רשתות חברתיות, עמדה אחרת
רשומת ביניים מנקודת מבט אישית ומקצועית
למען הסר ספק, אני עצמי חברה במספר ניכר של רשתות חברתיות ופועלת בתוכן מטעם עצמי ומטעם לקוחותיי. אני מרצה דרך קבע על שיווק ברשתות חברתיות ומלמדת את הנושא למי שרוצים ללמוד ברצינות. את הרשומה הזו אני כותבת בעקבות כמה אירועים אחרונים שגרמו לי לעצור להתבוננות שהסתברה כדחופה עבורי. הכתבה דור ה-Q בכלכליסט שברה לי את גב הגמל. יחד איתה הדו"ח המיוחד על רשתות חברתיות באקונומיסט ובמקביל אליהן התחושה המוזרה שמשהו השתנה באופן בעייתי מאוד בעולם בו אני חיה, תחושה הנמשכת זמן מה.
יש למישהו מושג לאן כל הדבר הזה הולך? לא. בעיקר כי אין אף אחד שמתכוון לקחת על זה אחריות. המקסימום שאדם יחיד יכול להחליט בעניין הוא איך לנהל את ענייניו מול ההמולה. המקסימום הזה אגב, חשוב בהרבה מכפי שנדמה והוא עדיין בתוקף.
Myself.com משתלט על העולם. שיחות עם בני נוער, מבוגרים צעירים וצעירים פחות, מגלות לעיתים את העובדה שלחלק מהם נמחק לוח הדמיון. הוא כנראה עדיין שם, אבל מנוון מול כל הגירויים המטורפים שיוצרים עבורו צוותים מיומנים הנשכרים בידי ארגונים עתירי תקציב כדי לעקוף את החוויה הקודמת, להדהים את החושים, להשפיע יותר, לגרום לכולם להסתכל, להרוויח יותר. אני רואה רבים מדי הנכנעים לזרם וצורכים כמה שיותר. משהו שהייתי מכנה .Internet obesity אחרים יוצרים מסרים קיצוניים יותר ויותר, מתעדים התאבדות או רצח של חבר בYouTube, כדי שמישהו סוף סוף ישים לב אליהם וישמע אותם מדברים – על עצמם. מדברים? לא בדיוק. יורים קבוצות מילים מעוותות תחביר לחלל העולם, מקלידים במהירות, בלי לבדוק דבר, רק לשדר, לשדר ללא הרף. אם אני לא משדר אני לא קיים. הכללה גורפת? העובדות שם. מה שכן טוב לא נובע מההמולה הזו. מה שכן טוב היה שם כבר קודם ומתקיים גם בלי. אף אחד לא צריך את האינטרנט כדי להיות בן-אדם, אחרת היינו נולדים עם מִתְקָע מתאים (plugin). יש כבר כמה חברות סטארט-אפ שמסדרות לנו כאלה.
האינטרנט משנה את הדרך בה אנחנו מתקשרים. התקשורת שלנו נהיית טובה יותר...
אם תשבו על כסא קטן ליד אוטוסטראדת המידע ותקשיבו, תשמעו המון המון 'שיתוף'. כמעט מאחורי כל טיוט יש כוונת רווח, חברתי בעיקר, לפעמים מקצועי, שזה הגיוני. אבל אם תסיטו את המבט הצידה, תראו אנשים מחוברים אינדיבידואלית למכשירים מהם הם מטייטים, בלי היכולת או הצורך להרים את המבט ולדבר אחד עם השני. לתופעה הזו יש עוד כמה השלכות חמורות במיוחד ומי כאן הביצה ומי התרנגולת לא אני אקבע – אנשים רוצים לדבר כמעט רק על עצמם. אם הם משוחחים עם אדם פנים אל פנים, ברור להם שהם יצטרכו גם להקשיב לו מדבר על עצמו. אבל מאחורי הממשקים הטכנולוגיים? ממש לא חובה. כך קורה שאני פוגשת יותר ויותר מקרים בהם קשה לקהל היושב מולי לשמוע מישהו שאינו מדבר עליו ישירות. תועלת אישית, זה מה שכולם רוצים. הפספוס קשור בלוחות הזמנים. תועלת אישית עכשיו, מיידית, אפילו קודם, הוא התיאור המתאים יותר למה שאני רואה. זו לא תקשורת, זה פלט, שלשול מידע.
