*** 

מאוחר יותר בתוככי הגטו הישן אנחנו מנסים לפענח את התפריט במסעדה שכונתית קטנה ונעימה. הלינגואה פרנקה, היא האנגלית, אינה שפת האם של איש מאתנו, כך שאנחנו חשים נח לעשות בה מעשים שלא יעלו על הדעת.    
ארטישוק יהודי? אני תמהה ומבקשת הסבר מהמומחה  לעיניין. 
או, זה מתכון רומאי עתיק שנמסר ממָמָה למָמָה, מזה דורות בשנים. תבשיל טעים ביותר ומאד מומלץ. 
אבל מה יהודי בארטישוק הזה? אני מקשה עליו
אולי הזקן, מנסה האינטלקטואל הצ'כי  
אולי אם אוכלים אותו הופכים ליהודי? דורש סנטה קלאוס הנורווגי
אולי זה בגלל הרוטב האדום, אני מציעה וכולם צוחקים.
 
כשמוגש בקבוק היין השני (אדום , יבש, ייצור מקומי),  זה הזמן לעבור משיחות על ארכיאולוגיה לשיחות על קונספירציות. האם זה הגיוני שהמצרים בנו את הפירמידות? ומה הקשר בינם לבין המקדשים המחודדים בדרום אמריקה? וציורי הקיר במערת לאסקו, הייתכן שיד אחת ציירה את כולם, ואם כן, מי הוא היה? ואיפה חפצי המקדש של היהודים, האם הוא יכול בבקשה לברר?  על הנייר החום המשמש כמפת שולחן, אנחנו מציירים את מפת העולם, מותחים קווים גלויים וקווים נסתרים בין יבשות, ארצות, תרבויות ועמים, כמו בלשים חשדנים שמנסים לפענח זירת פשע מורכבת במיוחד. בתום דיון סוער אני מסמלת עיגול וחץ באחד המקומות הזעירים במפה ומכריזה  בגאווה: הנה, מפה התחיל כל הבלגן. שלושת חברי לשולחן מסכימים אתי בהשלמה.

כבר היה ממש מאוחר כשיצאנו מהמסעדה השכונתית ברובע היהודי, מבושמים ומתנדנדים מעט, אבל האיטלקי  שאינו יודע מנוח, כמו נתמלא בזריקת מרץ מחודשת. רוצים לראות את המרפסת הכי יפה ברומא? הוא שואל ואנחנו כסהרוריים מסתרכים אחריו באמון מלא, בזמן שהוא מפלס את דרכו בסמטאות הצרות כמו דג במים. לבסוף הוא נעצר בחצר קטנה מוקפת משלושת צדדיה בבתי אבן ישנים בני כמה קומות, ומצביע על הקומה השנייה,  שממנה מזדקרת לה מרפסת קטנה, תחומה בפיתולי מעקה ברזל מחליד ושורת פרחי גרניום בשלל צבעים שבוקעים מתוך פחים ריקים של זיתים כבושים. מה אתם אומרים? נכון שזו המרפסת הכי יפה שראיתם בחיים? ואנחנו פה אחד ממהרים להסכים.
 
לדחוס שלושה אנשים בוגרים ואיטלקי היפראקטיבי בפיאט 500 הוא מעשה קומי לכל הדעות, אבל עם בטן מלאה בארטישוק יהודי ושני בקבוקי יין, זה כבר מתקרב לפרודיה. אמנם אין הרבה מרווח פנוי במכונית, אבל עדיין ניתן לחבוט את הראש פעם בתקרת הגג ופעם בצדי החלון בזמן שהנהג מבצע סיבובים חדים במהירות מסחררת בכביש המרוצף באריחי אבן בולטים. סוף-סוף הנסיעה נגמרת בתחנה האחרונה שבה אני יורדת ולא במקרה. האם תסכימי להתלוות אלי מחר לסיור ברומא? הוא שואל. אתה לא צריך להיות בעבודה? והוא פותר את שאלתי בהינף יד מבטלת, ואומר שהעבודה נועדה לאנשים שאין להם משהו יותר טוב  לעשות בחיים שלהם. נתתי לו את הכתובת של המלון החדש שאני עומדת לעבור אליו מחר כי מה לעשות, הבוסים שלי מרשות העתיקות הסכימו לשלם רק עבור הלינה בימי הכנס, כשימי האקסטרות  הם על חשבוני. 
 

                                                       ***

כמה שעות אחרי שהתמקמתי במלון החדש, שני כוכבים וחצי במקום ארבע, הטלפון צלצל ובעל המלון שמשמש גם כפקיד קבלה, מלצר וטבח  הודיע לי חגיגית שיש פה איזה סניור שממתין לי. כשירדתי למטה מצאתי אותו ישוב זעוף ורגוז  מול הבעלים שהבהיר לו באופן שאינו משתמע לשני פנים שהוא לא עושה עליו שום רושם עם הגינונים האינטלקטואלים שלו. לסניורה צריך לחכות למטה ואפילו לא לחשוב לעלות אליה לחדר. מה זה המקום הזה? הוא שאל אותי כשנפלטנו החוצה לרחוב. המנהל של המלון הזה נראה כמו איש מערות נאנדרטאלי, שהפסיק להחליף בגדים, להסתפר ולהתגלח מאז 1960. אבל אני די מרוצה מהמקום הזה שמצאתי לגמרי בכוחות עצמי. החדרים גדולים ומרווחים ויש שפע רהיטים וחפצים ישנים מעניינים.  אפילו תמונה דהויה של מדונה יש לי מעל למיטה וצלב מעץ עם דמותו של בן-עירי מנצרת. מה בנאדם צריך יותר מזה.
 
