רשתות חברתיות, עמדה אחרת
רשומת ביניים מנקודת מבט אישית ומקצועית
למען הסר ספק, אני עצמי חברה במספר ניכר של רשתות חברתיות ופועלת בתוכן מטעם עצמי ומטעם לקוחותיי. אני מרצה דרך קבע על שיווק ברשתות חברתיות ומלמדת את הנושא למי שרוצים ללמוד ברצינות. את הרשומה הזו אני כותבת בעקבות כמה אירועים אחרונים שגרמו לי לעצור להתבוננות שהסתברה כדחופה עבורי. הכתבה דור ה-Q בכלכליסט שברה לי את גב הגמל. יחד איתה הדו"ח המיוחד על רשתות חברתיות באקונומיסט ובמקביל אליהן התחושה המוזרה שמשהו השתנה באופן בעייתי מאוד בעולם בו אני חיה, תחושה הנמשכת זמן מה.
יש למישהו מושג לאן כל הדבר הזה הולך? לא. בעיקר כי אין אף אחד שמתכוון לקחת על זה אחריות. המקסימום שאדם יחיד יכול להחליט בעניין הוא איך לנהל את ענייניו מול ההמולה. המקסימום הזה אגב, חשוב בהרבה מכפי שנדמה והוא עדיין בתוקף.
Myself.com משתלט על העולם. שיחות עם בני נוער, מבוגרים צעירים וצעירים פחות, מגלות לעיתים את העובדה שלחלק מהם נמחק לוח הדמיון. הוא כנראה עדיין שם, אבל מנוון מול כל הגירויים המטורפים שיוצרים עבורו צוותים מיומנים הנשכרים בידי ארגונים עתירי תקציב כדי לעקוף את החוויה הקודמת, להדהים את החושים, להשפיע יותר, לגרום לכולם להסתכל, להרוויח יותר. אני רואה רבים מדי הנכנעים לזרם וצורכים כמה שיותר. משהו שהייתי מכנה .Internet obesity אחרים יוצרים מסרים קיצוניים יותר ויותר, מתעדים התאבדות או רצח של חבר בYouTube, כדי שמישהו סוף סוף ישים לב אליהם וישמע אותם מדברים – על עצמם. מדברים? לא בדיוק. יורים קבוצות מילים מעוותות תחביר לחלל העולם, מקלידים במהירות, בלי לבדוק דבר, רק לשדר, לשדר ללא הרף. אם אני לא משדר אני לא קיים. הכללה גורפת? העובדות שם. מה שכן טוב לא נובע מההמולה הזו. מה שכן טוב היה שם כבר קודם ומתקיים גם בלי. אף אחד לא צריך את האינטרנט כדי להיות בן-אדם, אחרת היינו נולדים עם מִתְקָע מתאים (plugin). יש כבר כמה חברות סטארט-אפ שמסדרות לנו כאלה.
האינטרנט משנה את הדרך בה אנחנו מתקשרים. התקשורת שלנו נהיית טובה יותר...
אם תשבו על כסא קטן ליד אוטוסטראדת המידע ותקשיבו, תשמעו המון המון 'שיתוף'. כמעט מאחורי כל טיוט יש כוונת רווח, חברתי בעיקר, לפעמים מקצועי, שזה הגיוני. אבל אם תסיטו את המבט הצידה, תראו אנשים מחוברים אינדיבידואלית למכשירים מהם הם מטייטים, בלי היכולת או הצורך להרים את המבט ולדבר אחד עם השני. לתופעה הזו יש עוד כמה השלכות חמורות במיוחד ומי כאן הביצה ומי התרנגולת לא אני אקבע – אנשים רוצים לדבר כמעט רק על עצמם. אם הם משוחחים עם אדם פנים אל פנים, ברור להם שהם יצטרכו גם להקשיב לו מדבר על עצמו. אבל מאחורי הממשקים הטכנולוגיים? ממש לא חובה. כך קורה שאני פוגשת יותר ויותר מקרים בהם קשה לקהל היושב מולי לשמוע מישהו שאינו מדבר עליו ישירות. תועלת אישית, זה מה שכולם רוצים. הפספוס קשור בלוחות הזמנים. תועלת אישית עכשיו, מיידית, אפילו קודם, הוא התיאור המתאים יותר למה שאני רואה. זו לא תקשורת, זה פלט, שלשול מידע.
תוכן הוא מלך...
תוכן טוב הוא תוכן שמישהו לקח עליו אחריות. למד, חשב, השקיע בבניה ועריכה, בדק, בדק שוב, התלבט, מחק, שכתב, התכוון לומר דבר מה שיכבד את מושא התוכן, את היוצר, את המאזין/הקורא/הצופה ואת השיח האנושי. יש הרבה רשומות ומאמרים כאלה ברשת. התענוג הגדול קשור בנגישות התכנים הללו, בהקטנה משמעותית של המשאבים הנדרשים כדי להגיע אליהם. גם כאן ניצבת שאלה: מה המידה האופטימאלית? אם המידע לא היה נגיש לנו עד כדי כך, האם היו חיינו טובים פחות? במקרים רבים – כן. היכולת להציל חייו של אדם משתפרת עם נגישות המידע. היכולת להסיר דאגה מלב בעניין בעיה כזו או אחרת, משתפרת. האפשרות של אנשי מקצוע ליצור רשתות ידע ולימוד משותף היא הבסיס לכל העניין. עיוורים נחשפים לעולמות שלא היו נגישים להם לפני הטכנולוגיה. יש הרבה דוגמאות טובות. אבל גם להן יש גבול והוא קשור בכמות המידע שאדם יכול לצרוך ולעבד באופן יעיל ביחידת זמן. בתוצאות הרגשיות של זמינות המידע בהרף עין. מעבר לזה, אנחנו בדרך ההפוכה.
עומס מידע לא יוצר ידע וגם לא השפעה
כמות התוכן באינטרנט מכפילה את עצמה מדי שישה חודשים. יותר ויותר נהרות ברחבי העולם מחביאים במעמקיהם חוות שרתים עצומות הזקוקות לקירור מתמיד. היום, עומס המידע הוא כבר בעיה אקולוגית ובריאותית, על זמן אין מה לדבר וגם לא על אינטלקטואליה ברוב המקרים. הרשת מאכלסת הרבה דברים טובים המכוסים בכמויות הולכות וגדלות של זבל. הוא לא רק לא רלוונטי לבני אדם. הוא כבר לא רלוונטי גם למנועי חיפוש שהם, אם מישהו טועה לחשוב אחרת, ניזונים מהרעב האנושי לאיתור מידע ורכישת ידע. גם הם כבר לא יכולים לעשות עבורנו סדר. כל דג שהם מביאים לכיווננו, מגיע יחד עם כמה טונות של אצות.
על כל זה יושבות הרשתות החברתיות ואני כוללת בהגדרה הזו כל פלטפורמת שיתוף תוכן בין בני אדם שהיא נגישה לעין כל. דואר אלקטרוני אינו כלול ברשימה אבל מאותו רגע ואילך, כמעט כל דבר נכנס להגדרה, כולל דואר שאנחנו מקבלים כהתראות מהפלטפורמות אליהן נרשמנו. זה כבר חלק מהרעש.
אז מה בעצם אנחנו עושים שם ברשתות הללו?
