פורסם ב 16 במרץ 2010 05:52 במדור ...והחיים בכלל | 1 תגובות | אפשרויות

איך נוצרת מפלצת?

בית הספר בו למדו המעורבים בפרשת האונס בתל-אביב, סירב לערוך סדנאות על תקיפה מינית, שעורכים מרכזי סיוע לנפגעי תקיפה מינית. יש סדנאות למורים וסדנאות לתלמידים, ובית הספר סירב לשתיהן. וגם סירב להגיב על הנושא ל"הארץ".
מירב מיכאלי, גם ב"הארץ", מראה לפחות אחת מהסיבות למה:

מיכאלי היא גם היחידה (לפחות מאלה שאני קראתי) שקוראת לחפש לא רק את הקרבנות של מעשי אונס, התעללות ותקיפה מינית, אלא קוראת לחפש גם את התוקפים.

זו, להבנתי, הנקודה החשובה ביותר; עד כמה שאני יודע, גם זו שבה עוסקים הכי מעט.

כדי להתגונן מפני חלודה, צריך להבין מהי ואיך היא נוצרת. כדי להתגונן מפני מחלות, צריך להבין איך פועלים חיידקים וּוירוסים. כדי להתגונן מפני גניבות ושוד, צריך להבין איך פועלים פורצים.

אבל כדי למנוע תקיפה, צריך להבין לא רק איך פועל התוקף – מיכאלי מסבירה יפה גם את זה – אלא מה מניע אותו. צריך להבין לא רק מי הטרף המועדף עליו, אלא מה גורם לו להפוך למפלצת. טורף בטבע חייב לטרוף, אף זכר אנושי אינו חייב לאנוס. במקרה הזה, לפי מיכאלי, יש גורמים ביוגרפיים ברורים, אבל רבים עברו "מסלול" דומה ולא הפכו למפלצת. יותר מזה, אין נתונים דומים לגבי השותפים במעשה, לא במקרה הזה ולא במקרים אחרים.

אני לא יודע אם נעשה מחקר על הנושא הזה; סביר שנושאי המחקר – הנאשמים ובני משפחותיהם – לא ממש ישתפו פעולה, שהרי כל נסיון כזה הוא הודאה באשמה. אבל צריך לעשות מחקר כזה. הוא יותר חשוב מהרבה מחקרים קרימינולוגיים אחרים. לא מספיק שנדע – ונסביר למורים ולנוער – מהי תקיפה מינית; לא מספיק שנדע שהתגובה לרוב היא קפיאה, ולא מספיק שנבין – ונסביר למורים ולנוער – שחיזור אגרסיבי הוא סוג של תקיפה מינית. כל זה חשוב מאוד, אבל כל זה עדין מתרכז בקרבן במקום בתוקף. זו חשיבה קרבנית, שרואה בעצם התקיפה עובדה מוגמרת, תופעת טבע שאי-אפשר לשנות.

פורסם ב 13 במרץ 2010 23:36 במדור ...והחיים בכלל | 25 תגובות | אפשרויות

חביות נפץ?! ברצינות?

זה מה שיש להם להפעיל נגדנו?

בבחינת "שלח חביתך על פני המיים, כי ברוב ימים" ימצאנה מישהו שאולי יתפוצץ?

לישראל כ-190 ק"מ חוף (לים התיכון). הסיכוי שחבית שזנרקת למים בעזה תגיע דוקא לחוף עם אנשים, או דוקא לאחד הנמלים, או דוקא תתנגש עם ספינה מספינות חיל הים, דומה לסיכוי שבלון הליום אליו נקשרו מוצצים ינחת באמת אצל ילד שאין לו מוצצים...

ועל זה לקח אחריות הג'יהאד האיסלאמי, שבדרך כלל אין לו בעיה לירות קסאמים. מענין. היתכן שחמאס לא מעונין עכשיו בהסלמה, ולכן עוצר ירי ומאלץ את הג'יהאד לנסות דברים כל כך חסרי סיכוי?

או שהחביות היו מיועדות לשיגור את מטרה נראית-לעין-המשגר, אולי מ"סירת דייגים", לפיגוע "איכותי" שלא הצליח?

לך תדע.

אבל חביות נפץ? לא טילים, לא מרגמות, לא סתם ירי - חביות נפץ?

מצבנו טוב משחשבתי, אם לזה הם הידרדרו...