המורה דרך שלי גילה לי באותו יום סודות רבים שגלויים רק ליודעי ח"ן ספורים: קטקומבה במעבה גן סבוך, ציור שכוח של  קרווג'ו  בכנסיה נידחת, משקה יין שנרקח בידי נזירים שתקנים וחרשים גם יחד, פיצה על המשקל בטרוטריה שבימים כתיקונם משמשת רק את ראשי המאפיה ועוד סודות רבים שנבצר ממני לגלותם.  וכל הזמן הזה אני מתהלכת לצדו כמו בתוך בועה ענקית מגוננת, זרועי שלובה בזרועו, והוא ממהר  לפתוח בפני דלתות או להזהיר מפני אינספור מכשולים בדרך. גם השיחה אתו היא סוג של חוויה אחרת: אזנו כרויה לכל מילה שיוצאת מפי, כולו דרוך ומוכן למלא את משאלות לבי ולו הנסתרות ביותר: שנמשיך ללכת או שנעצור לקפה באיזה בר? האם אני עייפה או שנמשיך ללכת ברגל?  אולי קר לי? בבקשה אתכבד ואלבש את מעילו, הוא הרי מורגל לקור הרבה יותר ממני. ואני בכל שפע החסד הזה מרגישה קצת נבוכה ומסורבלת. כנראה שהשנים בלבאנט עושות את שלהן.
  
לפנות ערב התחיל לרדת גשם,  קודם בטפטופים קלים, לא מורגשים, ואחר כך בממטרים הולכים וגוברים. אנחנו רצים בסמטאות החשוכות ולבסוף מוצאים מחסה בכנסיה קטנה ופשוטה למראה. האולם צונן ואפוף ריחות קטורת מתוקים, המוני נרות גבוהים דולקים במשטחי החול שקבועים מול דמויות הקדושים. הציורים הענקיים שמעטרים את הקירות מאיימים וקודרים למראה ונשלטים בגווני חום כהה. ליד המזבח ציור של אביר בשריון נלחם במפלצת איומה. אני שואלת אותו מתי בדיוק הכנסייה התחילה לטפח ספרות פנטזיה והוא אומר זהו ציור  סימבולי המסמל את המלחמה של הנוצרים בכופרים. ומיהם הכופרים האלה בדיוק? ובכן יקירתי, אם את מוכרחה לדעת, הכופרים הם בני העם שלך וגם את.

  
תאי וידוי מעץ אלון כהה מוצבים בין עמודי השיש באולמות התווך. נשים עסקניות בגיל העמידה שמטפחות קשורות להן מתחת לסנטר, ממתינות בסבלנות להיכנס אליהם כמו בתור לקופת חולים.  אני יכולה גם?  יש לי כל כך הרבה דברים להתוודות עליהם... אין לך מושג כמה חטאים עשו לי כל החיים. לא בא בחשבון, הוא אומר ומרחיק אותי משם. חוץ מזה לידיעתך העקרון הוא הפוך לגמרי, זו את שצריכה להתוודות על החטאים שעשית בעצמך. סליחה? אני חטאתי?! אני זועקת כמתקשה להאמין למשמע האיוולת. אם לא התברכת בחטאים מעניינים יקירתי, אני חושש שאת עשויה לשעמם את הכומר, שזה חטא חמור בפני עצמו.  חוץ מזה עוד מעט המיסה מתחילה.
 
אחרוני הכמרים יוצאים מתאי הוידוי עם אחרוני הלקוחות החוטאים, וכולם מתקבצים ומתיישבים על ספסלי  העץ הקשים. אל השולחן שבקדמת הבמה פוסע אב הכנסייה הישיש מלווה בשני פרחי כהונה צעירים שמנופפים בכלי קטורת תלויים על שרשראות ארוכות. הכומר לבוש בגלימה לבנה מעוטרת זהב, נושא את כפיו לצדדים ומברך את כל הנוכחים. כמה הוא שמח לראות את כולם הערב הזה, ובמיוחד הוא שמח לפגוש גם כמה צעירים חדשים שאינם באים אלינו בדרך כלל. עשרות עיניים ננעצות בנו בהכרת תודה ואנחנו משתדלים לשמור על ארשת פנים רצינית. אחר כך ניתן האות וצלילי שירה זכה ממלאים את חלל הכנסייה. הצלילים סוחפים אותי הרחק וגבוה משם למחוזות אחרים ולבי מתמלא בהכרת תודה. אחר כך באים קטעי התפילה ואני מתפלא לגלות שהמלווה הנאמן שלי, חוזר מכאנית אחר המילים המוכרות. זה נשאר לי מהבית ספר, הוא לוחש כמצטדק ואני חשבתי בצער שאין שום תפילה כמעט שאני מכירה בעל פה וגם שבבית הספר שלי אף פעם לא לימדו אותנו להתפלל. כשהסתיימה התפילה האנשים סביבנו לחצו ידיים זה לזה וחייכו בנועם: הנזירות לחצו את ידי הכמרים, הכמרים לחצו את ידי הנשים החוטאות, וגם האיטלקי וגם לחצנו ידיים זה לזה וגם לשכנינו, ואני חשבתי בצער שיש שרואים בלחיצת יד  חטא חמור שיש להשמר מפניו.
 
רוצה לעמוד בתור לקבל את לחם הקודש? הוא בודק עד כמה הסקרנות שלי תסכים להרחיק לכת. לא תודה, אני אומרת. אצלנו אסור לאכול בשר של אנשים ולשתות דם ולו כמטפורה. שמעתי שכמה נוצרים טובים כתבו ספרים  שטוענים בדיוק את ההיפך. טוב, אני חייב להסכים אתך שהם נכתבו על סמך מחקרים לא מבוססים במיוחד, הוא אומר כמנסה בכל זאת לערער את תקפתם.