תלוי מי אנחנו. ברשתות החברתיות, כמו בחיים, לא כל היוזרים שווים. אלא שברשתות קל יותר לחשוב שאנחנו משהו. באינטרנט, כל אחד יכול לכתוב כל דבר, לספר כל סיפור, לתאר כל מגדל. השאלה היא, מה קורה בעולם האמיתי, מה התרגום הממשי לכל ההתרחשויות הללו. האינטרנט מספק את האפשרות להיות גדולים בהרבה מהנפח האמיתי שלנו. יש מי שרואים בכך הזדמנות אדירה. יש בזה משהו, אבל מה המידה הנכונה? אינסוף? כמה שיותר? מבחינת יוצרי החוויות הסוחפות ברשת, כל הנהייה ההמונית הזו צריכה להסתכם במזומנים ואף אחד מהם לא יטרח לשלם את מחיר התיקון האישי והחברתי שיידרש מתישהו בעתיד הנראה לעין. כבר עכשיו יש ברשת מספיק פרופילים של בני אדם המציגים עצמם כעטיפות משומשות של ופלים רק כדי למשוך תשומת לב. אותן חברות מפסידות כסף בקצב מסחרר מתוך תקווה שמישהו עשיר יותר ירכוש אותן ואז הוא יוכל להפסיד כסף בקצב מסחרר במקומן. מעטים מאוד רואים רווח כלשהו.
הרצון להשתלט ולשלוט
הבן אדם הרגיל פשוט רוצה להשתתף. אבל מישהו אמר לו שעם עוד קצת מאמץ וקסם בקצות האצבעות הוא יוכל גם להשתלט ולשלוט. יש אנשים עם רצון כזה. ההיסטוריה משובצת בלא מעט סיפורים המתארים בסופו של דבר גם את המחיר. בשיעורי היסטוריה למדנו על עריצים, פאשיסטים, מלכים וקיסרים. אני מזכירה לכם שני דברים – שאף פעם לא הספיק להם ושכולם מתו כאחד האדם. חיי נצח הם לא קיבלו אבל הם גמרו הרבה חיים של אחרים בלי למצמץ. ההזדמנויות שחושף האינטרנט רק הפכו את מספר בעלי הכוונות הללו לגדול בהרבה, גדול מכפי שהיה אי פעם ואיתו גם את כמות השוטים שהולכים לשלם על המהלך. עריצים היסטוריים שילמו במקרה הרע את המחיר האישי של מותם. עכשיו משלמים בעלי התאווה הרבים והקטנים מחירים גבוהים כבר בחייהם.
אימפריות נופלות. תמיד.
תסתכלו אחורנית לאורך סיפורי האנושות ותגלו שהכלל הזה תקף. זה קרה כשהעולם עליו הן השתלטו כבר לא יכול היה לשאת את משקל האימפריה עם כל מה שהבטיחו לו בתמורה. באינטרנט מיתרגם הכלל הזה במהירות עצומה לרגע בו לא יהיו מספיק אנשים בעולם עם מספיק זמן ורצון להקצות לכל הרעש הזה. על כל קמפיין עתיר תקציב המתפרסם כהצלחה מסחררת נטמנים הרבה מאוד קמפיינים בקול ענות חלושה. את מה שקורה בין ארבע קירות של משרד פרסום יודעים רק מעטים. כולם רצים לספק, להאכיל את המפלצת הרעבה והגועשת של הרצון בהצלחה מסחרית מסחררת אבל לכו תראו את האנשים. אין להם חיים. בטוויטר הם נשמעים כמו אנשי העולם הגדול ואנחנו האידיוטים עומדים בצד ומאמינים שהם יודעים משהו שאנחנו לא. הם מקסימום יודעים לפנינו איך נראה הiPad. מידע לא רלוונטי לרוב יושבי כדור הארץ, אבל משום מה כולם רוצים לדבר על זה ראשונים. ה"משום מה" הזה קשור ברווח חברתי שרצוי שיראו אותו כמה שיותר אנשים, שהוא יהיה גדול, מרשים, משהו.
טוב לימור, תכתבי משהו מועיל
כי באמת, מי רוצה לקרוא את ההיפך ממה שנדמה לו כ"הדבר הבא"? האמת, אני מזכירה לכם, נדרשת לסיפורים. אחרת אף אחד לא רוצה להקשיב לה. אם לא הסכמתם אתי עד עכשיו סביר להניח שלא תסכימו גם עם ההמשך, אבל זו התמונה מבחינתי.
אם מישהו משתמש ברשתות חברתיות בתור עוד אמצעי שיווק ופרסום בלי להבין את המדיום לעמקו, כדאי שיפסיק. הוא לא מרוויח מזה שום דבר, מבזבז המון זמן ומשאבים אחרים ולא מביא תועלת, רק מוסיף על הרעש. אם הרעש הזה היה קורה לאנשים מתחת לחלון הם כבר היו מזדעקים, אבל בגלל שהוא קורה במחשב, נדמה לרבים ש"אז מה?" זו טעות. כולנו משלמים מחיר עומס לא סביר, אלא אם כן אנחנו לומדים לנהל את המידע ששוטף אותנו מדי יום ואף לכבות את הזרם לפרקים.
במובדל מאתרים, רשתות מכוונות לשיחה. הכוונה לתקשורת דו-כיוונית הכוללת בין השאר הקשבה. לבנות דף פייסבוק כדי לשווק משהו ולא לתת לגולשים אפשרות תגובה, דומה מדי לפרסומת רגילה. אין שום הבדל מלבד העובדה שאם אתם בוחרים בדרך הזו, אתם מעצבנים הרבה אנשים והם יפסיקו להקשיב לכם תוך זמן קצר. אם אין לכם מקום לתקשורת דו-כיוונית, הרשתות הן מחוץ לתחום עבורכם. לא לכל עסק, אדם או ארגון מתאים באמת להיות נוכח ברשתות. לא כל אחד צריך לכתוב בלוג, לא כולם חייבים לעבור לשיווק בווידיאו או לייצר פודקאסטים. תופעת העדר הזו מפרנסת רבים וטובים אבל יש גבול והוא גבול הסבלנות שלנו וגבול יכולת הריצה למרחקים ארוכים של מי שצריכים לתחזק את מה שהם יצרו.
להכניס תגובות מהסוג של "התרגשתי לקרוא" עם חתימה עתירת קישורים רק בגלל שמישהו לימד אתכם באיזה קורס שיווק באינטרנט שזה יקדם את האתר שלכם – הוא מהלך מגוחך. להכניס תגובות ענייניות ומעניינות דווקא כן יעזור לכם. אבל זה אומר שקודם אתם צריכים לקרוא את מה שכתבו שם לפניכם, לחשוב ואם אין לכם משהו לומר, לא לומר. בדיוק כמו בחיים. זה לא צריך לקחת שעתיים, אבל כמה דקות תשומת לב, כן.
15,674 עוקבים בטוויטר הוא מספר מרשים. אם מישהו חושב שכל אותם עוקבים באמת קוראים כל טיוט של בעל הפרופיל המרשים דנן – תשכחו מזה. אם הצלחתם לאסוף לעצמכם רשימת עוקבים כזו ואתם לא מרגישים שיוצא לכם מזה מספיק, הסיבה פשוטה: הם התחברו, זה הכל. הם התחברו כי המספר מרשים והם מקווים שיצא להם מזה משהו. הם לא התחייבו שלכם יצא.
