שכבות שכבות
למקס ליברמן היו שתי וילות בברלין. האחת סמוך לשער ברנדנבורג, שם חזה במצעד נאצי וטבע את האמירה: אינני יכול לאכול כל-כך הרבה כמו שבא לי להקיא. האחרת על גדת אגם ואנזה מדרום-מערב לעיר, שם ישב שעות ארוכות בגן המוריק ובחדרים המרווחים וצייר תמונות נוף ופרחים. אפשר לחזות בהן בוילה-ליברמן היפה שעל גדות האגם. ובתמונות הקודרות יותר, מחיי פועלים קשי יום, אפשר לחזות בגלריה הלאומית הישנה במרכז העיר. חלוקה שכזו: במזרח ריאליזם מדכדך, במערב אימפרסיוניזם נינוח.
ליד וילה-ליברמן נמצאת וילה ואנזה, ועל כך אין צורך להכביר מילים. ומצדו השני של האגם שוכן הקולוקוויום הברלינאי לספרות, המארח מידי שבוע סופר אחר. שם הזדמנו להם ובאו סופר ומתרגמיו לחגוג חמישים שנה לרומן "תוף הפח".
***
הדבר היה בתחילת יולי. הימים היו ארוכים וחמימים. על כר הדשא המשתרע ממרגלות הוילה עד לאגם ישבו שלוש סטודנטיות והתמתחו לאור השמש. "כמה יפה כאן!" קראה האחת, מחליקה את החצאית הלבנה שלה ואוספת אליה את רגליה. האחרות מיהרו להסכים עימה. "קראת את תוף הפח?" שאלה האחת את חברתה, שענתה בשלילה והוסיפה "אבל זה ממש קול לשמוע את גינתר גראס, לא?" "ואתה, קראת את תוף הפח?" עניתי בחיוב. "זה ממש קול לשמוע את גינתר גראס, לא?" הנהנתי והבטתי באגם ובסירות שהשיקו תרנים זו אל זו על פי תנועת הגלים הקלה, מעלות צליל נעים.
התיישבנו במקומות. קרני שמש צפוניות וארוכות הציפו את האולם דרך החלונות הגדולים הפונים לאגם. גינתר גראס נכנס והחל קורא את שורות הפתיחה של הרומן הגדול שלו, מלווה בתנועות ידיים את ישיבתה של הסבתא הגדולה במישורים שסביב דנציג, על ארבע חצאיותיה ועל תפוחי האדמה שלה, על המדורה שלפניה ועל הנמלט המסתתר בין חצאיותיה. קרא, סגר והתיישב. פתח המנחה והחל קורא מן הדף, בירך את הקהל והציג את המשתתפים: הסופר, העורך ושלושה מתרגמים: לאנגלית, לדנית ולפינית.
פתחה המתרגמת לפינית והחלה קוראת מן התרגום. קראה דקה, קראה שתי דקות, קראה שלוש, בדקה הרביעית לחשתי לזו שישבה לידי: היא בטח סתם קוראת את רשימת המכולת שלה. שכחה את התרגום בבית. מה אכפת לה. אף אחד במילא לא מבין כאן פינית. חלב, סוכר, גבינה, ביצים. הסתובבה האישה שלפנינו ועשתה לי פרצוף נרגז. אם היא יודעת פינית אני צנצנת.
פתח המתרגם לאנגלית וקרא מן התרגום שלו. הוא לא שכח את התרגום בבית. סיים ופתח וסיפר על גדולתו של הרומן ועל גדולתו של הסופר ועל גודל ההתלהבות שבה התקבל על הספר וגם על הפרשה ההיא עם השירות באס.אס. וכאן הזדקף גראס והוציא את המקטרת מהפה. "אני מבקש שתדייק! לא רציתי לשרת באס. אס.! גויסתי בכפייה כמו רבים מבני הדור שלי".
מנחה הערב שאל את גראס: תוף הפח מזוהה עד היום עם דנציג ועם המלחמה. אבל חלקו האחרון של הספר מתרחש בכלל אחרי המלחמה, בגרמניה המערבית, בדיסלדורף. מדוע לדעתך מרבים להתעלם מהחלק האחרון של הספר? גראס השיב: מפני שהחלק הזה מזכיר לנו את ההמשכיות שבין הנציונל-סוציאליזם לרפובליקה הפדרלית שלנו, הוא מזכיר לנו שמעולם לא הייתה לנו במערב גרמניה "שעת אפס" שאחריה בנינו הכל מחדש. ואת זה אנשים לא ששים לזכור.
