החיים הם מה שאתה עושה מהם. הצוואה של Wheely Willy

כששומעים משפט חזק כזה מפיו של כלב ציוואוואה השוקל שני קילו , משותק ברגליו האחוריות ואילם, המשפט מאבד את הטרוויאליות שלו ומקבל משמעות של ממש.

אני פגשתי אותו לפני שלוש שנים, בסמינר בלאס וגאס.

בין אלפי המציגים שם, סוכני התרופות והמכשור הרפואי ,בלט דוכן קטן ובו אשה מוקפת בספרי ילדים שכתבה, וליד הכורסא, ישב הדבר הכי מתוק ומצחיק שראיתי.

כלב זעיר, פלג גופו האחורי קשור לכסא גלגלים, והוא מחייך במתיקות. נשבעת לכם.
הכלב חייך אלי.
התחלתי לדבר עם האשה, דבורה טרנר , וכך התגלה לי הסיפור המופלא הזה.

ווילי נמצא בלוס אנגלס לפני כ 20 שנים. מצאו אותו בקופסת קרטון מהודקת בסרט הדבקה. כשפתחו את הקופסה התגלה כלב זערורי, קרח ורועד מקור, עם גב שבור, שתי רגלים אחוריות משותקות , שלפוחית שתן לא מתפקדת, ושקט, כל כך שקט.

כלב שלא יכול אפילו לבכות או לילל כי מישהו חתך את מיתרי הקול שלו.

מי שאמצה אותו והפכה לאמו המאמצת במלוא מובן המילה היתה דבורה טרנר, בעלת חנות חיות מלונג ביץ' קליפורניה. כששמעה עליו ובאה לבקרו ציפתה למצוא חיה עצובה ופאסיבית. שום דבר לא הכין אותה לכלב הכי שמח שאי פעם ראתה, כלב שגורר את רגליו האחוריות כאילו אין לו דאגות בעולם.

ניסיון להניח את רגליו האחוריות על סקייטבורד מותאם לא הצליחו.
ניסיון להרים את חלקו האחורי בעזרת בלון הליום (שנקשר לפיג'מת תינוקות שהוא לבש) גם הוא לא צלח- הכלב כולו התרומם באוויר...
ואז היא מצאה את חברת .K9 CART
חברה המתמחה בבניית כסאות גלגלים לכלבים בהתאמה אישית.

ביום שווילי-ווילי קיבל את כסא הגלגלים שלו ונרתם אליו הוא התחיל לרוץ , ראשו זרוק לאחור ואזניו מתנופפות ברוח.

דבורה לקחה אותו לכל מקום שהלכה ובכל מקום הוא משך תשומת לב.
היא כתבה עליו ספרי ילדים .

ווילי נהפך לסלב. הוא הוזמן לתכניות טלוויזיה בנשיונל גיאוגרפיק ו Animal planet, הופיע בבתי חולים ובבתי ספר.

ביפן הוא עורר סנסציה כשהנסיכה כרעה על ברכיה –השתחוותה, למעשה, כדי לשחק איתו.

הוא גרם לילדים שקיבלו כימותרפיה לצחוק, בפעם הראשונה מזה שבועות.

הוא הוזמן לבית ספר תיכון כדי לשאת נאום "I CAN"

שמחת החיים שלו היתה מדבקת.

מישהו שאל את דבורה, אמו, אם הוא יכול לעשות טריקים.
הטריק שלו, כך ענתה, הוא להתעורר כל יום שמח.

בינואר 09 , בעודו נישא בזרועותיה של אמו המאמצת בדרכו למפגש עם ילדי בית ספר, היא החליקה בגשם . היא שברה רגל ונכנסה לכסא גלגלים. וווילי שבר אגן, רגל ולסת.
הוא עבר שלושה ניתוחים אבל לא הצליח להתאושש ולא חזר מאז לעצמו.

לפני שבועיים הוא נפטר.

Wheely Willy, הכלב הנכה ששימש כסמל של תקווה ואומץ לאלפי ילדים ,הכלב שהצליח לגעת ולרגש כל מי שפגש אותו , נפטר בשנתו, בהיותו בן 22.

טכס ההשכבה שלו יהיה ב19/1

פורסם ב 14 בינואר 2010 15:14 במדור מיומנה של וטרינרית | 6 תגובות | אפשרויות

שאלות שלא הצלחתי לענות עליהן

קיבלתי את הרעיון מהפוסט המגניב של נטלי מסיקה. או ליתר דיוק הרעיון כבר היה קיים.

לא סתם אני שומרת שאלות.

אבל הבנתי שמותר לי לפרסם אותן.

בין שאר עיסוקי אני עונה בהתנדבות לשאלות של בעלי תוכים באתר של PETNET.

