קסנדרה מורטמיין בת ה-17 חיה בחורבות טירת גודסנד המתפוררת שבמחוז סאפוק, אנגליה, בשנות השלושים של המאה העשרים, ומנהלת יומן על מנת לשפר את הכתיבה המהירה שלה. קסנדרה אמנם ניסתה את כוחה בשירה ואף בפרוזה קודם אך לא אהבה את התוצאה.
"רשימות קסנדרה" מתחיל כיומן לכל דבר, הכתוב בשפתה הרהוטה ובסגנונה המשועשע, הכנה והאינטליגנטי של בת עשרה נבונה ורגישה במיוחד. קסנדרה חוזרת ליומנה מדי כמה ימים או שעות וכך אנו נחשפים בהדרגה לסגנון חייהם הייחודי של בני משפחת מורטמיין - מעין להקת צוענים בעלת הרגלים אריסטוקרטיים שעבר זמנם. הם עניים כעכברי כנסיה: מוקפים ביופי טבעי כמעט מכושף ובחורבות טירה שעשויות להיראות רומנטיות לולא היה עליהם להעביר שם את החורף, מתקיימים בעיקר על לחם עם מרגרינה ואינם יודעים איך למצוא לעצמם פרנסה יאה.
ואז מגיעים שני אחים אמריקאים, ניל וסיימון, שהגיעו לרשת את אחוזת סקוטני השכנה, לה שייכת גם טירת גודסנד. הגעתם מגשימה את משאלותיהן של האחיות מורטמיין בצורה מפחידה כמעט ויוצרת תסבוכת נאה ביותר.
מזכיר משהו? האחיות רוז וקסנדרה מרפררות לספרות האנגלית הקלאסית בהנאה גדולה, כמו למשל בשיחה שהן מנהלות לפני השינה, כשהן משתדלות לא לקפוא מקור על ידי התחממות בלבנים שהונחו קודם באח:
"'הלוואי שיכולתי לחיות בספר של ג'ין אוסטן!'
אמרתי שאני הייתי מעדיפה לחיות אצל שרלוט ברונטה.
'מה יותר נעים – ג'יין עם טיפת שרלוט, או שרלוט עם טיפת ג'יין?'
אני אוהבת מאוד שיחות כאלה אבל רציתי להמשיך לכתוב ביומן, לכן אמרתי רק: 'הכי טוב חמישים אחוז מכל אחת,' והתחלתי לכתוב בהחלטיות".
"רשימות קסנדרה" ממשיך לתוך הסתבכות העלילה הכוללת אירוסים, התאהבות לא רצונית, נואשת וחסרת סיכוי, התעוררות ספרותית של אב המשפחה (סופר שנס ליחו אחרי ספר מצליח אחד) ותהיות על משמעות הקיום. ככל שהזמן עובר היומן הופך ליצירה ספרותית יותר ויותר. מרווחי הזמן בין כתיבה לכתיבה מתארכים ותיאוריה של קסנדרה הופכים אישיים ומורכבים יותר.
אף כי היא לא מאבדת את חוש ההומור שלה כמעט לרגע, היא נאלצת לעבור כמה תהפוכות רגשיות רציניות למדי, מה שהופך את יומנה לספר התבגרות במובן הטוב ביותר של המושג.
אי אפשר שלא לתאר את שלל הדמויות שמאכלסות את עולמה של קסנדרה, למרות הסכנה שבטרחנות, ולו רק כדי להעביר שמץ מהוודוויל האנגלי השנון המרכיב אותו: אביה ג'יימס – סופר של ספר אחד שזכה לתהילה מסוימת אך נתקף שיתוק יוצרים בשל צירוף נסיבות קצת ביזארי (שכלל התפרצות זעם, נפנוף בסכין עוגה, חבטה בפרצוף וישיבה של חודשיים בכלא); טופז – אשתו הנוכחית – מודל ציירים יפהפייה ופסבדו-בוהמיינית, אשר אוהבת להתמזג בעירום עם הטבע ולנגן בלאוטה, אך גם מפגינה דאגה וטיפול מסור בכל המשפחה; רוז, האחות הבכירה, היפהפייה והנואשת, אשר גמרה אומר בלבה להתחתן עם אדם עשיר על מנת לגאול את עצמה ואת משפחתה מחרפת רעב; תומס, האח הצעיר, תלמיד גימנסיה טוב מזג ושנון; וסטיבן, בנה של סוכנת הבית לשעבר, צעיר יפה תואר ויעיל מאין כמוהו, המאוהב בקסנדרה לחלוטין. בין דמויות המשנה ישנם גם כומר ליברלי ומורת כפר צחקקנית ורוחשת טוב – שתי דמויות שובות לב שמחזקות את ההדהוד לרומן האנגלי הנשי של המאה ה-19.
"מה יש בו, בנוף הכפרי של אנגליה – למה היופי פה הוא הרבה יותר מהנראה לעין? למה הוא נוגע ללב כל כך?" שואל דווקא סיימון, האח האמריקאי הבכור, וקסנדרה – שמסכימה איתו בכל חום לבה הצעיר והאוהב, מנסה לענות על השאלה הזו.
הכל סביבה – טירת גודסנד, מגדל בלמוט (שריד אחרון לתרבות שאבדה), התל העתיק והמסתורי שמקיף את הטירה, הכפר השכן ואפילו אחוזת סקוטני ("אווירה נהדרת של יושן רך, ריח של פרחים ודונג, מתוק ובד בבד חמצמץ וטחוב במקצת, ריח שמעורר עדנה רבה כלפי העבר") מהדהד את השכבות הגיאולוגיות של מיתוס והיסטוריה שמרכיבות את האי הבריטי - החל בקלטים, עבור ברומאים, דרך הסקסונים והנורמנים, הסטיוארטים, הטיודורים, האליזבתנים, הוויקטוריאנים וכן הלאה – במשחק מרפרף של זהרורי שמש וערפילים מעודנים, ברכת שלום אחרונה לפני ההשתלטות המוחלטת של המודרנה.
דוׁדי סמית', שכתבה את "רשימות קסנדרה" בשנות הארבעים (הספר התפרסם במקור ב-1948), הודתה שהוא נכתב מתוך געגועים פראיים למולדתה בריטניה, בעת שהותה בארצות הברית בזמן מלחמת העולם השנייה. סמית, אחת המחזאיות הבולטות בתקופתה, היא הסופרת שכתבה מאוחר יותר את "101 כלבים דלמטיים".
זהו ספר נדיר ביופיו, מלא רוח נעורים וחיים, וקסנדרה היא דמות שאי אפשר שלא להתאהב בה. דודי סמית' מתארת עולם שבו היופי הוא אחד הערכים העליונים, עולם שאחת דינו להיכחד במציאות שדורשת תועלת במקום הראשון. היא כותבת על השאיפה ליופי – גשמי, מוסרי, רוחני וטבעי – בלי שמץ של רומנטיזציה מזויפת, אבל באהבה מתרפקת וחסרת מעצורים, כזאת שרק בן בית יכול לחוש כשהוא כה מפוכח.

"רשימות קסנדרה", מאת: דודי סמית', מאנגלית: עידית שורר, הוצאת כתר, 2009, 363 עמ'

נ.ב - מילה על התרגום: עידית שורר עשתה עבודה נהדרת, עולה ויורדת בין המשלבים של קסנדרה – ששפתה היא לעתים של מתבגרת הפכפכה ולוהטת ולעתים של נערה מעודנת ומשכילה מאוד - ובין הסובבים אותה, השונים בגילם ובהשכלתם. תופינים ומגדנות, פשוט ככה.