תוכן הוא מלך...
תוכן טוב הוא תוכן שמישהו לקח עליו אחריות. למד, חשב, השקיע בבניה ועריכה, בדק, בדק שוב, התלבט, מחק, שכתב, התכוון לומר דבר מה שיכבד את מושא התוכן, את היוצר, את המאזין/הקורא/הצופה ואת השיח האנושי. יש הרבה רשומות ומאמרים כאלה ברשת. התענוג הגדול קשור בנגישות התכנים הללו, בהקטנה משמעותית של המשאבים הנדרשים כדי להגיע אליהם. גם כאן ניצבת שאלה: מה המידה האופטימאלית? אם המידע לא היה נגיש לנו עד כדי כך, האם היו חיינו טובים פחות? במקרים רבים – כן. היכולת להציל חייו של אדם משתפרת עם נגישות המידע. היכולת להסיר דאגה מלב בעניין בעיה כזו או אחרת, משתפרת. האפשרות של אנשי מקצוע ליצור רשתות ידע ולימוד משותף היא הבסיס לכל העניין. עיוורים נחשפים לעולמות שלא היו נגישים להם לפני הטכנולוגיה. יש הרבה דוגמאות טובות. אבל גם להן יש גבול והוא קשור בכמות המידע שאדם יכול לצרוך ולעבד באופן יעיל ביחידת זמן. בתוצאות הרגשיות של זמינות המידע בהרף עין. מעבר לזה, אנחנו בדרך ההפוכה.
עומס מידע לא יוצר ידע וגם לא השפעה
כמות התוכן באינטרנט מכפילה את עצמה מדי שישה חודשים. יותר ויותר נהרות ברחבי העולם מחביאים במעמקיהם חוות שרתים עצומות הזקוקות לקירור מתמיד. היום, עומס המידע הוא כבר בעיה אקולוגית ובריאותית, על זמן אין מה לדבר וגם לא על אינטלקטואליה ברוב המקרים. הרשת מאכלסת הרבה דברים טובים המכוסים בכמויות הולכות וגדלות של זבל. הוא לא רק לא רלוונטי לבני אדם. הוא כבר לא רלוונטי גם למנועי חיפוש שהם, אם מישהו טועה לחשוב אחרת, ניזונים מהרעב האנושי לאיתור מידע ורכישת ידע. גם הם כבר לא יכולים לעשות עבורנו סדר. כל דג שהם מביאים לכיווננו, מגיע יחד עם כמה טונות של אצות.
על כל זה יושבות הרשתות החברתיות ואני כוללת בהגדרה הזו כל פלטפורמת שיתוף תוכן בין בני אדם שהיא נגישה לעין כל. דואר אלקטרוני אינו כלול ברשימה אבל מאותו רגע ואילך, כמעט כל דבר נכנס להגדרה, כולל דואר שאנחנו מקבלים כהתראות מהפלטפורמות אליהן נרשמנו. זה כבר חלק מהרעש.
אז מה בעצם אנחנו עושים שם ברשתות הללו?
תלוי מי אנחנו. ברשתות החברתיות, כמו בחיים, לא כל היוזרים שווים. אלא שברשתות קל יותר לחשוב שאנחנו משהו. באינטרנט, כל אחד יכול לכתוב כל דבר, לספר כל סיפור, לתאר כל מגדל. השאלה היא, מה קורה בעולם האמיתי, מה התרגום הממשי לכל ההתרחשויות הללו. האינטרנט מספק את האפשרות להיות גדולים בהרבה מהנפח האמיתי שלנו. יש מי שרואים בכך הזדמנות אדירה. יש בזה משהו, אבל מה המידה הנכונה? אינסוף? כמה שיותר? מבחינת יוצרי החוויות הסוחפות ברשת, כל הנהייה ההמונית הזו צריכה להסתכם במזומנים ואף אחד מהם לא יטרח לשלם את מחיר התיקון האישי והחברתי שיידרש מתישהו בעתיד הנראה לעין. כבר עכשיו יש ברשת מספיק פרופילים של בני אדם המציגים עצמם כעטיפות משומשות של ופלים רק כדי למשוך תשומת לב. אותן חברות מפסידות כסף בקצב מסחרר מתוך תקווה שמישהו עשיר יותר ירכוש אותן ואז הוא יוכל להפסיד כסף בקצב מסחרר במקומן. מעטים מאוד רואים רווח כלשהו.