פורסם ב 3 בפברואר 2010 08:47 במדור ...והחיים בכלל | 11 תגובות | אפשרויות

יום הולדת 80 לאבי

לפני כמה שנים, החל אבי לכתוב את זכרונותיו. לקראת יום הולדתו ה-80, החלטנו - ילדיו - לערוך ולהוציא אותם כספר. אבא מתאר את מוצא משפחתו, את ילדותו בפולין שלפני המלחמה, את הבריחה לרוסיה והחיים בסיביר, את מחנה הפליטים בגרמניה שאחרי המלחמה, את המעבר לארה"ב והעליה לארץ, בראשית שנות ה-50 של המאה הקודמת. בנוסף, מזכרונו ומשיחות עם קרובים (שחלקם עדין חיים), הוא מספר את סיפורם של בני משפחתו שכבר אינם בחיים - חלקם נרצחו ע"י הנאצים, חלקם ע"י הרוסים, חלקם מתו אחרי המלחמה.

את המשך זכרונותיו, מהעליה לארץ עד היום, אולי נוציא לקראת יום הולדתו ה-90...
כריכת הספר: פנים, גב 

הנה הברכה שלי ליום הולדתו, שקראתי במסיבה שערכנו לו ביום חמישי האחרון:

פורסם ב 2 בפברואר 2010 15:09 במדור ...והחיים בכלל | 7 תגובות | אפשרויות

אווטאר והתעמולה הציונית

ראיתי אתמול, בתלת מימד. לפני שראיתי, קראתי ביקורות – גם מהללות, גם קוטלות. דעתי קצת באמצע, אבל הסרט הוא רק חלק ממה שעלה בדעתי אחריו.

התסריט – הסיפור עצמו – הוא כזה שכבר ראינו ושמענו מזמן, הרבה פעמים. בלי ספויילר, אדם מהתרבות "שלנו" נשלח ליצור קשר עם שבט "פרימיטיבי" כדי לקדם את האינטרסים של שולחיו, מתאהב בבחורה מקומית, לומד את דרכי השבט, הופך למנהיגם נגד שולחיו. אני לא יודע אם אדם ושמו סוס היה הראשון, אבל הסמוראי האחרון מספר כמעט בדיוק את אותו הסיפור, ובטח לא יהיה האחרון. הוא גם ראוי בדיוק לאותה ביקורת – גם על הבסיס העובדתי-היסטורי, גם על הגזענות (כל כך קל לאדם לבן להפוך למנהיג בכל "שבט פרימיטיבי"? בכלום זמן?). איש קטן גדול היה הרבה יותר אינטליגנטי והרבה יותר מדויק היסטורית, אבל לא ראינו הרבה כמוהו. חבל. אפילו מלכות השמיים של רידלי סקוט נופל בכיוון דומה – נפח הופך לאביר, כמעט למלך.

באווטאר, קמרון לוקח את אותו הסיפור לרקע של מדע בדיוני (עם הרבה יותר בדיון מאשר מדע), ומצליח לסחוף; בזמן הצפיה, עם כל הנסיון העצוב שלי בסרטי כאילו-מדע-בדיוני-אבל-בעצם-פנטזיה-במקרה-הטוב-ומערבון-בחלל-במקרה-הרע, אני מודה שנסחפתי. ראיתי את הכשלים בהגיון של הסיפור, ראיתי את הכשלים ב"מדעיות", והם לא הפריעו לי להנות מהסרט. כסרט פעולה-הרפתקאות הוא מעולה.

אווטאר הוא לא סרט מדע בדיוני, הוא סרט נגד הגלובליזציה והתיעוש, נגד התאגידים הגדולים, ובעיקר הוא סרט בעד ה"דָוְדים", נגד ה"גליתים". הסצינות של הצבא המודרני נגד השבט האמיץ אבל פרימיטיבי הן אפקטיביות, ה"רעים" מוצגים כיהירים, שחצנים וחסרי כל אכפתיות או אמפתיה לסבל שהם גורמים בעוד הסבל הזה מוצג ביעילות רבה וגורם להזדהות עם החלשים והמנוצלים. אין כאן שום שאלה מי הטובים ומי הרעים, אין שום אמביוולנטיות – הרעים רעים כי הם מוכנים לדרוס את הטובים כדי להרוויח כסף.