פורסם ב 24 באוקטובר 2009 12:00 במדור ספרי יד שנייה | 3 תגובות | אפשרויות

סימנים בטוחים לבוא הסתיו התל אביבי ובשבחי חוף טרומפלדור

סימנים בטוחים לבוא הסתיו התל אביבי 

כשמזעיפים פנים לנוכח מזגן המקפיא בעוצמה
כשנאנחים בהקלה ביציאה החוצה ממקום ממוזג בעוצמה
כשלא בורחים מהצד השמשי של הרחוב
כשמושכים שמיכה להשליך על הסדין בחמש בבוקר
כשמתחילים לעשות את הדברים שתכננו במשך כל הקיץ
כשמפסיקים לקנא בירושלמים
כששוכחים את משקפי השמש בבית
כשפתאום מכינים בערב תה במקום אייס קפה 
כאשר מי הים צלולים, נקיים וקרירים
קרמבו (כלל-ארצי)

ועתה – בשבחי חוף טרומפלדור (בטח יש לו שם רשמי יותר, אבל אני קוראת לחופים בשם הרחובות שמוליכים אותם):
 מאז שעברנו לשכונתנו הנוכחית, אנו נוהגים לפקוד את הים בחוף המכונה בננה ביץ' (נראה לי), שרחוב גאולה מוביל אליו. זה חוף הומה אדם, שמעוטר בשתי מסעדות חוף מהזן הטיפוסי, מגרשון של מתקני כושר, שמשיות ומיטות להשכרה וערב רב של שחקני מטקות, שחקני פריזבי, מוכרי לימונערק, מעשני נרגילה ושאר פוקדי החופים, כולם יקרים מאוד ללבי.
אלא שעם הזמן נוכחנו שהחוף "שלנו" הוא החוף הג'יפאי ביותר בכל חופי המטרופולין שלנו: המים תמיד מלוכלכים בפלסטיק ושאריות אצות וחומרים בלתי מזוהים, החול ממולא להפליא בבדלי סיגריות ובקבוקים מכל הסוגים והמינים, ולעתים – סתם בשביל לסבר את העין, אף בחיתולים משומשים.
בהיותנו חובבים נלהבים של הבילוי הימי, נקעה נפשנו מהחוף הסחלה שלנו. אישי, אדם בעל יוזמה ומרץ, החליט לעלות חוף אחד צפונה באחת מגיחותיו הזוגיות עם בתנו – וראה איזה פלא: יש חיים אחרים.
אתמול בילינו את אחת השבתות הענוגות ביותר שידענו בחודשים האחרונים. כמובן שיש לזקוף לזכות קץ החופש הגדול וההתקררות המוקדמת להפתיע את הניקיון היחסי, אלא שהבחנתי בדבר מה, שלדעתי הוא זה שיצר בי את התחושה שחזרתי לחופשות ילדותי שטופות האור, בחוף דור עם סבא וסבתא, והגלים והרוח וכרמן (סליחה, נסחפתי קצת). 
בחוף טרומפלדור הייתה אווירה משפחתית. בדרך כלל לצירוף מילים זה יש השפעה קצת גועלית עליי, אף כי לא צפויה. אמנם אני בעלת משפחה בעצמי, אלא שאווירה משפחתית היא משהו שבדרך כלל מזכיר לי ערב רב של ילדים צורחים ומוכי נזלת, המורחים את הגלידה שלהם בכל נקודה אפשרית, בעוד הוריהם האפאטיים משוחחים בעצלתיים על מחירי צימרים בצפון.
אלא שבחוף טרומפלדור יש אווירה שונה. המשפחות שקטות ורגועות, שחקני המטקות מועטים ואף מנומסים (מה שמחמם את לבי במיוחד שכן אני נוטה חסד נעורים למשחק נמרץ זה), מוכר הארטיקים מכריז על מרכולתו בצעקה נורמלית ולא בשאגה מפלצתית, ואף מוצא רגע להתבדח עם לקוחותיו, והכלבים רצים במתינות.
אנחנו, הרומנטיקנים, נוהגים להתלונן הרבה, לחלום על מקומות אחרים וזמנים אחרים, ולהציע מעט מאוד פתרונות למצב שגורם לנו לקטר. והנה, המציאות מזמנת פתרון פשוט: הסר מהחוף (כמעט) את כל מה שאפשר לקנות ו/או להשכיר (שמשיות, צ'יפס, בירה, חומוס) והרי לפניך חוף רגוע להפליא, נקי, לא צפוף, החול בו רך, האנשים אדיבים והילדים צוחקים.
כן, אני יודעת – זוהי גישה סכרינית ביותר. אבל היא אומתה על ידי יום אתמול, ואני אינני מתכוונת לסגת ממנה.
לפחות עד שאיזה כדור מטקה יפלח לי את המצח בחוף טרומפלדור. או אז אשוב ואשיר שיר הלל לחופי יוון.