שב הסופר ונעמד והחל קורא מן הרומן, על חתולים בפח הזבל, על סדיזם, על שריפת בית-הכנסת בדנציג וביזתו בליל התשעה בנובמבר. ואני מיששתי את התיק שעל ברכיי ואת הספר שבו. לא סיפרתי עליו לאף אחת משלושת הסטודנטיות שהתמתחו להן קודם בשמש החמימה על המדשאה המשתרעת עד לאגם. וכשנגמר הערב וכל הנוכחים קמו על רגליהם שלפתי אותו מן התיק ואמרתי לזו שעמדה לידי: "רק עוד דבר אחד" – פניתי אל התור שכבר השתרך מול שולחנו של גראס וראיתי את המבט הנדהם שעל פניה.
"מר גראס," אמרתי "זהו הספר שלך 'מיומנו של שבלול' בעברית". פתחתי את הספר והצבעתי על חתימתו של אחד האנשים המוזכרים בספר, בני קהילת דנציג שגראס ראיין בישראל בתחילת שנות השבעים, סיפרתי על אחרת, מירושלים, גם היא בת הקהילה – חברי משפחה. "האם הוא עוד חי?" שאל גראס, "והיא?". הוספתי, משתדל לשלוט בקולי, פרט או שניים על זה או אחר מבני משפחתי, מאותו אזור של פרוסיה המזרחית. "אז הנה קראתי הערב את הקטע על שריפת בית הכנסת" הוא השיב, נטל עט ושירבט חתימה של מגלומן, כפי שהוגדרו האותיות המסולסלות חודש אחר כך, כשחזר הספר אל המדף השביעי בבית בירושלים.
***
אבל באותו ערב – בחוץ כבר החשיך והתקרר – נתקלתי במבט המום על פניה של זו שישבה לידי. היא לא אהבה את גינתר גראס, לא אהבה את בני הדור ההוא ולא אהבה את המעשה שלי. "כשעמדת שם, בין כל האנשים, עם הספר בעברית, כשדיברת איתו - " היא עשתה הפסקה ואז המשיכה "זה נראה כאילו אתה עושה שם פוליטיקה".
משהתגברתי על התדהמה והעלבון הבנתי למה התכוונה. מבלי שרציתי בכך היה המעשה שלי פרובוקטיבי. אני ביקשתי לדבר עם האיש, אבל את דבריי שמע כל מי שעמד מסביב. אני ביקשתי לומר מילים אישיות – טעונות ככל שתהיינה, אבל נראיתי כמי שבא לא בגפו אלא בשליחות כלשהי.
באמת לא רציתי במיוחד ללכת לשם, לוילה הטובלת בירק בערבו של יום קיץ. חשבתי בדיוק על השיחה הקלילה שודאי תגלגל שם על המדשאה ועל חוסר הנוחות שודאי יתקוף אותי. באמת רציתי להישאר בבית. ובאמת חשתי חובה מוזרה ללכת לשם, לקחת עמי את הספר ההוא, בעברית, המגולל את סיפור פירוקה והגירתה של קהילת דנציג ערב מלחמת העולם השנייה, לגשת ולומר: זה הספר, זו משפחתי, זה אני.
***
אינני פוקד בתי קברות. אין לי תמונות או צילומים, אין לי חפצים ישנים ששרדו את כל השנים. אנדרטאות ענק אינן מדברות אליי, כי זיכרון הוא דבר מופשט. את החיים לפני שמונים שנה בפרוסיה המזרחית או בברלין אני יכול רק לדמיין, לקרוא. אחרים יכולים לספר לי, לתת לי רושם כלשהו. מכלי ראשון לא שמעתי דבר. רק אנקדוטות מזדמנות נתנו לי מושג כלשהו על החיים בקור, במקום אחר, בזמן אחר. רק כרך צנום משהו של זיכרונות מאותן שנים נתן לי לראות את השכבות תחת ההומור ושמחת החיים שהכרתי אני בירושלים.
