דיוקן עצמי 155 ס"מ על 78 ס"מ טכניקה מעורבת
פורסם ב 5 במאי 2010 19:31 במדור nulio | 1 תגובות | אפשרויות
במסגרת חודש טמבור, ביקשו ממני לבחור מקום בו הייתי רוצה להפיח צבע.
כיוון שיש לי חולשעס לתינוקות ולילדים, בחרתי את בית חולים דנה.
אני מתנצלת מראש על דלות הצילומים ואופן הצביעה השלומיאלי.
החוש הטכני שלי גובל בפיגור לדאבוני, ביקשתי מחברה גרפיקאית שתעזור לי, וכיוון שהרעיון שלי במקורו גזל ממנה זמן רב, אי אפשר היה להשלים את המלאכה כמו שרציתי.
במקור, כוונתי הייתה לצבוע הכל – את כל הקירות בירוק תפוח מרענן, כמו הגוון שיש באוויר כשנכנסים למשתלה. את הווילונות והמצעים – להתאים למשפחת העצים ופירותיהם – ולשלב גם כן – בצביעה מחודשת.
כשפיצי קטון מגיע לחדר מיון עם כאבים , הסחת דעת היא בעיני רעיון נכון. אם הוא נכנס למקום המשפריץ שמחה בצבעוניותו , הוא אינו יכול שלא להבחין בזה, ומשהו מכאבו נשכח לרגע לטובת המראה המשמח שעיניו רואות. כך גם ההשפעה על הוריו המודאגים, שכאשר הם רואים את ילדם מזהה הפתעה משמחת כמו עץ אחד משונה ומצחיק הנותן פרי אננס , רימון ותפוז , אולי- הכל לא נראה כל כך מפחיד.
מה שאתם רואים כאן, זה את עץ הפירות שציירתי, בו יש כל מיני פירות, והקטנים, בני השנתיים, שלוש או ארבע- יכולים לגלות את הפירות השונים ולומר את שמותיהם. כך גם חשבתי, לצייר עם הקירות את הפירות השונים, על רקע גוון הירוק בהיר, התפוחי.
ככל שתגיבו יותר , כך יש סיכויים שפרויקט זה יישא פירות. ( סליחה על משחק המילים החננאי, לא התאפקתי בגלל הקונטקסט). טמבור יספקו את הצבע והצביעה לפרויקט שיהיו לו הכי הרבה כניסות ותגובות. אני בעצמי מתנדבת לצייר על הקירות .
מה אתם אומרים?
כנסו בבקשה לכאן ודרגו
http://pyh.tambour.co.il/
פורסם ב 20 במרץ 2010 14:05 במדור nulio | 3 תגובות | אפשרויות
ב31.12 בשעה 19.00 בzoa תיפתח תערוכת התרומה " בלי" בהשתתפות האמנים : איילת השחר כהן, אלכס ליבק, אסנת שפס, דודוגרשטיין, דני בק, דני רייזנר, חיה גרץ רן, חנוך פיבן, יאיר אביבי, יפעת גלעדי, יאיר אביבי, יסמין רונאל, ליהיא לפיד, ליאורה קנטרביץ', מורן שוב, מירב רהט ומנחם גרייבסקי, מלי דה קאלו, נולי עומר, נירית גור קרבי, עירית קיי, קרן גילרמן הראל, קרן שפילשר, שרה זלוטי ושרה כהנה.
ציורים, צילומים ופסלים . כל העבודות יימכרו במחירים נמוכים בהרבה ממחירם הרגיל בגלריות. כל ההכנסות הולכות לעמותת "חיבוק ראשון" למען תינוקות נטושים. עבודות נהדרות, קטרינג, מוסיקה, שנה חדשה, רצון טוב וטוב לב. כדאי לבוא.
