אות הקלון לפרסומת סקסיסטית 2009
טקס אות הקולון לפרסומת סקסיסטית - רעיון שהגיתי לפני כמה שנים שהפך למציאות בתיווך של דורית אברמוביץ וויצוו - מגיע לשנתו השניה. לרגל יום האשה הבינלאומי שיצוין ב-8/3 יערך ערב התרמה בתאטרון חולון שבמהלכו תוכרז הפרסומת "המנצחת"
עשר הפרסומות שעלו לשלב הגמר של קמפיין אות הקלון למפרסם הסקסיסטי נבחרו מתוך עשרות פרסומות פוגעניות ובעייתיות שפורסמו במהלך השנה האחרונה - על חלקן כתבתי בבלוג זה
וועדת הבחירה הורכבה מעו"ד ארנה לין - יו"ר המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין ומ"מ נשיאת מועצת העיתונות, פרופ' חנה הרצוג - סוציולוגית מאוניברסיטת תל אביב, רונית ארנפרוינד-כהן - מנהלת האגף לקידום מעמד האישה בויצו, מיכל רוזין מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, נורית חג'ג' לשעבר מנכ"לית הקשת הדמוקרטית המזרחית ושאנה שכטרמן אחראית קשרי ממשל בוויצו וממני.
ראו גם
הפרסומות הסקסיסטיות של הקיץ (פוסטינור, גולדסטאר, דואיט)
הטרדה מינית בפרסומת לנוזל כלים?
ומהשנה האחרונה: סדיזם בפרסומת לגבינה לבנה
פורסם ב 25 בפברואר 2010 23:48 במדור מה בפרסומת | 8 תגובות | אפשרויות
גיאורגופוליס – היזכרות מחודשת במקום המבקש לשכוח
"גיאורגופוליס" של האמן דור גז היא אחת התערוכות החשובות של אמנות עכשווית העוסקת באתניות, תרבות, וחברה באופן המשלב פוליטיקה, זיכרון ורגש. למי שטרם הספיקו לבקר בתערוכה המוצגת במוזיאון פתח תקוה ונסגרת בשבת הקרובה, מדובר בתערוכה שראוי לראותה.
התערוכה המשיבה לעיר לוד את שמה הקודם, גיאורגופליס, מחברת יחדיו פרגמנטים שונים של זמן הקשור למיעוט הנוצרי-ערבי החי בה: זמן עבר אפוף חורבן והרס מוצג בסדרה של צילומים של שרידי מבנים ובתים. אלו מוצגים באפלוליות המגבירה את התחושה של עולם שחלף ואיננו. מנגד, עבודת וידאו ענקית של כנסיית משפחתו של האמן, שנשמרה במלוא תפארתה, מעידה על עושר דתי תרבותי שממשיך להתקיים. בתווך, סרטי וידאו בהם מתועדים מספר דורות מבני המשפחה המביאים סיפורי חיים מהעבר ומההווה.
במסע החוויתי הנע בין זיכרון להשכחה, אובדן ומציאת דרך, שתיקה ודיבור, שמייצרת התערוכה משמעותה של עבודת הוידאו הענקית של הכנסייה, שהצבעוניות שלה בולטת במיוחד בחלל המוחשך בו מוצגים תצלומי החורבות, מתחוורת מתוך צפייה בסיפור סב המשפחה המתאר כיצד הצילה הכנסייה עשרות רבות מתושבי העיר הערבים-נוצריים בזמן המלחמה כאשר העניקה להם מקום מגורים מוגן.
במובן מסוים, חלל המוזיאון הופך למקביל לחלל הכנסייה המוצג בה. לא רק בשל העובדה שמדובר באתרים בעלי נופך תרבותי, טקסי ואמנותי, אלא בכך שעצם הצגת התערוכה הנותנת שם ומקום לסיפור שלא זכה להכרה חברתית ונדחק לשולי הזיכרון הקולקטיבי משמרת אותו ונותנת לו חיים.
דור גז. "גיאורגופוליס". אוצרת: דרורית גור-אריה. מוזיאון פתח תקוה (ארלוזורוב 30). שלישי וחמישי - 16:00-20:00. שני, רביעי, שישי ושבת - 10:00-14:00. עד 27 בפברואר 2010
פורסם ב 21 בפברואר 2010 03:11 במדור חברה ודעת | 3 תגובות | אפשרויות
להוציא את האנס לאור!