הרצון להשתלט ולשלוט
הבן אדם הרגיל פשוט רוצה להשתתף. אבל מישהו אמר לו שעם עוד קצת מאמץ וקסם בקצות האצבעות הוא יוכל גם להשתלט ולשלוט. יש אנשים עם רצון כזה. ההיסטוריה משובצת בלא מעט סיפורים המתארים בסופו של דבר גם את המחיר. בשיעורי היסטוריה למדנו על עריצים, פאשיסטים, מלכים וקיסרים. אני מזכירה לכם שני דברים – שאף פעם לא הספיק להם ושכולם מתו כאחד האדם. חיי נצח הם לא קיבלו אבל הם גמרו הרבה חיים של אחרים בלי למצמץ. ההזדמנויות שחושף האינטרנט רק הפכו את מספר בעלי הכוונות הללו לגדול בהרבה, גדול מכפי שהיה אי פעם ואיתו גם את כמות השוטים שהולכים לשלם על המהלך. עריצים היסטוריים שילמו במקרה הרע את המחיר האישי של מותם. עכשיו משלמים בעלי התאווה הרבים והקטנים מחירים גבוהים כבר בחייהם.
אימפריות נופלות. תמיד.
תסתכלו אחורנית לאורך סיפורי האנושות ותגלו שהכלל הזה תקף. זה קרה כשהעולם עליו הן השתלטו כבר לא יכול היה לשאת את משקל האימפריה עם כל מה שהבטיחו לו בתמורה. באינטרנט מיתרגם הכלל הזה במהירות עצומה לרגע בו לא יהיו מספיק אנשים בעולם עם מספיק זמן ורצון להקצות לכל הרעש הזה. על כל קמפיין עתיר תקציב המתפרסם כהצלחה מסחררת נטמנים הרבה מאוד קמפיינים בקול ענות חלושה. את מה שקורה בין ארבע קירות של משרד פרסום יודעים רק מעטים. כולם רצים לספק, להאכיל את המפלצת הרעבה והגועשת של הרצון בהצלחה מסחרית מסחררת אבל לכו תראו את האנשים. אין להם חיים. בטוויטר הם נשמעים כמו אנשי העולם הגדול ואנחנו האידיוטים עומדים בצד ומאמינים שהם יודעים משהו שאנחנו לא. הם מקסימום יודעים לפנינו איך נראה הiPad. מידע לא רלוונטי לרוב יושבי כדור הארץ, אבל משום מה כולם רוצים לדבר על זה ראשונים. ה"משום מה" הזה קשור ברווח חברתי שרצוי שיראו אותו כמה שיותר אנשים, שהוא יהיה גדול, מרשים, משהו.
טוב לימור, תכתבי משהו מועיל
כי באמת, מי רוצה לקרוא את ההיפך ממה שנדמה לו כ"הדבר הבא"? האמת, אני מזכירה לכם, נדרשת לסיפורים. אחרת אף אחד לא רוצה להקשיב לה. אם לא הסכמתם אתי עד עכשיו סביר להניח שלא תסכימו גם עם ההמשך, אבל זו התמונה מבחינתי.
אם מישהו משתמש ברשתות חברתיות בתור עוד אמצעי שיווק ופרסום בלי להבין את המדיום לעמקו, כדאי שיפסיק. הוא לא מרוויח מזה שום דבר, מבזבז המון זמן ומשאבים אחרים ולא מביא תועלת, רק מוסיף על הרעש. אם הרעש הזה היה קורה לאנשים מתחת לחלון הם כבר היו מזדעקים, אבל בגלל שהוא קורה במחשב, נדמה לרבים ש"אז מה?" זו טעות. כולנו משלמים מחיר עומס לא סביר, אלא אם כן אנחנו לומדים לנהל את המידע ששוטף אותנו מדי יום ואף לכבות את הזרם לפרקים.