כאן צריך להבין עוד דבר – בעומס כזה, אתם ניצבים מול אותה תופעה כמו מסיבה רבת משתתפים. אם התכוונתם שכולם יראו אתכם, תצטרכו לעלות על במה גבוהה, להתפשט ולהתחיל לזוז כמו שצריך. אז אולי מישהו יעיף לעברכם מבט מדי פעם, אולי הרבה מישהו. אבל אם תסתכלו טוב מראש אותה במה שטופת תאורה סגלגלה, תגלו שההתרחשות החברתית האמיתית קורית ממש לרגליכם, בכל מקום ובין קבוצות קטנות של אנשים – זוג, שלושה, מקסימום חבורה מצומצמת שעוד יכולה לתקשר ברעש הזה.
מספר החברים לא קובע כלום מלבד מספר האנשים שאתם מרעישים את עולמם והם את שלכם ללא הרף. עדיפה בהרבה קבוצה בגודל הגיוני של כמה מאות ספורות שיש ביניהם רצון לקשר המבוסס על עניין אמיתי ברמות כאלה ואחרות. ביזנס תעשו עם הרבה פחות ואם אתם עובדים נכון – עם אלה שבאמת מתאימים להיות הלקוחות שלכם.
רשתות חברתיות כמו שנכון
העצה הטובה ביותר שאני יכולה לתת היא לחשוב תמיד - מה היה קורה בעולם האמיתי. האם בעולם האמיתי יש לכם למעלה מעשרת אלפים חברים? האם בעולם האמיתי תדברו בשגיאות כתיב? רק על עצמכם? בלי להקשיב לאחרים? האם בעולם האמיתי תיכנסו לחדר עם אנשים שאינכם מכירים, תשליכו פנימה מסר שיווקי ותצאו? תראו לאחרים תמונות אינטימיות שלכם? תפרסמו ברבים את תוצאות השאלון שזה עתה מילאתם? תצטרפו למאות קבוצות עניין? תסתירו את פניכם בכובע גדול? תחזרו על דבריכם בעשרים מקומות שונים? תתאבדו לעין המצלמה כדי למשוך תשומת לב? תחשבו שכל זה מביא לכם תועלת?
הנכון כמו שאמרתי קודם, הוא לעשות את מה שנכון לכם בעולם האמיתי וליהנות במידה מיתרונות הנגישות שמספקת הטכנולוגיה. לא רק ליהנות, ממש לתרום לכך.
למה בכלל כתבתי את הרשומה הזו?
אני באמת שואלת את עצמי. אני מניחה שזו תערובת של הצורך לומר משהו על התופעות החברתיות המעוותות ש"הפוטנציאל הגלום ברשת" מייצר לנו, על הפרעת הקשב, על העומס הלא סביר שרבים לא יודעים מה לעשות איתו, על השקרים ששוטפים אותנו, על הזיוף, על כמות הכסף המושקעת במה שמסתבר כשיעבוד ויצירת התמכרויות חדשות כאילו שאין מספיק מאלה, על הרצון של יחידים להשתלט ולשלוט, של הצורך להזהיר אפילו אם קולי קטן בהשוואה לפנטזיות ולרעש הבלתי נסבל. באותה הזדמנות אני מסתכלת גם על העבודה שלי בתוך כל זה. הרצון שלי הוא לשרת את הלקוחות שלי נאמנה ובמסגרת הזו, לומר להם את האמת שהם לא תמיד רוצים לשמוע. אני מה לעשות, שייכת לאותה קבוצה הגורסת שהלקוח לא תמיד צודק.
פורסם ב 29 בינואר 2010 22:40 במדור סוגיות מרכזיות | 14 תגובות | אפשרויות
רוני רימון "על חוט הסערה" גלריה קיבוץ ראש הנקרה
רוני רימון היא אמנית וחברה. אנחנו מכירות לא מעט שנים ובכל זאת, כשהזדמן לי לראות את התערוכה האחרונה, הבנתי שיש לי שאלות, שעולה בי סקרנות. זה מעניין לפגוש אדם מוכר שוב ושוב מחדש דרך יצירתו. אז קבענו לנו פגישה לריאיון והוא מובא לפניכם עם רקע קצר המופיע בדף הגלריה.
התערוכה מורכבת משלושה גופי עבודה: מיצבי קיר, ציורי שמן ועבודות תחריט. המיצבים הם אובייקטים חסרי צורה מוגדרת, עשויים מכפתורים נעוצים בחוטי ברזל, נחושת פליז וכסף. העירוב בין חומרים זולים לבין חומרים מסורתיים מעלה שאלות ביחס להפרדה בין אמנות שימושית לבין אמנות גבוהה.
הדימויים הינם צורות אמורפיות בעלות נפח, האוצרות בתוכן ריק שממנו נשלחות זרועות אל החלל. האוביקט הוא תוצר של התהוות המכילה בתוכה סדר מול כאוס, דקיקות מול מסה. הדימוי מוגדר על ידי צורתו במימד הפיזי, במרחב התודעה, הזכרון והרגש. כל אחת מן העבודות מייצגת משמעות שונה.
קצוות החוטים הדוקרניים מושכים מן המיצב והלאה אל מחוזות אחרים ומקומות רחוקים, מהדהדים כקשרים צורניים ותכניים בציורי השמן ועבודות התחריט. חלקם מבצבצים בציורים העוסקים בטבע כמוש וקוצני שאינו מקיים יחס ישיר למציאות. הפרח הנפול חסר השורשים, העץ החוטי התלוי בחלל והציפור הגדומה והסטטית, לא נוצרו מתוך התבוננות בטבע. אלה דימויים מנטליים הנדמים כתלושים ומנותקים והמעצימים את תחושת הריק והקיפאון.
חלקם האחר משתקפים בתמונות ילדות ובספינות השטות לאזורים שאין להם מקום מוגדר, לעולם שהיה שהוא גם שום מקום ויוצרים מציאות מעורפלת ונטולת נוסטלגיה.
רוני, בתערוכה מוצגים שלושה גופי עבודה שונים מאוד, טכניקות שונות. עם זאת, נוכחות התחריטים בולטת, גם כמסה. תחריטים מקבלים לעיתים קרובות מבט מבטל האומר "פאסה" גם אם יש אמנים ידועים היוצרים בטכניקה הזו. לא מזמן סגרו את הסדנה לתחריטים במדרשה ולעומת זאת בכברי פתחו סדנה לעבודות תחריט גדולות הזוכה בהכרה בינלאומית. משהו בהכרה בטכניקה הזו מיטלטל. מניין הבחירה שלך בתחריט?
ציורי השמן שלי מהדהדים בתחריטים ולהיפך. אני באה אל הלוח ממקום אחר, פועלת באופן אינטואיטיבי ומושכל כאחד. לא לגמרי יודעת לאן יובילו אותי התהליכים אך נמצאת בדיאלוג עם מה שנוצר ומבשיל לתוצאה שאינה מנותקת מן המהות של העשייה שלי. במהלך עבודת התחריט יש רעיון, פעולה ואלמנט מאוד משמעותי של הפתעה. התרחשויות אמנותיות על הפלטה, כלומר פנצ'רים שנותנים איזה טוויסט ואולי מחוברים למקומות הלא מודעים שלי.
