דברים שראיתי בטלוויזיה (ולא הייתי אמור)
אנשים בלי רגליים, מחכים לחילוץ, ואז בא הליקופטר, ואז עוד פיצוץ.
ערימה של גופות, מכוסות בשמיכה, וכף יד וכף רגל, ואישה שבוכה.
כלב ים, ששחה בתוך שלולית נפט, עוד מזיז את הראש, ואחר-כך כבר מת.
ילדים אפריקאים, מוקפים בזבובים, שמתיישבים להם על השפתיים, והם לא מנפנפים.
את המטוסים באמריקה, שהתנגשו במגדלים, ראיתי מכל הזוויות, וגם שהם נופלים.
לפעמים הם אומרים לי ללכת לחדר. זה לא לגילי, הם אומרים.
לפעמים הם מסתכלים עלי ונאנחים, אבל אף פעם לא סוגרים.
איש מדבר למצלמה, קורא מה שכתוב בפתק, ולידו אחד שהפנים שלו מכוסות, והאצבע על ההדק.
אחרי כמה ימים אותו האיש, אומר שנשאר לו עד הערב, רואים שהוא עצוב, ולשני יש חרב.
ואז יש עוד צילום, רואים אותו ואת אישתו, בחופשה שהם היו בים, והיא מנשקת אותו.
ואז היא מדברת. היא בכלל לא כמו בתמונה; בכתה המון, והיא נראית זקנה.
והיא אומרת שהוא היה גיבור, והוא האמין באמת, והוא רצה שיהיה טוב, אבל עכשיו הוא מת.
אני יודע שהם לא רוצים שאני אראה, ולא אדע שזה קיים.
אז אני עושה את עצמי כאילו לא ראיתי מה שראיתי, ואם ראיתי – חשבתי שזה סתם
שוטרים עם אלות רצים ברחובות, ואם הם תופסים אותך הם דופקים לך מכות
הנה אחד, גוררים אותו שניים, נוזל לו דם מהמצח לתוך העיניים
חיילים נכנסים לבתי אזרחים, מחפשים והופכים וצורחים והולכים
אחרי שיטפון, אנשים על הגג, מחכים שיבוא ולא בא אף אחד.
וגופות של כלבים צפות על המים, וכוס, וזין ושדיים.
פורסם ב 9 באפריל 2007 00:40 במדור כתיבה נמוכה לאנשים גבוהים | 10 תגובות | אפשרויות
"הסיוט של הקיץ האחרון"
יש כמה דברים שצריך להתרגל אליהם כשחיים באמריקה. למשל שמבקשים ממך כסף. לתת כסף זהו האקט האמריקאי הבסיסי. זוהי הדרך לאמר את דברך. להביע עמדה פוליטית. לנקות את מצפונך. להרגיש שייך.
אנחנו כבר רגילים שבתיבת הדואר שלנו, לצד החשבונות והקטלוגים לקנייה טלפונית של בגדי חורף, מחכים לנו כמעט כל יום ברושורים המספרים לנו על פעילותו של ארגון כזה או אחר ומבקשים מאיתנו לתרום ולאפשר את המשך קיומו. פעם זה ארגון הפועל למען זכויות אזרח ופעם למען ילדים במצוקה. השבוע על מכתב ההתרמה שחיכה בתיבת הדואר היו חתומים שניים: דויד גרוסמן ועמוס עוז.
גרוסמן ועוז פנו אלי – היהודי האמריקאי – בשם שני ארגונים: "שלום עכשיו" ו"אמריקאים למען שלום עכשיו". הם סקרו במהרה את אירועי השנה האחרונה שגרמו לכולנו – יהודים אמריקאים וישראלים כאחד – להשתומם אל מול עולם שהקיצוניות והפאנטיות הולכות ומשתלטות עליו, הזכירו את המהומות שפרצו בעקבות קריקטורה שבה הוצג הנביא מוחמד באופן בלתי מחמיא, את המהומות הנוספות שהתלהטו בעקבות דברי האפיפיור, את החרפת האלימות בעירק ואת סיבוב האלימות האחרון בין ישראל והערבים.
גם לנו לא חסרים הקיצוניים שלנו, מזכירים גרוסמן ועוז, ומצטטים את אחד ממשפטיו עושי הכותרות של ח"כ אפי איתם.
אח"כ מגיע תיאור המהלכים שהובילו לפריצתה של המלחמה האחרונה שזוכה בברושור לשם "מלחמת ישראל-חיזבאללה". השניים, גרוסמן ועוז, מזכירים את תמיכתם בה בשלביה הראשונים, ומסייגים את התמיכה הזו. "ישראל לא יכולה להשיג את מטרותיה באמצעות הכוח לבדו," הם כותבים, "הדיפלומטיה הכרחית כדי להשלים את העבודה."