ואחת לכמה זמן מגיעה שאלה הזויה באמת.

אני כמובן עונה באופן קורקטי לחלוטין. בסופו של דבר יש לי חינוך משובח ומערכת של איזונים ובלמים שלא היתה מביישת אף נסיכה בריטית . אבל זה לא אומר שאין לי מה להגיד...

אני מעתיקה אותן עכשיו, נראה לי שהגיע הזמן, חלקן עם התשובות שהיו לי על קצה הלשון. אלו שבאמת רציתי לכתוב וכמובן לא עשיתי.
שגיאות הכתיב אם ישנן הן במקור. כאמור – לא שיניתי.

שלומית שלום
מגדל אחד אמר לי שאם אני יתלה עלי אקליפטוס יהיה לי ביצים מהתוכונים מהר. כמו ויאגרה חח. זה נכון? !

שלום שלומית
ליד הבי"ס שלי יש להקה של דררות, אולי שלושים. ורציתי לדעת איך תופשים אותם. (הם חיים על עץ גבוה)

לרופאה הנכבדה שלום
אני חייב לשאול שאלה שמטרידה אותי לא מעט זמן
אני רוצה לקנות תוכי, ואני מעוניין לדעת האם מבחינת התוכי: חיים בכלוב של 50 ס"מ עם מים ואוכל משובח עדיפים על חיים של מעבר בין צמרות עצים וחיפוש אחר תולעים למאכל

תשובתי הגנוזה:

אין ספק שתוכי יעדיף לגור בכלוב מרווח של 50 על 50 כל זמן שהאוכל שלו מוגש לו על מגש, זמני השינה שלו קבועים והוא גם מקבל 15 דקות לצעידה בחוץ, פעם ביום.
אפשר גם לפנק אותו עם אבן גיר המכילה כידוע את כל אבות המזון ואפילו בעלי אקליפטוס המשפיעים על הליבידו שלו.
אלו הם חיים מפוארים לעומת חיים בחוץ הכוללים תעופה (מאמץ אירובי רציני) , חיפוש מזון מגעיל(עלים,חרקים) וטריפה ע"י אויבים טבעיים.
אתה צודק. הם באמת צריכים להיות אסירי תודה לנו.

רציתי לשאול:
יש לי ביצה ראשונה של כנרים. שמעתי שכדי שביצה תהיה מצוינת ופוריה צריך לנדנד אותה ולצאת איתה לטיולים
והאם צריך להשים אותם בשמש (אולטרסאונד) כדי ליראות את העובר. (השגיאות , כאמור, במקור)

השאלה הזו נראתה כה הזויה בזמנו שהייתי בטוחה שהחברים המופרעים שלי מקבוצת האופניים המציאו ושלחו למדור כדי שלא יהיה לי משעמם.

הם לא.

שלום שלומית:

יש לי תוכי ציפור אהבה האכלת יד בן שנה ושלוש רבעי. כשקניתי אותו לפני שנה ושלוש רבעי אמרו לי שהוא בן. לפני שבוע מצאתי ביצה בכלוב , אחרי יומייים עוד ביצה ועוד אחת. בלי שהוא שם לב הוצאתי אחת והוא מטיל עוד ועוד. הביצים לא פוריות, זה בטוח, כי אין לו נקבה. אבל הוא לא דוגר עליהן.
מה לעשות?

תשובתי שלא לציטוט: מה נסגר עם הזהות המינית של התוכי???

ושאלה נפלאה של שומרי מסורת:
מצאנו שני גוזלים ולקחנו אותם כי יש מצווה בתורה שילוח הקן. לקחנו אותם אבל הם לא אוכלים כלום. מה אפשר לעשות איתם? אנחנו מעניקים להם את כל אהבתנו אבל אינינו יודעים מה לעשות איתם.

הערה שלי: באמת, באמת יש מצווה מזעזעת כזו. אני אשמח לקבל הסבר שיצליח להניח את דעתי על מה חשב המחבר.

שלום שלומית
התוכי שלי מסוג קוקטייל נרטב לפני כמה ימים וכדי לייבש אותו שמתי אותו במיקרוגל למשך 30 שניות על רמת חום 8 ואחרי שהוצאתי אותו מהמיקרו הוא התנהג כרגיל אך לאחר כמה דקות הוא התחיל להשתגע ולהקיא חומר בלתי ידוע ומאז הוא לא אוכל ורק שורק כמו מטורף. יכול להיות בגלל ששכחתי אותו במיקרו למשך עוד חצי דקה אחרי שהוא הפסיק את העבודה שלו קרה משהו? והאם ישנה סיבה לחשוש לחייו?
נ.ב.התוכי מאד יקר לי ואני דואג לשלומו...אך לדאבוני אני לא מסוגל כרגע לשלם לווטרינר. מה הטיפול שאני יכול לעשות כרגע כדי שהוא יחזור למצבו הרגיל?

