנו היום
והיום מה? הבן הקטן שלי יגדל לתוך מציאות שבה היצע החומרים הפורנוגרפיים, מכל סוג ומין (!), נמצא בשיא של כל הזמנים, ונגיש בלחיצת כפתור; כולנו יודעים שמסך ההצהרה "אני מעל גיל 18" בכניסה ל"עולם הסקס של ענת" לא עובד על אף אחד. יש אתרים שדורשים שתזין את שנת הלידה שלך כדי לאפשר לך כניסה לאתר. בגיל שבו אתה כבר מתחיל להתעניין בפורנו, הידע שלך במתמטיקה מאפשר לך להבין לבד מה אתה צריך להזין שם. אני אשמח מאוד אם הבן שלי יתעניין בפורנו הרבה לפני גיל 18. אבל בין זה לבין לאפשר מצב שבו הוא יראה את "2 Girls 1 Cup" (לא באמת חייבים לתת לינק, נכון?) לפני שהוא יספיק לנשק בחורה? זה מטריד אותי מאוד.
ז. אבל המאבק הזה הוא לא על פורנו
אני יודע, אני יודע; הקולגות שלי, שמובילים את חזית הסירוב כנגד החוק הזה, מתקוממים בעיקר נגד ריכוז הסמכות להגדרת התכנים המסוננים בידי שר התקשורת, ונגד הגדרת האינטרנט המסונן כברירת המחדל של החוק. אבל מבחינתי החוק הזה הוא כן על פורנו. אני לא מחפש להסיר את האחריות מעליי כהורה; עם זאת אני מודע למגבלות של הסמכות העתידית שלי בעיני ילדיי. אני סומך על עצמי ועל אשתי שתחי', שנצליח להשרות בבית אווירה שממנה יהיה ברור לילדים שאלימות והימורים אינם חלק מהדרך שלנו; כך היה גם בשתי המשפחות שבהן גדלנו. אבל אין סיכוי להצליח לגדל ילדים שלא מתעניינים בסקס, וטוב שכך. אם הילד שלי יגדל כמוני, עד מהרה הוא כבר יהיה מודע לאמיתות המטרידות שמאחורי תעשיית הפורנו, וידע לצרוך גם את החומרים הללו בתוך קונטקסט; להידלק מקטעים מסויימים, להיגעל מאחרים, ולהבין שכמה מהדברים שהוא עלול לראות הם פשוט בלתי חוקיים, בלתי אנושיים, וצריך למנוע בכל מחיר את יצירתם.
ח. מהפך מחשבתי
בחודשים האחרונים, שבהם אני נפגש עם בעלי עסקים ומנהלים שיש להם אינטרנט במשרד בעיקר כדי לקרוא וויינט, אני מקבל חתיכת ריאליטי צ'ק. שיתוף והשתתפות, קוד פתוח, ביזור לעומת ריכוז, שוויון וכל שאר הרעיונות הנשגבים והאוטופיים שהאינטרנט צמח מהם – מעניינים את מרבית משתמשי האינטרנט כקליפת השום; לא כי הרעיונות כשלעצמם לא נראים להם; בעיקר כי הם לא מודעים לתרומה ההיסטורית שלהם. האינטרנט מתחיל בעצמו את גיל ההתבגרות שלו – בעולם בכלל ובישראל בפרט. יותר ויותר אנשים משתמשים באינטרנט ברחבי העולם, ויש כנראה גבול לגודל אוכלוסייה שקונספט של הסדרה עצמית מרצון מספיקים לה; אוכלוסיות גדולות יותר זקוקות לחוקים ולאכיפתם. הבעייה העיקרית שלי עם טענות הנגד של הבלוגרים היא שהם סבורים שמרבית האוכלוסייה דומה להם: מודעת לסיכונים, מכירה את האינטרנט מלפני ולפנים, ומסוגלת לקבל החלטות מושכלות בנוגע לשימוש בו במשק הבית שלהם. ובכן, היא לא. וזה בכלל בלי קשר לעובדה שעבור חלק ממשתמשי האינטרנט רעיונות ליברליים באופן כללי נשמעים רע. אני משוכנע שהלך הרוח הזה מגיע מנאיביות, ולא מהתנשאות.