מחיר המלחמה, הם כותבים, היה גבוה. עשרות ישראלים ולמעלה מאלף לבנונים, רבים מהם אזרחים, נהרגו. ישראל ביקשה לחסל את חיזבאללה, ונכשלה.
ויש גם מסקנות. שתיים. האחת היא שאין פיתרון חד-צדדי וצריך לחזור – כמו שנהוג לאמר – אל שולחן המשא ומתן. והשנייה היא שצה"ל הפך ב39 שנות כיבוש לכוח שיטורי ובכך איבד את יכולתו להגן על גבולות מדינת ישראל נגד סכנות קיומיות כמו האיום הגרעיני מאיראן.
תוכנית הפעולה המוצעת בברושור כוללת משא ומתן ישיר עם "הגורמים המתונים" ברשות הפלשתינית במסגרת של ועידת שלום בינלאומית תחת חסות אמריקאית. גם את הסורים לא תהיה ברירה אלא לצרף אל שולחן המשא ומתן.
המסמך חוזר ומאזכר שוב ושוב את שותפות הגורל של הישראלים והיהודים האמריקאים, אבל חלוקת האחריות היא ברורה: "אנו בישראל חווינו על בשרנו את הסיוט של הקיץ האחרון. לא הייתה פה משפחה אחת שהאירועים לא נגעו בה," הם כותבים, "עכשיו אנו זקוקים לעזרתך. קולך, באמצעות 'אמריקאים למען שלום עכשיו' יכול להמריץ את משטר בוש לתווך בין הצדדים."
אנחנו – הישראלים – מתים פה. אתה – היהודי האמריקאי – מתבקש רק להכניס את היד לכיס.
שתי פסקאות קצרות בסוף המסמך מספרות ליהודי האמריקאי ההדיוט מיהם אותם עוז וגרוסמן הפונים אליו. אל ה- C.V של גרוסמן, מיד אחרי הפסקה המתארת את פועלו הספרותי – שישה רומנים, מחזה, עשרות מאמרים – נוספה פסקה קצרה ומחרידה: "בנו של דויד, אורי, נהרג בקרב במהלך מלחמת ישראל-חיזבאללה. הוא מת ב12 לאוגוסט 2006. יומיים לפני כניסתה לפועל של הפסקת האש."
על הגלויה המצורפת למכתב יכול היהודי האמריקאי לסמן את הסכום אותו הוא מעוניין לתרום – 100, 500, 1200 או 3600 דולר – למלא את מספר כרטיס האשראי שלו ולשלוח.
"תרומתך פטורה ממס," מזכיר לו הברושור, "אנא מהר ושלח אותה עוד היום ל'אמריקאים למען שלום עכשיו' על מנת שעוד בן – או בת – לא יצטרכו למות."
פורסם ב 1 בדצמבר 2006 02:25 במדור אמריקה | 2 תגובות | אפשרויות
רעיון לריאליטי
טוב, אז יש לנו שתי משפחות, כן? לא חשוב מאיזה עדה. בכל משפחה חמש נפשות – אבא, אימא, שלושה ילדים. אפשר שני בנים ובת, אפשר שתי בנות ובן, אפשר גם – אבל אם זה ערבים אז לא רצוי – שלוש בנות.
שלב ראשון – לוקחים את הילדים הכי קטנים בכל משפחה ומחליפים ביניהם. הילד הכי קטן במשפחה א' עובר לב' והכי קטן ב-ב' עובר לא'. זה כמובן ייצור המון מצבים דרמטיים כי במשפחה ב' מדברים רק רוסית והילד של א' לא מבין רוסית ובמשפחה א' אוכלים חריימה והילד של ב' לא אוהב.
עד כאן הכל סטנדרטי אבל זה בגלל שלא סיפרתי לכם על העניין של התקציב. כל משפחה מקבלת תקציב – נגיד משכורת מינימום – והיא צריכה לחיות איתו. אז נגיד שהאימא ממשפחה א' הולכת לסופרמרקט אפשר שתבוא איתה איזה סלבריטי – נגיד מיקי חיימוביץ' – שתעזור לה לעשות קניות בצורה מושכלת. הבעיה היא כמובן שמיקי חיימוביץ' היא גם בברנז'ה וגם בעשירון העליון ומשפחה א' היא בעשירון השני מעל התחתון (יש להם מקרר) ככה שמיקי חימוביץ' כל הזמן תמליץ לגברת א' לקנות סושי והלכה המשכורת מינימום.
בשלב הזה אנחנו מכניסים את העניין של התחרות. שתי המשפחות אין להם כסף (משפחה א' בגלל הסושי, משפחה ב' האבא ביזבז את הכל בלוטו) ועכשיו הם צריכים להשיג כסף בעצמם. משפחה ב', הילדה שלהם למדה צ'לו, אז שולחים אותה לדיזנגוף סנטר לנגן ליד הכספומט בחוץ. משפחה א', שולחים את הילד הקטן שלהם (שהוא במקור ממשפחה ב') לנגן כינור מחוץ לגן העיר ואת הילד האמצעי הם שולחים להפריע לילדה של משפחה א' עם הצ'לו. (הוא יכול נגיד לשאול אותה אם היא יודעת לנגן מזרחית ולהוציא אותה מהריכוז... טוב, אולי עוד צריך קצת לעבוד על החלק הזה).