ואז לפתע נגמרו לנו המילים ובמרווח שנוצר בין השתיקה שלו לשתיקה שלי צמח לו חיוך עצוב שהשתלט לנו על הפנים. מחר אני נוסעת מפה בחזרה, אני אומרת בשקט. אבל הוא שאינו מוכן להיכנע לתכתיבי המקום או הזמן, יש לו עוד הרבה תוכניות להערב. הרי יש המון מקומות שטרם הספקנו לבקר בהם: התבליט של הגורגונה שבודקת האם האדם משקר או לא, מכירה? ומה עם פונטנה די-טרווי, האם כבר זרקתי שם מטבע? ומה עם פיאצה די-פופולו? ופיאצה ונציה? יש בלי סוף אפשריות לארוחת ערב מאוחרת בפיצריה נסתרת או בטרטוריה שכוחת-אל. אפשר גם לנסוע לקולוסאום עם הצ'ינקוצ'נטו, מי יודע אולי נשארו שם כמה אריות מתקופת אספסיאנוס, או להפליג באוניית פירטים במימי הטיבר או להסתנן למלון שלך ולעשות אהבה עד שיעלה הבוקר.

פורסם ב 30 בדצמבר 2009 16:47 במדור ארכיאולוגיה במרחב הציבורי | 16 תגובות | אפשרויות

הסקסאפיל של הוד קדושתו

בשורה משמחת לכל הקשישים שבינינו שעברו לא מזמן את גיל 25 :
יש לנו תיקווה. גם לנו יש סקסאפיל !! והראיה – רק הבוקר התבשרנו כי בזמן שהוד קדושתו בנדיקטוס ה-16 צעד בניחותא בתהלוכת המיסה בכנסיית סאנט פטרוס ברומא, הוא עורר את תשוקתה של אישה אלמונית שדילגה מעל המחסום החוצץ בקלילות, הפילה אותו אפיים ארצה והשתטחה עליו בכל כובד גופה. החיילים השוויצרים  ששומרים עליו לא התמהמהו זמן רב, ניתקו את האישה מגופו ההמום של רום קדושתו שמורגל לאינטימיות רק עם קדושות-בתולות, עוד לפני שהאישה בשר-ודם הספיקה לבצע בו את זממה.

במידה והוד קדושתו יצליח להתאושש מהמתקפה הבלתי צפויה והמטלטלת הזו, הוא עתיד לחגוג באפריל הבא  83 אביבים. זהו הישג לא מבוטל בפני עצמו, אם כי הוא בכל זאת צעיר בשלוש שנים מהנשיא הינוקא והפעלתן שלנו.
ובכן מה סוד קסמו של  האיש שגרם לאותה אישה לאבד את עשתונותיה כליל? פניו אפופי ההוד? השיבה שזרקה בשערו העבות? או שמא מלבושיו וכובעו העשויים רקמת זהב שאך בקושי מסתירים את גופו הנורדי החסון? קשה לדעת וכנראה אף פעם לא נדע לאשורו.

יחד עם זאת, ראוי להעלות כמה סוגיות חשובות שנוגעות לאירוע חמור זה. ראשית, יש לומר כי הדבר התרחש בכנסיה שנקראת על שמו של שונא-הנשים הגדול והמפורסם בהיסטוריה. שנית, יש לזכור שמדובר בלילה שאינו ככל הלילות. מדובר בלילה שבו לפני כאלפיים שנה בערך נולד ר' ישוע, לאמו מריה שעל פי הכתובים הרתה אותו שלא כדרך הטבע.
שלישית, יש לשים לב לגילו הבלתי רגיל של המותקף וגילה הצעיר (יחסית כמובן) של התוקפת וגם לזכור את סוגיית הפרסיה. וכי יעלה על הדעת כי ניתן לבצע אקטים אינטימיים מסוג זה במקום ציבורי  לעיני מיליוני אנשים?  ואפילו מדובר באדם בעל נוכחות מחשמלת שקשה לעמוד בפניה, דוגמת  בנדיקטוס ה-16, הרי שיש בזה משהו וולגרי מעט. אפילו מרינה אברמוביץ' וויטו אקונצ'י, לא הלכו רחוק עד כדי כך.

דובר הוותיקן מסר לפני שעה קלה כי האישה התוקפת הובלה להסתכלות פסיכיאטרית. כולי תקווה שהבדיקה לא תערך במרתפיה הידועים לשמצה של הכנסייה הקדושה. המרתפים האלה הם בדיוק מסוג  המקומות שעליהם נאמר המדרש הידוע :

 You can check out any time you like ,But you can never leave    
 
  
והנה דוגמה מוחשית לעוד כוכב-בנות-הורס  שרק משתבח עם השנים:

פורסם ב 25 בדצמבר 2009 17:18 במדור ארכיאולוגיה במרחב הציבורי | 13 תגובות | אפשרויות

משפחת ארכיפלג 1

 

פורסם ב 20 בדצמבר 2009 12:06 במדור משפחת ארכיפלג | 10 תגובות | אפשרויות

חידת מותי בעין ארכיאולוגית

לפני שבוע ביקרתי אצל חברה שלי שעובדת בסניף של סטימצקי בגן העיר. חברתי היא מוכרת מצוינת שקוראת את הספרים שהיא נוהגת להמליץ עליהם לקהל הקונים. חוץ מזה היא גם ארכיאולוגית ועורכת מאמרים מדעיים עבור מחלקת הפרסומים של רשות העתיקות. כשהיא שאלה אותי אם אני רוצה לקרא ספר על גיבור שעוסק בארכיאולוגיה למרות שהוא לא מבין בזה כלום -  מיד קפצתי על המציאה. זה תמיד כיף לקרא ספרים כאלה, אני רואה בזה סוג של נחמה פורתא או צדק פואטי. וכך קיבלתי ממנה עותק חינמי של ספרו האחרון של אמנון ז'קונט חידת מותי שבזכותו התפנתי מהספרים העגמומיים והרצינייים שלרוב נערמים בצדי מיטתי.
 