ט. ברירת המחדל היא חשובה
כפי שאפרט בהמשך, אני בהחלט שותף לחלק מהדאגות של הבלוגרים לגבי מספר היבטים של הצעת החוק, אבל לעיקרון הכללי העומד מאחוריה: למען עתיד ילדינו, ולמעשה למען עתיד החברה האנושית כשילדינו יתבגרו ויהפכו לשותפים בה – צריך לספק לאוכלוסיה כלים להגנה עצמית מפני תכנים פוגעניים ובוטים. זאת, בגלל שעדיין – ובמשך שנים רבות זה ימשיך להיות כך – מרבית האוכלוסייה לא מודעת באופן מלא לסיכון שחשיפה מלאה לאינטרנט יכולה להוות על הערכים החינוכיים שהיא מנסה להנחיל לילדיה; יש אינטרס ציבורי לכך שברירת המחדל תגן עליה, ויש אינטרס גם שההגנה הזו תסופק לכל מנויים האינטרנט ללא תשלום נוסף מעבר לדמי המנוי החודשי (שכמובן צפויים לעלות, אבל אני מוכן לשלם את המחיר).
י. האינטרנט הוא לא באמת בשביל פורנו
הכינוי "חוק הצנזורה" שהודבק להצעת החוק הזו, אני מבין כעת, הוא אחד משניים: פופוליסטי, או סתם מנותק מהמציאות. בפשטות, זו לא צנזורה אם אתם יכולים לקבל גישה מלאה לכל התועבה שרק תרצו, אם רק תספקו הוכחה לבגרותכם הכרונולוגית. גם אין מקום לפתח כל מיני תיאוריות קונספירציה סביב "רשימות שחורות" או "רשימות בושה" שירוכזו אצל שר התקשורת (אני מנסה לדמיין איך ההצעה הזו הייתה מתקבלת, באותו הניסוח, לו לא הייתה מוצעת ע"י ש"ס). מי שחושש מזה יכול באותה מידה לחשוש מנתוני הבילינג של חברות הלוויין והכבלים על הערוצים הארוטיים בטלוויזיה. למרות השיר המשעשע מהמחזמר Avenue Q, האינטרנט הוא לא באמת בשביל פורנו. לפחות לא רק.
יא. בטח שיהיה מחשב בחדר
אחת הדרכים שמציעים מתנגדי החוק להורים המוטרדים כדי למנוע מהילד חשיפה לאינטרנט, היא לצמצם את המפגש שלו עם הרשת מאחורי דלת סגורה; במילים אחרות, "אל תשימו את המחשב בחדר של הילד, שימו אותו בסלון". גם אני השמעתי את העצה הזו עד שאשתי שאלה אותי בפשטות, "אתה באמת חושב שבחדר של הילד לא יהיה מחשב?", והותירה אותי פעור פה. בוודאי שיהיו בו מחשב, מה זאת אומרת. איך הילד ילמד אחרת להכיר את המחשב מקרוב, ולא לפחד ממנו? הרי החלק של המחשב בתהליך הלמידה בבית הספר רק ילך ויתגבר עם השנים, וטוב שכך. חוץ מזה, יותר משהרצון הוא למנוע מהילד שיטוט מודע לאתרי סקס, חשוב יותר למנוע חשיפה מקרית ולא מכוונת. תפתחו גוגל, וחפשו את המילה "ישראלי". מה קיבלתם?