בשלב הזה ההפקה יכולה להתערב – נציג סמוי של ההפקה יעבור ליד אחד הנגנים וישים לו מאה דולר בקופסא של הכינור.
אבל האבא ממשפחה ב' ייקח את הכל ויוציא את זה על לוטו.
צריך לעשות משהו עם האבא הזה. אז אנחנו נלווה אותו לקבוצת התמיכה למהמרי לוטו כפייתיים (למרות שאלה שממלאים לוטו קשה לקרוא להם מהמרים – מה פה הימור? זה מאה אחוז שלא תזכה). את הקבוצת תמיכה ינחה סלבריטי – נגיד רפי גינת – והצופים יוכלו לשלוח אס.אמ.אס ולנחש מה המספר הנוסף השבוע. הבעיה של האבא - והוא יספר אותה בנאום הוידוי המרגש שלו, כי אם הוא לא ינאם נאום וידוי מרגש איך בדיוק הקבוצת תמיכה תתמוך בו? - הבעיה של האבא תהיה שהבת שלו בדיוק נכנסה להיריון והוא לא יודע מי האבא. של התינוק, כלומר. גם כאן הצופים יוכלו לשלוח אס.אמ.אסים ולנחש מי האבא או מה יהיה מינו של היילוד, ואולי גם להציע לאמץ אותו, כי אין, אין, אין שום סיכוי שבעולם שהיא הולכת להשאיר אצלה את הילד – היא בת ארבע-עשרה לעזאזל, וכל החיים שלה עוד לפניה, וההוא מההפקה אמר שלא צריך קונדום. יהיה בסדר.
פורסם ב 29 בנובמבר 2006 18:26 במדור דעתי הנחרצת על דברים | 5 תגובות | אפשרויות
קוראים לי קצב אבל משה זה לא אני
הכל התחיל בשיר my name is morgan but i aint J.P שיר בלוגראס קלאסי שמספר על מורגן המסכן שיוצא למסעדה עם בחורה והיא לא מפסיקה לאכול והוא כבר רואה לאן החשבון הולך להגיע עד שהוא נאלץ להסביר לה שהיא כנראה התבלבלה. קוראים לו מורגן באמת אבל הוא לא J.P Morgan העשיר הידוע שעל שמו נקראת חברת ההשקעות הענקית. בנסיעה ברחובות מנהטן יחד עם ר' התחלנו להריץ גרסאות עבריות לשיר הנפלא הזה, הוא זרק שורה ואני את השורה שאחריה וקיבלנו את:
קוראים לי איציק/ אבל לא מרדכי/ אני עובד/ במכללת תל-חי/ נוסע לשם/ כל יום וחזרה/ בטוסטוס שלי/ וזה יקר נורא.
כמה ימים אחר-כך מצאתי את עצמי על המטוס לתל-אביב, בזמן שניסיתי להרדים את עצמי המוח שלי התרוצץ וחיפש מורגן חדשים, למשל:
קוראים לי אליעזר/ אבל פישמן זה לא אני/ עובד בפילהרמונית/ קלרינט שני/ כל בוקר שעתיים/ מתאמן על הגזוזטרה/ והשכנה צועקת/ אני אשבור לך ת'חצוצרה
וגם:
קוראים לי משה/ ואני קצב/ סטייקים אנטריקוט/ חזק בשוק עכשיו/ אתמול בבוקר/ באו משטרה/ אם במקרה יצא לי/ שאנסתי בחורה
שלחתי אותם לר' והוא הגיב עם כמה משלו (מפאת זכויות יוצרים אבל בעיקר מפאת קנאת יוצרים לא תקבלו אותם כאן) בהמשך נולדו גם:
קוראים לי לוי/ אבל לא יצחק/ קניתי אוודי, ראשונה/ מרופא רווק/ חצי מחירון/ במזומן ביד/ אשתי הלכה איתו/ מרצונה לבד
ו:
שם שלי זה אריק/ אבל לא שרון/ הוא בבית חולים/ אני כבר בארון/ בדיוק עמדנו/ לעבור דירה/ כשחטפו את החיילים/ וקרה מה שקרה.
העיקרון פשוט: מתחילים עם 'קוראים לי מישהו אבל לא מי שאתם חושבים' ומשם ממשיכים באסוציאציות חופשיות (ומבנה וחריזה הדוקים) לתאר את סיפורו של אותו מישהו. אתם מוזמנים להצטרף.
וכן, אני בת"א, לשבועיים...