פורסם ב 27 בספטמבר 2009 14:08 במדור מהמרחב הפרטי | 6 תגובות | אפשרויות

כשכל הפרספקטיבה קורסת לנקודת מגוז אחת

את מתעוררת בבוקר ונהנית מהרוח הקרירה שמתחילה ללטף לאחרונה. שותה כוס קפה ומתיישבת לעבוד. את אמנם נוטה להסחות דעת, אבל את עומדת במשימה שהצבת לעצמך, לגמור היום את הביקורת כדי שלא תעיק עלייך בחג. את, בניגוד לרבים אחרים מסוגך, אוהבת מאוד את חגי השנה. הברכות משמחות אותך, אחר הצהריים שלפני ערב החג מרגש אותך, את מצפה לסעודת החג כמו ילדה קטנה. הפעם את שמחה במיוחד – הורייך חזרו משהות ארוכה בחו"ל וסוף סוף כל בני המשפחה ייפגשו כדי לחגוג יחד את כניסת השנה החדשה. את אוהבת דבש, את אוהבת תפוחים, את אוהבת גפילטע פיש, ובראש השנה את אפילו אוהבת רימונים.
אחרי שסיימת את הביקורת את יוצאת לקנות מתנות לבני משפחתך. בדרך כלל את לא משקיעה עד כדי כך בחגים, אבל הפעם מתחשק לך לפנק את כולם. את מעיפה מבט אחרון בדירה ששודרגה בימים האחרונים על ידי כמה רהיטים חדשים ומחליטה לקחת את האופניים, עליהם לא רכבת כבר כמה חודשים טובים.
את קונה לאמך ארנק שחשקת בו מזמן, את קונה עוגה שנראית משובחת במיוחד לכבוד סעודת החג, את קונה מתנה לסבתא. את חוזרת הביתה שמחה וטובת לב, ושולחת עוד כמה ברכות באופן אישי לאנשים שאת אוהבת, בצירוף ציור שעמלת עליו עד חמש בבוקר לפני כמה ימים (על בסיס הרישום שהכין בעלך), כברכה לבתך לגן החדש.
את יוצאת לצוד עוד מתנות בחנות הספרים, לאביך ולאחיך, ואז מצטרפים אלייך בעלך האהוב ובתך – היצור המתוק, החכם והיפה ביותר בכל העולם. אתם בוחרים ספרים ואז מחליטים להיפטר קודם מהערמות הענקיות של ספרים מיותרים שעומדים בשלושה עמודים גבוהים בסלון. אתם חוזרים הביתה וממיינים, ואחר כך עוד מגדילים ומפנים את כל קלטות הוידיאו שמעלות אבק על המדפים. מרוצים מעצמכם, אתם חוזרים לחנות הספרים ומקבלים זיכוי וכסף מזומן. אתם משאירים את העגלה שבה הבאתם את הספרים בחנות וממשיכים לכיכר מסריק, לראות את הלוט מוסר מהברווז של דודו גבע. כמובן שאתם מאחרים, אז אתם מביטים בפסל החמוד וממשיכים הלאה לכיכר רבין. אתם בוהים כמה רגעים במרבד הפרחים הנבול, המחווה היפה בכוונותיה של העיר בריסל לעיר תל אביב, ומעשנים סיגריה קלה בכיכר.
אמא מבוהלת מחפשת בהיסטריה את בתה שאבדה. אתם מחליפים כמה מילים בעצלות על כמה מפחיד זה בעודכם עוקבים בעיניכם אחרי ילדתכם המדלגת סביב.
אתם פונים לחזור לחנות הספרים ורגע לפני גן המשחקים של כיכר מסריק, אתם נזכרים שעכשיו ודאי תיאלצו לעצור שם. שניכם תוהים אולי לעקוף את המקום, אבל מחליטים לתת לילדתכם להוציא קצת מרץ.
יש שם מגלשת צינור ענקים אליה מוביל סולם גבוה, אז את מוודאת שילדתך מסוגלת לעלות ולהתגלש, ואחר כך נעמדת בצד עם בעלך. הילדה שלך ידועה ביכולותיה האתלטיות ובעצמאותה, ולמרות צביטת חשש תמידית שיש לך במקומות הומי ילדים את נותנת לה לעשות מה שהיא רוצה.
את מתלוצצת עם בעלך במחשבה מה היה קורה אילו הייתם מתחילים להתעלס כאן ועכשיו. אתם בוחנים את האפשרויות הרציונליות בעודכם מתלטפים באיפוק, ולפתע נשמעה קריאה ובעלך מזנק אל תחתית הסולם.
היא נפלה.
זאת לא פעם ראשונה.
אבל כשאת שומעת את הצריחה שלה (היא בוכה מעט מאוד), ורואה את הדם שממלא את פיה ונוטף על בגדיו של בעלך ואת כל האנשים שמסתובבים סביבכם – הכל פתאום נעצר.
כל הפרספקטיבה קורסת לנקודת מגוז אחת, ואת פורצת בבכי חסר שליטה.
אתם תופסים מונית ונוסעים למיון. את מנסה להשתלט על עצמך, אבל זה לא הולך.
במיון בעלך רץ עם הילדה פנימה, ואת מחכה מול פקידת הקבלה.
את ממררת בבכי, והיא צוחקת בטלפון.
שעות אתם מחכים במיון – אחות, ורופא מתלמד, ורופא בכיר, ועוד אחות, ואז רופאת פה ולסת, ואז שעות עד שמגיע הפלסטיקאי.
את עומדת מחוץ לחדר התפירה, בעוד בעלך נאלץ להחזיק את גפיה של הפעוטה היפהפייה והאמיצה שלך כדי שיוכלו לתפור את שפתה ואת סנטרה. את שומעת אותה צורחת ולא יכולה להפסיק לבכות. חדר המיון, העמוס באופן בלתי רגיל בילדים חבולים, פצועים וחולים, נראה לך כמו אחד המקומות הנוראים בעולם.
ילדה אחת עומדת לידך ואומרת לך "אל תבכי, לכי תשטפי פנים". אחר כך היא נותנת סוכרייה לבת שלך.
לוקח עוד שעה להשתחרר, בירוקרטיה סבוכה שמתארכת יותר בגלל העומס.
סוף סוף אתם חוזרים הביתה.
בתך אוכלת טיפה ואחר כך הולכת לישון. את מרדימה אותה בשירים האהובים עליה. זה הלילה הראשון בחייה שהיא נרדמת בלי מוצץ.
אתם יושבים בסלון, תשושים מפחד ובכי. דנים בכוחות העליונים שהובילו אתכם לנקודה הזאת.
"מי יודע", את אומרת, "איזה עסקה עשו המלאכים הטובים שלה עם כוחות הרשע כדי שיקרה רק מה שקרה ולא שום דבר יותר גרוע".
איכשהו, המחשבה הזאת לא מעודדת.
בניגוד לציפיות, לא הכל מתגמד אל מול הצרה הזאת. להיפך, הכל מתענק.
שמחות החיים הפשוטות, שהן לחם חוקך, נראות שמחות וטובות יותר – ורחוקות יותר - בסיטואציה הזאת.
את אבלה על רצף החיים המתוק שנקטע לפתע, למרות שאת שבה ומודה להשגחה על שקרה דבר כל כך פעוט יחסית לבהלה שעברה עלינו.
את נרדמת בסלון. בשלוש בלילה את סוחבת את עצמך למיטה.
בלילה עולה לה החום ואתם לא מוצאים את האקמולי. את מתעוררת כל עשרים דקות כדי להשקות אותה מים.
בבוקר, אחרי שבעלך – הנפלא בבעלים ובאבות – מביא אקמולי ואנטיביוטיקה המצב משתפר.
חיוך מהוסס עולה על פניה של הילדה שעליצות הוא שמה השני, ואת משתדלת לא לפרוץ בבכי שוב.
שן קדמית אחת שבורה, שפה נפוחה עם תפרים וסנטר שרוט ותפור הם התוצאה של תעלולי הסטרא אחרא – כנראה ניסו לחבל את כל מה שלא הספיקו במשך השנה.
הכל יעבור, מנבאים המומחים. את יודעת שהם צודקים אבל קשה להתגבר על תחושת המועקה הקוסמית.
כשמצב רוחה חוזר לעליצות הטבעית שלו גם מצב רוחך משתפר.
אתם מתלבטים אם לנסוע לארוחת החג.
את חשה כורח לכתוב, לפרוק את כל החרדה והעצב האלה.
את לא מסוגלת לעשות את זה בגוף ראשון.
את מזמינה את בעלך לקרוא.
את נותנת לבתך נשיקה והולכת לעשן סיגריה, הרביעית מאז הבוקר.
הפריים שדרכו את מביטה על החיים שלך – שיצא מפוקוס אתמול בערב באופן פתאומי כל כך – מתחיל להתייצב ולהתמקד בחזרה. זה מזכיר לך את הטריפים שלקחת בנערותך, אותם טריפים שלקראת סופם ייחלת כל כך לחזור למציאות הפשוטה והיומיומית שלך, על כל טרדותיה הקטנות ושמחותיה שטופות אור השמש.
זה הדבר היחיד שאני מייחלת לו עכשיו.

שנה טובה.

פורסם ב 18 בספטמבר 2009 12:20 במדור מהמרחב הפרטי | 7 תגובות | אפשרויות

ניפגש באמצע הדרך - ראיון עם יובל בן עמי

"אז מה המסע שלך?" הייתה השאלה הראשונה ששאל אותי יובל בן עמי, כשהתוודענו במקרה אחד לשני לפני כשנה. מבולבלת קצת, התחלתי לפלוט במהירות את שמות כל המקומות בעולם בהם טיילתי. השיחה התפתחה בנעימות, כשבן עמי קופץ מנושא לנושא בזריזות חיננית ובהפגנת ידע מפליאה – מקומיקס קוריאני לתבשילים הונגריים, מהאופרה שהוא מתעתד לפקוד ביום שלמחרת לביטויים פינים מוזרים.