פורסם ב 28 בדצמבר 2009 00:57 במדור nulio | 0 תגובות | אפשרויות
לפני מספר ימים קבלתי מייל שהפנה אותי אל הלינק הזה : http://kotex.ynet.co.il/exchange/
להירשם לאתר חדש. רגע, מה. זה לא....וואלה יופי! אתר מסחרי! כאילו אין מספיק פרסומות בטלוויזיה לפדים טמפונים ותחבושות! הלא בגלל שיטפון הפרסומות הללו הגברים , שגם כך מפוחדים מאיתנו ,בנות המין החזק, מבועתים מאיתנו לחלוטין לפי שהם בטוחים שאנחנו מטפטפות נון סטופ נוזלים משונים ומבאישים.
אז עכשיו גם אתר באינטרנט לכבוד זרם הפדאיזם ?! לכבוד מה בדיוק?
מסקרנות נכנסתי לאתר לראות מה מנסים כבר למכור לי . אני ארשם לאתר , אצטרך לשלם בכרטיס אשראי דמי מנוי והם ישלחו לי חבילת פדים תפוחה והדורה כל חודש.
נפתח לי דף האתר ו...אופס. טעיתי קצת. גיליתי משהו . נחמד. רעיון. כל עיר ואם, אחות ובת עם כישרון מסוים, עושה החלפות עם מישהי אחרת, עם כישרון אחר במפגש של שעה. מישהי שעוסקת בשיווק, למשל, יכולה להיפגש איתי (שאני אווילה משרישה בתחום זה) ולהסביר לי מה עלי לעשות על מנת לשווק את עצמי באופן יעיל ונבון . אני מצדי, אוכל להעניק לה שעה של ייעוץ לדקורציה לבית, או הכנה לאודישן , או סדנאונת להומור (איך לנתב נרבים להומור), או איך ליצור גוף תאורה ייחודי.
בקיצור, נרשמתי לאתר.
אחרי יומיים קבלתי פנייה מעדי. היא תקרא לי בקלפים ואני אעשה לה הכנה לאודישן . התאים לי. הרי להוציא ממון על קריאה בקלפים לא אוציא. לא מספיק מאמינה בזה, ז"א כלל לא מאמינה בזה. אבל גם לא מזלזלת. לא פוסלת ולמה לא לשמוע קצת מה יהיה איתי, יהודיה לא מאמינה שכמותי.
קבענו בביתי.
עדי , בחורה יפהפייה ומצוינת הציעה שנתחיל עם הקלפים. יש לי נטייה לא מנומסת לבהות ביפיופים. אין זה משנה כלל אם מדובר בגבר או אישה. אני מוצאת את עצמי בוהה בהשתאות ובהערצה ביופי הניבט מולי וכך גם בהיתי בעדי. היא ביקשה שאשאל את הקלפים שאלה משמעותית ושאלתי בקול טיפשי מה יהיה עם אהבה בחיי .
ערבבתי את הקפלים ובחרתי שלושה.התנדנדתי בין פריצת זרדים של סקפטיות להנהוני הסכמה סוערים. עדי , בסבלנות הסבירה לי מה משמעותו של כל קלף. התשובה נראתה לי הגיונית: בגדול- זה תלוי בי.
נו, טוב.
בחלקה השני של פגישתנו, עזרתי לה בהכנה לאודישן. אני, שאין איומה ממני באודישנים. (באחרון , למשל, היטבתי להדגים לבמאי ולמלהקת משחק גרוע עד כדי כך שהמשפט שאמרתי נשמע היה לי כמו הפרודיות שאני עושה על משחק איום במיוחד), אבל בעזרה לאחרים- אני יודעת בדיוק! מה יש לעשות. עבדנו בדקדקנות על המונולוג שהביאה, עברו שעתיים והרגשתי שמחה וסיפוקייכיי. ( סיפוקייכיי- בארמית – מהמילה סיפוק. זיכרון אפל מטקס החתונה , ממלמולי הרבי).
בפעם הבאה אחליף כישרון עם אשת שיווק. אולי. חייבת ללמוד את הנושא הזה. בעצם בא לי טיפול שיאצו. אחר כך שיווק. נראה .