פורסם ב 4 בנובמבר 2006 10:46 במדור דעתי הנחרצת על דברים | 12 תגובות | אפשרויות
מחאו כפיים ואמרו כן
חוויות מהופעה חיה והרהורים על הזמן החולף
אני כבר לא בן 20. האמירה הזאת, כפי שהיא נאמרת באופן מסורתי, צריכה לבוא בליווי אנחה ארוכה. המהדרין אף מניחים יד על המותן – כסמל לדוויי הגוף – ומתקפלים קלות קדימה: "אההח..." הם נאנקים, "אני כבר לא בן 20."
אבל זאת האמת. אני כבר לא בן 20. אתם יודעים מה – אני גם כבר לא בן 30. יותר קרוב ל... נו, נעזוב את זה.
הזמן הוא גדול המתעתעים. הוא לא מכריז על עצמו. הוא עובר בשקט. לפעמים אני טועה לחשוב שאני עדיין רוצה את אותם דברים שרציתי כשהייתי בן 20, אבל רק מבחן המציאות מגלה שאולי השיניים שלי כבר לא מורגלות באותם האגוזים. אולי הייתי צריך להזמין מחית.
קחו למשל הופעות רוק. אני מאוד אוהב הופעות רוק. או זו לפחות התדמית שלי בעיני עצמי – תדמית שאני סוחב עמי מגיל 20. כששמעתי ש”clap your hands say yeah” מגיעים להופיע בעיר מיהרתי לקנות כרטיסים. את ”clap your hands say yeah” שמעתי לראשונה בשנה שעברה בתחנת הרדיו החביבה עלי – KCRW ומיד רכשתי את דיסק הבכורה שלהם. עברו כמה חודשים והדיסק עדיין רענן ומלהיב באוזניי. לזמר – Alec Ounsworth – יש קול מאנפף ומיילל שנשמע כמו שילוב של דילן ודיוויד ביירן והשירה שלו נשמעת לפעמים כמו קריאות של כרוז בקרקס ולפעמים כמו של מי שמופתע בעצמו מהקול שיוצא לו מהגרון וכל צליל שהוא מפיק מלווה בעוד צליל – של ההפתעה. השירים של “clap your hands” קצרים – בדיוק באורך שעושה חשק לעוד – ומשאירים את המאזין עם הרגשה קלה של סחרחורת ואופוריה. כמו אחרי ניצול חמדני של כרטיס כניסה חופשי לכל המתקנים בלונה-פארק.
אחרי המילים קצת קשה לי לעקוב. ההרגשה שלי היא שהמשמעות של המילים משנית לאופן בו הן מוטחות במאזין, מגרדות איזה חלק של המוח ומציתות אסוציאציות פרטיות לגמרי. בכל מקרה מה שאונסוורת' עושה עם המילים זה על גבול השערוריה. לפעמים הוא נתפס על מילה אחת, מותח אותה, חוזר עליה שוב ושוב, מפרק אותה מכל משמעות שיכולה להיות לה מעבר למשמעות הצלילית המופשטת. לפעמים הוא יורק משפט שלם כאילו היה הברה אחת, המילים מתפוצצות מתוך הפה שלו לא בזו אחר זו אלה כולן ביחד, הן מטפסות אחת על השנייה, נבלעות אחת בתוך השנייה, וגם כאן מאבדות כל משמעות חוץ מזאת המוזיקלית, הווקלית, האישית. הוא פשוט מפקיע את המילים מהשפה לטובת הדבר הלא ברור הזה שהוא רוצה לעשות איתן.
ההופעה, היה כתוב בפרסומים, תתחיל בשמונה. אבל אני, לא עשו אותי באצבע, ידעתי שרק החימום יתחיל בשמונה וכיוונו את עצמנו לתשע. בוסטון היא עיר שהולכת לישון מוקדם. באחת בלילה התחתית מפסיקה לפעול וכל הסטודנטים כבר צריכים להיות במיטה. ברבע לתשע נכנסנו לאולם בדיוק כדי לשמוע את השיר האחרון של להקת החימום. הזמנו בירה מהבאר במחיר שערורייתי של שישה דולר לבקבוק והתמקמנו בין מאות בני תשחורת כדי לראות את הלהקה. אלא שהלהקה שעלתה לנגן לא הייתה הלהקה שחיכינו לה – היא הייתה להקת החימום האמיתית של הערב. הלהקה שראינו כשנכנסנו הייתה, מסתבר, החימום לחימום.
“Clap your hands” עלו בסופו של דבר להופיע רק ברבע לאחת עשרה, אחרי שאנחנו, הקשישים, חיכינו להם על הרגליים במשך קרוב לשעתיים.