תמצית הסיפור (זהירות ספויילרים!)
גיבור ספרו האחרון של ז'קונט ("היסטוריון ומבחירי סופרי המתח בישראל") הוא גדעון לוריא, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת ת"א שאשתו מתה בתאונת דרכים מצערת לפני שלוש שנים. לוריא מגדל בת יחידה מתבגרת שכמו יצאה הישר מהגיהינום: קלפטומנית, שקרנית פתולוגית, מהמרת כפייתית באתרי הימורים באינטרנט שגרמה לו לחוב מצטבר של 80,000 ₪ ויותר. ורדה יש לי בעיה.
מעבר לזוטות אלה יש לפרופסור לוריא עוד כמה בעיות. למשל, חמותו לא סובלת אותו והיא רוצה להעיף אותו מהדירה שהיא הורישה לבתה ז"ל. יש לו רומן עם רותי אישה בסוף שנות הארבעים לחייה, מנהלת הספריה לכתבי יד  באוניברסיטה, שלמרות מאמציה הרבים לא ממש מצליחה "לעשות לו את זה". אבל מה, יום אחד היא מביאה לו תבליט של עשתורת מחוררת ששימשה לניבוי  בעזרת משב רוח (?!?) ובמרכזה ממש על הפופיק, הוסתר לו קלף מגולגל עם כתב חידה שנכתב בידי גדליהו בן אחיקם. רותי משכנעת אותו שהוא חייב לפענח את צפונות הגוויל  שאמור להוביל אל מטמון החושן - התכשיט שענד הכהן הגדול  כדי לקבץ את העם ולנבא נבואות.

בטרם נפלה עליו המציאה, פרופ' לוריא חיי חיים משמימים למדי. הוא קיבל משכורת מהאוניברסיטה מבלי שנדרש לעשות שום דבר  מיוחד, גם לא ללמד וזאת משום שהדיקן התחשב במצבו המעורער. זאת ועוד. פרופ' לוריא חסר המעוף אינו מסוגל לפתור את כתב החידה בעצמו ולכן הוא נדרש לקבוצת סטודנטים מבריקים אחד-אחד שאמורים לסייע  לו בפענוח הציונים ולהצטרף אליו בשעות בלתי שגרתיות במשימות נועזות עמוק בעורף האויב בעיר הקודש ירושלים.
ומי בחבורה הנועזת? בחורה אנורקטית-נירוטית- שמכורה לסמים קשים, בן מפונק של איש עסקים שמתעניין רק בעשיית רווחים, בחור ערבי שעובד אצל הדוד שלו בחנות לחומרי בניין וגם עו"ד יפיפייה ומצליחה במגדל זכוכית שמאסה בחייה המשמימים עם לקוחותיה המעונבים ועם החבר ההייטקי-החסון שלה. אותה עו"ד  היא האחראית לנופך הארוטי המתבקש בעלילה הסבוכה ממילא. כבר אמרנו, ורדה יש לי בעיה.
   
 
העלילה
בפתיח הספר נכתב שחלק מהדמויות והמאורעות התרחשו במציאות וחלק אחר לא התרחש מעולם, אך הם אינם מופרכים לגמרי. אני דווקא חושבת שיש יותר מופרכות מעובדות, אבל זה עניין של פרשנות. כשהתחלתי לקרא החלטתי לסמן קיפול קטן בפינת כל דף שמכיל מידע שאינו מתקבל על הדעת לפי דעתי לפחות. עכשיו אני תוהה איך אוכל להשיב את הספר בחזרה, כי הוא נראה כאילו עבר עליו מכבש.  
לא פחות מ- 17 (!!) אנשים מופיעים בדף התודות בסוף הספר, כולם סייעו לסופר לאסוף, לגבש ולמיין את החומר ההיסטורי וגם "לתקן טעויות כבדות וקלות במבנה, במרקם ובעיצוב העלילה". אולי הם עשו עבודה טובה, כי אין לי מושג איך נראה כתב היד קודם, אבל מה שבטוח שיש לנו די והותר חורים בעלילה שהופכים את הקריאה לחוויה מבדרת מאד למי שיש לו אפילו רקע בסיסי ביותר בארכיאולוגיה, היסטוריה או מקרא.  ורק כדי להוכיח שלא מדובר בטרחנות בלבד, אביא להלן כמה דוגמאות:
 
סיבה ומסובב (א)  

הספר פותח בתיאור של ליל אפוף מסתורין באתר חפירות במדבר ובו פרופסור לארכיאולוגיה חסר שם ותלמידה צעירה שמתערבבים זה עם זה בשק שינה אחד (מוטיב חביב כנראה על הסופר). אחרי שעשו את מה שעשו, הם מתגנבים למערה בפאתי האתר כדי לגנוב משם תבליט עשתורת שהתגלה באותו בוקר בהסתר. ובכן מדוע שארכיאולוג בעל שם יסתכן ויגנוב ממצאים מהאתר שלו-עצמו? אלמנטרי ווטסון, הוא פשוט צריך כסף בשביל להתגרש מאשתו ולתחזק את המאהבת.         

סיבה והמסובב (ב) 

מטרת הגוויל והצופן שבו הוא להגיע למטמון החושן. ומדוע כולם עושים מאמצים  כבירים כדי למנוע מפרופ' לוריא לפענח אותו או להבדיל, לסייע לו בכל דרך? משום שמי שיחזיק בחושן בעתיד יזכה בכוח אדיר: "הימין ילחץ להתחיל במבצע חיפושים כדי למצוא את החפץ שמוכיח את הקשר בין עם ישראל ומולדתו הנצחית והעולם המוסלמי יתקומם בדיוק מאותה סיבה" (ע' 65),  או גרוע מכך: "הוא יוכל להצהיר שאלוהים הורה לשלוח מטוסים להפציץ את טהרן או לכבוש את לבנון, או להשתלט על עזה מחדש" (ע' 76). פורענויות גדולות ונוראות שכידוע, גם בלי החושן, נדמה לי שהגענו לשם יותר מפעם אחת.      