יובל בן עמי (32) הוא עיתונאי מחונן שכותב על מסעות, מוזיקה ושלל נושאים אחרים, טרובדור מקצועי, סופר פורה ("סוזאנה אל תבכי" בהוצאת חרגול, "המיתולוגיה הפינית" ו"יום בעיר" בהוצאת מפה, "ארץ הפלאות" בהוצאת עם עובד) ופיליטוניסט נפלא. אבל אולי יותר מכל – בן עמי הוא נוסע גדול. במשך תקופה ארוכה ומשמעותית בחייו התפרנס כנגן גיטרה נודד ברחבי אירופה, ונדודיו הביאו אותו לפינלנד – אותה ארץ מסתורית וייחודית בצפון הרחוק והעלום – שבה, בין השאר, מתרחשת עלילת ספרו החדש, "ניפגש באמצע הדרך" (הוצאת זמורה ביתן).
"ניפגש באמצע הדרך" הוא ספר הכתוב בז'אנר לא כל כך נפוץ בספרות העברית העכשווית, ז'אנר ספרות המסע. הוא שואב את הקורא לטיול ארוך ומענג, שהוא חיצוני ופנימי בה בעת: מסע למקומות רחוקים ומוזרים, המתוארים בשילוב של התפעלות מלאת חיים ופיכחון של טייל רב פעלים - ארוג בליריות דקת טעם בסיפור אהבה צובט לב, המתנדנד בין כמיהה לאיחוד נשמות גורלי ובין פנטזיות על אהבה – שכל אחת מהן מסמלת יעד שונה – אשר בהתממשותן מאבדות חלק מקסמן. ואולי יותר מכל שורה על הרומן הזאת רוח של תשוקה רבת עוצמה להמשיך הלאה, לחקור את הלא ידוע ולהתמסר לגילוי האינסוף.

איך אתה מסביר את המשיכה שלך למסעות?
"אני לא נסעתי לחו"ל בילדותי, אבל כשנסעתי, נסעתי רחוק מאוד. אולי אפילו רחוק מדי. המשפחה שלי נסעה לשליחות בארצות הברית. אבא שלי היה כתב קול ישראל לוושינגטון. המקום הראשון מחוץ לסביבה המוכרת לי שמצאתי בו את עצמי היה מנהטן. אחר כך נסענו לוושינגטון והיינו שם שלוש שנים. כלומר – אני נעקרתי מתוך המציאות המוכרת לי, גיליתי שהעולם הוא מאוד גדול, שהאנשים הם מאוד שונים, שדרכי החיים הן מאוד אחרות, ומשם הוחזרתי.
אז קודם כל – הלקיחה הזאת הייתה דרמטית. ומכאן ואילך אי אפשר היה לקחת שום דבר כמובן מאליו. החזרה גם הייתה דרמטית כי לא חזרנו לירושלים שבה גדלתי, אלא למישור החוף. גם ישראל השתנתה בשלוש השנים האלה, גם אני השתניתי. וגם המקום שאליו חזרנו לא היה אותו המקום. אז זה היה כמו להילקח ולעולם לא להיות מוחזר. ומאותו רגע האדם הוא קצת אובד, והוא מסתובב. בהתחלה כל המסעות היו מ-. אני כל פעם נסעתי מהארץ הזו שנורא בלבלה אותי, שהייתה לי קשה – למקומות אחרים ואהבתי להיות רחוק. כל הזמן הרגשתי רחוק.
אחר כך מאוד רציתי ללמוד לנסוע ל-. וגם ללמוד לנסוע יותר לאט. כי כשהייתי נווד עם גיטרה, כל כך אחוז תזזית, לפעמים הייתי עולה על הכביש המהיר ופשוט נוסע... חולף על פני ארבע מדינות בלי הפסקה, כדי להגיע למקום אחר ולחוות חוויה אחרת. פשוט כי הכביש היה שם והמכוניות היו שם ואפשר היה לתפוס טרמפים בקלות. לאט לאט למדתי לנסוע יותר לאט. לנסוע יותר לאט זה גם ללמוד להכיר אנשים יותר לעומק, להכיר את עצמך יותר לעומק. עד למקום הזה שבו אני ממש חי בארץ. והמסע הוא מאוד מאוד איטי ומאוד מאוד מאוד אינטנסיבי. זהו למעשה מסע אינטנסיבי במיוחד. מסע מאוד איטי אומר שבתחנות עוצרים לכמה שיותר זמן וסופגים אותן כמה שיותר לעומק.
ישראל היא המקום המושלם להיות בו כשאתה אדם שמשתעמם בקלות. מכיוון שלכל מקום שאתה מגיע אליו יש כמה וכמה פנים, כמה וכמה שפות מדוברות בו, אפשר לאכול בו מרק עם חוויאג', ואפשר לאכול בו לחם שחור מדנייפרופטרובסק, והוא קיים בכמה רמות. אין רק ירושלים של מטה וירושלים של מעלה, יש גם פתח תקווה של מטה ושל מעלה, יש כל כך הרבה רבדים לכל מקום. זה מצוין, הגיוון של הארץ עושה לי המון טוב. אני בעצם במקום שהוא נורא מתאים לי ונורא מתאים למי שמחפש".
אתה עדיין מרגיש כזו משיכה למסע כיום כמו שהייתה לך לפני עשר שנים, למשל?
"כן, אבל אני יודע הרבה יותר איך לנהל את המסע הזה בתוך היומיום שלי, לקיים אותו בתוך היומיום הישראלי שאני חי אותו היום. כדי שהמסע יהיה משהו שמתרחש בצורה קאמרית בחיי היומיום חייבים להפעיל מאוד את שבעת החושים: חמשת החושים הפיזיים, החוש השישי - שקיים או לא קיים - והחוש הנוסף, שהוא החוש שלנו שמוצא סיפור בהתרחשות. אם אני מוצא סיפור בבוקר שלי בבית עם הביצה הקשה – אני מאושר. הסיפור של 'ניפגש באמצע הדרך' הוא גם סיפור של יומיום, מסוג מסוים. זה היומיום של בן אדם שנודד בדרך אחת, ואז בדרך אחרת. והוא לא שונה בהרבה מסיפורי יומיום אחרים, בעיקר כשאנחנו נמצאים בסיטואציות של רגש – מחפשים רגש, מוצאים רגש. הדבר הזה קיים ביומיום שלי גם בלי שאני אצטרך לעלות כל יום על רכבת. אבל אם יש לי הזדמנות לעלות על הרכבת – אני אעלה עליה".
אתה רואה את "ניפגש באמצע הדרך" יותר כספר על מסע או כספר על אהבה?
"בתקופה בה נסעתי בדרכים, ניגנתי מוזיקה למחייתי ולא ידעתי האם אני נודד כדי לנגן או מנגן כדי לנדוד.
ובאותה מידה אני לא יודע אם הספר הזה נכתב על מסעות כדי לספר על מסעות או שהוא משתמש במסעות ככלי לספר בו את הסיפור. אני כל כך אוהב את המסע ככלי ספרותי. אני לא חושב שזו הדרך היחידה שצריך לכתוב בה, אבל אני חושב שהיא הדרך שבה לי נכון לכתוב. ואני משתמש בה גם כעיתונאי: אם אני כותב על מוזיקה קלאסית, זה דרך המסע. אם אני כותב על אוכל, זה דרך המסע – אני תמיד מנסה לערב תנועה כי אני נהנה לקרוא דברים שנכתבים דרך תנועה. ואולי זה קשור לאיזו בעיית קשב וריכוז אצלי (צוחק) אבל בשבילי זו חוויה טובה".
איך אתה מתמודד עם הערבוב של המציאות והדמיון בספר הזה?
"זה לא היה פשוט לי. בספר הגיבור עושה מעשה שאני לא עשיתי ואני לא הייתי עושה, וזה הקתרזיס של הסיפור. הדמות של הגיבור מאוד דומה לי, ברור שבאיזשהו מקום זה אני, ולהכניס אותו לסיטואציה הזו ולגרום לו לעשות מעשה כל כך טיפשי, זה כמו שבן אדם שלא עשה שום דבר רע ילך למשטרה ויסגיר את עצמו על פשע שהוא לא ביצע. וזה מאוד לא אופייני לי. כך שמבחינה זו הכתיבה שלי את הרומן הזה הייתה פריצת דרך ביחסים שלי עם הבדיון. והיא נעשתה בצורה הכי אינטנסיבית. במקום סתם להמציא סיפור, וליהנות מזה שיש לי דמיון, אני ערבבתי אותו וכתשתי אותו לתוך סיפור החיים שלי, ואז הייתי צריך להתמודד עם זה שאני יוצא ממנו רע. וזאת הייתה חוויה קשה ומאוד מחזקת, לראות שאפשר לעשות את זה. אני חושב שזה משהו שאמנים עוברים: הם עושים משהו נועז שהולך נגד האופי שלהם ובכל זאת מבטא אותם. יש אחרי זה איזו תחושה של שלמות".