...עכשיו, אני מנסה להקשיב לעצמי ואני שונא את איך שאני נשמע, כי אני נשמע... אני נשמע… זקן!… כן... זהו... אני נשמע זקן. אני נשמע כמו מישהו שהייתי לועג לו כשהייתי בן 20... ואני לא רוצה להישמע ככה... אני שונא להישמע ככה... אני הייתי, בזמני בהופעות שהתחילו בחצות, בהופעות שהתחילו בשתיים בלילה, בשלוש, אני דחפתי בתורים כדי לקנות כרטיסים להופעות של להקות שאהבתי, אני ישנתי ברחובות כשחיכיתי לאוטובוסים של שש בבוקר שייקחו אותי הביתה אחרי ההופעות. אבל נו, אני כבר לא בן 20. קשה לי לעמוד שעתיים על הרגליים. קשה לי לחכות. אני רוצה לבוא, לצרוך, וללכת. כמו יוליוס קיסר של הנהנתנות הקפטיליסטית. אני לא רוצה הופעות חימום, אני בא חם מהבית. אני רוצה לקבל את מה ששילמתי בשבילו. לא יותר. לא פחות.
אולי – וזה עצוב – אני כבר לא יכול ללכת להופעות רוק. אולי אני צריך, כמו שכבר התחלתי לעשות, לעבור קבוצת גיל ולהזמין כרטיסים לפילהרמונית של בוסטון.
ההופעה, דרך אגב, הייתה מעולה, ואונסוורות' כריזמטי כמו השטן. זה המקום להודות שפרשנו לפני הסוף. הרגליים הכואבות, העייפות, יום העבודה המחכה למחרת... נו, אנחנו כבר לא בני 20.
לפני שבועיים, דרך אגב, הייתי נוכח בביצוע חי ומדהים לוריאציות גולדברג של באך. באזור הוריאציה ה20, לרגע קצר אחד, ממש שבריר של שנייה, הראש שלי צנח על החזה ושקעתי לשינה מתוקה. כמקובל.
פורסם ב 29 בספטמבר 2006 23:56 במדור דעתי הנחרצת על דברים | 9 תגובות | אפשרויות
לתשומת לבכם
אי מייל "שנה טובה" נחת בתיבת הדוא"ל שלי וזה נוסחו:
לתשומת לבכם שנה טובה.
זה הזכיר לי את ההוראה מזמן המלחמה: "תושבי ת"א מתבקשים לשמור על עירנות", הוראה שלפי הידוע לי עדיין מחייבת. אז בזמן שאתה שומרים על עירנות, אנא קחו לתשומת לבכם ש... שנה טובה.
פורסם ב 21 בספטמבר 2006 19:11 במדור אמריקה | 1 תגובות | אפשרויות
הבוקיצה
מחלון חדר העבודה החדש שלי, מאחורי צמרת עץ הבוקיצה שעל שמו קרוי רחוב בכל עיר אמריקאית המכבדת את עצמה, נשקפת חזיתו אדומת הלבנים של בית ספר קתולי. בשבע וחצי בבוקר – כל בוקר – עוצרים אוטובוסים ליד בית הספר והנערים, אפרו-אמריקאים ברובם, נעלמים בתוכו. בעשר וחצי הם יוצאים החוצה להפסקה הגדולה ולחצי שעה הרחוב שלנו הופך לאירוע הכי חם בעיר. הבאסים הכבדים הבוקעים מהסאב-באפרים במערכות הסטריאו החדישות במכוניות הגג-נפתח יד-שנייה שהבנים קנו ב Bob’s auto sale מרעידים את הכביש, והבנות רוקדות לקולה של שאקירה וצועקות אחת לשנייה Yo bitch.
באחת עשרה בדיוק התלמידים נעלמים שוב מאחורי קיר הלבנים האדומות והתנועה היחידה המורגשת ברחוב היא תנועת עלי הבוקיצה המרקדים ברוח הסתווית.
בשתיים וחצי הם חוזרים. כדורי-סל מכודררים על המדרכה, מצחיות של כובעי בייסבול מסובבות לאחור, סקייטבורדים מגלחים את מדרגות האבן. מכוניות הקופה מתניעות ובמשך רבע שעה אפשר להינות מקונצרט של טורים גבוהים על ניוטרל. כשהבנות נפרדות זו מזו בברכת see ya later bitch גם לבנים לא נותרת סיבה להמשיך ולהעשיר את האוויר ברחובנו בדו תחמוצת הפחמן והם מקפיצים את המכוניות קדימה, לוחצים על ברקס, סוחטים גז על ניוטרל, ובסופו של דבר נבלעים בתנועה הזורמת של Mass Ave.
הלא-ממונעים עושים את דרכם אל הT ושיחותיהם המתנהלות בצעקות הולכות ונעלמות מאחורי איוושת עליי הבוקיצה.
הרחוב נודם.
רק פעמוני הכנסייה האוונגליסטית, שני בלוקים מפה, שמצלצלים כל חצי שעה מזכירים לי ש we’re not in זלוטופולסקי פינת ז'בוטינסקי anymore
פורסם ב 8 בספטמבר 2006 15:59 במדור יומן פרידה | 8 תגובות | אפשרויות
להלן דעתי
זהו?