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן

פורסם ב 19 בנובמבר 2009 23:42 במדור מיומנה של וטרינרית | 9 תגובות | אפשרויות

איך פספסתי את תמונת הקאמבק המפואר שלי בגלל אורנג'

מסתבר שככל שלא כותבים יותר זמן, כך קשה לחזור.

כל פוסט שאני כותבת נראה לי לא מספק.

אבל היום ראיתי את תמונת חיי...

מול הכניסה האחורית של הקניון ברעננה עמד סוס אמיתי לגמרי על חלקת עשב קטנטנה, והיה קשור לבעליו ברצועה.

היה לו קולר על צווארו ורצועה ארוכה אדומה.

האיש רק הוציא אותו לטיול.

את הסוס, כן?...

והנייד שלי מקולקל, ולחלופי אין מצלמה.

בזמן שנעלמתי מכאן (למי ששם לב) גיליתי אוצר חדש: יוגה

אחרי נסיון כושל לפני שנים שהסתיים בתנומה של ממש על הרצפה (היה נורא משעמם) , ניסיתי שוב. והתחברתי.

לא ברור לי עדיין מה יש ביוגה. אני לא לגמרי שם. וכשכולם מזמזמים בדבקות אומממ אני מרגישה די דבילית.

אבל כשאני יוצאת משיעור, אני ממשיכה לחייך המון זמן. החיוך נדבק ולא יורד. גם זה משהו...

היום, אחרי עוללות אורנג' –טלפון שחזר מהחלפת לוח-אם ונשלח בו במקום להחלפת לוח-אם נוספת, אני מבינה שאני צריכה דחוף עוד שיעור יוגה.

כי במקום להתבונן באני הפנימי שלי ,אני מתבוננת בשלוחה הדיגיטלית שלו, וממש לא מרוצה ממה שיש שם...

זהו, חזרתי.

הפוסטים הבאים יהיו וטרינרים. רובם.

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

פורסם ב 12 בנובמבר 2009 15:18 במדור מיומנה של וטרינרית | 6 תגובות | אפשרויות

שלושה רגעים ועוד אחד

אליסיה בקשה ואני לא האמנתי. זה זמן רב שלא פתחתי את האתר, לא קראתי ולא כתבתי.

אני פחות או יותר בגמילת אינטרנט.

כמו כל גמילה, הקריז כואב. וכמו כל התמכרות, צריך תחליף ראוי.

אני מצאתי את שלי בסדרה "אבודים". כרמל וייסמן המליצה, חשבתי שאין לי מה להפסיד ואולי כדאי שאבדוק בכל זאת.

חודש וקצת אחרי, סיימתי חמש עונות ברצף ואני ממתינה (בייסורים) לשנה הבאה ,לעונה הששית...
תשאלו מה רע באינטרנט? לא רע, אבל לבד.

ואני מוצאת את הצפייה המשפחתית בטלוויזיה כל כך נעימה .

היום , אחרי המון המון זמן, פתחתי את "רשימות ". הקטע הראשון שקראתי היה של אליסיה ואליסיה הזמינה אתי לכתוב על שלושה רגעים מכוננים בחיי.

ידעתי על מה אני לא כותבת. אבל על מה אני יכולה לכתוב? הבחירה, מסתבר לא היתה קשה.

הפעם הראשונה שבכיתי מבלט היתה כשראיתי את הקטע הבא:

זהו קטע קצרצר מתוך "ג'יזל" . הרקדנית כאן היא קרלה פראצ'י, היום היא צריכה להיות בת כ 60.

רקדניות היום הן יותר גמישות, חזקות ואתלטיות, אבל קרלה היתה הראשונה שהכרתי.

ראיתי אז את הקטע הזה ודמעות התחילו לרדת מעיני. אין לי מושג למה. יש קטעים מרגשים בהרבה, רקדניות טובות יותר, והיום אני גם בררנית יותר. אבל זו היתה פעם ראשונה שבכיתי מבלט.

השבוע התארחנו אצל חברים, הגיע זוג שלא הכרנו. האשה אמרה במהלך הערב: יש גיל, נגיד ארבעים, שאדם צריך להגיד לעצמו: זהו זה. מה שהשגתי, זה מה שיש. צריך להפסיק לחלום ולהפסיק לרצות ולשאוף ליותר.

הקשבתי ופשוט לא האמנתי למשמע אוזני.