במובדל מאתרים, רשתות מכוונות לשיחה. הכוונה לתקשורת דו-כיוונית הכוללת בין השאר הקשבה. לבנות דף פייסבוק כדי לשווק משהו ולא לתת לגולשים אפשרות תגובה, דומה מדי לפרסומת רגילה. אין שום הבדל מלבד העובדה שאם אתם בוחרים בדרך הזו, אתם מעצבנים הרבה אנשים והם יפסיקו להקשיב לכם תוך זמן קצר. אם אין לכם מקום לתקשורת דו-כיוונית, הרשתות הן מחוץ לתחום עבורכם. לא לכל עסק, אדם או ארגון מתאים באמת להיות נוכח ברשתות. לא כל אחד צריך לכתוב בלוג, לא כולם חייבים לעבור לשיווק בווידיאו או לייצר פודקאסטים. תופעת העדר הזו מפרנסת רבים וטובים אבל יש גבול והוא גבול הסבלנות שלנו וגבול יכולת הריצה למרחקים ארוכים של מי שצריכים לתחזק את מה שהם יצרו.
להכניס תגובות מהסוג של "התרגשתי לקרוא" עם חתימה עתירת קישורים רק בגלל שמישהו לימד אתכם באיזה קורס שיווק באינטרנט שזה יקדם את האתר שלכם – הוא מהלך מגוחך. להכניס תגובות ענייניות ומעניינות דווקא כן יעזור לכם. אבל זה אומר שקודם אתם צריכים לקרוא את מה שכתבו שם לפניכם, לחשוב ואם אין לכם משהו לומר, לא לומר. בדיוק כמו בחיים. זה לא צריך לקחת שעתיים, אבל כמה דקות תשומת לב, כן.
15,674 עוקבים בטוויטר הוא מספר מרשים. אם מישהו חושב שכל אותם עוקבים באמת קוראים כל טיוט של בעל הפרופיל המרשים דנן – תשכחו מזה. אם הצלחתם לאסוף לעצמכם רשימת עוקבים כזו ואתם לא מרגישים שיוצא לכם מזה מספיק, הסיבה פשוטה: הם התחברו, זה הכל. הם התחברו כי המספר מרשים והם מקווים שיצא להם מזה משהו. הם לא התחייבו שלכם יצא.
כאן צריך להבין עוד דבר – בעומס כזה, אתם ניצבים מול אותה תופעה כמו מסיבה רבת משתתפים. אם התכוונתם שכולם יראו אתכם, תצטרכו לעלות על במה גבוהה, להתפשט ולהתחיל לזוז כמו שצריך. אז אולי מישהו יעיף לעברכם מבט מדי פעם, אולי הרבה מישהו. אבל אם תסתכלו טוב מראש אותה במה שטופת תאורה סגלגלה, תגלו שההתרחשות החברתית האמיתית קורית ממש לרגליכם, בכל מקום ובין קבוצות קטנות של אנשים – זוג, שלושה, מקסימום חבורה מצומצמת שעוד יכולה לתקשר ברעש הזה.
מספר החברים לא קובע כלום מלבד מספר האנשים שאתם מרעישים את עולמם והם את שלכם ללא הרף. עדיפה בהרבה קבוצה בגודל הגיוני של כמה מאות ספורות שיש ביניהם רצון לקשר המבוסס על עניין אמיתי ברמות כאלה ואחרות. ביזנס תעשו עם הרבה פחות ואם אתם עובדים נכון – עם אלה שבאמת מתאימים להיות הלקוחות שלכם.
רשתות חברתיות כמו שנכון
העצה הטובה ביותר שאני יכולה לתת היא לחשוב תמיד - מה היה קורה בעולם האמיתי. האם בעולם האמיתי יש לכם למעלה מעשרת אלפים חברים? האם בעולם האמיתי תדברו בשגיאות כתיב? רק על עצמכם? בלי להקשיב לאחרים? האם בעולם האמיתי תיכנסו לחדר עם אנשים שאינכם מכירים, תשליכו פנימה מסר שיווקי ותצאו? תראו לאחרים תמונות אינטימיות שלכם? תפרסמו ברבים את תוצאות השאלון שזה עתה מילאתם? תצטרפו למאות קבוצות עניין? תסתירו את פניכם בכובע גדול? תחזרו על דבריכם בעשרים מקומות שונים? תתאבדו לעין המצלמה כדי למשוך תשומת לב? תחשבו שכל זה מביא לכם תועלת?
הנכון כמו שאמרתי קודם, הוא לעשות את מה שנכון לכם בעולם האמיתי וליהנות במידה מיתרונות הנגישות שמספקת הטכנולוגיה. לא רק ליהנות, ממש לתרום לכך.
למה בכלל כתבתי את הרשומה הזו?