"ניפגש באמצע הדרך", יובל בן עמי, הוצאת זמורה ביתן, 2008, 220 עמ'


פורסם בגרסה כמעט זהה בנרג' תרבות

פורסם ב 9 בנובמבר 2008 19:04 במדור ביקורות שהתפרסמו | 0 תגובות | אפשרויות

סטיית תקן

אחד הדברים הנחמדים שאדם יכול לעשות כשהוא רוצה לפוש משפע מטלות המכבידות על השכל והחושים, הוא לענות לשיחת טלפון מסוקרת בעלת אינטונציה פרחית. האתגר הוא לשקר בתשובות בלי הכרה (בעיקר אם הנושא רחוק מאוד מלבך - כמו ניתוחים פלסטיים), אבל להכניס פה ושם תשובות אמיתיות.

לבילוי זמן נעים זה יש כמה יתרונות בולטים:

1. הוא מבלגן את הנתונים הסטטיסטיים - ומן הידועות היא שהסטטיסטיקה היא מדע מפוקפק ביותר.

2. הוא מספק תעסוקה לפרולטריון העמל.

3. הוא מספק פורקן ליצר הנקמנות האפל שמתעורר באדם התמים המרים את האפרכסת פעם אחר פעם כדי ליפול קורבן לאינסוף פרסומות מוקלטות וסקרים משמימים.

4. הוא מספק בידור בלתי מזיק וחסר חשיבות לחלוטין שלאחריו אפשר לכתוב פוסט בלתי מזיק וחסר חשיבות לחלוטין.

פורסם ב 5 בנובמבר 2008 17:42 במדור מהמרחב הפרטי | 7 תגובות | אפשרויות

הספריה הרוסית בירושלים עומדת בפני איומי סגירה - מחר הפגנה

בירושלים פועלת מזה 18 שנה ספריה רוסית בה למעלה מ- 100,000 ספרים. אוסף הספרים כולל עותקים של כל הספרות היהודית והישראלית שתורגמה לרוסית והיא הספרייה הגדולה ברוסית מחוץ לארצות חבר העמים לשעבר. מזה כשנה מנסה העירייה לסגור את הספרייה הרוסית, שהנה מרכז התרבות של הקהילה הרוסית בירושלים, ומהמוסדות החשובים של הקהילה בארץ. בספרייה אוצר בלום של היסטוריה יהודית וכללית ושל המורשת היהודית של יהודי ברה"מ לשעבר והיא מהווה גשר תרבותי בין העולים לבין החברה הישראלית. לאחר נתק כפוי של עשרות שנים מהמורשת היהודית מציעה הספרייה לעולים הזדמנות להתחבר מחדש לשורשיהם היהודיים, וכך להשתלב טוב יותר בחברה.

הספריה מהווה מרכז תרבותי שוקק חיים, לבה של הקהילה דוברת הרוסית בירושלים ומוסד חשוב של קהילה זו בישראל כולה. כל פגיעה בספריה מפרה את זכותם של תושבי ירושלים לתרבות לזהות ולחיי קהילה.

לכל מי שהתרבות בירושלים יקרה לליבו:

העיריה מבטיחה שוב ושוב למצוא לספריה משכן מתאים - ואינה מקיימת:
• העירייה הבטיחה כבר לפני כשנה למצוא משכן הולם לספריה - וכשלה.
• העירייה זממה להעביר את הספרייה למחסן ירקות נטוש ב"שוקניון"- וחזרה בה בלחץ הציבור.
• העירייה ניסתה להעביר את הספרייה לבניין כלל - אך התברר שהמבנה אינו מתאים.
• העירייה התחייבה ב- 24 בספטמבר לוועדה לפניות הציבור של הכנסת להעביר את הספרייה למתחם דיסקונט בשוקניון - ואולם משך יותר מחודש המו"מ אינו מתקדם לסיום.

משך חודשים הובטח שהספרייה לא תיסגר בהעדר משכן חלופי – כעת הוחלט לפנותה, ומשכן - אין!
ביום ד' 28 באוקטובר הודיעו לנו על סגירה בהעדר משכן חלופי.
לאחר לחץ, בוטלה כנראה לעת עתה הסגירה המתוכננת.

אנא הצטרפו אלינו להפגנה נגד סגירת הספריה הרוסית, שתיערך ליד משכנה של הספרייה בכיכר אלנבי (מאחורי התחנה המרכזית ברוממה, ליד המצבה לזכר החיילים האנגלים).

ההפגנה ביום שני 3 בנובמבר 2008 בשעה 17:00
האירוע בהשתתפות סופרים, משוררים, ראשי ארגוני התרבות.

ערב הבחירות, הלחץ חשוב:
יחד אתכם נצליח לנצח את האטימות העירונית!

הספרייה עומדת לפני סגירה בגלל החלטה אטומה של העירייה. אם פיתוח חיי התרבות העשירים בעיר חשוב לך, אם אתה מאמין כי לתרבות הישראלית פנים רבות שראוי לטפח, אנא בוא להפגנה!

לפרטים נוספים ניתן לפנות לאילנה ליטבק - ilanal@shatil.nif.org.il
054-4739848

פורסם ב 2 בנובמבר 2008 22:09 במדור במערכת הכריזה | 4 תגובות | אפשרויות

חיים של אחרים, או: המאזדה והדייהטסו (סיפור לשבת עם מוסר השכל)