הפוסט על האונס שהעלתה אשכר אלדן באתר העוקץ מהווה אבן דרך בתהליך הציבורי של פרימת קשר השתיקה סביב מקרים של הטרדה מינית ואונס.
בחירה אמיצה זו של אלדן, להביא את סיפור האונס שעברה בשמה האמיתי, מהווה צעד נוסף בתהליך מתמשך לו שותפות נשים שהעזו ולחשוף את שארע להן - ביניהן ניתן למנות את דורית אברמוביץ שכתבה את הספר "המלך עירום, גילוי עריות במבט פמיניסטי" (הוצאת בבל), את לינור אברג'יל שבחרה לא לשתוק ולספר לעולם על האונס שעברה, ואת אורטל בן דיין שהפוסט שלה א' מהחוג לסוציולוגיה הוביל למאמרים רבים נוספים ולצעדים משמעותיים כנגד הטרדה מינית באוניברסטאות בישראל.
נקודת ציון חשובה נוספת בתהליך זה מהווה גם ספרה המומלץ של אורית קמיר, מי שניסחה את הצעת החוק למניעת הטרדה מינית. הספר, "זה מטריד אותי", שיצא לאחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד, מהווה נדבך חשוב ומרכזי במאבק בהטרדה מיניות באופן שהוא מלמד ומגדיר הטרדה מינית מה היא, וכיצד ניתן לפעול מבחינת החוק ומבחינות אישיות במקרים בהם היא מתרחשת.
את אחת התשובות לשאלה מדוע קורבנות הטרדה שותקות לעיתים קרובות ניתן למצוא בפרק בעל הכותרת "לכבד את עצמי: ללמוד לא להשתיק תחושות, איתותים וקולות מזהירים". בפרק זה מספרת קמיר על נסיעת אוטובוס שבמהלכה התלבטה "האם ייתכן שזו אכן ידו של היושב לצדי שנוגעת בירכי או שזה רק נדמה לי? ... אולי זה רק המעיל? ... איך לעשות שזה ייגמר הכי מהר שאפשר וכמה שפחות אי נעימות? איך לא למשוך תשומת לב ציבורית ולהרגיש נורא ואיום?"
הסיבות לתחושת חוסר הודאות ושיתוף הפעולה עם המקרבן באקט השתיקה שמתארת קמיר אינן רק תחושת הבלבול וחוסר הוודאות שהיא כותבת עליהן, ולא רק "פחד הביזוי והנידוי והבושה, עליה כותבת קזין ברשימה "הקץ לשתיקת הנאנסת", בתגובה לפוסט של אלדן, אלא סוג של השלמה עם הדיכוי שיש בה כניעה לתפיסת העולם השקרית שמציע המקרבן.
חשיבתו של הוצאת ספרה המומלץ של קמיר לאור, ושל נשים המספרות את סיפורן האישי באניסטנציות ופלטפורמות שונות, מצויה ברקימתה של תפיסת מציאות ושפה של עולם שבו מותר לחשוף כאב ושקרים. זהו אקט של התגברות על הפחד שאם נחשוף את הסבסטקס וננפץ את תבנית העולם השקרית, נחווה דחיה מהעולם המוכר לנו, ולא נמצא שפה ועולם מושגים אחרים שיאפשרו לנו לקחת חלק במלייה החברתי.
לפחד זה שותפות נשים רבות. שכן, להיות קורבן מיני, של הטרדה או של אונס, איננו דבר יוצא דופן כפי שניתן וראוי לחשוב. נשים וגברים שבויים בתוך הבניות חברתיות ותפיסות עולם שמקדמות אלימות והתנהלות כוחנית ואלו מתקיימות מעשה יומיום תחת מסווה של שתיקה.
אלימות מינית, כפי שטוענת קתרין מקינון, הינה במידה רבה הנורמה ומתקיימת גם באקטים מיניים הנחשבים למין בהסכמה. זו הסיבה שתחושת ההפתעה אותה מתארת חנה בית הלחמי בפוסט המעניין "להיות הומניסט זה סיפור כיסוי מצוין", מכך ששמות רבים עלו ביחס לזהותו של האנס, זרה לי.