אני באמת שואלת את עצמי. אני מניחה שזו תערובת של הצורך לומר משהו על התופעות החברתיות המעוותות ש"הפוטנציאל הגלום ברשת" מייצר לנו, על הפרעת הקשב, על העומס הלא סביר שרבים לא יודעים מה לעשות איתו, על השקרים ששוטפים אותנו, על הזיוף, על כמות הכסף המושקעת במה שמסתבר כשיעבוד ויצירת התמכרויות חדשות כאילו שאין מספיק מאלה, על הרצון של יחידים להשתלט ולשלוט, של הצורך להזהיר אפילו אם קולי קטן בהשוואה לפנטזיות ולרעש הבלתי נסבל. באותה הזדמנות אני מסתכלת גם על העבודה שלי בתוך כל זה. הרצון שלי הוא לשרת את הלקוחות שלי נאמנה ובמסגרת הזו, לומר להם את האמת שהם לא תמיד רוצים לשמוע. אני מה לעשות, שייכת לאותה קבוצה הגורסת שהלקוח לא תמיד צודק.
פורסם ב 29 בינואר 2010 22:40 במדור סוגיות מרכזיות | 14 תגובות
התגובות מתפרסמות על דעת ובאחריות כותביהן בלבד.
whisper [אתר] בתאריך 1/29/2010 11:56:43 PM
כמה תשובות לשאלותיך
שגיאות כתיב הן כמו דיבור קלוקל, וזה יש בשפע בעולם האמיתי.
אנשים זורקים מסרים שיווקיים כל הזמן באופן שהם מתלבשים ומדברים - קורבנות אופנה הם דוגמא מצויינת למסר מזעזע של שיווק עצמי .
מה ההבדל בין התמונות האינטימיות ללבוש חושפני, או לאופן בו אנשים מנהלים שיחות בטלפונים ניידים בקולי קולות באוטובוס, ברכבת, בבית הקפה והרחוב?
אני לא רואה שום הבדל בין ההתנהלות של הרשתות החברתיות לאופן שבו אנשים מתנהלים בתוך היום יום שלהם, זו אותה הגברת בשינוי אדרת.
התאבדות ופגיעה עצמית כאקט של זעקה לתשומת לב - לא האינטרנט ובטח לא יו טיוב, המציאו.
נכון שיש משהו בקלות של הלהג המקלדתי המתגבר שמהמם את החושים, אבל מכתבי שרשרת מטופשים נכתבו ונשלחו אל תיבות הדואר עוד לפני שהומצא המחשב האישי, ותופעת העדר, והטמטום קיימת משחר ההיסטוריה האנושית.
הרעה החולה של הנרקיסיזם, וחוסר היכולת לנהל דיאלוג בין אדם לחברו, לא החלה ברשת, ולא ברשתות החברתיות.
זה לא המקור, זה רק עוד סימפטום של הכשל האנושי.
כרמל [אתר] בתאריך 1/30/2010 2:48:58 AM
לתחושתי, מעט מאד אנשים מתוך "העולם"
באמת חיים ככה. האופנים שבהם אנשים מממשים את עצמם והדברים שהם רוצים לא השתנו מראשית הקיום ועד היום: אהבה, בטחון, משמעות. הדרכים לעשות את זה משתנות כל הזמן. חלקן משפרות ומנגישות, חלקן מרחיקות מהמטרה ומפזרות ומבלבלות... תופעת המדיה החברתית זו לא הפעם הראשונה שהחיים הפכו מורכבים יותר ויש הרבה יותר גורמים לנהל כדי לגעת באותם דברים פשוטים. התקשורת כל שנה ממציאה דור עם אות אחרת, קחי את זה בפרופורציה, אין להם משהו יותר טוב לכתוב כנראה. אנשים הם לרוב שפויים. הם רוצים לחיות באמת. הם עברו כבר את פרעה ואת המהפכה התעשייתית ואת ימי הביניים...קטן עליהם פייסבוק.
אחד העם בתאריך 1/30/2010 4:51:06 AM
הממ...!
שלום לימור וכרמל גם,
קודם כל - תיסלם ותודה על פוסט מעורר מחשבה, ולשאלתך למה כתבת אותו - אני לא יודע למה *כתבת* אבל אני יודע שבהחלט נהניתי לקרוא.