הבוקר היה נעים. הכל תקתק כהלכה – קמנו בזמן, שטפנו כלים, תלינו כביסה, ארזנו את ציוד הצילום, את חומרי ההפקה ואת המטען של ילדתנו המתוקה. יצאנו מהבית בדיוק בשעה שייעדנו לעצמנו והפנינו את חרטום הדייהטסו הירוקה והאהובה, ירושת סבא, לכיוון היציאה מתל אביב. ברקע מתנגן "האוסף הישראלי האולטימטיבי", דיסק האוסף שצרב אחי – איתו אנחנו חולקים את האוטו. כל שנותר היה לאסוף את ציוד התאורה מחברת ההשכרה, לעבור בפאתי ירושלים ולהניח את קטינא אצל סבא וסבתא שלה, לפגוש את הצלם ולנסוע דרומה דרומה. זהו יום חשוב לסרט שאנחנו עושים.
הנחתי את ראשי על זגוגית החלון ובהיתי ברחוב דיזנגוף המתפרש בעקביות לפני הגלגלים. יש רגעים בחיים שהכול קורה כמו שצריך. מקווים ומתכננים וחולמים והנה – הכל מסתדר לפי משאלות הלב. אם יש אושר בחיים אז הוא ודאי גלום ברגע כזה, שאתה אומר לעצמך – בעצם, הכל מושלם. מה עוד אפשר לבקש?
"Convertible", הגה בעלי, מגלגל בהנאה את העיצורים.
"מה?" שאלתי, מניחה כי דיבר לעצמו בקול קצת רם מדי.
"אני אוהב את המאזדה ספורט האלה", שב ושנה, מניד בסנטרו כלפי מכונית קטנה וכסופה עם גג פתוח. במכונית ישב זוג צעיר. הנהג בחור עב רעמה עם משקפי שמש אופנתיות, ולצידו צעירה עם שיער דבש מתולתל, שפע אצעדות, צמידים ושרשראות ושפתיים שביטאו את חושניותן למרחקים.
"הילדה הכי טובה!" השמיעה את קולה הקטנה מאחור. ככה היא קוראת לשיר "הילדה הכי יפה בגן", מס' 78 באוסף. בדיוק התחיל "דצמבר" ואני אמרתי "שנייה" והצטרפתי למזי כהן ודפנה ארמוני.
"עושים חיים..." מלמל בעלי אל עבר עב הרעמה במאזדה, שעכשיו העביר ג'וינט לבת לווייתו.
המאזדה הכסופה נסעה לפנינו באיטיות בתוך טור של מכוניות המפלסות דרכן החוצה מהעיר החמה והלחה. חלונות המכונית שלנו היו סגורים כדי להקל על המזגן המתאמץ, אך אפשר היה לנחש שמהמאזדה בוקעת מוזיקה כי עכשיו ראשיהם של שני הדובשנים זזו בקצב אחיד בעוד שיערם מתנופף ברוח. הג'וינט חזר אל הבחור.
"ווי, איזה כיף להם!" נתמלטה אנחה מגרוני.
"מה?" נחר בעלי בזלזול, "היית רוצה שאכטה עכשיו?"
"הילדה הכי טובה!" דרשה קטינא.
"בקונסטלציה הזאת ברור שלא", הטחתי בהתגוננות, "אבל לא בא לך לפעמים לצאת למסע בבוקר ולהתמסטל בלי שהיות?" 
אישי קבר את תשובתו בתוך האור שהתחלף לירוק, ואני ליוויתי בקולי את אפרים שמיר.
המאזדה ספורט ויושביה השאננים שבה ונגלתה לעינינו לאורך הירידה לאיילון. "מעניין אם הוא קנה לעצמו את האוטו או אבא שלו" אמרתי. "זה לא אוטו כל כך יקר, אבל בטח אבא", אמר בעלי, "אולי הוא האפטריסט הכי מבוקש בעיר", הצעתי אני, "בכל מקרה יש לו כסף, רואים את זה לפי איך שהוא מזיז את הראש", חתם בן זוגי.
"הידעת את הדרך אל בית אהובתי?" פיזמנו אני ואפרים שמיר בעדנה.
"הילדה הכי טובה" נשמעה קריאה מאחור.
שמתי לה את הילדה הכי יפה בגן.
"אולי היא בכלל אחותו", שב אביר חלומותי אל הנושא כששפתי הדובשנית הבזיקו במראה הצדית שוב. "גם אני בדיוק חשבתי על זה," הגבתי מיד. "מנחם לחשוב ככה, לא?"
-"כן..." השיב בעוגמה קלה.
"מה העניין?" פרץ בעלי לפתע, "את חושבת שיש אנשים מצליחים יותר מאיתנו?"
הגיע תורי לנחור בלגלוג. "מצליחים?! בטוח שיש אנשים מצליחים יותר מאיתנו. זאת לא השאלה הנכונה. השאלה היא אם הייתי רוצה להחליף את חיי עם החיים של מישהו אחר, והתשובה על זה היא לאו גמור!"
"גם אני לא".
"יש לה עיניים הכי יפות בגן וצמה הכי יפה בגן ופה הכי יפה בגן" פיזמה יהודית רביץ, "וכמה שמביטים בה יותר יודעים שאין מה לדבר..." כולנו התעטפנו במחשבות.
"בכל זאת יש לי לפעמים פנטזיות על מסיבות בריכה עם קוקאין וזיונים..." הרהרתי בקול רם.
"איזה פתטית", פלט בעלי בקמטו את גביניו באכזבה.
"למה פתטית, יא מניאק?! אני חולקת איתך את הרהורי לבי ואתה אומר לי פתטית?!"
"בסדר, את לא פתטית", נסוג כשקלט שאולי הלם חזק מדי. "אבל מה את צריכה פנטזיות כשהחיים שלך הם פנטזיה בהתגשמותה? יש לך את הילדה הכי מתוקה בעולם, את נוסעת לראיין סופר גדול לסרט שאנחנו חולמים לעשות כבר שנים ו..." הוא ניסה למצוא במהירות משהו במקום "יש לך את הבעל הכי נפלא בעולם", אבל אני השלמתי את המשפט במקומו כדי להבהיר שאת כל זה אני יודעת.
20 ק"מ עד מודיעין, הודיע שלט אדיב.
"נכון, נכון!" אמרתי, מנסה לבלוע את עלבוני, "דבר ראשון אמרתי שלא הייתי מתחלפת עם אף אחד. אבל למה לקרוא לי פתטית?"
"טוב, את לא פתטית, זה המצב האנושי הזה פתטי. זה שתמיד אחרים נראים לך יותר מאושרים... זה בגלל שאת החיים שלהם אתה רואה לרגעים קצרים, כמו סרט ומשלים לך את התמונה האידילית. בשלב זה של חייך את צריכה להבין שקוק וזיונים זה בדיוק מה שלא יספק לך את הריגוש האמיתי..."
"אני יודעת שאנחנו מאושרים, כלומר אני מאושרת. פשוט..." "שיט!" אמר פתאום בעלי. לרגע חשבתי שהוא מתחרט מעומק לבו על הדברים הקשים שהטיח בי, ואילו הוא החל להאט את המכונית בעוד שיערה של דובשנית מתנופף לתוך האופק.
"שכחנו לקחת את התאורה". אמר, נועץ בי מבט אבל.
"הזוג הארור הזה, הכל בגללם!" זעקתי בחימה, והחיוך שמסתתר בקצות שפתיי פוגש את המבט הממזרי של בן זוגי, שכבר היה עסוק בחיוג לצלם.
כשעה אחר כך, דחוסים באוטו של הצלם (שברולט), בלי קטינא אבל עם כל הציוד (כולל התאורה), אנחנו משתדלים לסבר את אוזנו מדוע נאלץ לנסוע מרחובות ללטרון דרך תל אביב. הוא מנענע בראשו בסטואיות האופיינית שלו. הוא גם ככה תשוש מפרידתו מלאת הסקנדלים מזוגתו ואם ילדיו, כך שהוא נוטה לקבל את הצרות הניתכות עליו במידה של השלמה. מצונפת במושב האחורי אני מחליקה בכפי על לחיו של בעלי, שהסכים לשבת במקומי במושב-שליד-הנהג, הרטוב ממים שנשפכו קודם על ידי הצלם ביש המזל.
"איזה זוג אתם", הוא מצדד אלינו מבט בלי להסיר עיניו מהדרך, "תאמינו לי, אין דברים כאלה בעולם".

*רשומת יומן זו היא פרי שיתוף פעולה נוסף בין הדמויות הראשיות הנזכרות לעיל

פורסם ב 6 בספטמבר 2008 15:08 במדור מהמרחב הפרטי | 14 תגובות | אפשרויות

פנטזיה נשית כפולה

אסף וליאור לא מכירים את הברידרז. הם באו להופעה בזאפה כי הם אוהבים ללכת להופעות. אולי יש להם קומבינה, אולי הם מרוויחים טוב. הם הלכו גם להופעה של מינימל קומפקט בלי שהכירו את המוזיקה שלהם (הם הכירו את סחרוף ופורטיס), הלכו להופעה של מוריסיי (קצת קשה לדמיין אותם מקשיבים לו במלנכוליות של מתבגרים בדאבל-טייפ) ואחד מהם גם הלך להופעה של קרן אן (טוב, היא די שווה באופן כללי).
"איזה אוסף של הזויים", סיכם ליאור. "הופעה פיצוץ" הוסיף אסף.
הרגשתי מוחמאת בשביל הבנות. הנה שתי הבחורות המגניבות ביותר ביקום, בהופעה דו-פעמית במועדון קטן במדינה עקמומית ומתנשפת מלחות, ואפילו שני בחורים מקומבנים שאין להם מושג שהם כרגע צפו באגדה מהלכת, מסוגלים להעריך את האיכות המתפרצת של המוזיקה והנוכחות שלהן.