הפתיעה אותי הרבה יותר חברה שעושה את הדוקטורט שלה על הטרדה מינית וטוענת שמעולם לא הוטרדה מינית. סיפרתי לה שאני חושבת שהיא, כמו נשים רבות, מדחיקה, ולו נשים היו באמת מדברות על מה שהן עברו ועוברות מימדי התופעה היו מאלצים להגדיר אותה כהתנהלות חברתית שכיחה.
אחת הסיבות לאלימות הגברית המינית והאחרת היא שגברים עוברים תהליכי סוציאליזציה שמלמדים אותם להדחיק רגשות ולהיות אלימים. ראו למשל את שירו של יצחק לאור שמבין שורותיו עולות המילים המתארות את התהליך
לו אב אני לבן
נוסף הייתי מלמד
אותו לשתות ממש
כמו סוקרטס, ללכת
אחרי מפקדיו לכל
מלחמה, לא חשוב
על מה, להיות דגמה
לחבריו, גבור על
חלשים...
פורסם ב 13 בפברואר 2010 15:57 במדור חברה ודעת | 14 תגובות | אפשרויות
סדיזם בפרסומת לגבינה לבנה?
פרסומת מולר ליוגורט וגבינה של טרה לגרסאותיה השונות סובבת סביב השאלה כיצד הטבע עושה את מה שהוא עושה, בפזמון, בטקסט ובתכנים.
במה דברים אמורים? ראשית, במיטב המסורות של הבניות המשייכות נשים לטבע וגברים לתרבות – הפרסומת של מולר מאנישה את הטבע תוך הקבלתו לקבוצת הנשים שהיא מציגה. הנשים הצעירות מוצגת בדומה לטבע כייצרניות, וכמוהו כמי שעובדות יום וליל: "אנחנו עובדות כל כך קשה, אנחנו אף פעם לא נחות, אנחנו עובדות מאוד קשה, כדי לעשות את הטוב ביותר... נעשה הכל בלי הפסקה." ההקבלה מתרחשת גם ויזואלית כמו בפריים של נערה צעירה תלויה הפוך מעץ כשפרי בידה – דהיינו, הנערה היא כפרי בשל המוכן לנשור מהעץ.
שלישית, מתחת לדימוי המהוגן והבגדים המסורתיים והצנועים, שפלייבוי עשה בהם שימוש לא מועט, הפרסומת מחפצנת את הנשים בסצנות שונות, (הן נסרקות עומדות מתוחות וזקורות חזה במסדר, תלויות במאוזן על חבלים, מטפסות על סולמות, שוכבות, יושבות, רצות ועוד) כולל השעתוק – המוכר מפרסומות רבות אחרות - של הנערות רצות במים בהילוך איטי, במקרה זה כשמלותיהן האדומות נרטבות.
"הרסרית" והגברים אוכלים בהנאה. ברקע אישה בעונש רצה סביב פרה עם סל על ראשה.
החוויה שמבקשת הפרסומת להפיק אצל הצופים אינה מבוססת רק על כך שנשים מחופצנות ומוצגות בשלל מצבים דביליים וחסרי משמעות המדגישים את מראה גופן, אלא מכן שהן עוברות חוויה סדיסטית הכוללת טרטור והשפלה. דבר הבולט ביחס לחניכה התורנית, זו שכול גילוי של מחשבה חופשית ואנושיות שהיא מגלה מוביל לסצנות ענישה כמו זו בה היא רצה עם כד חלב מעל ראשה כאשר כל השאר אוכלות.
פורסם ב 9 בפברואר 2010 03:38 במדור מה בפרסומת | 15 תגובות | אפשרויות
למה לי מזרחית עכשיו?
והנה קטעים מתוך ההקדמה שכתבתי לאנתולוגיה "לאחותי, פוליטיקה פמיניסטית מזרחית" שיצאה לאור בהוצאת בבל כפרויקט של תנועת אחותי למען נשים בישראל.
אני מעלה את זה לאתר כעת כסוג של מענה מפורט לכמה מקטרגים שניתקלתי בהם לאחרונה שמחו כנגד "הוצאת השד העדתי מהבקבוק" כאשר סוגיות המזרחיות עלתה לשולחן הדיון.