על פלטת התחריט היד שלי קלה יותר, חופשיה מביקורת עצמית ומאפשרת קו אותנטי שלטעמי מוצלח יותר מהרישום שלי בעפרון. המעבר מתחריט לציור והפוך מזינים זה את זה. ישנם תמיד הקשרים אמנותיים תכניים וצורניים המאפשרים התבוננות על ההשפעות ההדדיות בין שלושת המדיומים. הטכניקה הצילומית בתחריט מאפשרת להביא חומרים משמעותיים מתקופות חיים אחרות, מן הילדיות. התחריט מאפשר הרחקה של החוויה ואפשרות לייצר מניפולציות המשרתות את האוירה והמסר שאני רוצה להשיג. להביא את הדברים משם.
באמצעות טכניקות נוספות אפשר להתערב על אותו מצע עבודה על מנת לשנות, להדגיש, להוסיף, או למחוק פרטים במציאות הצילומית. כיוון שניתן לעשות שימוש חוזר באותה פלטה, אפשר לייצר סדרות, להציג תהליך ההולך ומתהווה ומתגבש לכדי משמעויות מרובדות. כל הזמן מתקיים דיאלוג פנימי.
יצא לך לעבוד בלא מעט טכניקות שחלקן נתפסות כטכניקות שגורות באמנות גבוהה וחלקן נתפסות כאומנות שמהן כמובן שניתן ליצור אמנות, אבל יש משהו בגישה אל האומנות שלא מקבל אותו היחס. גם כאן וגם כאן הצלחת להביא לידי ביטוי אמנותי את הרעיונות שרצית להציג. פתאום הופיעה טכניקת התחריט באופן דומיננטי?
עשיתי תחריטים כבר בשנות השמונים, במסגרת לימודי האמנות שלי. זה היה חלק מעוד סדנה, התנסות, זה מאוד גירה אבל בגלל סגנון הלימוד שם זה נעצר.
זה יושב על אותו חיבור בדרך בה נתפס התחריט. המדרשה בבית ברל סגרה עכשיו את הסדנה הזו וזה אולי משקף את חוסר הרלוונטיות של הטכניקה באמנות עכשווית. מצד שני כמו שציינת, יש בכברי סדנה בינלאומית לתחריטים שמארחת אמנים בעלי שיעור קומה מהארץ ומהעולם. מייצרים שם תחריטים בפורמטים גדולים שלא היו מקובלים במאות הקודמות. הסדנה חזרה באופן מסוים לסוג העשייה המסורתי הזה ופתחה אותו. היא גם חרגה מבחינת גודל העבודות, השימוש בצבעים וגם בניצול הטכניקה הצילומית להשגת תוצאות חדשניות. התחריט מאפשר שימוש נרחב בטכניקות מגוונות, מה שלא אפשר היה לעשות בעבר.
למה את מתעסקת במקום הזה?
כי המפגש עם פלטה כזו מאפשר עבודה מאוד חופשית, משהו שהוא שונה מקדושת הדף הלבן. לרישום יש איזו הילה של מייסטרים. זו טכניקה פופולארית שדורות של גאונים פעלו בה. איכשהו בתחריט, עם נוכחותם של אמנים כמו דירר וגויה, אני מרגישה חופשיה מכל המטען התרבותי הזה. חוץ מזה שבתהליך העבודה בתחריט יש קו רישומי של חריטה וזה מאוד נעים, יש לך יותר שליטה בדף מאשר על דף נייר רישום, כך אני מרגישה לפחות. קיימת גם טכניקת גריעה מהדונג במכחול טבול בבנזין ואני מקבלת אפקטים שביד חופשית לא אוכל לקבל אותם. הדברים האלה מתייחסים לרישום בעיפרון על נייר להבדיל מציור בצבע על קנווס, מדיום שאני חשה בו שליטה רבה יותר.
טכניקות שונות משפיעות גם על הבחירה והאמירה האמנותית?
ממש לאחרונה יצאו לי עבודות שיש בהן משהו אניגמטי – השתמשתי בשתי הטכניקות שתיארתי. התהליך כולל כיסוי דונג על פלטת הנחושת, שעווה ותהליך פיחום - אחרת לא רואים את הקווים. אני עובדת בצורה מאוד אינטואיטיבית. לקחתי את המכחול וגרעתי קו – היה לי רעיון מעורפל שזה צריך להיות יער. הספגתי את הבנזין מהדונג בבד שיש לו מרקם. לקחתי משהו חד לחרוט איתו ורשמתי ביד חפשית מה שבא לי. החומצה בה משתמשים כדי לעכל את המקומות החשופים על הפלטה מאפשרת כניסת צבע ואני נהנית לערבב כל מני צבעים. כך ששילוב הטכניקות עם העבודה האינטואיטיבית מאפשר לי גם צירוף וחיפוש צבע מאוד מסוים שייתן לי את האוירה של מה שאני רוצה להגיד. למשל כחול פרטי המורכב ממספר גוונים ונותן תחושה של ערפל. הערפל קשור לזכרון, עבר. רציתי לנתק מהעכשיו וגם שלא יהיה לזה הד של משהו שראינו בספרים, השחור הזה. הצבעים הם שלי בזה שאני מגיעה אליהם ומרגישה שהדימוי צף גם דרך בחירת הצבע והחיפוש המדויק שלו.
חלק ניכר מן העבודות בתערוכה הן סביב כחול הערפל שמתאים למסרים שלי. זה לא רק פחות מחייב מהדף הבתולי אלא גם איפשהו, בגלל הפלסטיות של הטכניקה, איך שהיד נשענת ותמיכת הדונג או הזפת, נוצר קו שהוא אותנטי יותר בשבילי מהקו שנוצר לי על נייר.
עוד טכניקה שמשפיעה על הבחירות האמנותיות היא אקווה-טינטה – גריסת חומר שרף שמאפשרת לעבודה לקבל גוון גבישי וזה יוצר עומק ואוירה ויכול לתת מנעד גוונים. אם את חושפת זמן מסוים לחומצה ומכסה עוד חלקים, אז מה שחשוף יותר זמן בחומצה נהיה כהה יותר כדי להבליט או לכסות אינפורמציה. כל הדבר הזה שיש בו אלמנט של הפתעה, שעד שאת לא מדפיסה את זה את לא יודעת מה יצא – מרתק אותי. על אותה פלטה שעברה את כל התהליכים הטכניים, אני חוזרת ועושה את אותה עבודה. לפעמים גם עשרים פעם ובכל פעם תלוי איפה תהיינה משיכות הצבע, כמה אני אנקה, איפה אני אכניס קוויות או סערה. גם אחרי שגמרתי לעבוד על הפלטה אני יכולה לחלק אותה לפי צבעים. יש הרבה אפשרויות גם על פלטה סופית.
אני חושבת שהסקרנות להבין איך תחריט הוא כלי ביטוי לאמנית שבדרך-כלל "סוערת" על כלי אמנותה, הביאה אותי לבקש ממך שנדבר על כך. את רגילה לעבוד על משטחים גדולים, בחלל, להתחיל מפורמט תנועה ויצירה עם הרבה תנופה. הפלטה של התחריט קטנה. איך זה מסתדר?
בגלל שהפלטה קטנה, המפגש הוא אחר, פורמט סגור קטן שעושה איזה מיקוד. כשאני עובדת על קנווסים יש בזה משהו פראי, כי הקנווסים יותר גדולים וכל הגוף משתתף בעבודה. הפראות בתחריט באה לידי ביטוי בקוויות ובקשקוש בלי חשבון. עבודה ממושמעת שמוציאה תוצאה שאינה ממושמעת אלא פראית ועתירת ביטוי. הסערה מצליחה לעבור דרך קוף המחט.