אני רוקדת בלט, התחלתי מאוחר, ואני מתקדמת. לא בקצב שהייתי רוצה אבל בהחלט כן. לפני שבוע ניסיתי משהו, לא חשבתי שאצליח לעלות על הפוינט ברגל אחת, בתנועה כה קשה לביצוע ולשמירה על שווי משקל- ולהפתעתי הצלחתי.
אני לא מאמינה בלהפסיק לחלום.

רגע מכונן שני.

אני עומדת מול הפייטה הראשונה של מיכלאנג'לו ברומא.

הפייטה תמיד רגשה אותי. מריה נראתה לי שברירית וחזקה כאחד, נושאת את בנה הכבד ממנה ולא חשה במשקלו, בלתי מושגת . עמדתי מולה, לא בפעם הראשונה.

הייתי בטיול עם גיסתי. לידנו עמד איש שהרצה לזוג תיירים. עמד ודיבר על הפייטה, ונתן פרספקטיבות ועומק שהפתיעו אותי. לא ידעתי שאפשר לדעת כל כך הרבה על אמנות.
האיש, כך הסתבר, היה מרצה לתולדות האמנות, ואני השגתי באמזון את הספר שהוא כתב והתחלתי ללמוד . ספר גרר קורסים וקריאה. התואר הבא שאעשה יהיה , מין הסתם בתולדות האמנות. בגלל אותו רגע.

רגע מכונן שלישי היה לפני כמה חודשים, כשחלקתי עם הילד שלי בן ה 13 דמעות .

קראתי את הספר "אמנות נהיגת המרוצים בגשם" מאת גארת' סטיין. כשסיימתי, בכיתי.

ומייד נתתי לו את הספר. חצי לילה התהפכתי אחר כך במיטתי ולא הבנתי למה אני נותנת לילד שלי ספר כזה ואיך הוא יתמודד איתו.
כשסיים הוא את הספר, ניגש אלי ולא הצליח לדבר, הדמעות חנקו את גרונו.
יומיים אחר כך, כל פעם כשנזכר בספר התחיל לבכות.

אמרתי לו: ככה זה ספרים. עכשיו אתה מבין את הקסם.

מה שאתה מרגיש עכשיו לא קורה הרבה פעמים, זה אפילו נדיר, שיהיה חיבור לספר שיצליח לגעת בך כל כך חזק.

אבל זו הסיבה שמי שקורא, קורא. כדי למצוא את הקסם הזה שוב.

אני יודעת שצריך רק שלושה רגעים.

אבל יש עוד רגע שאני לא שוכחת.

קמתי ממחלה לא קלה. כמעט חצי שנה שלא ממש הייתי כאן ולא היה חסר הרבה , מסתבר, שלא אהיה כאן. בכלל.

ואז יצאתי, לראשונה מזה הרבה זמן לקניון, שתיתי , יותר נכון טעמתי מהקפה של ק. , נגעתי בעוגה שלו.

העיניים שלי התמלאו בדמעות. זה היה הרגע שהבנתי שהחיים שלי חוזרים אלי.

אני מעבירה את הלפיד לעמי בן בסט, ליגאל סרנה, לכרמל וייסמן ולאסתי סגל.

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן

פורסם ב 18 ביוני 2009 13:05 במדור מיומנה של וטרינרית | 12 תגובות | אפשרויות

טיול פסח בדרום: חוויות למאותגרים

אחרי הטיול המוצלח שהפקנו לפני שנתיים החלטנו לחזור לאותו מקום: חניון עדה, בשפך נחל פארן בערבה.

ביום הראשון אנחנו מטיילים באזור שדה בוקר, וליתר דיוק ברמת עבדת. התחלנו בטיפוס מרנין לחוד עקב, המתנשא מעל מצוק הצינים.
הטיול מוגבל מגיל 14 בגלל דרגת הסיכון שלו : בסופו יש להיעזר בסולמות .
כמה חבל שאין גידור גם לצידי המצוק. הטיפוס בקטעו האחרון מפחיד. וואו כמה מפחיד. כפסע בינך לבין התהום. צעד אחד לא נכון ואני למטה. ואז יכתבו בעיתון בת כמה אני.

שימו לב לאנשים הקטנים בקצה המצוק. צלם: אורי קדמון

מהצוק ירדנו לכוון עין עקב תחתון , שהוא אחד ממעיינות השכבה הנובעים לאורך מצוק הצינים. זהו מעיין מקסים עם מים ירוקים וצמחיה עבותה.
פעם מדריכה תמיד מדריכה. הסברתי לילדים שאיתנו (במקרה הביאותי ניירות וטושים צבעוניים) מה זה מעין שכבה ולאט לאט נאספו עוד ילדים כדי לשמוע את ההסבר.
בסוף שאלתי ילד אחד קטן אם היה מעניין.
אמר לי: ממש לא.