ממליצה לבנים לנצל את מדיום הרשת , להתחזות לבנות ולהחליף כישרונות. אופס, יצא לי חרוז . אלמלא לא הייתה לי אלרגיה נוראה לחרוזי חמשירים הייתי מציעה בשמחה גם שעת חריזה.
פורסם ב 22 בדצמבר 2009 21:57 במדור מאמרים | 1 תגובות | אפשרויות
אני לא צופה ב"אח הגדול". לא שאני לא יודעת על מה מדובר. יודעת, אפילו ראיתי פה ושם קרעי קטעים מרגשים עד דמעות תנין ולחברי הקרובים שכן צופים בתוכנית, יש מין מנהג משונה לעדכנני ולציין שמות של אורגניזמים כאלה ואחרים הלוקחים חלק במשחק משעשע ונבון זה. אני מהנהנת עם עיני עגלה תמהות , לא מבינה ממש עלמה ולמה מספרים לי על זה אבל שיהיה.
הבוקר , עם הקפה , פתחתי את הטלוויזיה ונפל בחלקי לצפות בדיון מעמיק ורציני עם אלו שהודחו מהמשחק המהמם. ישבה על ישבנה הבחורה הענוגה, משוררת ממש, עם הנימוסים האירופאים , לידה בעלה הנבון , והמשוררת דיברה והסבירה שהיא הרתיעה את האח הגדול שהבעל זה נקודה מה זה רגישה אצלה . והוא, האח , העיף אותה בגלל ההתנהגות שלה . מה היא לא בן אדם?...מה שבטוח , כשענוגה נבחרה מבין מאות אלפי מועמדים,בהפקה שפשפו ידיים משומנות בהנאה כי ידעו שמדובר ביצור ספק תבוני שיהיו מה זה קטעים איתה והיא תביא רייטינג שחבל על הזמן. יו נו, כמו בקרקס או בגן חיות, אם היו מביאים גורילה שיודעת נגיד, גם לקלל , לא היו מגיעים מיליוני אנשים לראות את התופעה?
והנה מתקיים על בוקר דיון טלוויזיוני בתוכנית אקטואליה יומית עם המעודנת ועם בעלה . ואת מי מעלים לשידור שגם הוא יחווה דעה מרעננת? את מנחם בן ( מנחוש, קוראת לו המשוררת) ההוא מה"אח הגדול" של הפעם הקודמת, זאת, כדי שיתבל בעוד קורטוב רעל את ביצת התרעלה המבעבעת והריחנית הזו , ובחיוכים מהגיהינום הוא מבהיר כי לעיתים יש מקום להגיד דברים רעים ולהעליב . איזה חמוד, מי כמוהו יודע, הרי זה סמלו המסחרי של האיש המשובח.
מילא כמה דקות היו מוקדשות ל"פח הגדול" , כחלק ממה שקורה כאן , אבל לא, תוכנית שלמה מוקדשת לנושא והדיון החשוב, במפלס הביוב הטלוויזיוני הבלתי ראוי לצפייה נמשך ונמשך, ולמה? כי זה חשוב! ובעיקר מקסים ומעניין הרבה יותר ממה שקורה , למשל בעולם , מחוץ לארץ הקטנה שמזמן גילחה שפם תמים . חשוב לתת זמן שידור יקר בנושא הביוב ואשתו , הפח הגדול והפה הגדול של הענוגה,ההפקה, הזכיינים, שאין גבול לתאבונם לרייטינג וכסף , ואיך הם לא קולטים את זה , שהענוגה הזו , ההיא שהדיחו , היא בעצם הם עצמם.
פורסם ב 7 בדצמבר 2009 00:47 במדור מאמרים | 2 תגובות | אפשרויות
קבלתי פנייה מרעננת בזו הלשון:
עובדים יקרים, אל תוותרו על זכותכם למנוחת צהריים בין השעות 14:00-16:00!