הייתה לי תקופה שהרגשתי שהשפה הציורית שלי נכנסה למנייריזם ותקיעות וחיפשתי לי אפיק אחר והיה משהו מאוד משחרר בתחריט למרות ואולי בגלל הדיסציפלינה, המסגרת יציבה וגם האפשרות לשבור אותה. השתוקקתי ללכת למשחק ולהפתעות ובכל זאת זה נרתם לרעיון שהוא לא משחקי ואפילו כבד הרבה פעמים.
זה מזכיר באיזה אופן את עבודות הכפתורים שלך. להסתכל על הביצוע מעלה השתאות וגם הרבה מחשבות על מה עובר עלייך בזמן העשייה. אני לא אפצח בסיפור כרגע, אבל יש לא מעט סיפורים מיתולוגיים על דמויות נשים המכניסות לתוך עבודת כפיים דקדקנית כזו איזו הוויה שמוסרת את עצמה הלאה, למי שיעשה שימוש בדבר.
באמת יש בעבודה משהו מדיטטיבי, למשל בהשחלת הכפתורים. מה שקרה לי זה שהיו לי הרבה כפתורים. יש לי משיכה אליהם. הם מסמלים בשבילי קשר בין דבר לדבר והתחשק לי לעשות איתם משהו. השחלתי כמה כפתורים על חוטי הברזל האלה וחשבתי לסדר אותם בתבנית של רביעיות. פתאום זה גירה אותי להגדיל את העבודה ולהשחיל שכבות, לא לסדר בצורה סדורה. העבודה קיבלה נפח. זה התחיל עם כפתורים מאוד פשוטים ואז נכנס מגוון של כפתורים ישנים שמצאתי בשווקים ובחנויות יד שניה, אבל מה שהיה מעניין בסופו של דבר הוא שהתחלתי לחפש חוטים. הגעתי לחנות בדרום תל אביב שבה מכרו חוטים מכל מני סוגים וקניתי מסה גדולה ומגוונת מבחינת גמישות, עובי, צבע. ממש התחשק לי להיות בסטודיו ולנסות ולראות מה אפשר לעשות איתם והחוטים נתנו כל מני אפשרויות חדשות.
מה שהכי הפליא אותי זה שבאמצעות התכונות השונות של סוגי המתכת והבחירה לאן לקחת את העבודה, נוצרה משמעות שונה מעבודה לעבודה, כשמדובר בסה"כ בחוטים וכפתורים. אחת מדברת על שכבות נפש, עבר, כאוס וריק, דקיקות מול מסה. עבודה אחת משמחת, מחייכת ועבודה אחרת שעשיתי אותה כמו מובייל מכפתורים צבאיים מייצרת משמעות של חוסר ודאות וחוסר יציבות. משהו שנותן גם תחושת חוסר שליטה. או זו עם הכפתורים הצבעוניים כמו סוכריות עדשים - היא משמחת כמו משחק ילדותי, כמו לגו. אחר כך הופיעה בחירה של כפתורים צבאיים בלבד. עבודה כזו קושרת לצבא וליחס שלי לצבא כאמא לבנים שהולכים לסיירות. הכעס וחוסר האונים שלך מול המערכת. אם את רוצה או לא רוצה, את מגדלת דור שבסוף שבוי במיתוסים שאת בכלל לא מאמינה בהם וזו דרך לבטא את הכעס. למשל כשסוכריה הופכת ממשהו מתוק למשהו נפיץ. בכל פעם כשהתחלתי עבודה זה הפתיע אותי, כי לא ידעתי מה אני הולכת לעשות. העבודה ממשמעת את עצמה ואני מדגישה את המשמעות הזו תוך כדי.
ציורי השמן. יש להם ייצוג מינימאלי בתערוכה. האופי שלהם שונה מאוד משל עבודות שמן שהמבקר היה מצפה לראות, לפחות אני אם זה מייצג משהו.
הייצוג של ציורי השמן היא בחירה אוצרותית. כלומר לא אני בחרתי, זו הייתה החלטה של האוצרת גב' רבקה סיני. אוצרות הוא מקצוע בפני עצמו. ובאשר לשאלתך... הציור הוא המקצוע העיקרי שלי. לא למדתי שמן, אני לא מכירה את הדיסציפלינה של שמן. עבדתי הרבה שנים באקריליק כי זה מתייבש מהר, אין לו ריחות חריפים, זה נוח אבל ראיתי שהעבודות דוהות במשך הזמן. התחלתי לעבוד בשמן באופן אינטואיטיבי ואין לי ידע לגבי הטכניקה. אני מתנסה בזה. בעצם אני ניגשת לבד כמו שאני ניגשת לכל עבודה בלי שאני יודעת בדיוק מה אני הולכת לעשות ומוציאה דימוי שאני חושבת עליו באותו רגע ואח"כ ממשיכה עם זה. אני מתייחסת לצבעי השמן כמו לצבעי האקריליק במובן של הפעולה. ובכל זאת, באמצעות צבעי השמן ניתן להגיע לעומקים ושכבות המצטברות זו על זו. צריך סבלנות, לתת לחומרים להתייבש ולחזור שוב לעבודה. בדרך זו הציור חייב להיעשות בשלבים.
בחוויה שלי, עבודות הכפתורים והתחריטים, עם כל ההפתעות שנוצרות שהן, נראות לחלוטין בשליטה שלך. זו נראית כמו יצירה שעוצבה, נבנתה, נחרטה, נצבעה ממש ממש על ידי האדם שיצר אותה. את היוצרת והעגלונית של העבודה. את מוליכה אותה. בציורי השמן ההרגשה שלי הייתה, שהעבודה מוליכה אותך. כאילו עפה לך מהידיים לא באותו סוג שליטה כמו השאר ואפילו מקדימה אותך.
העבודה מהירה, מאוד פיזית, עם אנרגיה עצומה. כל החיים שלי ציירתי כך בלי קשר לסוג הצבע, עושה מה שבא לי ויודעת מתי זה גמור. אז אני לא מרגישה שהעבודה מוליכה אותי אלא מביאה לידי ביטוי מיידי אפילו דברים שיש בפנים. הציור שלי הרי לא נשען על התבוננות מן הטבע, הכיוון הוא קונספטואלי או אקספרסיבי הרבה פעמים, אין שם עבודה מדייקת במובן של שלב אחרי שלב של לדעת בדיוק מה אני רוצה להשיג. יש להביא משהו שיוצא מהבטן והמשמעות מתנסחת לי תוך כדי שאני עובדת, אותו דיאלוג כמו עם שאר העבודות. אני יודעת מתי זה גמור גם אם הרקע לבן.
שיטת העבודה הזו מייצרת הרבה פעמים עבודות שאפשר מיד לזרוק לפח או לעלות עליהן עם גריד חדש. אני דווקא מרגישה שהכלי הכי חזק שלי זה הציור רק שיש לי שם איזו פאוזה. אני צריכה לשכלל את הכלים כמו למשל להתמקד ברישום אקדמי, לנסות חומרים חדשים, ציור בכל מני חומרים. מצעים חדשים לאו דווקא קנווסים. אני צריכה קצת לחקור את זה. חושבת למשל על הציפור. זו עבודה שמייצגת במעט קוים או באופן מיידי דברים שנמצאים גם בתחריטים. דברים שעבדתי עליהם קשה בתוך תהליך, בתוך הדיסציפלינה. הכוח של העבודה הזו הוא דווקא בג'סטה של הגוף והשליטה של הדברים הלא מודעים ובסופו של עניין בעיבוד המושכל של זה.
