"חותם עיוור", הצוללת אח"י דקר, שברי פענוח
"חותם עיוור"
יהודית שרייבר
המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן
יהודית שרייבר, צילום מתוך התערוכה במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית "חותם עיוור"
|
סיפורה של הצוללת אח"י דקר
בשנת 1965 נערכה עסקה בין ישראל ובריטניה, בה נרכשו שתי צוללות "טוטם" ו"טרפין". שתי הצוללות שופצו באנגליה ושמן שונה לאח"י דקר ואח"י לוויתן. במשך כחודשיים עברה אח"י דקר בדיקות צלילה וים בסקוטלנד בהצלחה.
גוף הצוללת, נשאר על קרקעית הים - בהתאם למסורת המקובלת בחילות הים. |
הצלמת יהודית שרייבר מציגה תערוכת צילומים של מים/ מי ים/ קרקעית בטון ללא מים, כשבתוכם ומעליהם פריטי רדי מייד ( מונח שהמציא האמן מרסל דושאן המתאר אמנות הנוצרת תוך שימוש באובייקטים או חפצים יומיומיים. השימוש בחפצים כ-'אמנות', כשהם מנותקים מן הקונטקסט המקורי שלהם), דרך אוסף אקלקטי של שרידים. פריטים מלוקטים שאספה וצילמה מתוך הים, המונחים על משטחי בטון או במים.
"בגלל שלא יודעים מה הסיבה לטביעת אח"י דקר, הכל מאד מסתורי, לא פתור וכך הוא ישאר לעד. להציג את התערוכה הזו מבחינתי זה להגיע לסוג של רוגע מסויים. לסגור מעגל, להקדיש את הקטלוג להורים שלי. מצאו את הצוללת וגם אני עשיתי משהו". יהודית שרייבר.
אחיה של יהודית, רס"ל רון אמנון ז"ל שירת בצוללת אח"י דקר, המקרה הטרגי נשאר חקוק בזיכרון הלאומי הישראלי, אך ביטוי השכול הפרטי של שרייבר, שהייתה אז רק בת 15, לא קיבל ביטוי בעשייתה האמנותית שהוצגה לאורך שנים, גם לא במוזיאון תל אביב ובמוזיאון חיפה.
יהודית שרייבר
.
"האיסוף התחיל מדחף מאד אינטואטיבי, אבל גם אסתטי. התחלתי להביא הביתה גרוטאות קומפקטיות אבל בצורה אובססיבית. ברגע מסויים הבנתי שזה בא ממקום של זיכרון מאד עמוק, משהו שצף מהתת מודע שלי". יהודית שרייבר
יהודית שרייבר, צילום מתוך התערוכה
"לכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמיים", (קוהלת ג' א')
"אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום" (משניות מסכת אבות פרק ד' משנה ג')
מה בין זמן, חפץ ומקום - שברי פענוח - על צילומיה של יהודית שרייבר
שלושה היבטים בולטים הקשורים יחד, אני מוצאת דרך צילומיה, שלושתם מגיעים מהפסוקים של קוהלת וממסכת משניות, דרכם יהיה מעניין להתבונן בצילומיה של שרייבר: היבט הזמן – היבט החפץ – והיבט המקום.
שרייבר מעבירה את מסריה דרך בחינת מערכות מורכבות של תודעה. התודעה נעה בין שברי פענוח, רסיסי תת מודע ושאר רבדים, שהוגדרו היטב תחת השם הנכון לתערוכה זו : "חותם עיוור".
שברי הפענוח שבהם עוסקת שרייבר, מלוקטים ומעומתים בין מרכיבי זמן, חפץ ומקום לכדי נסיונות להתחבר למקרה הפרטי שהשאיר את חותמו הקבוע והבלתי משתנה בחייה, ארוע טרגי שבו אחיה של האמנית מצא את מותו עם אנשי אח"י דקר, מבחינה זו אפשר לראות גם בשם הצוללת את שמה הנפקד של התערוכה.
מתוך התערוכה
תפקידו העיקרי של הזמן - בהיותו עניין המדגיש שיכחה מעצם טבעו, פועל יוצא של הזמן, או אבן הנגף שלו, היא השיכחה. אך מול הפער הריגשי שנוצר בתחושת השכול, כמו אי הידיעה מדוע נפגעה הצוללת אח"י דקר, מובילים שברי הפענוח לקצה גבולו של הזמן שאינו מסוגל לרפא, ומשום שאין הוא מרפא להשכיח, הוא הופך לעל - זמני במהותו, באין מרפא לכאב ולאובדן נוצר מצב של על - זמניות.
ואותו זמן שאיננו משכיח, נדרש גם אל תוך מערכת יחסי הקירבה והריחוק שבין חפצים שנאספו ולוקטו לכאורה במקרה, אך הם לוקטו רק משום ששרדו בזמן.