אני מניח שהקורא שהגיע עד כאן כבר מבין מה הקשר לציונות. אני לא אומר שאווטאר הוא סרט אנטי-ציוני, אבל הוא יוצר הזדהות עם "החלשים" ויוצר זהות מוחלטת בין קדמה טכנולוגית לבין "הרעים". בעולם שבו תעמולה הרבה פעמים עובדת על רעיונות ותדמיות, יהיה יותר קל לאנשים לזהות את העץ הנופל עם הבית שהופגז ע"י צה"ל, ולא עם זה שחטף קסאם.

זה לא אומר שצריך לצאת נגד אווטאר הסרט; זה אומר שצריך לנסות לייצר אינפוטיינמנט שיסביר את המורכות של הסכסוך בין ישראל לפלסטינים. הסברה לא עובדת, במיוחד לא ההסברה הישראלית; הסברה לא עובדת, אבל סרט עלילתי או סדרת טלויזיה יכולים להשתמש בחופש יצירתי שיכול לתאר בעיות מוסריות, פוליטיות, חברתיות, דתיות, כלכליות – במורכבות קטנה, או גדולה; וגם בשפה והקשר שייצרו רקע בו הטובים והרעים הם מי שהיוצר רוצה שהם יהיו. בעולם הערבי עושים את זה הרבה, נגדנו, ובהצלחה רבה.

אולי יש טעם להשתמש באותו כלי מצידנו.

אולי אפילו בערבית.

פורסם ב 10 בינואר 2010 22:33 במדור ...והחיים בכלל | 4 תגובות | אפשרויות

חינוך, סמכות וכדורגל

איש הייטק שניסה ללמד מתמטיקה בתיכון, רצה "לרסס את התלמידים בתת מקלע". פרופסור למתמטיקה מהטכניון, שלימד כיתה ז' בהתנדבות, ראה ש"הכיתה הפכה לגן חיות".

התלמידים – להבנתי האישית – לא באו להילחם. הם פשוט ילדים, וילדים – הפתעה! – אינם "מבוגרים קטנים", אלא משהו אחר. ומי שלא מוכן למשהו האחר הזה, עדיף שלא יעבוד עם ילדים – כי אז באמת תהיה מלחמה.

"בגן העדן של ילדות
אשר היה פורח
הייתי חלק מהנוף
היום אני אורח"
שלמה ארצי

ילד אינו "מבוגר קטן". ילד מספיק להשתעמם מדבר חדש בזמן שמבוגר עוד לא הבין שזה חדש; אם זה לא מענין אותו, קשה לו מאוד להתרכז בזה; יש לו מרץ לפעילות גופנית שרוב המבוגרים שכחו שאי-פעם היה להם; בגיל ההתבגרות גוף הילד מוצף הורמונים, שגורמים לו לתגובות רגשיות ומצבי-רוח קיצוניים ללא סיבה; הוא עסוק בעולם שלו, של בנות/בנים, ספורט, מוסיקה/טלביזיה/אינטרנט, שהמבוגר אינו מסוגל לעקוב אחריו; ויש לו מלחמה משלו על המעמד החברתי שלו, בכיתה, שברוב המקרים חשוב בעיניו הרבה יותר מהישגיו הלימודיים. המגמה הזו מתמתנת קצת ככל שעולים בגיל; עם תלמידי י'א-י'ב כבר אפשר כמעט לדבר "בגובה העיניים". כמעט.

אבל הדבר הכי חשוב, הוא לא הענין הפסיכו-פיזיולוגי, אלא העדר. קבוצת ילדים אינה אוסף של פרטים אלא חיה בפני עצמה, עם התנהלות שונה שצריך להבין כדי לנהל.  דבר כזה לא היה קורה בשום מצב של "אחד על אחד", אבל העובדה שזה אחד מול רבים נותנת לרבים כוח ותעוזה שלבודד אין. מי שחושב שהסרטון הזה מזעזע, שיסתכל בקישורים באותו עמוד מצד ימין: קפיצה מהחלון באמצע שיעור, רימוני עשן בכיתה, כיסא לראש באמצא שיעור, ועוד היד נטויה. שימו לב שאלה לא מעשים "נגד המורה", אלא בין התלמידים לבין עצמם – ענין של מעמד חברתי ויריבויות פנימיות שאין קשר בינן לבין המורה, שרק במקרה נמצא שם באותו זמן וחייב להיות "ראש הלהקה".