רוני, מה עניין השם?
על חוט הסערה – יש חיבור צורני ותכני בין כל העבודות וזה החוט, ביטוי עדין. זה מתקשר עם זה שבסופו של דבר התערוכה מביאה איזה שילוב של עדינות בביצוע ואיזה כובד משמעות. מסערה לסערה, בין שערה לסערה, מתוך הרבה מאוד שמות זה היה הכי קולע. תנועה בין עדינות בביטוי ויכולת לרגישויות באבחנות בניתוח סיטואציות של אנשים. ניואנס עדין ומדייק שיכול להיות רק על חוט ולא גולש מהחוט. מדייק מאוד ומצד שני יש בו יסוד פראי ואמוציונאלי ברמות קיצוניות, חווה את החיים בעצמת גדולות.
רוני רימון, "על חוט הסערה" גלריה קיבוץ ראש הנקרה, עד 2 ינואר 2010.
לתיאום ביקור: רבקה סיני, 04-9857205.
פורסם ב 17 בדצמבר 2009 19:49 במדור מפגשים | 0 תגובות | אפשרויות
אפקט הפחד LOOP גברי
פורסם ב 6 בדצמבר 2009 08:31 במדור מספרי סיפורים | 0 תגובות | אפשרויות
אנחנו שומעים גם בעזרת העור
שמיעה היא מאמץ קבוצתי של אברי גוף האדם, המערב את האוזניים, העיניים וגם, על פי תוצאות מחקר חדש, את העור. את המשך הדברים תוכלו לקרוא בקישור.
איך זה קשור למספרי סיפורים?
אחת המיומנויות הבולטות לטובה אצל מספרים מעולים, היא היכולת שלהם לעשות שימוש פלסטי בקול. הקול של מספר טוב אכן נוגע בגופם של המאזינים וזו גם צריכה להיות כוונת המספר בזמן ההיגוד. חוויית ההאזנה לסיפור אינה רק חוויה אינטלקטואלית או רגשית – היא גם חוויה גופנית. קל לראות את הדבר כשמתבוננים בקהל מאזינים מהצד – הקהל מגיב פיזית ובאופן ניכר לעין, לא רק לאירועים בולטים בסיפור, גם לקולו של המספר. לכן חשובה כל כך ההקפדה על הגייה ברורה ופרויקציה של הקול כלפי הקהל ומרחב האירוע בכללותו. מעבר לכך, האפשרות של המספר לשחק בסוג המגע שהוא מפעיל דרך הקול על-פי תגובות הקהל, היא זו שהופכת את החוויה הסיפורית ליחידה מסוגה בתחום האמנויות הלשוניות.
אם טקסט סיפורי נופל לקטגוריה של העברת רעיון לאדם אחר ומחוות גופו ופניו של המספר, אלה היזומות, נופלות לקטגוריה של ביטוי רגשי, הרי שהקול מצרף אל אמנות הסיפור גם את המרכיב התנועתי. קול הוא תנועה צרופה היושבת על תבניות עומק שכולנו נזקקים להם. אם יש מרכיב אוניברסאלי באמנות הסיפור, הוא אינו מצוי בטקסטים ובתמות הסיפוריות וגם לא במחוות המספרים. מחוות בתרבות הסינית אינן מוכרות ברוב מדינות המערב וגרסאות סיפור סביב תמות זהות יכולות לשפוך אור על מנהגים שונים לגמרי. הצורך בתנועה תבניתית הבאה לידי ביטוי דרך הקול האנושי, הוא האלמנט האוניברסאלי הקושר בין כל תרבות וכל מקום בו נמצאים בני אדם.
מעניין, הא?
פורסם ב 2 בדצמבר 2009 16:27 במדור מספרי סיפורים | 2 תגובות | אפשרויות
ידידות ירכיים
המונח הזה מופיע בפרסום של "גוונויר מלכת הפיות הגבירה הירוקה". ידידות ירכיים היא אחת המתנות שדמותה של גוונויר מביאה אל תוך העולם, יחד עם צעד קל ואהבה נטולת תחושת אשם בכל מובן. מעבר לכייף הפלסטי שיש בהגיית הביטוי "ידידות ירכיים" היו שביקשו הבהרה, רצו לדעת איך הגעתי לזה.
אקדים ואומר כי יש לנו נטייה לפרש כל אירוע או מידע על פי תמונת עולמנו המוכרת וזה האתגר כשעוסקים בסיפורים בני תרבות שונה – להכיר ולהפנים את ההקשר. לא מנקודת מבט חיצונית, כמתבוננת אנתרופולוגית, אלא מתוך ניסיון להתקרב לחוויה ולהתבונן עליה מתוכה.
גוונויר נישאה לארתור על-פי בקשתו. את הבקשה הזו הביע במפורש באוזניו של מרלין, אחרי שהבין שלשאת אישה יהיה מן הראוי, לפחות על-פי אנשי חצרו הבכירים. הוא מצא בה יופי, חן, נועם, וכנראה גם חינוך למלוכה משום שגדלה בביתו של לאודגרנס – אציל רם מעלה שזכה לקבל את השולחן העגול מאות'ר, אביו של ארתור. הוא יכול היה להבין שמנקודת המבט של ההכרה בערך עצמך, גוונויר והוא עצמו, עומדים במקום דומה. מרלין, אחרי ששמע את הבקשה הוסיף רק דבר אחד – שעל ארתור לדעת כי היא תאהב את סיר לנסלוט והוא אותה. המלך קיבל על עצמו את הדבר לפחות מדעת, מלכתחילה.
דמותה של גוונויר, כפי שהיא מתפענחת בהרבה גרסאות של סיפורים ארתוריאניים מימי הביניים ואילך, היא של מלכה שהתנהגותה אינה ראויה – לא כמלכה וודאי שלא כרעיה. היא נחטפת מדי פעם, תמיד בידי זכרים, מטיחים בה עלבונות קשים על התנהגותה הבוטה ומעל הכל, היא מנהלת רומן כמעט גלוי עם סיר לנסלוט – אחד האבירים המקורבים ביותר למלך. הוא גם זה שמציל אותה מכל מני תלאות ולא ארתור, שלו אפילו לא ילדה יורש. מתישהו, כשהמלך מגלה את דבר הבגידה הוא מורה לשלוח את רעייתו אל המוקד – מתוך ידיעה שלנסלוט יגיע כדי לנסות ולהציל אותה ואז יוכלו ללכוד את הפרחח וללמד אותו פרק בהלכות נאמנות לכתר ונאמנות בין חברים. גוונויר מצטיירת כסחורה שכולם משתוקקים להניח עליה ידיים, כולל מורדרד, בנו של ארתור מזיווג "מבושל" עם מורגנה, חצי-אחות לארתור... שלוקח את גוונויר לאישה בזמן שארתור נמצא מעבר לים וזה אחרי שהוא מכתיר עצמו למלך תחת אביו. אבל לא בסיבוך הזה עסקינן כרגע... לקראת סופו של סיפור פורשת גוונויר למנזר וחיה חיי כפרה על הניאוף. אותו הדבר קורה ללנסלוט שמתרחק מממלכתו של ארתור וחוזר אל ארץ אבותיו בבריטני. עם מותה, הוא חוזר לבריטניה כדי לחלוק לה כבוד אחרון, לאישה שאהב.