(מוציא את הראש מהחור, מביט סביב)
אפשר כבר לחזור?
(שממה!)
נגמר?
(מחלץ עצמו החוצה, משקיף אל האופק)
חלאס?
(אף נפש חיה)
אז הנה, אני פה, חזרתי!
(מתיישב ליד המחשב, מתחיל לכתוב)
קטע מתוך מחזה אוטוביוגרפי אותו אני כותב ומציג בזמן אמת בפני קהל מזדמן וחצי מעוניין.
הקטע שלעיל מתאר את הרגעים האחרונים ממש לפני התיישבותו של הכותב לכתוב את הקטע שלעיל. בתור שירות מיוחד לקוראים המחפשים משמעות אפרש את המטאפורה הנחבאת בקטע. מדובר, אם כן, בקטע העוסק בכתיבה, ויותר מזה, בכתיבת הבלוג הזה, ועוד יותר מזה, בחזרתי לכתוב בבלוג הזה לאחר היעדרות ממושכת.
למה היעדרות?
וואללה... לא יודע.
אולי בגלל שדברים יותר מדי גדולים קרו מסביב. אתם יודעים: היו בחירות... אחר-כך פרץ מונדיאל...ואז התלקחה לה מלחמה. ואני, במקום לכתוב, קראתי. קראתי את מה שכולם כותבים, על הבחירות והמונדיאל והמלחמה, לפעמים הסכמתי עם מה שקראתי. לרוב לא. וכשרציתי לכתוב בעצמי, על הבחירות, או המונדיאל, או המלחמה – התאפקתי.
בחירות. מונדיאל. מלחמה. אלו דברים גדולים. נדמה שנדרשת איזו חרדת קודש לפני שמתיישבים וכותבים על דברים כאלה. אבל עד שאני אוסף את חרדת הקודש הנדרשת ומגבש את מחשבותיי על הנושא הנדון – אישיותו של מועמד, יכולות ההבקעה של שחקן, שיטת לחימה מועדפת באויב אכזר – נדמה שהדיון כבר זז ועבר והמשיך למקום אחר, חדש. ואני, כמו תינוק בן שנה שבצעדיו הנרגשים הצליח סוף-סוף להגיע לאיפה שכל ההתרחשות בדיוק רגע אחרי שכולם עברו למקום אחר, צריך לאסוף את חרדת הקודש שלי ולגבש דעה על הפרק החדש בדיון שממשיך ומתרחק והולך ומגיע לשטחי דיסקורס שאין לי עניין וחצי עניין בהם (האם עדיף לרכך מטרות במשך שבוע לפני שנכנסים בכוח קומנדו מצומצם או שמא להיכנס בכוח קומנדו, ואז לצאת, לרכך בארטילריה ושוב להיכנס אבל הפעם בכוח חטיבתי סדיר מתוגבר בגדוד מילואים?).
בן אדם קטן ואגוצנטרי אני, וככזה נוח לי יותר לכתוב על עצמי. אם יש משהו שאני יכול לספר לעולם זה מה אני לומד עליו מתוך חרך ההצצה המצומצם שלי. אבל איך בנאדם – יהיה קטן ככל שיהיה – יכול לכתוב על עצמו ועל חרך ההצצה שלו כשמחוץ לחרך משתוללים דברים גדולים כמו בחירות, או מונדיאל, או מלחמה, ועוד בזה אחר זה?
לפעמים צריך צניעות. לפעמים לא נותרת לבנאדם הקטן ברירה אלא ללכת ולהיחבא אל הכלים.
ולא שלא רתחתי.
רתחתי. הבחירות הכעיסו אותי, המונדיאל (בעיקר תוצאות המונדיאל) איכזב אותי והמלחמה... אוי המלחמה.... אח, המלחמה... המלחמה... היא... היא הצליחה לגרום לי לבכות.
ולא כתבתי.
ומסביבי, הרגשתי, עפים קמפיינים כמו טילים. לכל רשימה מצורפת דעה. כל טור הוא עצומה. אי אפשר היה לכתוב מילה במרץ בלי שיצורף אליה פתק הצבעה. ביוני היית חייב להחליט אם אתה ברזילאי או גרמני. ביולי יכולת לבחור להיות גייס חמישי או לקוח של בנק לאומי. ואני לא זה ולא זה ולא זה ולא, תודה, גם לא זה.
ומה שאני כן... למה שאני כן, לא היה מקום... לא במרץ ולא ביוני, ובטח שלא ביולי.
לפעמים צריך חוצפה בשביל לכתוב. ולפעמים פשוט צריך אופטימיות.