יב. למה הצעת החוק הנוכחית רעה
ופטור בלא כלום אי אפשר. גם היום אני סבור שההצעה בניסוחה הנוכחי אל לה להתעגן כלשונה בספר החוקים. מעבר לעובדה שגם משרד התקשורת עצמו מבין שסינון בפורמט המתבקש מהצעת החוק מסתמך על טכנולוגיה שעדיין אינה קיימת, צריך לוודא שסמכויות ההחלטה על הקריטריונים לסינון התכנים לא ירוכזו אצל שר התקשורת עצמו, אלא בידי מועצה ציבורית שכוללת לצד החשודים המיידיים - אנשי חינוך, פסיכולוגים ואנשי תקשורת – גם את נציגי איגוד האינטרנט הישראלי, עמותת אשנ"ב, עורכי פורטלים, ועוד. שר התקשורת ודוברו מצהירים כי הקריטריונים אכן ייקבעו על ידי מועצה כזו, אבל לשון הצעת החוק אינה מחייבת את הקמתה – ולא ראוי להשאיר החלטות כאלה לשיקול דעתו של איש פוליטי. מועצה ציבורית כזאת, בעיני, היא הפיתרון הרע הטוב ביותר. הכי הייתי רוצה שהקריטריונים ייקבעו על ידי ארגון אזרחי, בלתי ממשלתי (אפילו מסחרי), שהחוק יאמץ אותם. גל מור, שבחן כבר ביולי 2007 את המצב במדינות שונות בעולם והגיע למסקנה שסוג מסוים של סינון יהיה הכרחי, העלה רעיון מעניין בהקשר הזה ששווה מבט נוסף.
יג. הסכנות האמיתיות של כל חוק סינון
ברירת מחדל או לא ברירת מחדל, חקיקה שתביא לסינון אתרי אינטרנט על פי קריטריונים של תוכן פוגעני, תביא לאפקט מסוים של בומרנג. במקום מצב שבו הורים חסרי אונים נוכח האפשרויות להתמודד עם השפעות חשיפה מלאה לאינטרנט, נקבל מצב שבו הורים סבורים שבעזרת מערכת הסינון, הם יכולים לישון בשקט כי היא עושה את העבודה. תכנים פוגעניים יכולים לעבור גם ברשתות שיתוף קבצים; אז מה הצעד הבא? סינון ערוצי IRC ואי-מייל? בכלל, איך יתבצע סינון האתרים הזה באופן מעשי? הילד ינסה לגלוש לאתר סקס, ואז מה יקרה? חלון 404 רגיל? הודעת "התוכן הזה נאסר לצפייה, נו-נו-נו" וקישור לגוגל או לאתר הופ קטנטנים? אנחנו יודעים מה קורה לסקרנות של אדם סקרן ממילא, נוכח מגבלות שמציבים בפניו לגלות את המידע. למעשה, תעבורת קבצי הפורנו בערוצים אלטרנטיביים רק תגבר.
יד. סיכום: קול קורא
אני מקווה שחבריי הבלוגרים יוכלו לגלות הבנה לעובדה שעבור רבים האינטרנט מביא איתו לא רק מטען חיובי, אלא גם תכנים פוגעניים שראוי לספק הגנה מפניהם. עלינו להפסיק להתנצח עם שר התקשורת וליצור לקמפיין הזה ארומה של רק עוד סכסוך חילוני-דתי סביב כפייה דתית. במקום זה עלינו ליזום שיתוף פעולה עם יוזמת החקיקה. אנחנו צריכים לבוא עם גישה חיובית כלפי מטרת החקיקה, ועם כבוד כלפי אוכלוסיות עם ערכים שונים משלנו, ורמות שונות של ליברליות. רק כך נוכל לוודא שנכנסים בה השינויים החשובים באמת. משר התקשורת ומהח"כים של ש"ס המקדמים את יוזמת החקיקה אני מצפה, בשלב ראשון, לא לסמא את עיני הציבור באמירות שהקשר בינן לבין המציאות מוטל בספק. הם צריכים לנהוג משנה זהירות ולא לתאר את סינון האינטרנט המוצע כפתרון האולטימטיבי מפני תכנים פוגעניים, ולרדת כבר מהסיפור הזה של הפדופיליה. סינון אתרים לא יגן על ילדינו מפניה, אלה שטויות. עליהם לנהוג כבוד כלפי הערכים הבסיסיים של רשת האינטרנט, שהביאו להשפעות מהפכניות בהיבטים כל כך רבים של החיים המודרניים (קונספט חשוב עבור מרבית האוכלוסייה), כדי שלא ייצאו מסננים את האמבטיה יחד עם התינוק.