בלימודי הוראה לומדים לעמוד מול כיתה ומתנסים בזה בפועל בסטאז', תחת פיקוח וייעוץ של מורה מנוסה; מי שלא ניסה לא יבין כמה זה יכול להיות טראומטי, במיוחד למי ש"רק בא ללמד".

התגובה הנשלפת מייד היא להגביר את המשמעת, לחזק את סמכויות המורה וכו'. לא שכל זה לא נכון, אבל זה לא יפתור את הבעיה, שילדים הם ילדים. נראה לי הרבה יותר יעיל דווקא להוסיף שיעור ספורט כל יום – כן, כל יום! – לתעל אליו את האנרגיות המטורפות האלה. ילדים הם ילדים, יש להם אנרגיות של ילדים וצריך לתת להן לצאת, איפשהו. אם האנרגיות האלה לא יצאו על מגרש הכדורגל/כדורסל, הן יצאו בכיתה.

ואם זה מנחם מישהו, יש תלונות על החינוך גם במקומות אחרים...

פורסם ב 31 בדצמבר 2009 10:37 במדור ...והחיים בכלל | 3 תגובות | אפשרויות

כבוד לנלחמת באנס

הרבה כבוד מגיע לצעירה שניצלה מאונס בליל שישי האחרון, גם בלי קשר לשאלה מי ניסה לאנוס.

היא נלחמה, היא צעקה, היא עשתה כל מה שיכולה אישה לא-מאומנת בלחימה לעשות נגד תוקף שהיה גדול ממנה וחזק ממנה, אכזרי וברוטלי. והיא הצליחה. לא "לנצח" אותו - ניצחון זה מושג שקיים בספורט תחרותי. היא הצליחה לעכב אותו ולהזעיק את עזרת עוברים ושבים שסייעו לה. הרבה נשים היו קופאות במקום ולא מצליחות להגיב; אולי על זה בנה החולירע שניסה לאנוס. האישה הזו הצליחה להגיב ולהילחם, ועל זה מגיע לה הרבה כבוד.

הצלחתה למנוע את אינוסה צריכה לשמש דוגמא לנשים אחרות.

עכשיו יקפצו המתנגדים ויגידו ש"הוא היה עלול לרצוח אותה" - וזה נכון, אבל גם אם היתה קופאת ושותקת היתה עלולה להירצח, מצד אחד; מצד שני, בכך שנלחמה שמרה לא רק על כבודה, אלא גם גרמה לכך ששער, עור, סיבי בגדים ועוד מן התוקף, נצמדו לגופה ולבגדיה. את הדברים האלה יכולה המשטרה לאתר והם שייצרו זיהוי וודאי של התוקף.

והכי חשוב: כל המחקרים על שיקום אחרי אונס או נסיון לאונס מראים שאלה שנלחמו והתנגדו השתקמו יותר מהר ויותר בקלות מאלה שלא התנגדו. יותר קל לחזור לחיים תקינים מתוך ידיעה שלא וויתרת על כבודך, חרותך, שליטתך על גופך. לא שמי שלא התנגדה לא יכולה להשתקם, אבל זה יותר קשה.

אז כל הכבוד לה.

וכן, רלוונטי להזכיר כאן את "אל הלב", ארגון של נשים המלמדות נשים להתגונן:

http://www.elhalev.org/

פורסם ב 1 בדצמבר 2009 22:01 במדור ...והחיים בכלל | 43 תגובות | אפשרויות

הודעה

בעקבות הבעיות ב"רשימות",

http://www.notes.co.il/extra/62508.asp?p=0
נראה שאאלץ לעבור דירה.
עצות, הצעות, הארות ורעיונות יתקבלו בברכה.
בנוסף, בגלל שלאחרונה להעלות רשימה חדשה מאוד קשה כאן, אני אעדכן במייל דרך עדכונים של הרשימה הזו או תגובות אליה. מצטער, אילוצים...
מקוה שבאתר החדש אוכל להעלות רשימות בקצב יותר סביר.

דוד
 

פורסם ב 20 בנובמבר 2009 12:35 במדור ...והחיים בכלל | 6 תגובות | אפשרויות

לרוץ כמו תינוק

הבן שלי (כפרה על העיניים שלו חמסה-חמסה-חמסה-חמסה) לומד ללכת. זאת אומרת, שהוא לומד לרוץ לאט.

קשה לו לרוץ לאט. הרבה יותר קל לרוץ מהר מאשר לרוץ בקצב הליכה. הכי קשה לעמוד, אבל אני לא אספר לו את זה, שלא יהיו לו דעות קדומות על צאן-צ'ואן.