הקמת החניון בלילה הראשון לוותה במשבר לא פשוט כאשר האוהל האישי שלנו התפרק. זה מה שקורה כשחוסכים.

ק., שונא קמפינג מטבעו , הרגיש נפלא כשקנה ב"מגה" אוהל במבצע: 150 שקל במקום אלף.
.
בגלל שהתאמנו בבית בלהרכיב אותו יצא לנו ממש טוב: היינו הראשונים שהאוהל שלהם כמעט עמד. לרגע הרגשתי כמו מיה ועמיחי מהמרוץ למיליון. (ק. מקים ואני מעודדת ומעריצה).

אבל בדיוק כשנעצנו את היתד הראשונה , קרס האוהל באופן סופני. הציר הראשי שלו נשבר.
מסתבר שהאוהל, בדרכו, היה אוהל מתכלה .

לא הייתי מאריכה ומספרת, אלמלא ק. , שהתנהג כאילו חרב עליו בית המקדש השלישי. (אופס, דוגמה לא טובה. זה דווקא היה משמח אותו)
האופציה לישון מתחת לשמי הכוכבים , או לחילופין באוהל זר, גרמה לו לקריסת מערכות.

אורי הציל את המצב כשאלתר ציר חלופי לאוהל.

משבר שני נרשם כשק. חשב שאין שמן זית.
מילא בלי אוהל, אבל בלי שמן זית פשוט אי אפשר. דקה לפני שהתניע ונסע למצפה רמון, 70 ק"מ מדבריים כדי לקנות שמן זית , שלפה צילה את הבקבוקון הנחשק .

מאחר ונצפתה מצוקת כוח אדם אפילו אני קודמתי לדרגת סו שף של הסו שף.
נתנו לי לקצוץ פטרוזיליה ולערבב אותה עם הטחינה. הרגשתי גאווה על האחריות הרבה שניתנה לי.
אני לא אאכזב אותם, חשבתי בליבי.
לאחר שביררתי פעמיים , נעניתי שכן. כל הזר הירוק והריחני שנתנו לי צריך להיכנס לטחינה. נראה לי המון עלים אבל מי אני שאתווכח עם אושיות המטבח.
אף אחד לא ציין בפני שצריך לתלוש את העלים מהגבעולים ורק אותם לקצוץ.
(כשעבדתי באל באבור היינו קוצצים הכול).
ברגע שערבבתי הפכה הטחינה למטבל עכור וירוק לגמרי שחלקי גבעולים וקצת שורשים מבצבצים ממנו. ואולי נכון יותר לומר שטיפות של טחינה ביצבצו בין העלים הנכלמים.

ביום השני נסענו לקניון ברק.
זהו קניון מגניב ביותר, הכולל טיפוס בסולמות וחבלים. בדיוק כמו שאני אוהבת.

צלם: אורי קדמון (ואני- זו עם הקוקיות...)

בצהרי היום השני, כשחזרנו למאהל, היה ממש חם. הטמפרטורה היתה קצת מתחת לנקודת ההתכה של זבובי המדבר. אני יודעת כי כולם באו לבקש מחסה בסככת הצל שלנו.
צילה אמרה שהיא לא יכולה בלי מקלחת. למרות האסון האקולוגי עמדו כל הבנות והתקלחו, כל אחת בתורה, מאחורי הג'יפ.
רק אני, עם חינוך טוב של בית ספר שדה, מצד אחד (לא מקלקלים את דרגת החומציות של אדמת המדבר) ועכבות בילט-אין מהבית הפולני, לא נכנעתי.
כשכבר התרציתי (נו מה, אהיה היחידה שמסריחה), עמדתי ערומה לגמרי כשנאווה שופכת בקמצנות מים על ראשי, ובדיוק אז הגיע ג'יפ עלום מהצד הלא נכון.

ואם שאלתם את עצמכם מה יכול להיות יותר מפדח מחשיפה טוטאלית באמצע המדבר בפני זרים, אני אגיד לכם:
הג'יפ ההוא , על שלושת הבחורים שישבו בו, עשה אחורה פנה במהירות הבזק.

לא כדי לשפר עמדות.

פנה שלא על מנת לחזור.

ואם זו לא השפלה ,אני לא יודעת מה כן...

ותודה לאורי קדמון על התמונות היפות שלו.