והנה יושב שם אדם שהכיר את החיים ההם, בפרוסיה המזרחית לפני שבעים שנה, הכיר וסיפר. אדם שכתב רומן גדול על אלימות וטירוף ועל אי היכולת לבכות - איך ידע לראות זאת! במרתף אחד ב"תוף הפח", אחרי המלחמה, יושבים האנשים ומקלפים בצלים כדי להעלות דמעות בעיניהם. ועד היום, כשהזוועות ההן כבר הפכו לחומר לימוד בבתי הספר, לספרים ותערוכות, עד היום הם לא למדו זאת.
"איך נספר זאת לילדים?" המשיך ושאל את עצמו חמש-עשרה שנה אחרי "תוף הפח" בספר שכתב על חיסול קהילת דנציג, ספר שלצורך כתיבתו נסע לישראל וראיין כמה מיוצאי הקהילה. הנה יושב שם אדם שהכיר וסיפר. ניגשתי אליו, רציתי להודות לו על "תוף הפח" ועל "מיומנו של שבלול". וסביבי עמדו בעיניים פעורות שני דורות שטרם למדו לבכות.
פורסם ב 8 במרץ 2010 16:01 במדור פעקלעך | 4 תגובות | אפשרויות
אשראי וביטוח, עבודה ומשפחה
הטעות הגדולה ביותר של תייר מזדמן, כתבתי ברשימה הקודמת על סין, היא לתת למראה לעיניו להוליך אותו שולל, להניח שמה שראה הוא התמונה השלמה. מה שנגלה לתייר מחלון האוטובוס ובלובי המלון הוא כאין וכאפס לעומת מה שנשאר סמוי מן העין. אל הטעות הזו מצטרף אינסטינקט תמוה לא פחות: לא חולפות שעות ספורות מרגע שהנחת את המזוודה וכבר הופך המלון לפינה חמה ומוכרת, לנקודת התייחסות. אותו מלון שרירותי, אותו מראה ראשון, רושם ראשון מהארץ, הופך מעצמו גם לחזק והעמיד ביותר. וכל מה שתוסיף ותראה אחר-כך יהא רק בבחינת שינויים שאתה מכניס בתמונה שציירת לך באותן שעות ראשונות.
המלון שלנו בבייג'ינג שכן ברחוב נעים של אוניברסיטה, בנייני מגורים, אופניים, דוכני מאכל ועצים. חזרתי ושיננתי לעצמי שזוהי רק פינה אחת מזערית של עיר ענקית וארץ עצומת ממדים. לשווא. הנה במרכז העיר, רשמתי לי בהפתעה, נראים הדברים אחרת – העצים מועטים, הרחובות ענקיים, התנועה גועשת והעצים מועטים. ואלף קילומטרים מערבה מבייג'ינג, ציינתי לעצמי שוב, נראים הדברים אחרת. המכוניות מועטות, המשאיות מיושנות, האוויר שונה.
חלק שני: אשראי וביטוח, עבודה ומשפחה
העיר יאנגלינג (Yangling) במחוז שאאנשי (Shanxi) היא דוגמא לעיר חדשה ומתוכננת, אחת מיני רבות הנבנות כדי למתן את הנהירה מן הכפרים אל המטרופולינים. היא שוכנת בקרבת הבירה העתיקה שיאן (Xi'an) ויושבת בה האוניברסיטה לחקלאות ויערנות. באוניברסיטה לומדים סטודנטים רבים מחו"ל, בעיקר מאפריקה, ויש לה אתר אינטרנט באנגלית. הסטודנטים מקבלים מעונות וקצבה חודשית מהממשלה.
יומיים אחרי השיחה באקדמיה למדעי החברה בבייג'ינג נפגשנו עם דוקטורנטיות ודוקטורנטים באוניברסיטה של יאנגלינג. רבים מהם באים ממשפחות איכרים קטנים מכפרים מרוחקים. ביקשנו לשמוע על ביטוח לאיכרים ועל "מיקרו אשראי" בסין: הקמת מוסדות אשראי מקומיים - אותה שיטה למלחמה בעוני שזיכתה את מוחמד יונוס מבנגלדש בפרס נובל לכלכלה בשנת 2006.