הכתיבה היא פעילות אופטימיות כי היא יוצאת מתוך הנחה שהיא משנה, שבכוחה לגרום למישהו להצביע למועמד מועדף ובכך ליצור עולם טוב יותר, ושזה משנה. הכתיבה מאמינה שמשהו בעולם ישתפר או יוחמר בעקבות בחירתו של מועמד כזה או אחר ושלה יש חלק בתהליך. הכתיבה היא אופטימית כי היא סדר. היא מנסה – בעצם קיומה – להפיק סדר והיגיון מתוך אירוע כאוטי, כמו, למשל, אירוע שבסופו זוכה נבחרת מביכה כמו הנבחרת האיטלקית בגביע העולם. הכתיבה היא אופטימית כי היא מנסה להיות משהו שיש לו זכות קיום בפני עצמו: מקלט של אסתטיקה, או כלי להשמעת קולו של האחד, או פלטפורמה עליה אפשר לבנות טיעונים, בעד או נגד, להעמיד אותם גבוהים ויציבים, מתנשאים מעל טיעוני השכנים. אבל מה טובה אסתטיקה, ומה טוב קולו של האחד ומה צורך יש בטיעון, גבוה ויפה ויציב – כשמלחמה?
הא?
ואם הרגשתם שחסרה לכם דעתי על הבחירות והמונדיאל והמלחמה אני מוכן לסכם אותה עכשיו: בבחירות הייתי נגד אולמרט ונגד פרץ ובטח שנגד השלישי. במונדיאל הייתי בעד גרמניה. ובמלחמה אני נגד.
ותודה לקורא ששלח אימייל וביקש שאני אחזור. חזרתי.
פורסם ב 17 באוגוסט 2006 04:28 במדור דעתי הנחרצת על דברים | 10 תגובות | אפשרויות
החלום האמריקאי – גרסת דואר הזבל
תרגום ועיון בטקסט
בתיבת הדואר היתה מונחת מעטפה. צהבהבה, קטנה, נייר איכותי, מהסוג שמקבלים בו לפעמים הזמנות לחתונה. שמה של אישתי היה כתוב על המעטפה בכתב יד מעוגל ונשי, שצוייר – כך נדמה – בעט נובע.
אנחנו לא מקבלים הרבה מכתבים אישיים לפה – מי כותב מכתבים היום? – ולא ציפינו לשום הזמנה לחתונה. בכל זאת פתחנו את המעטפה בהתרגשות מסויימת, אפילו הבול שהודבק עליה רמז לאינטימיות, ליחס אישי. אולי חבר ישן נזכר בנו והחליט לכתוב מכתב, כמו פעם. בתוך המעטפה הייתה באמת הזמנה, בזו הלשון:
הזמנה מיוחדת:
היות ושמך צויין באוזניי רציתי להזמין אותך באופן אישי לשמוע את הסיפור שלי ולהיות מודרכת ע"י "4" מהמנטורים האישיים שלי, שהם מהעשירים שבמולטי-מיליונרים שבנו את עצמם באמריקה, על תקן של אורחת כבוד.
אנחנו רוצים לחלוק איתך את הסודות הייחודיים שצברנו בדרך לעושר.
היות ואת המוזמנת האישית שלי צירפתי למכתב זה שתי (2) הזמנות כבוד ובכנס תקבלי גם מהודרה מיוחדת של הספר "אסטרגית טראמפ למילארדרים של נכסי דלא ניידא – שיעורים למשקיע הקטן."
דמי הכניסה לכנס, ע"ס 149$, מכוסים עבורך.
זהו כנס כלכלי של "פעם בחיים", במהלכו תהיה לך ההזדמנות החד פעמית ללמוד איך:
1. לקנות על תקן קבוע נכסי דלא ניידא במחיר של 31%-57% מתחת לערך השוק שלהם. 2. להשתמש ב21 הסודות של מיליונרים לעשיית כסף. 3. להוריד באופן חוקי את המס המשולם על רווחים הנעשים כתוצאה ממכירת נכסי דלא ניידא, מניות, או עסקים. 4. להוריד את הוצאות המסים שלך לשנת 2006 ב31%. 5. לפרוש תוך שנתיים עד חמש שנים עם זרימת מזומנים נוספת של 9100$ לחודש. 6. להגן על 100% מנכסייך מתביעות, שיעבודים, היטלים, פשיטות רגל ואפילו גירושים. 7. לזכות בהחזר ממשלתי של 16%-50% מהשקעותיך. 8. ללמוד איך בוגר-תיכון עשה שלושה מיליון דולר בשלוש שנים.
אנא התקשרי אלי במהרה כדי לשריין לעצמך מקום בועידה, אני מצפה בכיליון עיניים לפגוש אותך שם.
שלך,
ריד ווסט
נשיא – ועידת המפורסמים
נ"ב: בועידת המפורסמים תלמדי מה שאחרים שילמו יותר מ20,000 דולר כדי ללמוד. אנא שרייני לעצמך מקום במהירות היות ומספר המקומות מוגבל.
ותוספת בפונט המדמה כתב יד:
הפכי את השלישי במאי ליום בו תעשי סדר בעסקייך הכלכליים.