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן

פורסם ב 15 באפריל 2009 12:39 במדור מיומנה של וטרינרית | 8 תגובות | אפשרויות

שעווה ברזילאית לתוכי ומשולש אהבים בלתי אפשרי

קוקי ופינקי הם תוכים. שירלי היא זו שמגדלת אותם. ביחד הם מהווים משולש אהבים לכל דבר.
קוקי הדררה מאוהב בשירלי. העובדה שהיא לא ירוקה כמוהו ואין לה נוצות ,ממש לא משחקת תפקיד. ביחד הם צוות מנצח. שירלי וקוקי מתחזקים זוגיות ארוכת שנים גם אם בלתי ניתנת למימוש גופני של ממש.
שירלי, בהיותה פתוחה, זורמת ,נאורה ולא קטנונית הביאה את פינקי, אף היא דררה, ממין נקבה.

וכאן, למרות שהצרות אמורות היו להסתיים הן רק התחילו.

פינקי מנסה לפתות את קוקי במיטב הטריקים הנשיים. קוקי, מצידו, לא נשאר אדיש. גבר גבר . הוא פולט דייסה מפיו ודוחף אותה לפיה של פינקי.

מה שאולי נראה בעיניים אנושיות דוחה, מתפרש בשפת התוכים כפעולת חיזור. אני מאכיל אותך, משמע אהיה אחלה גבר ואעזור לך לדגור ולגדל את הגוזלים.

אבל כמו הרבה גברים שאני מכירה, קוקי לא שלם עם מה שהוא עושה. מיד אחר כך רגשות האשם אוכלים בו והוא עף לשירלי יקירתו , שמתפקדת כמו האקסית המיתולוגית שלו, ומתחנף אליה כמו שצריך .
קרוע בין אהבתו הותיקה והבלתי מושגת לבין זו החדשה שבאה, ומזגזג ביניהן במסכנות.

כשפינקי מסתכלת הוא נושך את שירלי באכזריות.
פינקי, מצידה , עושה עינים לשירלי כאשר רק שתיהן ביחד אבל כשקוקי בתמונה היא מתקיפה אותה בחמת זעם. לפעמים אני חושבת שהיא לא סגורה עדיין על הזהות המינית שלה.

פינקי למרות הרצון הברור שלה להזדווג, מאד רגישה בחלקה האחורי. אי אפשר לגעת לה שם. בבדיקה הסתבר שכל נוצות הזנב שלה שם שבורות כמעט עד הבסיס. לדררה אמורות להיות נוצות זנב ארוכות ומפוארות ואילו לפינקי אין שם כלום. כלומר יש , אבל מעט. רק קצה הנוצה נשאר, וכמו שערה מפוצלת כך בסיס הנוצה שלה: מרוט, מפוצל ודוקר להפליא. לא משהו שגבר יהנה להתחכך בו, גם אם הוא תוכי.
מאחר וזה הזנב שהיא סוחבת כבר שנה וחצי שום דבר לא צומח לה, החלטתי בעצה אחת עם שירלי לעשות מעשה.
תלשתי לה את כל נוצות הזנב.
אני חייבת לציין שזו פרוצדורה לגיטימית בנסיבות מסויימות. כשתולשים נוצה, חדשה צומחת. ואני מקווה שהנוצות החדשות שתצמחנה שם תהיינה נוצות נורמליות. כולי תקווה שפינקי אולי תהיה פחות רגישה שם ותיתן כבר לקוקי למלא את יעודו הביולוגי.

למרות הכוונות הטובות שלי, הרגשתי כמו קוסמטיקאית שעושה שעווה ברזילאית.

אבל אם זה מה שיתן לקוקי לעשות את מה שהוא צריך לעשות- אני את שלי עשיתי …

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן

פורסם ב 4 באפריל 2009 20:02 במדור מיומנה של וטרינרית | 5 תגובות | אפשרויות

יתום מאמץ אמא

"לצ'ינצ'ילה שלי יש עצירות. והיא גם לא אוכלת ", אמר לי הילד שהביא אותה." יומיים היא כבר לא בסדר, והבעל שלה מת הבוקר".
כשהרמתי אותה, זחל תינוק צ'ינצ'ילה קטנטן מתחתיה. תינוק בן יומיים .

התחלתי לבדוק אותה וגיליתי לכלוך באחוריים. לקחתי אותה לכיור, לרחצה.

להפתעתי ,גוש הצואה הדבוק , או מה שחשבתי ככזה, התגלה כתינוק מת, תקוע בתעלת הלידה .

כששלפתי אותו, הגוף הקטן כבר היה שחור לגמרי ומריח רע.

אבל האמא התחילה להרגיש יותר טוב כמעט מיד. היא נעשתה עירנית, התחילה לזוז ואפילו נגשה אל קערית האוכל.

ההטבה נמשכה זמן קצר. למחרת התחילה האמא להתדרדר ולמרות הטיפול האינטנסיבי, הנוזלים והתרופות ,נפטרה.