פורסם ב 3 במרץ 2008 01:47 במדור אינטרנט | 12 תגובות
התגובות מתפרסמות על דעת ובאחריות כותביהן בלבד.
לילית בתאריך 3/3/2008 3:33:29 AM
שאלה
אם הכל מתבסס על טכנולוגיה שלא קיימת,
כפי שאתה מציין, אז על מה יש בכלל לדון?
יהונתן [אתר] בתאריך 3/3/2008 7:50:02 AM
ללא כותרת
איתי,
אני (כמובן) לא מסכים איתך. אבל חשוב להבהיר: גם אני רוצה לתת להורים שיבחרו בכך כלים להגן על הילדים שלהם: אני רוצה שהורים יוכלו לשבת ולעצב רשימות של אתרים שבהם לילדים אסור לגלוש (ולא לתת לשר או לועדה ציבורית לקבוע). אבל אני חושב שחוק כזה, במיוחד כשהוא כל כך דרקוני ומחייב לנהל רשימות בושה, עשוי להרתיע אנשים רבים מלצרוך תכנים שאינם פורנו.
לגבי הבעיה שאתה מציין, שזה מאבק של גיקים, אני מסכים איתך. הבעיה היא באמת שרוב האנשים גולשים "רק" בYnetים למינהם. לכן, בכלל, אין את הצורך בצנזורה בעבודה (ש"ס סרבו להחריג חשבונות עסקיים מהחוק).
האינטרנט באמת הגיע לגיל ההתבגרות שלה, אבל להגביל אותה כעת רק יגרום לה למרד נעורים. אלמלא הרעיונות היפים כמו שיתופיות וקוד פתוח, אתרי המיינסטרים היו נשארים בשנת 1997, כשעוד לא נתנו לינקים יוצאים. עכשיו, הם עוברים שינוי לאט לאט.
חנן כהן [אתר] בתאריך 3/3/2008 9:05:05 AM
גם אתה נפלת בפח שש"ס טמנו
החוק הזה קשור לפוליטיקה יותר מאשר לכל תחום אחר: חינוך, טכנולוגיה, מוסר.
אין חצי הריון ואין חצי סינון.
אינטרנט = דמוקרטיה.
א בתאריך 3/3/2008 10:53:08 AM
ועוד נקודה למחשבה...
ציינת בצדק שעדיין לא נולדה הטכנולוגיה לחסימה מושלמת.
החסימה מתבצעת על בסיס רשימת אתרים המוכרים לחוסם.
כלומר, ככל שמדובר באתר "מיינסטרימי" גדול ומוכר יותר, מסוג האתרים שמצנזרים מרצון חלק מהחומרים הקשים, עולה הסבירות שייחסם.
ככל שהאתר ביזארי וסוטה יותר, עולה הסיכוי שדווקא הוא יעבור את המסננת.
ישי ורטהימר בתאריך 3/3/2008 10:54:44 AM
החוק רע הניואנס הוא עצם העניין
הויכוח הוא לא אם הציבור צריך סינון אתרים או לא.
ש"ס משתמשת בצורך הקיים כדי לדחוף פתרון שאינו מועיל ואינו יעיל. מנגנון סינון אחד (אחיד) לא יתאים לאנשי ש"ס ולילדים של איתי. עולם הערכים שלכם שונה.
אם החוק היה מציע לאפשר (בחינם, כפרויקט לאומי) למי שרוצה להפעיל מערכת סינון ביתי, כך שיוכל לקבוע את המדיניות שלו בבית - היה זה מסייע לכולם, ועובר ללא התנגדות.
ש"ס מתעקשת על מנגנון אחיד, כך שמי שלא יתאים לעולם הערכים ה"אחיד" לא יוכל להשתמש במערכת, ולכן לא יהנה מהשירות שהחוק מייצר.
רואה שחורות [אתר] בתאריך 3/3/2008 12:26:31 PM
האם ש"ס היא האופציה היחידה?