בתור אחד שקורא הרבה חומר בנושא - אקדמי, עסקי ועיתונים ומבלה באוניברסיטה בשיחות עם אנשים עם לא מעט תובנות, אני חש צורך לומר לך שהפוסט הזה האיר לי כמה פינות שלא חשבתי עליהן או ניסחתי אותן לעצמי עד הסוף.
לי פחות אכפת מהלקוחות שלך, אבל השאלות לגבי אנשים פרטיים ברשת מרתקות.
ולכרמל - אני חושב שאת טועה הפעם: האופנים שבהם אנשים ממשים את עצמם ואפילו הדברים שהם רוצים כן משתנים.
נכון - יש צרכים בבסיס הפירמידה - הישרדות, רבייה וכו שלא השתנו. אבל צרכים כמו "אושר", "מימוש עצמי", לימוד, "התפתחות רוחנית", "קריירה", "להיות הורה טוב" ועוד הם צרכים חדשים שהתפתחו כתוצאה משינויים חברתיים ותרבותיים.
וכן, גם כל מיני דברים שאנשים עושים ברשת.
עמית [אתר] בתאריך 1/30/2010 10:41:20 AM
רשימה מעניינת
ופחות או יותר תואמת את רוח הדברים שכתבתי ממש לפני כמה ימים בבלוג שלי - על מותן של הרשתות החברתיות.
אמנם נקודת המבט שלי היא יותר "אקדמית", ואת הוספת הרבה יותר בשר לטיעונים. אבל בהחלט, אני מסכים שרשתות חברתיות מרוקנות מתוכן (או לפחות משנות את מהותו) של קשר חברתי.
חנה בית הלחמי [אתר] בתאריך 1/30/2010 9:09:29 PM
רשתות חברתיות
הן לא נולדו ולכן מוקדם להכריז על מותן, לךן תגובה מסוג זה מתמיהה אותי. הדבר היחידי שהן עשו הוא הנגשת מיומנויות הרישות ליותר אנשים - עניין מתבקש בעולם בו מוסס האינטרנט גבולות ומרחקים. הן פלטפורמה חדשה והמונית למרחב ישן ואליטיסטי. היו שלבים בתהליך (אחד מהם, למשל, היה המצאת הדפוס).
לגבי שגיאות הכתיב - נראה לי, וויספר, שמעבר לכך שההתייחסות אליהן יש בה מידה של השטחת מסרי הפוסט, הרי שיש בה מידה מועטה מדי של סובלנות להרבה מאוד לקויי למידה מחד ובעלי הפרעת קשב סביבתית מאידך (תופעה רווחת מאוד היום). אני מסכימה עם לימור שגם במגבלות הללו - פנים אל פנים, אנו מסנים לעשות הגהה מינימאלית על דברינו. יע"ז מבחינתי - למרות רגישותי לשפה - זה non issue ברשת.
לימור - טקסט נאה. תודה.
עמית [אתר] בתאריך 1/30/2010 9:25:28 PM
חנה
לו קראת את מה שכתבתי, סביר להניח שהיית סולחת לי על מידת הפרובוקטיביות של מה שכתבתי כאן בהיסח הדעת. את הטיעון שלי ניסחתי במלואו תוך מתן תימוכין וסייגים שונים.
ואגב, עיקר הטיעון שלי הוא שהרשתות החברתיות עשו הרבה יותר מאשר סתם הנגשת מיומנויות רישות ליותר אנשים.
לימור בתאריך 1/31/2010 12:50:48 AM
לwhisper
מסכימה לחלוטין שתופעות מהסוג שפירטת לא נולדו ברשת. מה שאני אומרת הוא שהיא מעצימה את חשיפתן למידות שהן גדולות ממידת החיים. העצמת החשיפה הזו מובילה לתופעות חברתיות חדשות, לא בריאות בעיקרן. אדם יכול להיום מקסימום עצמו ולא יותר מזה. הרשת מובילה רבים לחשוב שהם יותר. יחד עם זה נולדות עוד כל מני תופעות שפעם לא התקיימו גם במציאות. לדוגמה: כשבני זוג נפרדים או כששותפות אנושית אחרת נשברת מגיע זמן שתיקה. כל צד עוד רוצה לומר משהו לאחר אבל אם הם לא ממש נוכחים זה בחיי זה, זה לא מתאפשר בקלות. יש בזה דבר נכון מאוד המאפשר התפנות לכאב, לכעס, ללמידה של הדרך החדשה לבד. הצורך העז ליצור קשר נפגש במגבלות העולם הפיזי. גם אם יש זחילה חוזרת לפרקים, היא קשורה בעשייה ממשית, טירחה כזו או אחרת, מאמץ. כיום, בגלל נוכחות הטכנולוגיה ועוד יותר הרשתות, קל מדי לשבור את השתיקה הזו, להחזיק בחוט מלובן את הצד השני אם רוצים, לטפטף הודעות לפרקים, להעלות תמונות, להפנות קישורים. נכון, אפשר לנתק, לסגור, להגביל, אבל זה הרבה יותר קשה. יצר הסקרנות הטבעית קושר קשר עם הזמינות הטכנולוגית. זו דוגמה קטנה אבל שרירה וקיימת. רואה אותה אצל יותר מדי אנשים סביבי וזה לא עושה להם טוב.