נשארנו עם צ'ינצ'ילה-תינוק .
תינוק עצוב שמחפש אמא להתכרבל בה ולהתחמם ושד מניב חלב.

אורלי, אמו של הילד, קנתה בקבוק קטנטן עם פטמת גומי זעירה והתחילה להניק אותו במסירות .

שם, בחנות היא ראתה צ'ינצ'ילה אחרת, כשלידה תינוק קטן.

למחרת כשחזרה לחנות ,האמא-צ'ינצ'ילה היתה לבד. התינוק מת. אורלי לא חשבה פעמיים וקנתה אותה.
בחשש רב הנחנו את האם שאיבדה זה עתה תינוק ,ליד התינוק שאיבד את האמא שלו.

התינוק הזדחל מתחתיה, נצמד לפרוותה החמימה וחיפש פטמה.
האמא, כאילו לא שמה לב שזה לא בדיוק התינוק שלה, קיבלה אותו.
היא אפילו מרשה לו לינוק, למרות שכבר אין לה חלב.

ואורלי?

כמו כל אמא טובה היא מאכילה בנאמנות את התינוק שאיבד את אמו וקיבל אמא אחת חדשה עם פרווה ,ואמא אחת בלי.

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן

פורסם ב 25 במרץ 2009 16:40 במדור מיומנה של וטרינרית | 12 תגובות | אפשרויות

C.T לצב: זה כל ההבדל. חוויות מסמינר

כמו לפני שנה ולפני שנתיים, חזרתי לזירת הפשע. סמינר לווטרינרים בלאס ווגאס. עדיין הסמינר הגדול מסוגו בעולם אבל אין ספק שהמצב הכלכלי משפיע: 5600 וטרינרים, ירידה של לפחות 10% משנים קודמות.

ההרצאה הראשונה שלי מדברת על המצוקות של השרקן הרווק. נו טוב , לא רווק, בודד. איך להקל על שרקן, חיה חברותית שחיה לבד הרבה פעמים. דיברו איתנו על העצמה והעשרת הסביבה, מונחים שכאילו שאולים מהרצאות ללימודי מיגדר.
אני כל כך אוהבת את האמריקאים האלה עם הרגישויות שלהם לחיות.

היום שלמחרת הוקדש לזוחלים.
הידעתם שהדרך הטובה ביותר לאבחן דלקת ריאות בצב הבית היא בעזרת סי טי?
המרצה המלומד מראה לנו הדמיות CT של צבים, נחשים וקרוקודיל אחד לתפארת.
אני גונחת בקנאה. איפה אנחנו ואיפה הם.

סדרת הרצאות בפתולוגיה הכריעה אותי. ברגע שיודעים שהמרצה הוא פתולוג זה אומר שההרצאה היא על חיות שמתו. ככה זה.

פתולוגיה, מקצוע חשוב מעין כמוהו ואיני מקלה ראש אפילו לרגע בעובדה הזו, אבל ברור שמפה אני לא יוצאת עם תרופות חדשות.
פתולוגים לא רואים את החיה. הם מקבלים במקרה הטוב רקמה בפורמלין וצריכים לאבחן אותה , ובמקרה הפחות טוב הם מקבלים גופה שלמה בצנצנת ומחפשים את סיבת המוות.

מה שזה אומר שבהרצאה רואים מעט מאד תמונות של חיות והרבה מאד תמונות של רקמות.
תאים נצבעים בד"כ בסגול. ואז יושבים בחושך רואים עשרות שקפים עם נקודות סגולות . די דומים, למען האמת.

בהרצאה על פתולוגיות של מערכת השתן של צפרדעים , נכנעתי.
כמו גדולה יצאתי באמצע. (לא פשוט, אני תמיד יושבת בשורה הראשונה)...
אחרי שהתפלחתי מהרצאה אחת זה נעשה יותר קל בהמשך. החלטתי שאין לי מה לשמוע על חיות כיס. ממילא אין הרבה קנגרו שבאים למרפאתי ברעננה.

ודווקא ביום האחרון ישבתי מאושרת בהרצאה. מי עוד יכול לומר שמשלמים לו (עלק) כדי לשמוע הרצאות על פילים.

הערה על המלון: הוא ענק. הולכים קילומטרים מהחדר לאולמות ההרצאות. ללא הגזמה. בשנה הבאה אני מביאה סקטים. אז אם במקרה תהיו בווגאס ותראו וטרינרית מטורללת עם תרמיל על הגב דוהרת במסדרונות על רולרים- זו אני...

זו תמונה שצילמתי במלון בו התנהל הסמינר. לתומי חשבתי שמקצוע מצחצחי הנעלים הוא מקצוע שפס מן העולם, יחד עם העבדות. לא ככה?