כשאני קוראת את מה שכתבתי בזמנו בהקדמה אני תוהה אם הצלחתי לאתגר את "פרדוקס המזרחיות" והצבעתי על הבעיה מעמדה של עוצמה ושחרור. במובן מסוים זו המשימה של המדוכאת שנלמדת בדרך ארוכה. תמצית הפרדוקס הוא שדיבור על הדיכוי מעורר עוד דיכוי ואילו השתקתו של הדיכוי מבטאת כניעה למצב.
פורסם ב 26 בינואר 2010 00:51 במדור חברה ודעת | 8 תגובות | אפשרויות
הטרדה מינית בפרסומת לנוזל כלים?
פרסומת "יוצאים מהכלים עם גברי ואהרוני" של פרוקטר וגמבל לנוזל הכלים פיירי מתרחשת באווירה החמימה והמזמינה של ארוחה אנינת טעם למשפחה המורחבת, ואינה מתקשרת לכאורה לכל אמירה מינית.
עד כמה מטרידה יכולה להיות ארוחה משפחתית?
על מה מדובר? הרי לא רק שבפרסומת זו אין, כמו בפרסומות רבות אחרות, ייצוג חושפני ועולב בעל קונוטציות מיניות של הגוף הנשי, אלא שזירת ההתרחשות של חדר האוכל והמטבח, משדרת אווירה משפחתית של ביחד, ואינה נתפסת כאתר של פגיעה והטרדה בעלת קונוטציה מגדרית.
אלא שבפועל, מדובר בפרסומת סקסיסטית על גבול ההטרדה המינית שפריצת הגבולות המתרחשת בה נעשית כאקט מובן מאליו ומוצגת לעין כל במרחב המוגן לכאורה של התא המשפחתי.
דיכוי הסוררת
תהליך החינוך של כלה צעירה שמציגה הפרסומת על ידי צמד האורחים גברי ואהרוני, מדמה סצנה הלקוחה מהתוכנית המשותפת שלהם בה הם מתארחים וטועמים מפרי הבישול של עקרות בית בארץ ובעולם, ומתנהל סביב שולחן המשפחה המורחבת. למי שלא יצא להם לראות את הפרסומת, להלן עיקרי ההתרחשות והדיאלוג:
אהרוני, מרוצה בתום ארוחה דשנה מברך את בעלת הבית:
אילנה תבורכנה ידיך
אילנה משיבה לו בתרעומת קלה
מה יעזור לי הברכות עם כל הכלים שבכיור?
אהרוני יושב ונועץ מבט חד ונוקב (שמשמעו קומי תעשי כלים) בכלתה הצעירה של אילנה.
אולם זו מלטפת את ידיה המטופחות ואינה מראה כל נכונות למלא את התפקיד המיועד.
אהרוני מגבה את המבט במילים, אולם לא פונה ישירות לכלה, אלא לאילנה:
אולי גם כלתך תעזור?
אילנה, היושבת ומתחילה לערום צלחות, מגיבה באירוניה חדה:
שהיא תיתן יד?
לשמע הדברים, גברי העומד במטבח מניח בקול ובתרעומת את ערמת הכלים שפינה על השיש. המצלמה מתמקדת במבטו המפגין חוסר שביעות רצון מהמתרחש, ומלווה אותו בהחלטתו לפעול לתיקון המצב. גברי ניגש לכלה הסוררת, הנשארת יושבת מביטה בכפות ידיה המטופחות, כאשר כל בני המשפחה עומדים ונועצים בה מבט; הוא שם את ידו על כתפה ולוחש דבר מה באוזנה.
לאחר מכן הכלה נצפית רוחצת כלים בהנאה כשכל בני הבית עומדים מאחוריה וצופים בה בתדהמה.
אילנה פונה לגברי:
מה אמרת לה?
גברי: שכנעתי אותה בעדינות, מציג בקבוק פיירי
הקריין מציג את נוזל הכלים "נסו את פיירי"
אהרוני אוחז ביד הכלה וממשש אותה ארוכות
אהרוני: באמת נעים מאוד
כאשר מנגד כל בני הבית צופים בחיוך וגברי מאשר בהנהון.