לימור בתאריך 1/31/2010 1:08:41 AM
לכרמל
פרופורציה יש ועדיין לא גמרתי לומר את כל מה שיש לי, אבל להתחשב בקוראים צריך גם. מי שתקין, תקין וזה חלק נאה מן הציבור אבל יש כאן שינוי שלטעמי לפחות לא ניתן להתעלם ממנו חברתית ואישית-התנהגותית. יש כאן בלבול איום של כוונות וחוסר מידה שהטכנולוגיה הזמינה כל כך מאפשרת. בין הפלטפורמה והתוכן חייב להישמר איזון והאיזון הזה הופר מזמן. שדות ריקים הם רקע בוהק לחוסר יכולת של הרבה מאוד אנשים, טכנולוגיות דירוג הפכו שבט בידי חמסני פופולאריות. בדיוק כמו המיסרונים בתחרויות הטלויזיוניות השונות. זה רעיון גרוע במהות.
לימור בתאריך 1/31/2010 1:14:53 AM
לאחד העם
ההערה שלך לגבי הלקוחות מול אנשים פרטיים הביאה אותי להבין מדוע ציינתי את הלקוחות. אני רואה אותם כאנשים פרטיים שתחת כובע "הלקוח" משתנים באותו אופן מוזר כמעט כולם וזה לא תקין בעיני עבורם, כבני אדם. אז בהרחבה בפוסט הבא וזה חשוב לי משום שעמדת ה"לקוח" חלה על כולנו בכל מני נסיבות.
לימור בתאריך 1/31/2010 1:16:09 AM
לעמית
ערכתי ביקור, קראתי בתשומת לב, את תגובתי תראה שם. תודה על הזימון.
לימור בתאריך 1/31/2010 1:23:32 AM
לחנה
מיומנויות רישות צריכות להיות קודם נגיעה בפלטפורמה. הרבה ממה שאני רואה הוא לא מיומנויות רישות אלא שימוש ברשת ללא מיומנות מהסוג הנ"ל. שיח לא מקשיבים (לא שיח חרשים שלטעמי הוא ביטוי שהפירוש הניתן לו בעייתי מיסודו) ולכן גם בכלל לא שיח. הרשת היא בעיני אחד הגורמים המרכזיים להפרעות הקשב הסביבתיות, יחד עם הרבה גורמי רעש אחרים. אבל אלה אינם הסיבה היחידה לדיאגנוזה הכל כך רווחת הזו ויש לי חשדות שונים ומשונים בעניין. נושא אחר כנראה.
whisper [אתר] בתאריך 1/31/2010 1:48:57 AM
ללימור, וגם קצת לחנה
לימור, אני מסכימה איתך שההבדל הוא בתיעוד, וזה מאוד משמעותי. יחד עם זאת, וכאן אני משערת שבזאת אני נבדלת באיזשהו אופן אולי אפילו קיצוני ממך ומשאר המתבוננים בתופעה, היא לא זרה לי משום שרוב חיי אני רואה ושומעת ומשתפים אותי בדיוק בהיצמדויות הללו. הן לא חדשות לי, והטכנולוגיה רק הוסיפה להן עוד פאן. כיוון שחלק ניכר מחיי העברתי בטיפול והקשבה לאחרים, ובהתבוננת והקשבה בלתי פוסקת למתרחש סביבי, בין שרציתי ובין שלא, התסבוכות שנובעות מן הסקרנות, ההיצמדות, וכל מה שקשור למערכות יחסים, שבין הסיום שלהן המוכרז, לבין התהליך הפנימי שמתרחש יכולות לעבור שנים ארוכות, זה לא מפליא אותי שזה בא לידי ביטוי ברשת.