הבחורות הן כמובן התאומות קלי וקים דיל, המנהיגות של להקת הברידרז והרוח החיה שלה. קים דיל, למי שהשם הזה לא מרטיט איזה נים סמוי בלבו, הייתה הבסיסטית של הפיקסיז. קולה הענוג והצרוב קלות ליחך את הטקסטים הקודרים והסוריאליסטיים של פרנק בלאק ואת הכסאח המחורפן של ההרכב - באיזון שסימל לרבים את המהות האמיתית של האלטרנטיב האמריקאי בשנות השמונים. אלא שמאז זרמו המון סמים ואלכוהול בוורידים של כולם, שלא לדבר על דכאונות, מעצרים, השמנה, פירוק והתפזרות. הפיקסיז, אף שהתאחדו קצרות, לעולם לא יוכלו לחדש את נעוריהם כקדם. הברידרז, לעומת זאת, מעולם לא התיימרו למלוך על כלום. הברידרז תמיד היו בצד האלטרנטיבי של המוזיקה האלטרנטיבית, במובן זה שהם מעולם לא הפכו לאייקון כלהקה (מקסימום איזו גרסת בטא ללהקת בנות רוקיסטית). הברידרז פשוט עושים מוזיקה מעולה. והברידרז עדיין מופיעים במועדונים שכבר אסור להדליק בהם סיגריה, אבל איכשהו עדיין אפופים עשן.

אני, בניגוד לאסף וליאור, קצרה במזומנים ובלתי מקומבנת בעליל ולכן הולכת רק להופעות של אושיות שהרטיטו את נפשי מתישהו. וכראיה לאי המקומבנות שלי - להופעה של הברידרז הצלחתי להשיג רק כרטיס אחד, מה שהוביל אותי מראש למצב רוח מהורהר ונוטה לנוסטלגיה. ואולי זו הסיבה שהיה נדמה לי שיש משהו קצת מוזר בהופעה של יום חמישי בזאפה בתל אביב. קודם כל – העובדה שבאתי לבד הורידה את רמת האנרגיה מלכתחילה. אבל גרוע מזה – לא פגשתי אף מכר לרפואה, מה שדכדך והפליא אותי. הייתכן שבכל המטרופולין הקוסמופוליטית תל אביב, שלא לדבר על המעצמה התרבותית ישראל, אין ולו אח ורע אחד מנעוריי או מההווה, שיבוא לחלוק כבוד – אם לא ללהקה הקצת אזוטרית, אז לפחות למנהיגה המיתולוגית שלה? ואולי יש משהו נכון בזה, הרהרתי לעצמי בעודי מעשנת בעגמומיות בצד (לבד, בחושך, בקור), לפגוש את אגדת נעורייך אחת על שתיים, בלי אף הסחות דעת והעמדות פנים?
הקהל שהגיע לזאפה היה בלתי מגניב בעליל. קים דיל, אף כי שנות השיא שלה ודאי כבר מאחוריה, בכל זאת הייתה המלכה הבלתי מעורערת של הניו-וייב, זרם שנדמה כי הכה גלים בארצנו הנוחה להתרשם. המסקנה הייתה אחת: הזדקנו. הניו-וייב כבר הפך מזמן לקצף עכור על החוף המזוהם, והנערים (ובעיקר הנערות) הפריקים של תחילת שנות התשעים הם עכשיו מהנדסי תוכנה, עורכי פרומואים וכתבים זוטרים במדורי תרבות. המגניבות היא מאיתנו והלאה.

אבל התאומות לבית דיל לא שמות זין. הן מרביצות את ההופעה שלהן (יחד עם שלושת הנגנים האחרים), מתבדחות, ומוכיחות לעולם שהגנבה היא בלבב פנימה. קולה של קים הוא אותו קול מתוק ומוכר של אפרסקים ופיח מכוניות, קלי מלווה אותה בצעקה במרחק מהמיקרופון והגיטרות משתוללות באלגנטיות. הן שרו כמה מהלהיטים שלהן, ביניהם כמובן את "Cannon Ball", את "Fortunately Gone", את "No Aloha" ואפילו את הגרסה הנהדרת שלהן ל"Happiness is a warm gun" של הביטלס (אחת מגרסאות הכיסוי המוצלחות בהיסטוריה). "אנחנו בחורות קלאסיות כי אנחנו שרות את השיר הזה", הקדימה קלי ואמרה לפני שהתחילו, "אבל לא אנחנו כתבנו אותו". קלי דיל – שנראית יותר כמו קים מאשר קים עצמה – מחליפה כלי נגינה בקצב מסחרר, מלווה את שירת אחותה בפרצופים חמודים, עושה קולות רקע, ומעיפה מבטים בוחנים בעמיתיה, באשת הסאונד ובקהל אחוז עווית הצילום (כמעט קיפחתי את חיי כשאיזו צלמת עם נייד טיפסה לי על הכתף במאמץ להשיג פריים טוב).

הקהל אהב אותן מאוד אך לא יצא מדעתו. מחיאות כפיים, קריאות ושריקות ליוו כל סולו, כל תחילת וסיום שיר, אבל הציבור לא התאמץ יותר מדי להחזיר אותן להדרן שלישי, מעבר לתוכנית.

דווקא את השיר "Do you love me now?", אחד מהמנוני חיי, הן לא שרו, למרות שאיזה בחור בקהל שב וזעק להן לשיר אותו. את עשרות השקלים שעלתה לי המונית לרמת החייל חסכתי בכך שתפסתי טרמפ עם אסף, שמחכה בהתרגשות ובפחד ללידת בתו הבכורה. לא יכולתי שלא לדמיין איך בעולם מושלם אני, קים וקלי היינו נפגשות לשאכטה אצלי על הגג. קים הייתה מספרת שוב על איך אמא שלהן מעדיפה את קלי, קלי הייתה מספרת איזו בדיחת קרש ואני הייתי מתמוגגת מהפנטזיה הכפולה הזאת של מתיקות נשית, שבועטת לכל הסטריאוטיפים בעיטה ענקית בתחת ועושה את הקטע שלה בלי לדפוק חשבון.
ובעצם, זה בדיוק מה שעשיתי.

"אם הייתי רואה אותך עכשיו,
האם הייתי יכולה להסתכל בעיניך?
האם את חושבת עליי כפי שאני חולמת עלייך?
האם את רוצה להיות כאן כפי שאני רוצה להיות איתך?
אהבת אותי קודם, האם את אוהבת אותי עכשיו?
האם האהבה נגמרת,
כששני לבבות נקרעים אחד מעל השני,
או שאולי היא ממשיכה,
ופועמת בעוצמה בכל מקרה?
אהבת אותי קודם, האם את אוהבת אותי עכשיו?
("האם את אוהבת אותי עכשיו?", הברידרז, תרגום חופשי: מאשה צור גלוזמן)

פורסם בנוסח מקוצר בנרג' תרבות

כמובן שמתבקשת פה תמונה, שלא לדבר על קובץ אודיו - אבל יש פה בעיות.

אז הנה לינק לקליפ מסרט אימה-נעורים מוזר שלא ראיתי, אבל הפסקול שלו זה ההמנון ההוא.

והנה תמונה של עקרות הבית מדייטון, אוהיו.