במקרה הסיני אין מדובר רק ביוזמות פרטיות. קואופרטיבים של אשראי ובנקים חקלאיים מוקמים על ידי הממשלה על מנת לתת הלוואות לאיכרים. בכך מקווה הממשלה לאפשר להם לרכוש ציוד חקלאי ולהגדיל את תפוקתם. כיום משתמשים איכרים רבים בתוצרתם שימוש פרטי בלבד, או משווקים אותה בקנה מידה מקומי. באמצעות מיכון וסלילת כבישים מבקשת הממשלה לאפשר לחוואים לשווק את תוצרתם גם בערים, כלומר, ליצור חקלאות תעשייתית בדומה לאירופה ולארצות הברית.
"איך פועלות תכניות הביטוח החדשות לאיכרים?" אנחנו שואלים. אחת הדוקטורנטיות (הנשים הן רוב ברור בחדר) עונה: "אלו חברות פרטיות שמפעילות את תכניות הביטוח. פעמים רבות הן אינן מצליחות לעשות רווחים גדולים מספיק ועל כן חסרה להם המוטיבציה להמשיך במיזמים הללו. האיכרים נדרשים להפקיד חלק מכספם בקרן שממנה ימומן הביטוח שלהם. ופעמים רבות הם אינם בוטחים בחברות הפרטיות הללו ואינם מוכנים להפקיד את הכסף הנדרש. הם רואים במשפחה את רשת הביטחון שלהם והם אינם מודעים לזכויותיהם. מעבר לזה, רעיון הביטוח הוא חדש עבור איכרים רבים. הם מעדיפים להשקיע את מעט הכסף שיש להם באופן שיחזיר להם תמורה מיידית."
אחרי הדיון הלכנו לארוחת צהריים במסעדה בתחומי הקמפוס. רמקולים על חזיתות הבניינים השמיעו בקול את החדשות. התחלתי לשוחח עם אחת הסטודנטיות, בת עשרים-ושש. היא הציגה את עצמה, ואני לא הצלחתי לבטא את שמה. "אני מצטערת, אין לי שם אנגלי". "למה שיהיה לך שם אנגלי?" שאלתי. "הרבה צעירים לוקחים לעצמם גם שם אנגלי, כי קשה לאנשים מחו"ל לבטא את השמות הסיניים".
היא שאלה על מעמד האישה בישראל, על סיכויי התעסוקה של נשים באקדמיה ובמגזר הפרטי. כששאלתי אותה על תכניותיה השיבה שהיא מתלבטת בין אקדמיה לחברה פרטית. "בחברה פרטית אפשר להרוויח הרבה יותר. מצד שני, אני רוצה להתחתן בעוד שנה, ובמגזר הפרטי זו עשויה להיות בעיה". שאלתי האם היא חשה אפליה בין גברים לנשים. האם, להערכתה, בבואה לראיון עבודה, סיכוייה שווים מול מועמד גבר. "כשאני באה לראיון עבודה אני יודעת שיש לי מה להציע, שאני טובה לא פחות ממועמד גבר".
שם אנגלי, קריירה ומעמד האישה – לא הייתי יכול לקבל דוגמה טובה יותר מזו להתבססות רעיונות ואופנות מה"מערב" - מארצות-הברית במיוחד - בסין, ולא רק באזורי החוף, אלא עמוק אל תוך הארץ, באוניברסיטאות שדה קטנות כמו זו שביאנגלינג.
פורסם ב 27 בינואר 2010 20:02 במדור יומן | 1 תגובות | אפשרויות
באקדמיה הסינית למדעי החברה
הטעות הגדולה ביותר של תייר מזדמן היא לתת למראה עיניו להוליך אותו שולל, להניח שמה שראה הוא התמונה השלמה. מה שנגלה לתייר מחלון האוטובוס ובלובי המלון הוא כעין וכאפס לעומת מה שנשאר סמוי מן העין. וגם רשמי מסע אינם תחליף לעבודה עיתונאית או למחקר כלכלי וסוציולוגי. הם מביאים, במקרה הטוב, שיחות עם אנשים פרטיים, חוויות מחיי יום-יום.