לאדם כותב, העוסק במילים נדמה שלקיחת הזמן לעצור ולהתנסח היא נטייה בסיסית של כל אדם באשר הוא, ולא כך הוא. אין לזה שום קשר להיפראקטיביות או דיסלקציה - ואני די בטוחה שלימור לא התייחסה לשגיאות כתיב שנובעות מליקוי זה או אחר.
אני בספק אם ההחזקה הזו של החוט המלובן נהפכה לאובססיה כלל עולמית פתאם...
ההבדל הוא בכך שאם בעבר כל אדם חשב שהוא ייחודי בהתנהלות שלו, פתאם התיעוד הזה, של מסה אדירה של אנשים שלא מסוגלים להרפות, מנגנת מאוד חזק על האנושיות הזו שקיימת אצל כולנו ברמה זו או אחרת.
מלני קליין כתבה על השד הטוב השד הרע בלי להחשף לדינימקה הזו ברשתות החברתיות.
בכל כלי שהוא ניתן להשתמש כאמצעי משרת, או להפוך עבדים שלו - הרי למעשה את מדברת כאן על האופן שבו הרשתות החברתיות הפכו לכלי לעבודה זרה. המקום שבו האדם מתנתק מהעצמי, והסקרנות והפחד שולטים בו.
כן, זה מרתיע מאוד לראות את זה מתרחש במסות אדירות, אולי אפילו מייאש במידה מסויימת, החכמה היא לזכור שעדיין מאחורי המסה הזו יש אינדבידואלים, חלקם ימשיכו לעד לתעד ולהאחז, מה שהיו עושים בין כה ובין כה, גם ללא הטכנולוגיה - ומה שטוב בזה, שה"חופרים" מוצאים אלה את אלה, ומתבצבצים להם בצוותא, ועוזבים אותי, למשל לנפשי... אז יש לזה גם אספקט חיובי למיזנטרופים כמוני, חסרי סבלנות לרשתות חברתיות, טוויטים, חתונות, לוויות, אזכרות, מסיבות, התקהלויות, פאבים, ברים וכדו'
ויכול להיות, פשוט יכול להיות, שהרשתות החברתיות גילו לך, ולעוד אנשים, שלא משנה החתך הסוציואקונומי - הרשתות החברתיות הן סוג של מרחב ג'רי ספרינגרי לאנשי הצווארון הלבן, ואלה נהנים שסוף סוף גם הם יכולים להשתתף :).
(קצת חוש הומור לא מזיק, וזה נאמר בקריצה, אחרת באמת אפשר לזרום בלי לשים לב אל תוך נבואות אפוקליפטיות חסרות שחר)
בסך הכל, אם זה לא ברור, לימור, נהניתי מאוד לקרוא את מה שכתבת, לחשוב ולשאול את עצמי ולשתף אותך ואחרים בזווית הראייה שלי.
מקווה שעם כל הכאב בהיותך עדה לאופן התמודדות עם אובדן של אחרים, ולעתים זה אכן מתסכל מאוד, יש לך את הכלים והיכולת לחזור אל המקום השקט שלך, ולהמשיך הלאה.
רק טוב,
וויספר
לימור בתאריך 2/3/2010 6:49:57 PM
ל whisper
למקום השקט שלי, בטח. לא רק התיעוד, השיתוף וגם איזה מסגור תחרותי, הישגיות בחשיפה מול נציגי הבעל (לא הבעל שם טוב וגם לא הבעל של מישהי). וגם מעוררים חדשים להפרעות קשב אצל אנשים שבלי כל הרעש הזה יכולים להיות שקטים יותר, מאוזנים יותר. אתמול קרה דבר נחמד - דרך הפייסבוק מצאה אותי מישהי שהייתה אתי בקורס קצינות לפני שנים רבות. אז מה היא רצתה לדעת? את מה שאנשים בשורה התחתונה רוצים לדעת באמת בלי כל הרעש - אם יש מישהו/מישהי לצדי, ילדות/ילדים, מה עושה. עולם כמנהגו בכל זאת, רק חבל שיש כל כך הרבה חולי מלאכותי.
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.