 

פורסם ב 24 באוגוסט 2008 12:28 במדור כל מיני | 2 תגובות | אפשרויות

הרהורים על אושר ועושר והספד משונה ומאוחר לסולז'ניצין

עושר ואושר
ביום שישי נכחתי באחד האירועים הנעימים ביותר שיצא לי לפקוד בזמן האחרון. הרעיון היה פשוט – עלמה יפהפייה ובעלת לב נדיב הפעילה את קסמיה וכמה ממטבעותיה הנזילים כדי לשכור בריכה של קיבוץ בערב שישי, לשם הזמינה כמה חברים טובים ושם הכינה מבעוד מועד כיבוד טעים. על המוזיקה היה מופקד האדם הכי אהוב עליי בעולם (מלבד עוד שניים), האלכוהול זרם בעורקי כולם, חומרים אחרים נשאפו בחדווה והחשוב יותר – שלל אנשים יצירתיים הפגינו את מלוא יכולת הדמיון והפעלת הגוף שלהם בניסיונות, מוצלחים יותר או פחות, ליצור שחייה צורנית נהדרת, שהתפרשה כמחווה של כבוד כלפי המשחקים האולימפיים.
אני, שביליתי את רוב המסיבה בבריכה (נכנסתי ארבע פעמים. הרסתי, כנראה, שמלה חביבה עליי מאוד כי כל הזמן לבשתי אותה על בגד הים הרטוב שלי), הסתכלתי בעיון על כל האנשים המבוגרים למראה, היוצאים כמעט מדעתם מרוב תענוג, והבנתי דבר בסיסי מאוד לגבי העושר.
וזאת התובנה (שגם במרחק של יומיים והתפכחות מלאה אני עדיין עומדת מאחוריה): אנשים רוצים להיות עשירים כי הם רוצים בריכה משלהם – או כל מקווה מים מתוקים ונעימים למגע. בריכות ציבוריות הן נהדרות, אבל הן נוטות להתמלא, מטבע הדברים, בכמות גדולה מדי של אנשים וזאטוטים ולאבד כך את קסמיהן. השאיפה לבריכה פרטית מיטשטשת במהלך השנים ובמרדף אחר העושר, והופכת לסמל סטטוס בלבד, בדיוק כמו ג'יפ ענק ושחור, שרשרת יהלומים, פרוות צובל ועיקומי אף מול מנת השף במסעדת הגורמה המקומית. אם כל האנשים העשירים היו נהנים מהבריכות הפרטיות שלהם כפי שראוי שייהנו, נראה לי שהיינו חיים בעולם יותר טוב.
אני, אישית, הצבתי לי למטרה להשיג לי בריכה פרטית. שימו לב, לא להתעשר – רק להניח ידיי על איזה מקווה מים מתוקים ונעימים למגע (לא אכפת לי לחלוק אותו עם עוד כמה משפחות קטנות ומצדי גם שיהיה טבעי). זה אולי לא מבטיח לי את האושר, אבל אני בטוחה שזה הביטוי הנעלה ביותר של חיי מותרות מענגים.

הספד משונה לסולז'ניצין
לפני כמה שבועות בהיתי, כהרגלי, במדפי הספרים בחנות המשומשים הקרובה לביתי, ובכך, כרגיל, הפרעתי לעבודתן השוטפת של המלצריות החינניות במקום.
"סולז'ניצין!" הערתי לעצמי ושלפתי כרך אדמדם ומתפרק. "אני צריכה לקרוא קצת סולז'ניצין, אף פעם לא יצא לי. בכל זאת, אני יוצרת את הרושם כאילו יש לי איזו גישה בלתי אמצעית לתרבות הרוסית, וצריך לעמוד בסטנדרטים. הנה 'אגף הסרטן', דווקא מאוד במקום עם כל המחלות שהחלו לשרוץ בסביבה, והוא עולה כ-35 ₪ בלבד". כך אמרתי לעצמי, ועל הדרך גם לקחתי את "אריק ובנץ – ניקיון כללי", בשביל האיזון הקארמי בכלל ובשביל בתי הקטנה בפרט.
את הספר התחלתי לקרוא אצל ההורים שלי. "טוב, הוא לא סופר" אמרה אמא שלי, בעודה מעלעלת בין הדפים, "אבל הוא היה הראשון שגרם לי להבין במה מדובר בכלל". לא ידעתי אם היא התכוונה לסרטן או לחיים באופן כללי, וגם לא שאלתי. יש אמירות שעדיף להשאיר תלויות בחלל. הוא הפיל עליי דכדוך, כמובן, וכנראה שקראתי קצת יותר מדי ספרים חדשים בשנה האחרונה – התרגום המיושן דגדג את אפי והדפים המאובקים גרמו לי לצמרמורת משונה באצבעות. אבל לא אמרתי נואש. בשעות אחר הצהריים השקטות, כשעל בית הוריי נופלת הדומייה הקרירה העוטפת את כל מעולפי השלאף שטונדה, גררתי את סולז'ניצין לגינה ועישנתי איתו סיגריה.
בערב באו חברים של ההורים שלי. כטוב עליהם לבם ביין שיחקו במה שנקרא אצלנו שאראדי, אצל דוברי אנגלית Charades ובעברית חידון תנועות. שלא כמקובל במדינות המושפעות מסרטים אמריקאיים, המשחקים מבצעים מילה אחת או שתיים בכל פעם (בדרך כלל מילה מפורקת לשני חלקים, כמו בשבור את הראש), ולא שם של יצירה כלשהי. המילים, בדרך כלל, ברוסית.
כשהיינו ילדות, אני וחברה שלי היינו מציגות את הגרסאות שלנו למשחק, מה שגרר פרצי צחוק ותשואות מצד הורינו. כזכרון לחסד ילדות זה, הציע לי אחד מהחברים (ואביה של אותה חברה) לבצע יחד איזו מילה בעברית והציע שנעשה את המילה "חיפה". הוא טען שאפשר לפרק את זה ל"חי" ו"פה" (מה שנכון), ושעל החלק הזה אני אהיה מופקדת, ואילו לו יש ביצוע מעולה לעיר חיפה עצמה. מושפעת מדימויי חולי וריפוי שאפפו אותי בזמן האחרון, התחלתי לתאר לו מיד איך נבצע את "חי": הוא ישחק שכיב מרע המוטל על מיטתו ונעשה צלילים של מכונת הנשמה או קוצב לב. אני אשב ואחזיק את ידו. לפתע הצלילים יפסיקו, או יהפכו לרצף אחד ארוך ומטריד ואני אטה את ראשי בבהלה ואקשיב ללבו, על פניי הבעת חרדה. לאחר כשניותיים יחזור הצליל המונוטוני לסדרו (טו... טו... טו...) ואני איאנח בהקלה. עוד אני מתארת לו בפרץ של אדרנלין את הסצינה, טרטר הנייד שלו בסדרת צלצולים מעצבנת. הוא ענה, התרחק קצת. אני הכנתי תה, ישבתי עם דודיי, הסתלבטתי עם אהובי, בדקתי איך בתי הקטנה ישנה וכשחזרתי סיפר החבר לכולם שכרגע קיבל הודעה שחבר טוב שלו נפטר זה עתה.
זו לא פעם ראשונה שצירופי מקרים מורבידיים כאלה קורים לי. זה קצת הטריד אותי (את החבר לא הכרתי). את "אגף הסרטן" של סולז'ניצין שכחתי, ליתר ביטחון, אצל ההורים שלי.
לפני כמה ימים הסתלק סולז'ניצין מהעולם, מה שגרם לי לקצת ייסורי מצפון בנוגע לכרך האדמדם והמאובק. אולי אם הייתי מתאמצת קצת יותר, הבנאדם היה מחזיק עוד כמה חודשים.
בינתיים חזרתי לקרוא ספרים חדשים, ואני שואלת את עצמי אם אי פעם יצא לי לבחון איך חברם הטוב של הוריי מבצע את העיר חיפה.

פורסם ב 10 באוגוסט 2008 18:48 במדור מהמרחב הפרטי | 12 תגובות | אפשרויות

אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.