מי נתן לך רישיון? (א)

אחד הדברים המעיקים בג'אנר הרומן ההיסטורי הוא הצורך בהנחלת ידע בסיסי הכרחי לקהל הקוראים שנדרשים להבין את פרטי התקופה ואת הלך המחשבה של הדמויות שפעלו במציאות שונה  ולא תמיד מוכרת. אחת השיטות  הרווחות היא להנחיל את הידע באמצעות תלמיד ומורה. האב וילאם בשם הורד של אומברטו אקו למשל, מגלה לפרח הכמורה הצעיר אדסו את ידיעותיו הרבות אגב שיטוט בתוככי המנזר שבו הם שוהים כדי לרמוז לו וגם לנו הקוראים, שיש להם הרבה מה להסתיר. כדי שהתבנית מורה/ תלמיד תראה  אמינה, יש צורך במורה חכם ומנוסה ובתלמיד צעיר צמא לידע. כפי שנרמז לעיל, פרופ' לוריא הוא ביש-גדא גמור שרחוק מלהיות חכם הדור. חבורת  תלמידיו גם היא לא הכי מוצלחת בעיקר משום שחבריה שקועים בבעיות הרבה יותר רציניות מפענוח הקלף. לפעמים תבנית המורה/ תלמיד גולשת במקומות נוספים בספר ללא שום פשר או צורך. כמו בשיחה בין הפרופסור לבין רותי הספרנית: "האותיות בגוויל מוזרות כל כך, זה חלק מהצופן?" והוא עונה לה בתשובה: "לא, אלה פשוט אותיות עבריות קדומות שהיו נהוגות בימי בית ראשון" (ע' 37). ואני רוצה לדעת מי נתן לה תואר ראשון בארכיאולוגיה, וחמור מכך משרה תקנית של מנהלת הספרייה לכתבי יד באוניברסיטה, עם כאלה חורים בהשכלה.  

איך מזהים אם חפץ מזויף?

אליבא דלוריא אם מוצאים חפץ עתיק שדומה לחפץ מקורי שכבר התגלה בעבר, סימן שהוא לגמרי מזויף. אם מוצאים ממצא ממש-ממש משונה, שלא מתקבל על הדעת  בצורתו ובתוכנו – סימן שהוא מקורי לגמרי (עמ' 221). כי זייפנים כידוע עושים רק חפצים הגיוניים שדומים לממצאים שהתגלו במקומות אחרים וגם מאות שנים של חפירות על פני כל פינה נדחת ברחבי הגלובוס, לא ספקו די ממצאים להשוואה של כל בדל ממצא חדש. ועל יש לומר הפוך גוטה, הפוך.

חבלה לשמה

אחד הדברים הראשונים שפרופ' לוריא עושה כשהוא מקבל לידיו את הקלף הוא לפגוע בו באופן אכזרי ובלתי הפיך ולהלן התיאור המדויק (עמ' 41): "גדעון ליווה אותו אל הדלת. אחר-כך התעכב ליד מכונת הלמינציה וסגר את הגוויל בין שתי שכבות של פלסטיק". ככה פשוט, ככה אכזרי. הלכו הבדיקות הכימיות במעבדה לצורך תיארוך בפחמן 14, הלכו הבדיקות האורגניות לחקר סוג הקלף ומרכיבי הדיו  והלכה חתימת ידו הייחודית של הכותב. בגלל מכונת הלמינציה אחת ואידיוט גמור.

מי נתן לך רישיון (ב)?

פרופ' לוריא לא סגור על עצמו כנראה, ולכן לא ברור אם הוא היסטוריון שחוטא בארכיאולוגיה או להיפך, ארכיאולוג  שחוטא בהיסטוריה (והדגש פה הוא על החוטא). בעמ' 38 למשל, הוא אומר שחפירה היא בניגוד לחוק שלא כמו התחקות אחר רמזים במסמך היסטורי. והנה לאורך כל העלילה הוא מתנהג כמו גרסה ישראלית-פתטית במיוחד של אינדיאנה ג'ונס, רק עם כרס וקרחת. למשל, הוא מתגנב לנקבת השילוח עם העו"ד היפיפייה בלילה חורפי קר מצוייד בבגד ים סקסי ווואזלין (!!) כסגולה והגנה מפני קור המים. אחר כך הוא כמעט טובע שם למרות שבימיה הטובים גובה המים  בנקבה מגיעים ל- 90 ס"מ. אחר כך הוא מגלה בה פתח של מנהרה נסתרת עם כתובות שאיכשהו בדרך פלא, נעלמה עד היום מעיני כל מי שעבר שם לפני.

לוריא בודק את תווי ירושלים במאה השישית לפני הספירה בעזרת מפות מהארכיון שמצא בעירייה, או אגב חיפוש מאומץ בגוגל (239). וחמור מכל בעיני - הוא מכריז על חפירות פיראטיות בחסות עצמו פעם עם אברכים חרדיים שלהוטים לאמת את דבר התורה (ממש כך) ופעם עם טרקטוריסט אימתני בעל מקדח הידראולי שמנפץ את הסלעים באמצע אתר עתיקות הנושק להר הבית. למה? ככה. ומה עושים הארכיאולוגים המקצועיים בזמן שפרופ' לוריא מנצח על מפעל ההרס הזה? עומדים בצד בשקט-בשקט לבושים בחליפות (ממש כך), וממתינים בסבלנות להוראותיו (ע' 319).      

עוד כמה נפילות קטנות וקטנוניות

* "אגף העתיקות" (ע' 238) נסגר בסוף שנות ה-80 וכיום מי שמופקד על עתיקות הארץ היא רשות העתיקות.  

* למרות יעילותן הקטלנית אני  בספק אם אכן יש ביצות טובעניות במעמקי בורות המים הריקים למחצה בירושלים  (ע' 247).