ולאחר שהנקודה הזו הובהרה היטב, אני נפנה לכתוב, ברשימה הזו ובשלוש הבאות, על כמה רשמים מטיול בן שישה-עשר יום שערכתי בסין בספטמבר האחרון. את קבוצתנו, בת חמישה אנשים, ליוו חוקרים ומתורגמנים משתי אוניברסיטאות בבייג'ינג. הודרכנו על ידי אנשי התכנית למלחמה בעוני באחת הפרובינציות העניות בסין, פגשנו סטודנטים ובני מיעוטים אתניים ובאחד מאזורי החוף העשירים ראינו את בתיו המרווחים של מעמד בינוני חדש – אנשים שהתעשרו מפיתוח חקלאות ימית.
כך הגענו לכפרים קטנים ושמענו מה יש לתושביהם לומר. כך גם יכלו מארחינו לבחור מה להראות לנו ומה לא, אילו מהשאלות שלנו לתרגם בחפץ לב, אילו באי-רצון ואילו רק באופן חלקי. לא נפגשנו עם אסירים פוליטיים, עם פעילי זכויות אדם או עם סופרים ואינטלקטואלים המשלמים מחיר כבד על שהעזו לבקר את ממשלתם. את משרד המנהל במפעל טקסטיל יכולנו לראות, גם את החדר בו נעשה השלב האחרון של הייצור, השלב הממוחשב והממוכן. ופס-הייצור עצמו? "אנחנו מוכרחים להמשיך הלאה, התעכבנו יותר מדי אצל המנהל".
חלק ראשון: באקדמיה הסינית למדעי החברה
כארבעת אלפים עמיתי מחקר עובדים באקדמיה לסינית למדעי החברה בבייג'ינג, המוסד החשוב ביותר בסין בתחומי מדעי החברה והרוח, שלו כחמישים מכוני מחקר. אנחנו נפגשנו לשיחה עם כמה מומחים מן המכון לפיתוח הכפר. את זמנם הם מחלקים בין בייג'ינג לבין כפרים ועיירות בחרבי סין, שם הם מנסים לבחון את תוצאות המדיניות המונהגת על ידי הממשלה המרכזית.
האקדמיה הוקמה ב- 1977, שנה אחרי מותו של מאו ועם התבססות כוחו של דנג סיאו-פנג הפרגמטי בראשות המפלגה הקומוניסטית, בתקופה שבה התאפשרו דיון חופשי יותר ומידה של ביקורת על מדיניות המשטר. משפט של אחד החוקרים שעמם שוחחנו הבהיר את תחום הדיון שלנו ואת הגבולות שבהם הם פועלים: "אנחנו כאן כדי לחקור ולבקר. אם אנחנו רואים בעיה במדיניות, מן הסתם נכתוב על כך בנייר העמדה שלנו. אבל להפגין מחוץ לאקדמיה נגד מדיניות הממשלה כשלעצמה – זה לא".
ב- 1978 פורקו הקולקטיבים החקלאיים שבהם חיו האיכרים בכפייה, על פי תורתו של מאו. אגב כך התפרקה גם המערכת החברתית שהעניקה לאיכרים ביטחון נגד מחלה או נזק. רק בשנת 2000, סיפרו מומחי האקדמיה, החלה הממשלה המרכזית לבנות מערכת חדשה, שכוללת, בין היתר, שכר מינימום וביטוח בריאות. ורק ב- 2020 צפויה המערכת הזו להקיף את הארץ כולה.
כמחצית מאוכלוסיית סין מוגדרת חקלאית. רמת החינוך בכפר ירודה מזו שבעיר (רק לאחרונה הוחלו בכפר תשע שנות חינוך חובה), אחוז הסטודנטים הכפריים באוניברסיטאות במגמת ירידה לעומת אחוז העירוניים. מאות אלפים עוזבים את הכפרים ונודדים לערים בחיפושם אחר עבודה. אגב כך נשארות חלקות חקלאיות בלתי מעובדות. בעבר ניסתה הממשלה להילחם בכך על ידי מניעת דיור וחינוך ממי שעזבו את אדמותיהם ובניסיון לקבע אותם לכפר. כיום בונה הממשלה מרכזים עירוניים חדשים כדי למתן את הנהירה למטרופולינים הקיימים.
הפער הסוציו-אקונומי בין העיר לכפר הכפיל עצמו פי חמש בעשרים השנים האחרונות. "אין סיכוי לצמצם את הפער הזה בעתיד הנראה לעין" אמר אחד המשתתפים בשיחה. זוהי תוצאה של מדיניות הממשלה המרכזית, אשר אפשרה לאזורי החוף העשירים לקלוט השקעות בינלאומיות ולעודד יוזמות פרטיות, ובכך לדהור קדימה בצמיחתם הכלכלית ולהותיר מאחוריהם את האזורים העניים שבפנים הארץ.