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן

פורסם ב 24 בפברואר 2009 15:16 במדור מיומנה של וטרינרית | 8 תגובות | אפשרויות

מלאך בלונדיני, חלוק ירוק

חלק בלתי נפרד מהמקצוע שלנו הם האסיסטנטים המלווים אותנו.
אני לא מכירה וטרינר שיכול לקחת דם מווריד הצוואר של חתול בלי עזרה.

גם כדי להחדיר עירוי לכלב כדאי שיהיה עוזר מיומן שיודע איך לאחוז בפציינט ולהחזיק את הרגל .
האסיסטנטים הם אלו שעוזרים לנו לפני ניתוח להרדים את הפציינט ולהכניס לו קנה להנשמה. הם מקשיבים יחד איתנו למוניטור בזמן הניתוח ,מווסתים את מכונת ההרדמה לפי ההוראות שלנו ונמצאים שם כדי לעזור לחיות ולנו.
מי שעוסק במקצוע הזה עושה זאת מתוך אהבה אמיתית לבעלי חיים.

אחת העוזרות הראשונות שלי באמריקה היתה ג'ניפר.
הקליינטים שלי מתו עליה, ובצדק.
היא היתה בלונדינית יפה וזוהרת עם עיניים כחולות ומבטא טקסני בולט ובלתי מובן בעליל. למעשה, היא נראתה בדיוק כמו מיניאטורה של דולי פרטון, חוץ מהחזה שהיה ענק כמו אצל המקור.(והימים הינם ימי טרום הסיליקון, להזכירכם).

ג'ניפר היתה נשואה לאחד המפיקים המוזיקליים המצליחים בלוס אנג'לס ומצבה הכלכלי היה בהחלט שפיר: היא היתה מגיעה לעבודה במרצדס חדשה בזמן שאני נהגתי בגולף קטנה וחבוטה.
היא עבדה תמורת שכר מינימום: ארבעה דולר לשעה.

אין ספק שג'ניפר אהבה חיות. אתה לא עובד במקצוע כזה, שאינו מתגמל כלכלית בלשון המעטה ,אם אתה לא אוהב חיות.
חוץ מזה היא אהבה ללבוש את גלימת הניתוח שלנו... היה זה חלוק ירוק ,קרוע ומסמורטט שהיו בו יותר חורים מבד.
כל בוקר, בהגיעה לעבודה עטתה ג'ניפר על גופה הזעיר אך מפואר את הסמרטוט היוקרתי.

אני מניחה שהחלוק היה בשבילה מה שבשביל אנשים אחרים היה ,נגיד, סרבל טיסה.

כסף לא היה חסר לה. מה שהיא אהבה היה האתגר הכרוך בפתיחת מרפאות חדשות.

ברגע שהעסק התחיל לרוץ היא היתה משתעממת.

למזלנו, ג'ניפר אהבה אותנו, וכמו מלאך תכול עיניים באה לעזרתנו בדיוק ברגע הנכון.
היא היתה אחת העוזרות הטובות שהיו לי אי פעם: היא היתה נבונה מאד , חשבה מהר, והיתה יעילה ומקצועית.

היא היתה מודאגת בדיוק כמוני כשגילינו יום אחד שמלאי הכדורים נגד שיעול הצטמצם במידה רבה: היו אלו כדורי " היקודאן" שהיו סגורים בכספת ,בהיותם נגזרת של מורפין, חומר נרקוטי לכל הדעות.

מחמש מאות כדורים נשארו בבקבוקון כמה כדורים מיותמים.

ג'ניפר הסבירה לי שהיא עוברת טיפולי פוריות ולכן היא מזריקה לעצמה מדי יום הורמונים.
לכן גם לא דאגתי כשמצאתי מזרקים בשרותים שלנו.

לשמחתי, לא הייתי אני זו שצריכה לפטר אותה.

בזמן שעזרה לוטרינר נוסף לפתוח מרפאה הוא תפס אותה על חם גונבת סמים.

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן

פורסם ב 24 בינואר 2009 00:16 במדור מיומנה של וטרינרית | 2 תגובות | אפשרויות

איחולים לשנה החדשה (קצר ומצחיק)

אמנם קצת באיחור, אבל כמו אמא גאה שמשוויצה בילדים שלה אני רוצה להראות לכם את מרי (בקמץ) הקטנה

והחכמה "

ומה שהיא רוצה לאחל לכם.

וגם ממני.מאוחר אולי, אבל מכל הלב. שתהיה שנה טובה, שנת בריאות , אושר ואושר. (לא שגיאת כתיב)

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן

פורסם ב 12 באוקטובר 2008 19:20 במדור מיומנה של וטרינרית | 10 תגובות | אפשרויות

אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.