לצד ההבניה המגדרית המרגיזה והמקוממת המקשרת באופן ברור ומובן מאליו נשים עם בישול וניקיון, וממקמת גברים בשרשרת היררכית פטריארכאלית, (אהרוני לפני גברי ושניהם לפני בנות הבית), כמי שנותנים את ההוראות ומנהלים את הנשים, כולל העמדתה של האישה הצעירה במקומה המיועד כשוטפת הכלים, הפרסומת מציגה אקט של הטרדה חצופה ושוברת סייגים שיש לתת עליה את הדעת.
תכני הפרסומת טומנים בחובם מצב של אלימות סמויה ושל פריצת גבול הטריטוריה הנשית המתרחש באופן מחמיר והולך: תחילה במבטים נוקבים ומחפצנים ((gaze המופנים כלפי האישה הצעירה, אחר כך בדיבור עליה כאילו שאינה נוכחת בחדר ("אולי שכלתך תעשה את הכלים"), ובאופן הזורע מאבק בין החמות המבוגרת לכלה הצעירה, ולבסוף במגעים המפרים את האנטומיה של האישה על גופה, ומהווים אקט בעל אופי מטריד של ממש.
ניתן אולי להתעלם מהאופן שבו גברי, בתפקיד האורח, מרשה לעצמו להתקרב לכלה, ללחוש באוזנה ולהניח יד על כתפה, אלא שאסור ואי אפשר להתעלם מהאופן שבו אהרוני ממשש ארוכות את כף ידה של האישה הצעירה שעברה תהליך של דיכוי, מבלי להראות מודעת לכך, ובודק את מידת רכותה, לכך יש כבר להתייחס כייצוג בוטה של שליטה גברית בגופן של נשים.
בסיומו של תהליך הפיקוח והניהול, לאחר שהכלה, (שאינה זוכה לשם) נשברה ועשתה כלים היא כבר איננה מוצגת בגדר של סובייקט אלא על תקן של חפץ צייתן וזמין למגע גופני של ממש; ידה ממוששת ונבדקת על הגבר השולט שבוחן את מידת רכותו של העור, כאשר הגבר השני בשרשרת הפטריארכיה שמציגה הפרסומת מהנהן בחיוב וכל בני הבית צופים בחיוך, כאילו שאין במגע המייצג נטילת בעלות שום דבר מוזר ולא הגיוני.
פורסם ב 16 בינואר 2010 16:09 במדור מה בפרסומת | 18 תגובות | אפשרויות
האם נשים חייבות להפגין מיניות כדי להיכנס למוסף הארץ*?
מבלי להתייחס כרגע להיבטים של תוכן, יש מקום לבקר באופן חריף את תמונת השער עליה מתנוססת תמונתה של זק כשלגופה העירום ז'קט שחור קצר בלבד.
תמונה זו, ותמונתה בגוף המאמר - בה היא מופיעה במבט מצועף, פה פעור למחצה, שאצבעות ידה נוגעת בו, אוחזת בסוודר מופשל המכסה את גופה העירום הפרוס למבט - מעידה על נכונות המערכת - בין אם במודע או לא - לחפצן נשים כדי למכור יותר. זאת בהתייחסות לכך שתמונת שער מסוג זה איננה מקרה יחיד אלא מהווה תופעה חוזרת.
בחירות ויזואליות כגון אלו מעידות שההבניות המגדריות הסמויות של העיתון מיישרות קו עם עיתונים אחרים, כולל תופעת ההתדרדרות הצהובה אותה מסמן לאחרונה מעריב בתופעה המבישה של נערת החודש של סגנון.
על מה ולמה עלמה?
בחירתה של עלמה לשתף פעולה עם ייצוג שלה כאובייקט מיני פועלת כנגד מקומה כבדרנית וסטיריקנית המסוגלת לייצר מה שלימור שיפמן ב"הערס, הפרחה והאמה הפולניה" מתארת כאי הלימה קומי, "שני 'תסריטים' החופפים זה את זה בשלמות או באופן חלקי ומקיימים ביניהם יחסי ניגוד". מאחורי הייצוג החושפני של זק לא מסתתר כל ניגוד או תסריט כפול המייצר אלמנט קומי. שלא כמו הייצוג הפסדו-מעורטל בתמונת הפרומו של צוות "ארץ נהדרת" אין בתמונה החושפנית שלה כל אמירה נוספת, דבר שיכול היה לתרום לייצוג שלה כקומיקאית ושחקנית מוכשרת. את האמירה הסאטירית החסרה ניתן למצוא בכיתוב המופיע לצד התמונה: "הסאטירה חשובה לי, זו הזדמנות בשבילי לגרום לשינוי". כיתוב זה מייצר מבט אירוני ורפלקסיבי על חשבון חוסר המודעות של זק, שמדברת על רצון לגרום לשינוי כשהיא בתנוחה המעידה על כניעה לתפקיד הנשי כאובייקט למבט הגברי. טוב, הרי אי אפשר ממש להאשים אותה כאשר אנחנו מופצצים באימז'ים של נשים חשופות גם בעיתונות המגדירה עצמה רצינית.