אלא שלמגזר הפרטי ולמשקיעים בודדים עדיין אין בסין מונופול על ההתפתחות הכלכלית של כלל החברה. המחוזות שבדרום מזרח, שבמשך מאות שנים פותחו על ידי המעצמות הקולוניאליות והיום מוקמים בהם עוד ועוד אזורי סחר חופשי, מחויבים לתמוך כלכלית במחוזות העניים, לשלוח מורים ומומחים למלחמה בעוני. ובכפרים מקימה הממשלה, בשיתוף הממשלות המקומיות, מוסדות אשראי לאיכרים, כדי לאפשר להם להגדיל את תפוקתם, לפתח עסקים קטנים ולהיחלץ מתלות בגבירים מקומיים.
מסורות עתיקות והסתמכות על קשרי משפחה וקהילה, יחד עם חוסר מודעות של האיכרים לזכויותיהם, מקשות, לדברי החוקרים בבייג'ינג, על קידום התכניות החדשות. יומיים מאוחר יותר וכאלף קילומטרים מערבה אל פנים הארץ, באוניברסיטה קטנה של עיר-שדה, היינו עתידים לשמוע על עוד כמה בעיות, שאינן נעוצות דווקא במסורת.
פורסם ב 20 בינואר 2010 20:18 במדור יומן | 6 תגובות | אפשרויות
כך נראית גזענות יהודית
ביקורת תקשורת, כמו גם סוגיות חדשותיות, נעדרת לרוב מן הבלוג הזה. אבל הריאיון שערכו דן מרגלית ורונן ברגמן עם חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה מבל"ד ראוי להתייחסות, והוא אולי דרך ראויה לציין שנה ל"עופרת יצוקה".
הסיבה לראיון הייתה הפגנה שנערכה סמוך למחסום ארז במחאה על המצור המתמשך על עזה. הכל היה בו: ההתנשאות של עיתונאים ישראלים רבים בבואם לראיין פוליטיקאים ערבים, האטימות המוחלטת לגורלם של אנשי עזה ולבסוף, באופן בוטה וברור: הכוח. על טיעוניו הסדורים, אם גם בוטים מאוד, של זחאלקה ידעו ב"ערב חדש" להשיב רק בגירושו מן האולפן.
"למה אתם לא מפגינים נגד ממשלת מצרים? (...) היא יכולה לפתור את המצוקה ההומניטרית הנוראית הזאת" שאל ברגמן. "אנחנו לא במצרים. אם הייתי במצרים הייתי משתתף בהפגנות שם" ענה זחאלקה מענה קולע, שכן מדוע לכל הרוחות לצפות מחבר כנסת ישראלי להפגין נגד עוולותיה של מדינה אחרת? אבל מה, חבר הכנסת הוא במקרה דנן ערבי, ולכן "שילך למצרים". לא, אין זו רק השלמת פערים יצירתית. בנקודה אחרת בריאיון הטיח מרגלית בזחאלקה: "אני לא חי במדינה שלך. אני חי בדמוקרטיה". רוצה לומר, מקומו של זחאלקה אינו בישראל.
אבל על תשובתו העניינית של זחאלקה השיבו המראיינים בלגלוג. פשוט – הם צחקו לו בפנים. ועל מחאתו על הסבל וההרג שהמיטה וממיטה ישראל על עזה ענה מרגלית: "מה לעשות?"
על כך השיב זחאלקה תשובה דמגוגית: "מה לעשות שאהוד ברק שומע מוזיקה קלאסית והורג ילדים". ובנקודה הזו קרה דבר מעניין: זחאלקה אמר "הורג". מרגלית ענה: "שמעתי, שמעתי, הוא רוצח ילדים, זה מה שאתה אמרת. זאת חוצפה". מעניין קודם כל השינוי הקל שהכניס מרגלית בדבריו של זחאלקה, אולי מבלי דעת. ומעניינת ומרתיחה עוד יותר המילה "חוצפה" שהשתמש בה. כי קביעתו של זחאלקה אולי בוטה מאוד, אולי מקוממת בעיני המראיין, אפשר היה לקרוא לה "מתלהמת" או "דמגוגית". אבל "חוצפה" היא מילה המבטאת אדנותיות, תחושת עליונות.