הזמן והחפץ היו מעתה ליחידה אחת מובִּילִית, נודדת בין שברי עבר,הווה ועתיד. על זמניותה משפיעה עכשיו גם על החפצים ששרדו וחזרו בזמן, בכדי לנסות להתחבר למגבלות המציאות ולרבדיה המתכלים והמכילים.
העובדה שהחפצים שורדים, גם ומשום שעמדו לזמן ולמגבלותיו, מוכיחה שעל אף היותם נטענים בקלות לכליון ושיכחה, הם חוזרים בגירסה חדשה ואחרת, מוטבעים במים בשנית, ומוצגים מחדש. הם אינם נמוגים, אך מעומתים עם היותם גוף שעבר הסבה בתוך פני הים או מעל משטחי הבטון הנוקשים, האפרוריים והעגומים שנשחקים לאיטם, אף הם.
יהודית שרייבר
וכך הזמן והחפץ מגיעים למקום. והמושג "מקום" מסמן את עומק פני הים, כמו גם את הים, או כמו למשל את משטח הבטון הנמצא מתחתיו, שעל אף נוקשותו וחוזקו, גם הוא מתפורר מהזמן, מהחפץ והמקום, ודרך נוקשותו פונים מסריה של שרייבר אל אופיו, אופי המקום, כאל מקום שאיננו נשמר. כאל מקום לא מוכר, שאיננו קבר, ואולי מהווה רק מקום בתודעה, כפי שאופיו של ים מאפיין מקום שאיננו מקום, ומהווה מקום שאיננו קרקע מוצקה.
בהיות הים אי – מקום, והוא כן מקום המים, הדגים, ושרידים שטבעו בתוכו, מהווה הים זיכרון בא והולך, עובר ונמחק, נע ומתנודד, קיים ושאיננו קיים, מעומת במישור אחד עם העל - זמן, עם העל - חפץ, ויוצר מקום שניתן להגדירו כעל - מקום, או כעל - מקומיות.
שלושת ההיבטים הללו של זמן – חפץ ומקום, מעומתים כמושגי על או כמושגי יסוד - אלו באלו, ואינם מניחים לאף מצב אחד ברור ומכוון, לאפשר פיענוח חד משמעי. הם, שלושתם כאחד, יוצרים משולש ברמודה, רב - היבטי, המושך להתבוננות תת - הכרתית דרך המים הנעצרים בבטון, ודרך הבטון חורים המשמשים מעברים נוספים לתת ההכרה, ודרך הבטון ניכרת בסדקיה, בחוריה, ובבקיעיה - חורי התודעה.
וחורי התודעה בבטון נוצרו בשל מליחות הים, ואין הבטון עומד מולו, וחורי דרך התודעה נעים ממרחק הזמן החפץ והמקום, ומן העבר אל מחוזות ההווה, בהסבה קרמתית.
עכשיו משולש מושגים זה מתקיים בווריאציה חדשה. הצילומים עוברים דרך העל זמניות, כשהחפץ מייצג את העל זמני, והעל זמני הוא גם השורד, והשרידה העל זמנית ממלאת את מקום התודעה, כפי שהצוללת אח"י דקר מתקיימת בתודעה, כפי שבמעמקי הים, בהיותה שקועה בים, קנה המידה המפתיע והמסתורי שעובר בצילומים מלמד כי אין לבטון את נוקשותו, ואין לברזל את חוזקו, גם הם מתפוררים במי הים, אך הם בינתיים שורדים בתוכם.
וקנה המידה של הצילומים מלמד גם כי אין סף להכרה, וקנה המידה מעוותים את הפרופורציות ואין לדעת מה עומקו של הים, ומה מידת הקירבה או אי הקירבה של הבטון לפני הים. כי אין לים יכולת להסתיר את הנשאב אל תוכו, עובדה היא שהצוללת נמצאה, למרות ערמומיותו של הים, למרות הקושי לפענח את מסלולי ספינות טובעות, למרות שנים של חיפוש.
ומשום שהצוללת נמצאה ושרדה במעמקים, וגם הזמן לא השכיח את הזיכרון הקולקטיבי כמו גם האישי, אין למקום זמן של שיכחה, ואין לזמן מקום קבוע, ואין לסגור גבולות. וזמן חפץ ומקום משמרים את אין סוף גבולות התודעה.
יהודית שרייבר
ושברי פענוח מוליכים לאמירות תת קרקעיות, התוהות אודות חידת הישרדותם של מרכיבי החיים והמוות שבתודעה, והתודעה היא על - זמנית ומוקפת בזכרונות משולבים של חיים ומוות, ויש לה רצף משלה להיות מובלת דרך אין סוף שברי פענוח, דרך אין סוף תחושות זמן, לאין סוף מציאויות נשרדות וחפצים שורדים, והחותם הוא עיוור אך גם מובהק בעל - עיוורונו, והוא רואה, ופועם בחוזקה.
***
פורסם ב 2 בפברואר 2008 14:09 במדור אמנות
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.