טור ביקורת
מלבד הכיתוב לצד התמונה, רובד נוסף של משמעות ביחס לדמותה של זק בהקשרים נרחבים יותר מופיע בטור הצמוד לראיון הממצה של קובי בן שמחון. תחת הכותרת "מלחמת אחים", מתייחס שי גולדן לעלמה זק בהקשר של העונה החדשה של "ארץ נהדרת". גולדן מעמת את התוכנית עם "האח הגדול" אותה עורך יורם זק, אחיה התאום של עלמה, ומבקש למצוא בה תשובה ל"הזניית תוכן וזיהום המסך הטלוויזיוני". אחד הגורמים המעניינים בביקורת זאת היא ההתייחסות המגדרית המדויקת לכך "שארץ נהדרת" היא "תזמורת לסולני גברים" בה נשים מתפקדות "ככינור שני" ומקבלות תפקידים מועטים יחסית.*
*השאלה היא אגב וריאציה על שאלתן של "נערות הגרילה" (Guerrila Girls) קבוצת אקטיביסטיות מתחום האמנות שהעלו את הסוגיה אם נשים צריכות להיות עירומות כדי להיכנס למוזיאונים בארה"ב.
* באותו עניין יש לציין שהכתיבה של גולדן עצמו השואב חלק נכבד מהדימויים וההתייחסויות שלו מעולם הכדורגל, (כולל רפרנס לצביקה שרף) ומדבר על אבי ניר, מנכ"ל קשת כ"אב הגדול" מלמד על סוג המגרש הפרשני שמציע הארץ.
פורסם ב 11 בינואר 2010 23:44 במדור חברה ודעת | 17 תגובות | אפשרויות
פרומו ארץ נהדרת - גרסת הפשט
ההתנגדות לפרומו העירום של "ארץ נהדרת" מהווה דוגמא מעוררת דאגה לאופן בו החיים במרחב ציבורי מערבי המבזה באופן תדיר נשים והמקשר בין מין ואלימות מוביל חברי כנסת לשתיקות במקום בו נדרשת פעולה ולדיבור במקום בו נדרש חיוך.
ההתערטלות של צוות השחקנים מצליחה לחלץ מבט חדש שאמירה בצידו על ההבניה של המיניות שהורגלנו בה. זהו סוג של שיבוש תרבות המאתגר את ההקשרים הרגילים בין מין ואלימות סמויה, מין וחפצונן של נשים, מין וחינוך לתרבות הקנייה.
יש חשיבות רבה בעצם היכולת לרמוז לקשרים מיניים תוך חיוך – דבר שאיננו מה בכך בחברה שבה – כפי שמעידים (ראו קתרין מקינון) אחוזי ההטרדה המינית, האונס והרצח – מיניות נקשרת לאלימות . יתר על כן, יש כאן ניפוץ חשוב של כמה עקרונות הקשורים באופן בו הקולנוע והטלוויזיה הרגילו אותנו לתפקד כמציצנים באובייקטים נשיים (מאלווי). הקאסטינג הגברי מעיקרו וההגחכה של הסיטואציה שמה ללעג את האופן הרגיל בו מיניות מוצגת ומובנית בחברה המערבית בטלוויזיה ובקולנוע, ומצליחה לפרק את ההקשר הנלמד של עונג עם החפצה ואלימות – מהלך רדיקאלי וחשוב שיש לברך עליו באנרגיות חיוביות.
פורסם ב 6 בינואר 2010 05:40 במדור חברה ודעת | 5 תגובות | אפשרויות
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.