מחקרים מוכיחים כי שעתיים שלאף שטונדה בכל יום מאפשרות לעובד לשמור על רמה גבוהה יותר של אושר וריכוז, משפרות את התפוקות ואף מקטינות את רמת הפשיעה במדינה. חיתמו על העצומה ועיזרו לנו להחזיר את השלאף שטונדה, כי גם לכם יש את הזכות לנוח בין שתיים לארבע!
לינק לעצומה:
http://www.atzuma.co.il/yeke
מייד חתמתי על העצומה . היא הזכירה מודעות בכניסה לחדר האוכל בקיבוץ. געגועים לבית סבא. הסבים שלי היו פולנים קשים ועציים של השומר הצעיר , אך הקפידו על מנוחת צהריים דשנה ומפייסת כחלק מהיום יום. רגע, וגם אמא שלי, כל יום! בין שתיים לארבע! והנה עולה רם ונישא זיכרון מהילדות, שעשיתי רעש גדול כדי שתתעורר ותשחק איתי , חשבתי שהדבר ישמח אותה נוכח האלטרנטיבה המשעממת בה בחרה – לישון, ולהפתעתי לא רק שלא שמחה אלא הזעיפה פנים וצרחה עלי שאהיה בשקט.
כן, מאד כיף לישון בצהריים. אני עושה את זה לעיתים קרובות, חייבת לציין, אבל אין לי סדר יום קבוע. ככל שאני מהרהרת בזה יותר, אני מתאהבת ברעיון הנועז הזה, לאמץ באופן רשמי אל החיק היהודי ישראלי עצבני את השלאף שטונדה, אבל עולים גם חששות: הלא אנחנו מתהדרים בחפיפניקיות לאומית, ה" עזוב אותך יהיה בסדר" למשל ,שאנחנו שומעים מידי יום מנותני שירותים למיניהם שהחליטו לשנות על דעת עצמם את סדר העדיפויות שלנו , שמחליטים להיעלם לפרק זמן בלתי ידוע באמצע העבודה, החל מאיציק השיפוצניק המה זה ראש טוב מגניב לגמרי צחוקים איתו – שבא מתי שבא לו הולך מתי שבא לו ואם תשאלו אותו מתי תגמור את העבודה הוא יגיד לכם אל תהיו כבדים, יהיה בסדר, עלי- וכלה בשרה מהנהלת חשבונות שתגיד שהיא לא יודעת איפה החשבונית ששלחתם הלכה לאיבוד או שההוא שצריך לחתום על הצ'ק במילואים או בח"ול ושתתקשרו ביום שני .
אז אם נגיד, בהתחשב באופי הישראלי שיש בו בהרבה פעמים שילוב מהמם של חפיפניקיות, יומרה וחלמאיות (למשל שלד בניין הבימה המרהיב בטמטומו ) – האם אנחנו יכולים באמת להרשות לעצמנו לאמץ את השלאף ?
המנהג יכול להתאים לחברה שיודעת לעבוד נכון באופן יעיל ומכבד את עצמה .
ובהזדמנות הזו אני מבקשת לומר עוד משהו: שנימוס אלמנטרי זה לא פולניות.
התקשרתי לומר תודה למחרת ארוחת ערב שהוזמנתי אצל חברים חדשים . ענה לי הגבר. הדיאלוג היה כדלקמן:
- הלו?
- הי, זאת נולי, מה שלומך?
- בסדר
- אה.. יופי, רק רציתי להגיד תודה רבה על הארוחת ערב אתמול, היה לי טעים ונעי/
- נולי נולי נולי נו באמת לא ידעתי שאת כזאת פולניה.
פולניות היא גינונים, תחפושת של נימוס ולא נימוס אמיתי, פולניות היא הצגת תכלית מרוכזת של אגוצנטריות שאמורה לתת לנו להרגיש אשמים תמידית. אין לזה כל קשר לנימוס, שהוא בעיני אסתטיקה של התנהגות.
דוגמה לפולניות:
פולניה: יואל, תואיל בטובך לשבת מולי , יש רוח פרצים ואתה עלול לחטוף דלקת ראות.