* גדליהו בן אחיקם לא ישב בכפר נידח ושכוח-אל (ע' 36), אלא בעיר המחוז מצפה היא ככל הנראה תל א-נצבה שנחפרה בתחילת המאה הקודמת. באתר התגלו מאות פריטי מנהלה ובהן טביעות חותם ומכאן ברור שהעיר היתה חלק ממערך יישובי מפותח בממלכת יהודה עוד מהמאה השמינית לפני הספירה.

* מטבעות לא היו בשימוש בימי גדליה  אלא רק מהתקופה הפרסית כשנכנסו מטבעות פחוות "יהד" (ע' 332).

* ועוד דבר קטן שראוי להזכיר לסופר ולכל 17 יועציו: ישו כידוע אף פעם לא נזקק לארון קבורה, משום שהוא קם לתחייה מקץ שלושה ימים במערה. מכאן שאפילו זייפן עתיקות מתחיל לא יטרח לזייף את הארון שלו (ע' 221).       

בקרוב אאלץ להיפרד מהספר הזה שספק לי חויית קריאה יוצאת דופן. ביני לביני אני תוהה מה אגיד לחברתי אם היא תשאל אותי מה דעתי עליו: הרי לא מדובר רק בספר מתח כמובטח בגב העטיפה וגם לא בקומדיה לכל המשפחה כפי שהיא הבטיחה לי. לעניות דעתי בספר הזה יש רובד סמוי וחשוב מאין כמוהו, השופך אור בהיר על מצבם העגום של הפקולטות למדעי הרוח במדינת ישראל. 
 

ולקריאת ביקורת מאופקת ועניינית יותר אצל אריק גלסנר לחץ כאן

וזה מה שחבורת מונטי פייטון חושבת על התנהלותם הקטנונית של הארכיאולוגים בימינו:

פורסם ב 14 בדצמבר 2009 18:30 במדור מפגעים ספרותיים | 17 תגובות | אפשרויות

קול באישה

מעניין מה יקרה אם מישהו  יחליט לסמן במרקר בולט את כל הפעמים שבהם המקרא נותן קול לנשים לעומת הפעמים שהוא נותן קול לגברים. האם זה יהיה ב- 10% מכלל הטקסטים המדוברים? 5% , או פחות? קשה להעריך. בכל אופן, ברור שספר הספרים נוטה לשים בפיהן של נשים מילים מועטות בלבד וגם אז רק אם ממש חייבים. להוציא את שירת הים ושירת דבורה, אין שום טקסט מקראי רצוף, שלם ומגובש שניתן לייחס אותו לאישה. כפי שציין בצדק ארי אלון, אנחנו עדיין מחכים לתורה שתכתב בידי נשים. בדיקת טקסטים דתיים אחרים כמו הברית החדשה והקוראן, לא ישפרו את התמונה ואולי אף יצמצמו אותה יותר שכן לאורך כל ההיסטוריה של הדתות המונותיאיסטיות, קולות הנשים הוכנעו והוצנעו במקרה הטוב, או הושתקו והועלמו במקרה הרע.

בשבוע האחרון זכיתי להשתתף בשני אירועים שביקשו לשים את קול האישה במרכז הבמה. הראשון היה בערב לכבוד ספר שיריה של חביבה פדיה דיו אדם שנערך בבית ביאליק. רבים וטובים ממני כתבו על שירתה ועל מקומה של פדיה בהגות וביצירה העכשווית בישראל (כמו למשל שועי רז ואסתי סגל פה ברשימות). הרבה אנשים חכמים באותו ערב עלו לבמה, דיברו והקריאו שירים נבחרים מתוך הספר, אבל אף אחד לא הכין אותי לתופעה הזו שנקראת ויקטוריה-חנה.
אישה יפה בשנות השלושים לחייה כשכרסה בין שיניה,  שערה השחור אסוף על עורפה, שפתיה ארגמן, לבושה בשמלה שחורה ארוכה שחושף צוואר ברבורי ארוך שאותו היא לופתת בידה האחת, ובידה השניה מיקרופון. אין מי שמלווה אותה בנגינה או בשירה, ובכל זאת נדמה שהיא מפיקה צלילים כמו תזמורת שלמה, תזמורת רב-קולית מפתיעה בעוצמתה שבולעת ויורקת אותיות וצלילים ממקום שוצף ובועט בתוכה. ויקטוריה– חנה אינה משתמשת במילים כדי לעמד את שיריה ולצקת בהם תוכן מובנה לוגית לקהל שומעיה, אלא צלילי האותיות והגייתן, הם-הם התוכן שאתו היא יוצרת. הקהל מהופנט ממנה, והדוברים שעלו לבמה  אחריה מבקשים סליחה מראש משום שהם אינם יכולים להתחרות ברושם החזק שהיא מותירה אחריה.

כשחזרתי הביתה מצאתי אותה בגוגל וכך נודע לי ששם הבמה שלה לקוח מחיבור שמותיהן של שתי הסבתות שלה, שהיא נולדה לרב ספרדי חרדי מירושלים, שהיא סבלה בילדותה מפגם בדיבור, ושעד היום היא לפעמים מגמגמת כשהיא לא שרה. היא למדה במוסדות אולטרה-דתיים ומעולם לא יצרה קשר עם חילונים עד לגיל התיכון כשהחליטה יום אחד לנסוע לת"א לעשות מבחני קבלה בבית הספר של ניסן נתיב. בתחילת דרכה דקלמה טקסטים של שייקספיר והופיעה במחזות, אבל אחרי דרך אמנותית ארוכה ומפותלת, העזה לשוב ולפתוח את ספרי הקודש המצהיבים שהכירה בבית הוריה כדי לשאוב מהם השראה ליצירתה. לא הרבה מכירים אותה פה בישראל כי שיריה חורגים  בכל קנה מידה מהחומרים שנוהגים להשמיע כאן בתחנות הרדיו. בעולם לעומת זאת היא כבר שם דבר: מזמינים אותה למועדונים בניו-יורק כדי לשיר תפילות עתיקות בביטים של היפ-הופ, כדי להופיע בפני הדלאי למה, כדי לקיים דואטים בשני קולות עם גמלים במונגוליה או כדי לחולל עם מגרשות שדים ישישות ביערות אוקראינה. תופעה.
 
