"הביתה" של אסף ענברי - הישג ספרותי יוצא דופן

האם לספר לשון ייחודית ?
טריקים של אלפרד דבלין בברליןאלכסנדרפלאץ
פנטזיות
טריקים של עגנון

?

נתתי בינתיים לקריאה לחבר שהוא יליד אחד הקולחוזים בארצנו, וההוא מתפעם

ואני, שכאמור, טרם קראתי, תוהה, האם אין כאן איזו בעיה קטנה בבחירה לכתוב את סיפור המקום עם השמות של האנשים האמיתיים ועם סיפורם האמיתי ממש + חיבור לספרות

נראה לי בעייתי להפוך את זה ליצירה ספרותית (ושוב, כאמור לא קראתי אז אני לא יודעת) אבל מאוד מאוד מתעניינת ומחכה לרגע בו אניח את ידי על הספר.

ענברי גדל באפיקים. אתה גדלת שם. אבא של יהודה בלו גדל שם וגם שלמה בן עמי לדברי בלו. אבל בביקורות על הספר כתוב שלוניה הוא גבר ובלו כותב שלוניה זו גברת. בקיצור שמח.

אסתי - מוטב שתקראי. אחרי זה נדבר. בעיית השימוש בשמות אמיתיים נוגעת רק למעטים שמכירים או הכירו את הנפשות הפועלות. לגבי כל השאר זה לא משנה כלל.

לוניה - למרות הציניות, הנה תשובה. לוניה גלר הוא אריה בהיר, שהיה גם חבר כנסת. ואגב, גדלתי בקיבוץ אך לא באפיקים וגם לא בעמק הירדן.

במחשבה שנייה, יש סיבה של ממש (עקרונית) לשימוש בשמות אמיתיים. זה קשור לסגנון התנכ"י כביכול. לא ארחיב.

יש משהו שקשה לי להסביר, מעבר לשפה האינפורמטיבית, לשבירת ההיררכיות בין הנושאים, לשימוש בשמות אמיתיים ואירועים אמיתיים מבלי לציין תאריכים - יש משהו בספר הזה שמצליח גם לרגש, גם להצחיק וגם לתאר בצורה יוצאת דופן את הקיבוץ, את התקופה ההיא. ספר קסום.

הפסקה האחרונה שלך:
"גם אני גדלתי בעולם היפה והקשה, הנפלא והמוזר הזה, עולמם של החולמים ההולכים נגד הזרם, שבראו להרף עין עולם ומלואו."
עולם ומלואו?
עולם, אמור להחזיק מעמד יותר משניים שלושה דורות.
אתה כבר לא שם, ועוד רבים וטובים שהיו.
מעבר לצער האישי, מה השתבש?

כתבתי "להרף עין", וכך היה. לזמן קצר (שלושה דורות בקיבוצים הוותיקים ביותר, שני דורות בפחות ותיקים) היה זה עולם שלם של עבודה ויצירה.

מה גרם שזה לא יחזיק יותר? על זה אמרתי שאני מחכה לספרות של פענוח ופיצוח הסוד.

כבת למייסדי קיבוץ , הספר אכזב אותי מאד עד שחדלתי מקריאתו , לטעמי הציניות יוצרת ריחוק ותחושה שהסופר אינו מבין את האנשים ובודאי חסרה בו חמלה לאנשים המייסדים והחולמים.
חבל נקווה שבכ"ז יקום לנו הקיבוצניקים מישהו שיכתוב על הקיבוץ ממקום אוהב מבין ורגיש.

אם חשת שהמספר הוא ציני, וגם חסר הבנה וחמלה, נראה שקראת ספר אחר מזה שקראתי אני.

אינני קיבוצניק אבל אני מאד קרוב נפשית ומשפחתית ורעיונית לקיבוץ.
לענברי זוית ראיית אנשים ואירועים ומקומות מיוחדת במינה.
אכן לעתים צורת תיאורו והתיחסותו מעוררות הרגשה שהוא ציני אבל הוא רחוק מאד מאד מציניות.
הוא אוהב אבל לא שמאלצי מתיפיף ומתחנף.
הצימצום,עד כאב,יוצר יופי מרגש ביותר.
התאור של מותם בתאונת מטוס במעגן של מולה רחל אשתו ושל אריק שומרוני מקסים ומצמרר בשפתו הסטנוגרפית לכאורה.
ותאור הבנים/בנות של הנספים שלא זכו להסברים ולא דיברו עימם על האסון כי כך היה מקובל אז,כי אסור להיות חלשים,כי בכי וביטויי אומללות זו חולשה.
האמת,קטע זה במיוחד הזכיר לי את אח של סבתא שלי,אנשי העלייה השניה,שבתו נהרגה בהגנה על קיבוצה כבר בימי המללחמה הראשונים.
לא היו טלפונים והוא לא רצה לכתוב אז בהפוגה הראשונה הוא בא לבקר אבל לא מיהר לספר.
רק כעבור זמן ותחת לחץ השאלות ספר לבסוף את שאירע אבל ביקש לא להישבר.
אני יודע ומכיר את הדעות הפסיכולוגיות המקובלות היום על רעות ההפנמה וההדחקה אבל יודע שאילו נהגו אז כמו היום לא היינו מנצים באותה מלחמת קיום

ברור מעל לכל ספק שלפנינו מספר בעל מיוחדות יוצאת דופן,איש אשכולות משכיל רגיש כשרוני לעילא.

תודה מקרב לב.

הספר "הביתה" מצליח לרגש ולרתק, ויותר מכל מעציב. לא יכולתי להניח אותו מידיי.
איני יוצאת קיבוץ, אך גדלתי בנוה שאנן והתחנכתי במחנות העולים, והספר נותן נקודת מבט רחבה על האידיאל הסוציאליסטי שלאורו התחנכנו, "זו הדרך אין אחרת" היה כתוב באותיות ענק באולם של השכבה הבוגרת.
אני מכירה את הבן של אלי פלס, ובזמנו הכרתי גם את טל, הנכד של לוניה גלר (אריה בהיר), ופתאום הכל מתחבר,
העזיבה של הצעירים, הייאוש שהשאירו מאחור.
יותר מכל הצטמררתי לקרוא כמה חברים ובנים נפטרו ואחרים נהרגו כדי לבנות ולהגן על הארץ הזו
כשסיימתי לקרוא, הרגשתי שאני נחנקת ואיני יכולה לנשום.

אי כבר מזמן לא נהנתי מקריאה כמו מהספר הזה. בכיתי וצחקתי לחילופין והיה לי ממש קשה להניח את הספר. כחניכת מחנות העולים וכחברת גרעין נח"ל הזדהתי מאד את קטעי האסיפות הבלתי נגמרות, עם הויכוחים האדאולוגיים, ההגשמה, לא לרכוש פרטי אבל גם עם שברו של החלום והסיפורים האישיים שעלו בספר. אהבתי מאד, ישר כוח אסף

אפוס שלופת אותך בגרון ואינו מרפה. מה גם שמדובר לא ב"סיפור שלנו"... כתיבה שמזכירה לי את מארקס (מאה שנות בדידות) וברדיצ'בסקי.