יש לך תובנות מעניינות למדי, ואני לא מפקפק באמת שלהן וברצון הכן שלך להגן על ילדך. מה שלא ברור הוא איך אתה מגיע למסקנה שהחוק הפטרוני של ש"ס הוא האופציה ההגיונית להגן על ילדים מפני פורנו. הרי כבר היום, כל ספק אינטרנט נותן שירות סינון, אז למה זה הגיוני לכפות את הסינון הזה על כולם? אל תטעה - זה שהאפשרות לבקש את הסרת הסינון קיימת, לא אומר שאנשים יעשו את זה.
מה יקרה בבית בו יש גם מבוגרים וגם ילדים? תתקשר לספק שלך פעמיים ביום, פעם לסנן ופעם לא לסנן? זה לא פחות ממגוחך.
כל זה בלי לציין את היחס של העולם למדינה בה האינטרנט מצונזר כברירת מחדל.
אני חושש שהתמימות שאתה מייחס לבלוגרים היא כאין וכאפס לעומת היחס המתנשא שלך כלפי הציבור שלא מסוגל להשתמש באינטרנט בלי שאיזה אח גדול עם כיפה שחורה יגן עליו.
טלי [אתר] בתאריך 3/3/2008 3:18:16 PM
איתי, אני מסכימה (כמעט) עם כל מילה
ושמחה מאוד שהיטבת לנסח את מה שאני, כבלוגרית מתחילה עם הבנה טכנולוגית מועטה, התקשיתי לנסח.
ברירת המחדל- זה העניין.
אני רק לא מסכימה לגבי המחשב בחדר- ואם המחשב יהיה בסלון הילד לא ילמד להכיר אותו? לא בחדר מחשבים של בי"ס בשנות ה-80, בסלון שלו של הבית שלו בנוכחות ההורים שלו.
מרמיט [אתר] בתאריך 3/3/2008 3:18:55 PM
סעיף י"ג שלך מייתר את החוק
הרי הפורנו יישאר נגיש. אי אפשר להחזיר את הגלגל לימים הטובים והתמימים ההם, עם או בלי מרכאות.
אביחי בתאריך 3/4/2008 4:19:23 PM
אני דווקא חושב
שהחוק הזה - עם כמה שיפורים שאני מקוה שיתוספו בין קריאה ראשונה ושניה - הוא חיובי ואף הכרחי.
בואו נכיר בכך:90% מהילדים מבינים במחשבים הרבה יותר מההורים ולהורים אין זמן ויכולת לפקח על הילדים.
"אינטרנט=דמוקרטיה"? למה לא "אקדחים=דמוקרטיה" כמו בארה"ב? אני רוצה שיהיה פיקוח על האינטרנט כמו שאני שמח שיש פיקוח על איכות החינוך בבית ספר,המים שאנחנו שותים ועל יצרני האוכל שאנו אוכלים.
ומי שלא רוצה - שיגיד שלא לספק האינטרנט שלו. כאילו שלגוגל ועוד אלפי אתרים אין רשימות שיודעות מתי החלפתם תחתונים בפעם האחרונה. הוא ימצא אותי ברשימה הזו גם.
הכותב הוא מהנדס מחשבים חילוני בשנות ה-30 לחייו ולא יכול בלי הפורנו שלו
ניצן [אתר] בתאריך 3/6/2008 3:50:44 PM
אינטרנט לא הורג אנשים
לאף אחד אין בעיה עם פיקוח סביר.
אבל החוק הזה הוא לא פיקוח, ולא סביר.
נתחיל עם זה שהאינטרנט היא לא משאב של המדינה, בניגוד למים ולבית הספר. נמשיך עם להזכיר עד כמה הפיקוח על המים, האוכל ובתי הספר לא אפקטיבי. ונסיים בזה שישנה אפשרות, מאוד פשוטה, להפעיל סינון גם היום - דרך ספק השירות. אני אפילו מוכן לחיות עם זה שהוא יהיה על חשבוני, כלומר בחינם למי שמבקש.
כל גרסא של החוק שמתיימרת "להגן על הילדים" ובדרך מכריחה את אלה שאין להם להצטרף לרשימות בושה היא פסולה ולא דמוקרטית.
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.