עוד לא התאוששתי מויקטוריה-חנה והנה ביום ראשון האחרון קיבלתי הזמנה מארגון אחותי להגיע  לתיאטרון ענבל להקרנת הסרט המלכה חנטרישה של הבמאית ישראלה שאער-מעודד. הסרט מספר את סיפורן של כמה נשים תימניות בשנות השבעים לחייהן ומתרכז בעיקר בסיפורן של ברכה סרי ונעמי עמרני שהצליחו לעשות את הבלתי אפשרי ולהשמיע את קולן הייחודי מחוץ לד' אמותיהן: סרי בכתיבה ופרסום של שירי מחאה, זימה וזעם ועמרני בשירי אהבה וגעגוע  שמולחנים ומושרים בפי הזמר ציון גולן.
 
פניה של ברכה סרי הם כמו אגרוף קמוץ. יש לה בטן מלאה על כל מי שמנע ממנה להיות מה שתמיד רצתה להיות – אישה של מילים. מה לא עוללו לה החיים: מגיל צעיר אמרו לה ברכה תשתקי,  למרות שהיא לא היתה מדברת בכלל.  היא היתה תלמידה מצטיינת בבית ספר ואחר כך למדה באוניברסיטה ורצתה להתמיד וללמוד לתואר שני ואולי לעשות דוקטורט, אבל לבסוף היא נישאה לאדם שאפילו את שמו היא לא מוכנה להגות היום ("האמריקאי"), אדם מתעלל ומרושע שלדבריה הכה אותה ואת ילדיהם מגיל שלושה שבועות, והפך את חייהם לגיהינום. לא פעם חשבה לברוח, אבל נשארה בגלל הילדים, רצתה להחזיק מעמד עד שיגדלו קצת, אולי אחרי הבר-מצווה, או אחרי גיל 20. וכל השנים האלה הלבה הרותחת שבעבעה בתוכה הזינה קיטונות של מילים שהתפרצו בשירה נוקבת, חומצתית וצורבת, שירה שאין בה חמלה כמעט. כמו בחייה שלה. 
 
הגיבורה השניה נעמי עמרני היא אישה-ילדה שאף פעם לא ממש התבגרה. יש לה עיניים פעורות וכל מיני טריקים משעשעים כדי לערער את מוסרות החברה המסורתית הנוקשה שלתוכה נולדה. הקטע עם המטפחת ראש למשל, אם שמים אותה רפויה על הקודקוד, אז לאט לאט היא מתחילה לגלוש על העורף כאילו בלי לשים לב. כל בנאדם צריך לגלוש לפעמים היא אומרת. בגיל 9 בתימן מישהו הצביע עליה ואמר לאביה: את זו אני רוצה. אבא שלה אמר לו למה שלא תיקח את שושנה, היא יותר גדולה כבר בת 13, אבל הוא אמר: לא רוצה. היום האיש שנישאה לו הוא סב כפוף וחביב שממהר למלא אחר פקודותיה, אבל בכל זאת היא מתקשה לסלוח: את רואה? היא אומרת לבמאית, כמו סחורה הם עשו אותי הוא ואבא שלי.

בשנה הראשונה לחתונה היא היתה קמה בארבע בבוקר לשחק בחבל כי היה לה ראש של ילדה. גם כשעלו לארץ המשיכה ללכת לבית הספר אפילו שהיתה כבר נשואה. בין לבין הביאו אותה למרפאה לקבל זריקות  כדי לזרז לה את המחזור. כלום לא היה לה, אפילו לא חזה. בגיל 13 הטבע עשה את שלו והיא סוף-סוף קיבלה. בתום ספירת ימים נקיים, האימא שלה הסבירה לה מה עליה לעשות כשבעלה יבקש לבוא אליה: לשכב בלי לזוז ולשים מטפחת בפה כדי ששום קול לא יצא.

הסרט של שאער-מעודד הוא הכול חוץ מסיפור על נשים קורבנות משום שיש בו הרבה הומור, חמלה ובעיקר אהבה גדולה לדמויות שמגלות בפניה את עולמן מתוך עמדת כוח ופתיחות הלב וישוב הדעת. עמרני יצרה לעצמה אולפן הקלטות במטבח שמורכב מטייפ קסטות, מחברת שורות ותיפוף על פלטת שבת. סרי הדפיסה את ספרי השירה שלה בעצמה וארגנה עם בתה ערב הקראה חגיגי במועדון השכונתי בירושלים. אחד הקטעים בספר נקרא "המלכה חנטרישה" ומבוסס על סיפור אחשוורוש בהיפוך דמויות - כאן המלכה היא הציידת שמחפשת לעצמה גברים נאים להשתעשע בהם ויש גם גבר אומלל אחד שנדרש לרצות אותה ואת דודתו באינספור מעשים ותחבולות. אנשים רבים שבאו לשמוע אותה יצאו החוצה בבעתה וגם המדפיס הודיעה לה שהוא לא ידפיס יותר את ספרי הזימה האלה שלה. בתגובה היא אומרת שהיא לא מבינה מה הם רוצים ממני כולם. הרי ככה כתוב במגילה, היא רק החליפה בין המינים, מה כל כך נורא? לקראת סוף הסרט היא מבקשת מהבמאית שתתן לה להחזיק את המצלמה ושואלת למה היא מצלמת אותה כשבעצם היא מצלמת רק את עצמה כל הזמן. חכי, חכי, עוד כמה שנים תראי בדיוק כמוני, היא מבטיחה.

בדיון שנערך בתום ההקרנה בהנחיית ד"ר קציעה עלון, אמרה המפיקה אסנת טרבלסי שאי אפשר לשפוט את החיים של הנשים בסרט ולקבוע שהם גרועים או מספקים פחות מהחיים של הנשים בדורנו היום. הן הקימו משפחות, יצרו בתנאים לא תנאים ולא איבדו את אמונתן בכוחו הלגיטימי של הסיפור שביקשו לספר לעולם.  