יואל: אבל פולניה , אם אשב מולך , חוסם רוח על פולניה, אחטוף דלקת ראות דרך הגב!
פולניה: אפצ'י! אפצ'י! הנה התקררתי יואל בזמן ויכוח טפשי. תמיד חייב לומר מילה אחרונה.
אצלנו, עם הספר (!), נימוס נחשב לפולניות, למשהו נודניקי וארכאי שאין לו מקום בתרבות הישראלית. נהפוך הוא , אתה רוצה להחמיא למישהו? להגיד לו משהו נעים שישמח אותו? אז תקלל אותו בכיף:
"איזה שחקן בן זונה אתה!"
או
"יא זונה איך את כזאת כוסית?"
כאלה מין.
אבל אולי , אם נאמץ את השלאף שטונדה, כמו הספרדים או האיטלקים, אולי נהיה שמחים וטובי לב יותר? אולי נעבור תהליך אבולוציוני נחמד ונהיה רגועים יותר , אחרי שנת צהריים מלאת חמלה ? נעיף לכל הרוחות את החיספוס ה"צברי" שעבר זמנו כבר והפך עם השנים לבהמיות סבבית מוכרת ולגיטימית?
אולי. בינתיים אפשר לישון על זה.כבר שתיים.
פורסם ב 19 בנובמבר 2009 19:08 במדור מאמרים | 3 תגובות | אפשרויות
שלום!
אני שמחה להזמינכם לבקר באתר הבית החדש שלי www.nuliomer.com
פורסם ב 1 באוקטובר 2009 23:07 במדור nulio | 0 תגובות | אפשרויות
פורסם ב 14 בספטמבר 2009 13:53 במדור nulio | 9 תגובות | אפשרויות
התנועה להחזרת ה"אמרתי לך?!" אוספת בימים אלו עשרות אלפי חתימות של צודקים מתוסכלים וממורמרים להחזרת שתי המילים החשובות הללו לשגרת השיח היומיומי. להווה ידוע לך שה"אמרתי לך?!" מהדהד באוויר אותו רגע קדוש גם אם אינו נאמר בקול רם ע"י בעל ה"אמרתי לך" שמתאפק וחונק מילים אלו בסבל ישוּעי.
תענוג צרוף ונדיר זה, של אמירת "אמרתי לך?!" ע"י האדם בזמן הוכחת צדקתו כאשר הזולת אינו יכול בשום פנים ואופן להכחיש זאת נלקח מאיתנו בשנים האחרונות בשם האצילות, הטקט וההתחשבות בו ,בזולת.
התנועה דורשת כעת מהזולת להתחשב בחזרה, ושבאצילות טקטית יספוג צרורות של "אמרתי לך?!" שהצטברו אצלנו שנים. אנו מודעים לכך שבשל ההצטברות הנ"ל במערכת יש תופעה הדומה ל"אבנית" , מה שבהחלט יכול לבוא לידי ביטוי באמירת "אמרתי לך?!" גם לא במקום שלא לצורך ושלא לעניין ועל כך אנו מתנצלים כמובן מראש.
אנו פונים לכל מי שחפץ להצטרף לתנועה לצרף את חתימתו בזאת
בכבוד רב
יו"ר התנועה
להבה עוז לפידות
פורסם ב 9 ביוני 2009 21:21 במדור nulio | 6 תגובות | אפשרויות
אשמח כל כך לראותכם
מוצ"ש ה30.5 19.00 דיזנגוף 190 בר ברטלבי כניסה מהפסג' .
יוגשו משקאות לא נאיביים עם כיבוד אקזוטי( לא בייגעלע) והסלב הידוע שרון אלכסנדר ושרית סרי החד פעמית יופיעו בקטע קומי מתוך הספר.
יהיה כיף. (וסוף סוף אוכל להכירכם פנים מול פנים)
פורסם ב 26 במאי 2009 20:17 במדור nulio | 0 תגובות | אפשרויות
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.
הציפור שלי - עבודה חדשה