מי האישה הזו?! הסיפור הוא אחר למדי...
גוונויר היא מלכת מאי. אותו זמן בשנה בו נפרצים קורי החורף האירופאי ומתוך כל פתח שיש בו מצע לחיים בוקע ביטוי לרצון לחיות, להתעורר, לחוש את זרימת הדם בעוז, לשמוח, לצרוח, להשתולל מתוך עצמך, לאכול, לשתות, לרקוד, לשיר, לפגוש אנשים. היא גם נציגת העולם האחר באותו מרחב ביטוי של שמחה, מסיבת-חיים. בעולם האחר, ביטויי האהבה אינם קשורים במוסרות, אשם או בושה, חיים הם מה שהינם, חיים. אם היא מלכה של כל זה, ודאי שירצו בה רבים, גם בעולם הזה, גם בעולם האחר שהוא ביתה הקבוע. לכאן היא מגיעה בהשאלה. לכך התכוון מרלין ומתוך כך הבין את הדבר ארתור. הוא ידע שאת מה שהיא צריכה ממנו בעניין ההגנה, באפשרות להיות האלוף שלה, לא יוכל לתת לה. כמלך בריטניה הוא מחויב להגן על הממלכה ולשפוט צדק. לתפוס צד, הוא לא יכול. אם גוונויר צריכה אלוף והיא צריכה כמו כל אישה אחרת באותה תקופה, מוטב שיהיה זה אחד מבכירי אביריו, חבר קרוב, אביר בלתי מנוצח. זה ההסכם בהקשר בו הוא נחתם.
גוונויר היא מי שהיא. התואר מלכה מתאר את מקומה לצד ארתור, אבל בהקשר עמוק יותר של התרבות – היא ריבונית הארץ, האדמה, המקום. היא מייצגת את החיים במקומם. הוא הזכאי לאחוז בחרב המעשה, הוא זה שיצטרך להתמודד ולהגיב לאירועים המשתנים. היא לא. היא, היא. הזיווג ביניהם מספק לממלכה גם את כוחה גם את צדקתה (זה אמר גם מישהו אחר בהקשר אחר, אבל אנחנו רחוקים משם מאוד ברשומה הזו) וזו אמת המידה היחידה שעל פיה הם נמדדים בהקשר בו פעלו באמת.
ידידות ירכיים
יש לא מעט תרבויות עתיקות בהן המנהג שאתאר להלן היה קיים, גם אם לא מכנים אותו כך: הלך מגיע אל כפר אחרי מסע ארוך בדרך – יציעו לו מיד מים לשתייה, מים לרחצה, בגדים נקיים, מזון וחברה. לעת ערב, יציעו לו גם אישה, כדי להפיג את הבדידות של שעות הלילה ואת הצורך בקרבה אנושית, מגע. לא לקפוץ על זה שבחרתי דווקא את ההלך הזכר. יש גם ההיפך אבל המצב המתואר הוא השכיח יותר ותלוי תרבות. תגידו לי שאנשים שעבודתם מטיסה אותם ללא הרף ברחבי העולם, לא חווים את אותם צרכים. אז כיום יש כל מני דרכים מתווכות להשיג את אותו הדבר בדיוק, גם לגברים, גם לנשים.
ידידות ירכיים מייצגת שלב עמוק עוד יותר של אותו עניין – הוויה בתוך אותו עולם של צרכים. בתרבויות העתיקות תמצאו דווקא יותר עדויות להצעה לידידות ירכיים מצד נשים וההקשר התרבותי מבחינתי לפחות, מאיר עיניים ומשמח. יש מצב כזה והוא אינו עומד בסתירה לטבע האישה כמו שאינו עומד בסתירה לטבע הגבר. זה בניגוד להרבה מדי מוסרות, טאבו, הרגלים, כפייה, חינוך ומה שלא תרצו שטבעו בכוח מי שמפחדים מכך שיש זמנים שבהם מתוך כל פתח שיש בו מצע לחיים בוקע ביטוי לרצון לחיות, להתעורר, לחוש את זרימת הדם בעוז, לשמוח, לצרוח, להשתולל מתוך עצמך, לאכול, לשתות, לרקוד, לשיר, לפגוש אנשים.
דמותה של גוונויר מייצגת את הכוליות הזו ללא הרהור נוסף, זה אינו תפקידה, זה לא הפן הנשי שהיא מייצגת. גם עם הדמות הצבעונית הכמעט שקופה הזו מגיע מחיר והיא ארכיטיפ אחד מתוך תשעה, היא אינה אישה מן העולם הזה ממש. בכל זאת, יש חלק ממנה בכל אישה גם אם הוא רמוס ודהוי כרגע.
משפט אחרון: ידידות ירכיים היא מצב הווייתי. הוא אינו חייב להתקיים בין הלך זר ובת הכפר אליו הוא מגיע. ידידות כזו יכולה להתקיים גם בין בני זוג החיים יחד לאורך שנים ללא הסתעפויות צדדיות פשוט מתוך ההוויה בצורך שתמיד קיים ומקורו בשמחה גדולה.
פורסם ב 27 בנובמבר 2009 15:11 במדור מספרי סיפורים | 5 תגובות | אפשרויות
תוצאות הסקר לעיונכם
ואשמח לשמוע דעות ותגובות. משום שהסקר נשלח לכמה קבוצות יחס מולן אני כותבת או אליהן שייכת, אל תתפלאו על הצגתכם :) לא כולם מכירים את האתר הזה.
פורסם ב 26 בנובמבר 2009 16:13 במדור מיתוג, שיווק, פרסום, כתיבה | 0 תגובות | אפשרויות
סקר - אודה אם תקדישו 3 דק'
בחודשים האחרונים אני מקשיבה מקרוב לשיח הכללי בנושא שיווק באינטרנט. שמעתי כבר הרבה מאוד דעות וניסוחים. אספתי את התגובות המייצגות לכאן ואשמח אם תתייחסו בזה שתמלאו את הסקר. מה אני מחפשת להבין? את העמדות האישיות של אנשים מול המונח 'שיווק באינטרנט'. את מה שעולה לכם כאסוציאציה מיידית, לא דווקא את דעתכם המלומדת.
אתם לא צריכים לבחור אפשרות מייצגת אחת. פשוט עברו לאורך התשובות וכל אחת שנראית לכם סוג של תגובה שאתם הייתם נותנים לשאלה שלי, סמנו. אם חסרה בו התשובה שלכם או משהו קרוב לה, אשמח אם תשאירו תגובה.
מה אני מתכוונת לעשות בזה? להבין. את תוצאות הסקר תוכלו גם אתם להיכנס ולראות ואז אולי נבין יחד.
פורסם ב 19 בנובמבר 2009 06:14 במדור מיתוג, שיווק, פרסום, כתיבה | 0 תגובות | אפשרויות
שחור אחד, לבן אחד ושני אפורים
כבר כמה שנים שמפות החשיבה של ליאונרדו דה-וינ'צי תקועות לי בראש. היכולת לבטא במילים וברישומים גם יחד, חסרה לי. חסרה לא בבחינת נעדרת ברשימת אינוונטר של מיומנויות, אלא חסרה בבחינת הייתי מאוד רוצה ומתגעגעת לאפשרות. בפעם האחרונה שציירתי מתוך כוונה לנסות ולהעביר רעיון אל הדף הייתי בכיתה ד'. יכול להיות שהייתה לי איזו מיומנות גראפית, וודאי לא ציירתי ממש ומאז לא השתכללתי בהרבה.