בדרך חזרה חשבתי קצת על דבריה ותהיתי ביני לביני האם כל המהפכות שעברו עלינו בשנים האחרונות שיפרו במשהו את הדפוסים שהוטמעו בנו מאז ועד היום באופן עמוק ומושרש כל כך. לפעמים נדמה לי שהמוסיקה השתנתה אבל התוכן אותו תוכן, רק מוסווה ומתוחכם יותר. באמת לא ברור מה גרוע ממה.

אבל אפשר בכל זאת להתנחם בעובדה שבתוך בליל הקקופוניה האנושית האינסופית והעמוסה לעייפה, אפשר אם רק רוצים, להטות אוזן לכמה קולות מוצנעים, כמו קול הנשים שהואשמו בערוותן. אותו קול שראשיתו בקול דממה דקה, והמשכו בצליל חנוק שמבקש לפרוץ מתוך יד מסוככת שאוטמת עליו, ומשסוף-סוף פרץ החוצה - נבהל והתגמגם לו. אך היום הוא כבר אינו חושש יותר. הוא נמצא פה על הבמה לגמרי נוכח, מוכן ומזומן ליילד מתוכו את שירת חייו. 

ויקטוריה חנה אצל דב אלפון

פורסם ב 9 בדצמבר 2009 14:39 במדור אירועים | 13 תגובות | אפשרויות

Peepshow

ממתינה לקו 4 בתחנת האוטובוס ברחוב אלנבי, חצות עוד מעט. מבעד לחלונות התחנה אפשר לראות חלק מהבניינים שמאחורי, וגם את אורות הניאון הכחולים בשלט הקבוע בחזית המועדון הכי אקסקלוסיבי בעיר. יש פיגורה טלוויזיונית נחשבת ביותר שלאחרונה כתבה ספר שלם על המקום הזה. המבקרים שיבחו את סגנון הכתיבה שעשוי טלאי על טלאי, מעשה מחשבת של משפטים טעונים וקצרים שאין כמותם לתאר את חיי האנשים שמתנקזים בביב השופכין האפל והמצחין הזה. שומרי הסף למשל. והלקוחות כמובן. והנשים העובדות, שלמען האמינות הספרותית הסופר בחר להכיר את חלקן באופן אישי. 

כתב פלילים ממולח הצליח לזהות שם לפני שנה בערך, קצין בכיר מאד שנחשב ללקוח נאמן וקבוע. כמה חבל שהסופר לא זכה לגלות אותו לפני כתב הפלילים. אפשר היה להוסיף עוד דמות ססגונית לעלילה הסבוכה ממילא, דמות מנוסה במשפטים קצרים ובין לבין בשתיקות ארוכות מלאות משמעות.  
 
בחזית המועדון עומדים שני שומרי סף. כמובטח הם מדברים ברוסית ונראים משועממים לגמרי. צלילי מוסיקה לא מוגדרת בוקעים מבעד לדלת האטומה  והשחורה. הצלילים מתעצמים לרגע, הדלת נפתחת ואישה צעירה לבושה במשהו שנראה כמו בגד יד עם הרבה נצנצים יוצאת משם החוצה אל תוך הלילה הקר. אי אפשר לעבוד ככה היא אומרת לשומרים. יש לה שער שחור ארוך, גוף מלא ואת הפנים שלה אני לא מצליחה לראות. שני שומרי הסף מהמהמים משהו באדישות ומקנחים בשתיקה ארוכה מתבקשת. הרעש שוב מתגבר, הדלת נפתחת והנערה נעלמת פנימה בחזרה.
 
חבורת צעירים מגיעה מקצה הרחוב ונעצרת מול פתח המועדון. הם נראים מהוססים ונבוכים, מתלבטים בינם לבינם מה לעשות. קשה לדעת אם הם תיכוניסטים או חיילים בחופשה, אבל מה שבטוח שהם עדיין לא השתחררו מכבלי העדר. אחד מהם פונה בדברים אל שומר הסף ומבקש לדעת כמה עולה. אחר כך הוא שב לחבריו ומתייעץ אתם. אחד מהם לא נראה לו כל העסק הזה, והוא מחליט להתרחק אך דומה שחבריו לא מוכנים לוותר עליו בקלות רבה כל כך: הם מקיפים אותו, מניחים יד על שכמו, מנסים לפייס את דעתו, להבין מה הבעיה שלו בעצם.  רק נבלה פה קצת, מה יש. הוא נראה נחוש, מסרב בתוקף, על ראשו אפשר לראות כיפה סרוגה קטנה מהודקת בסיכה. הקולות והאורות מתחלפים ללא הרף על פניהם של הצעירים כמו היו צופים במופע אימים מהלך כשפים, שמושך ומרתיע אותם לסרוגין. הם שוב מתכנסים לדיון נוסף ופונים בדברים אל הפליט שסרך - מדברים לליבו עד שלאט לאט הוא מתחיל להתרצות. עוד כמה דקות עוברות והנה סוף-סוף הוא מצטרף אליהם, גורר רגליים כבדות.
עכשיו כל החברים נעמדים בשורה לפני  שומרי הסף, שולפים ארנקים, ממתינים לבדיקה שגרתית  ולהוראות שימוש. רגע לפני שהם נעלמים פנימה מבעד לדלת השחורה, הוא מניע את ראשו כה וכה כמוטרד מפני עין  נסתרת שעוקבת אחר מעשיו, ואז הוא מסיר את הכיפה מעליו, מקפל ומנשק אותה במהירות, ומטמין אותה עמוק בכיס מכנסיו.                    

פורסם ב 1 בדצמבר 2009 11:47 במדור שוטטויות | 27 תגובות | אפשרויות

אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.