כשאני מסתכל עליו אני מופתע שוב מכמה שהתנועה הטבעית של תינוקות כל כך דומה לתנועה של טאי-צ'י. כשהוא מתכופף להרים משהו הוא עושה את זה על ידי כיפוף הברכיים כשהגב נשאר ישר; כשהוא יושב הגב העליון שלו ישר והראש בקו ישר עם הגב, לא נוטה קדימה; הוא נושם נשימות סרעפת; וכשהוא רץ הוא רץ מהבטן, ממש כמו בטאי-צ'י.

אחותו, קצת יותר גדולה, הולכת ומאבדת את העקרונות האלה: כבר רואים איך הגב העליון מתחיל להתכופף כשהיא יושבת וכשהיא מתכופפת להרים משהו זה לא תמיד מהברכיים. לתינוקות "יש את זה" עד גיל שלוש בערך, טבעי מהיצרן; אחר-כך זה הולך ונעלם, צריך ללמוד את זה מחדש כבוגרים.

הבן שלי בשלב הצדיק: נופל וקם, נופל וקם, נופל וקם. זה לא עוצר אותו ליותר מרגע. אם כואב הוא בוכה קצת, אם לא אז לא, ובכל מקרה קם וממשיך לרוץ. האמת שהוא לא ממש רץ. ההתקדמות שלו קצת מזכירה את הגדרת מדריך הטרמפיסט לגלקסיה למה שצריך לעשות כדי לעוף: לזרוק את עצמך על הארץ ולהחטיא. הבן שלי לא עף, אבל כשהוא רוצה להגיע מפה לשם הוא פחות-או-יותר זורק את עצמו לכיוון הכללי ומקווה שהרגליים ישיגו אותו. הגוף קדימה, הרגליים עוקבות – שזו ממש ריצת טאי-צ'י.

אנשים רצים מכל מיני סיבות, אבל במערב הסיבה "להגיע מהר מפה לשם" בדרך-כלל לא אחת מהן. אנשים רצים בשביל לשמור על הכושר או לשפר אותו, לרדת במשקל, להתכונן לצבא, להתכונן לקיץ... לכולם משותף הרצון להוציא כמה שיותר קלוריות, לאמץ כמה שיותר את הלב והריאות. זה לא מה שעושה ריצת טאי-צ'י, ההיפך.

כשלימדתי ריצת טאי-צ'י בקבוצה שהיתה לי בבאר-שבע, התלונן אחד התלמידים שמאז שעבר לרוץ בשיטה זו קצב ירידתו במשקל ירד: הוא רץ אותו מרחק באותו זמן, אבל מתאמץ פחות. לתלמידה אחת, שעסקה בנעוריה באתלטיקה, הרעיון הכללי – מינימום מאמץ, מקסימום תוצאה – נראה פשוט מוזר. הרי ריצה היא ענין אירובי, מאמץ לב-ריאה, וכאן עושים משהו אחר לגמרי. רצים, רצים, רצים, ולא מתעייפים (זה לא מדוייק – בכל פעילות גופנית מתעייפים, אבל בריצת טאי-צ'י מתעייפים הרבה פחות מאשר בריצה רגילה).

כשדיברנו על זה, אמרתי שאצנים (ספרינטרים) רצים בדיוק ככה, רק שהם עושים מאמץ מקסימלי לטווח קצר. הרעיון בריצת טאי-צ'י הוא להיות מסוגל להמשיך לרוץ כך למרחקים ארוכים.

אני מסתכל על הבן שלי לומד לרוץ, יודע שבמשך שנות גדילתו ישכח איך לרוץ "טאי-צ'י-way", וחושב כמה חבל שלא ידעתי לרוץ כמוהו כשהגעתי לטירונות בגבעתי, לפני עשרים שנה; הייתי מתאמץ פחות, ואולי גם לא שוחק את הברכיים. אחרי שנפצעתי וגיליתי את הטאי-צ'י, לקח לי הרבה זמן להביא את רגלי למצב שאעיז לרוץ, "טאי-צ'י-way" או לא. היום אני רץ אחריו במגרש המשחקים, רואה אותו צוחק מאושר על עצם הריצה, ומנסה בעצמי לרוץ כמו תינוק.

פורסם ב 28 באוקטובר 2009 23:12 במדור רפואה ולחימה | 6 תגובות | אפשרויות

אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.