השנה החלטתי ללמוד רישום. חמישה שיעורים היו לנו כבר. אני לומדת בבית הספר "בסיס" בנעורים, המקום בו המילה "דיסציפלינה" שולטת כתפיסת עולם ודרך התפתחות. התעצבתי בעולם המוסיקה הקלאסית, אני יודעת כמה תועלת הביאה לי התפיסה הזו גם כמספרת סיפורים, הדרך הזו מדברת אלי.
יש משהו חופשי בללמוד מהתחלה תחום שאין לי שום מושג בו. אני עומדת מול דף הבריסטול הצמוד לכן ואין לי חששות, אין לי דבר להוכיח, אני אפילו לא יודעת מה צריך להוכיח ברישום מלבד זה שיום אחד, ארצה לרשום ולכתוב גם יחד ושמה שיופיע על הדף יצליח לבטא בעיני את מה שהתכוונתי להניח שם. מה שהמורה דורון בר-אדון אומר לעשות, אני עושה. אחר כך הוא גם אומר מה הוא חושב על העבודות ועל דרך העבודה ומתוך כך אני לומדת את השפה.
קומפוזיציה אנליטית
זה מה שהתחלנו ללמוד בשיעור הקודם. אני כבר רואה שהחסרתי את השורה השנייה, זו שיוצאת מן הסימטריה של השורה הראשונה ויוצרת הרמוניה, לפני שמגיעים לשלב שניים, שלושה, ארבעה ויותר קווים. זו משימה מהפנטת בתשומת הלב שהיא דורשת, בקטנות ההחלטות שצריך לקבל תוך כדי שהפחם מעביר לדף את ההחלטה הקודמת. רק בסוף מתרחקים ואומדים את התוצאה. אין כאן יפה ולא יפה. אני מניחה שיש יותר מעניין ופחות מעניין או מביע ופחות מביע, מאוזן או לא מאוזן, מעיק או מרגיע.
Llibre Vermell בביצוע New London Consort ברקע, בשקט. המוסיקה מצטלבת עם התרגיל ברישום – אבני בניין מינימאליות המתייצבות לבדיקה, מתי ייווצר איזון, מתי יופר, היכן תעלה המוסיקה התרגשות אצל המאזין, מתי הבחירות שלי לא מניעות את שריר העין לשדר למוח – זה מעניין. המחשבות שלי מתגלגלות לאמנות השלישית שהיא ביתי – סיפור סיפורים, אמנות מדוברת, קרובה מאוד למוסיקה במהותה. איפה אבני הבניין המינימאליות של סיפור סיפורים? מה נחשב סימטרי, מה הרמוני, היכן נפגשים הקווים? מה שחור, לבן, איפה האפורים? כמה יש?
פורסם ב 18 בנובמבר 2009 06:31 במדור חיבורים | 0 תגובות | אפשרויות
הגבירה מן האגם סיפור שלישי
פורסם ב 9 בנובמבר 2009 17:58 במדור מספרי סיפורים | 0 תגובות | אפשרויות
לספר סיפורים לילדים
'דרך הסיפור ללב הילד' כך קראנו לקורס מספרי סיפורים לילדים שייפתח בשבוע הקרוב במדיטק. כבר שנים שלא היה כאן קורס כזה. מאות אנשים למדו לספר סיפורים במסגרות מסודרות – בעיקר למבוגרים. מעשה מוזר. מספר סיפורים שאינו מספר לילדים חסר במשהו ויש מאות מספרים שם בחוץ שלא נגעו בעניין. לספר לילדים זה לא רק להגיע לליבם דרך הסיפור, זה גם להגיע ללב המספר עצמו.
לפני שנים רבות... לשלוש המילים הללו יש את הכוח להעתיק אותנו ברגע אחד למציאות אחרת. זוכרים את הזמן בו סיפרו סבים וסבתות והניחו לנכדים להתכרבל לידם, מקשיבים בדריכות לכל מילה? שיעור לחיים, זה מה שזה היה. חום וקירבה בלי סיסמאות חינוכיות ופסיכולוגיות, בלי הכשרה אקדמית ובלי הכנות מיוחדות.
לספר סיפורים זו דרך להגיע, לגעת, ליצור קשרים חזקים – בין הורים לילדיהם, סבתות לנכדיהן, בין מה שעכשיו למה שהיה פעם, בין כאן למקום אחר, בין רעיון לרעיון. ילדים לא שוכחים סיפורים שסיפרו להם, גם אחרי הרבה הרבה שנים. את מה שהם עשו לפני שבוע על המחשב הם לא זוכרים. גם את החומר שלמדו למבחן בחטף כדי "להשיג ציון". סיפורים זוכרים.
העושר של עולם הסיפורים הוא אגדי. רק להושיט יד ולשאול לרגע. מכל דבר אפשר לעשות סיפור – זו האשמה שמספרי סיפורים נתקלים בה לעיתים קרובות וזו אשמה מבורכת. כן, הכל סיפורים. הרבה יותר אנשים זוכרים את הסיפור על התפוח שנפל לניוטון על הראש מאשר את החוקים שלו.
ילדים אוהבים מיתולוגיה. מכל מקום. הסיפורים עתירי פרטים, סבוכי עלילה, הרפתקניים, מפחידים, משמחים, הכל יש שם. גם אלימות. זה טוב. גם אהבת נצח. גם טוב. גם שיסוף דרקונים, גם טיפוס לעננים, גם צלילה למצולות ומפגש עם פיות ובעלי חיים. הכל אפשרי, הכל מוצא את מקומו בסופו של עניין.
ילדים אוהבים גם סיפורים קצרים ובתנאי שקצרים אינה הגדרה המתייחסת לחשיבה המוטעית שטווח הריכוז שלהם קצר. קצר כדי "להקל" הוא לא קצר מרתק. קצר שהוא חלק ממשהו סמיך ומורכב, הוא קצר מופלא.
כשמספרים לילדים סיפורים מקדישים להם זמן ותשומת לב. גם המספר לוקח הפסקה מהמרוץ. זה מפגש נדיר, אירוע שלא מתחולל לעיתים קרובות מספיק בימינו. יש הקוראים לילדיהם מתוך ספרים. זה נפלא. אם גם תרימו את העיניים מהספר מדי פעם ולא תתעקשו על הנוסח הכתוב המתאים לדף לבדו, זה עוד יותר נפלא. אם תמחישו את הדמויות במחוות קולכם, זה אדיר. אם הילד לא רוצה פתאום לשמוע, יורד מהספה והולך, זה לא אומר שהוא לא רוצה לשמוע סיפורים, שהוא ריק, שהוא חסר סבלנות. זה בסך הכל אומר – עכשיו די. עכשיו לא. פעם אחרת – ודאי. מי רוצה לוותר על סיפורים? אף אחד.
מחכה בקוצר רוח לתחילת ההרפתקה.
פורסם ב 29 באוקטובר 2009 13:46 במדור מספרי סיפורים | 2 תגובות | אפשרויות
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.