הטקסט די מדבר בעד עצמו. ובכל זאת, כמה נקודות שוות מתן תשומת לב מיוחדת:
א. היעדר הטיית המין בפנייה בגוף שני באנגלית מסייע למתן ההרגשה האישית שהטקסט שואף אליה. אין צורך לכתוב: "את/ה מוזמן/נת" ובכך להרוס את תחושת הייחוד של הנמען.
ב. "שמך צויין באוזני". יעני שמעתי עלייך, בחרתי אותך מתוך אלפים, רבבות, מיליונים, אני חושב שההרצאה הזאת היא ממש בשבילך. את, במיוחד, תפיקי ממנה את המירב. מיותר לציין שהמכתב הגיע לכל השכנים ברחוב, במעטפה שהפונט המודפס עליה מדמה (באופן די מוצלח) כתב יד. כולם נבחרו, כולם מוצלחים, כולם ראויים להשתתף בכנס. רחוב מאוד מוכשר אנחנו.
ג. " "4" מהמנטורים." למה "4" במרכאות? "שתי (2) הזמנות כבוד?" למה 2 בסוגריים? האם המולטי מיליונרים דואגים שה"משקיעים הקטנים" צריכים עזרה בזיהוי מספרים? האם זה חלק מהחומר שיילמד בכנס? "שתיים = 2"?
ד. בין הדברים שילמדו אותנו בכנס יהיו "21 הסודות של מיליונרים לעשיית כסף". שימו לב למספר 21. זה מספר מאוד חשוב. הוא מתחלק לשלוש וגם לשבע – שני מספרים הנתפסים כבעלי תכונות מיסטיות. הצירוף "21 סודות" מרמז לאיזו תורה נסתרת, סודית, הידועה רק למולטי מיליונרים המוכנים לשתף (את אשתי ואותי, רק אותנו!) בסוד המופלא. מין אבירי השולחן העגול (שדונאלד טראמפ הוא מרילין הקוסם שלהם) שהחליטו לצרף אותנו לשורותיהם.
ה. עוד מספרים: 31%-57%. לא חלילה 30-60, שלא תחשבו שאנחנו סתם זורקים מספרים. הכל בדוק, מדעי, מדוייק. 31 עד 57, זה בדיוק המחיר מתחת לערך השוק שאנחנו מוכנים להבטיח לכם שתוכלו לקנות בו נכס. עוד מספרים: זרימת מזומנים של 9100 $ בחודש. מתאים לי.
ו. כמובן שמושכי הקהל העיקריים לכנס הם סעיפים 3, 4 ו- 7 (האומרים בעצם: אנחנו נלמד אותך איך לרמות את הממשלה – באמצעים שהיא מספקת לך – ולנצל באופן ציני את החברה בה אתה חי), וסעיף 6 (המלמד שמיליונר אמיתי נזהר אפילו – ואולי בעיקר – מאישתו).
ז. שימו לב לסעיף 8 ולתיאור של המיליונר הצעיר כ"בוגר תיכון". הכוונה היא לאו דווקא למי שרק סיים תיכון ועשה שלושה מיליון דולר לפני שהגיע לגיל 21. "בוגר תיכון" באמריקאית זה אחד שלא הלך לקולג'. רוצה לומר: הבוז להשכלה. מי צריך ללכת לקולג' כשאפשר לעשות כסף? מי זקוק לתואר אקדמי? כל "בוגר תיכון" יכול לעשות שלושה מיליון בשלוש שנים. אפילו את/ה.
פורסם ב 27 באפריל 2006 19:24 במדור אמריקה | 8 תגובות | אפשרויות
אישה לבנה, שלולית אדומה ואיש שחור (ועוד אישה לבנה)
אישה נכנסה לרכבת התחתית של בוסטון – בת 50 בערך, לבנה, בעלת מראה ניו-אינגלנדי טיפוסי, גוף ספורטיבי משיעורי התעמלות, מוצנע בבגדים נטולי מאפיינים מיניים כמעט, מכנסיים מבד קנווס חום, נעלי ספורט, תיק די גדול, יותר ספורטיבי מאלגנטי, המכיל את כל הדברים שצריך ליום בו מתרחקים מבסיס האם. היא התיישבה במושב (מולי) בקרון התחתית, פתחה את התיק שלה ושלפה בקבוק משקה מהסוג הפופולרי היום בין לבנים משכבה סוציואקונומית בינונית-גבוהה בניו-אינגלנד – מים לא מומתקים בתוספת ויטמינים וצבע מאכל זוהר. שלה היה אדום. הפקק של הבקבוק לא היה סגור היטב, או שהיא שלפה אותו מהר מדי, או שסתם הייתה חסרת זהירות, בכל מקרה, תוכנו של הבקבוק – מי שתייה אדומים – נשפך על הכיסא שלידה ויצר שלולית אדומה ודי עמוקה על המושב המשוקע.
פורסם ב 4 באפריל 2006 03:46 במדור אמריקה | 8 תגובות | אפשרויות
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.