זחאלקה לא נשאר חייב: "אל תגיד חוצפה. אתה אפס. אתה מפיסטו. אתה שרתם של כל ראשי הממשלות. אתה עיתונאי חצר."
וכך נגמר הריאיון: מרגלית ייחס לזחאלקה מילים שלא אמר ואז גירש אותו: "אתה לא אכפת לך שיעיפו את כל הקסאמים על שדרות. עכשיו תלך מכאן". והבמאי המיומן הסיט את המצלמה ורק מדבריו של מרגלית ומקולו המתרחק של זחאלקה ניתן להבין שסדרנים ניגשו אליו להוציאו מהאולפן. זה, אם כן, מה שיודע לענות מראיין ותיק לחבר כנסת רהוט: לגלוג, ביטול ולבסוף כוח עירום. המילים הבוטות של זחאלקה הן כאין וכאפס לעומת דבריו של מרגלית: "אני לא חי במדינה שלך. אני חי בדמוקרטיה". בהבל פה הוא נפנף את חבר הכנסת הערבי מן "הציבוריות הישראלית היהודית", ובאותו הבל פה נפנף את זכותו של חבר הכנסת לומר את דבריו שאינם ערבים לאוזן. אכן דמוקרטיה מעניינת.
במשחק הזה יפסיד תמיד המרואיין הערבי. המראיין היהודי, החש נוח בשפת אמו, יכול לשזור בדיבורו הכאילו-מנומס דברים שיש בהם משום לעג, השפלה או אף רמיזות לחוסר-נאמנות של המרואיין למדינתו. לזחאלקה לא הייתה אפשרות בלהט הריאיון להתקומם על מילים משפילות כמו "חוצפה". הוא פנה למילים חריפות ובתוך כך נוצר מצג-השווא כאילו עד לאותו שלב התנהל הריאיון באופן הגון ועל מי-מנוחות.
ואף על פי כן עשה זחאלקה לצופים שירות גדול: הוא חשף, עד כמה שהיה יכול, את שפת הכוח של מראייניו. מלכתחילה לא היה זה ריאיון הוגן, מלכתחילה נהגו מרגלית וברגמן בזחאלקה כבאויב. כך נראית גזענות יהודית - בלי מדים ובלי כיפה. הכוחנות הגלויה שבה נגמר הריאיון הייתה רק המשך טבעי לכוחנות הסמויה שבה התחיל. ואין כל סיבה לקוות שמחוץ לאולפן הטלוויזיה הדברים ייראו אחרת.
פורסם ב 6 בינואר 2010 20:17 במדור ואני אוֹמֵייר! | 24 תגובות | אפשרויות
ערב ראשון בבייג'ינג
את הוריה של צ'ו לינג פגשנו בערב הראשון בבייג'ינג. שני אנשים קטני קומה, מעוטי שיער, נועלים סנדלים, לבושים במכנסיים כחולים ובחולצה משובצת. הם ישבו צמודים זו לזה, מרחיקים עצמם מעט מן השולחן העגול שאליו הסבנו, ליוו במבטים אילמים את השיחה הערה שסביבם, נראו אדישים משהו לשפע המנות והתבשילים שניחתו עלינו במרכז השולחן. מדי פעם תלו מבט בבתם אשר שלטה בשיחה ביד רמה, בקולה הצליל ובאנגלית הקולחת שלה, שממנה יכלו להבין רק שברי משפטים.
פרופסור צ'ו לינג עובדת כחוקרת ומתורגמנית באקדמיה הסינית למדעי-החברה ובמכון לתרגום כתבי מרקס. בתם של שני מורים שבעת מהפכת התרבות קמו עליהם תלמידיהם והם גורשו אל הכפר לחינוך מחדש, לחדש את ימיה של המהפכה.
בריחוק מסוים הביטו שני המורים לשעבר על השפע שהוגש לעיניהם, ובריחוק מסוים נטלו להם ממנו, בלטו כמו דמויות תלת-מימד מתוך ציור בחולצותיהם המשובצות על רקע המלצרים ואנשי המלון המחויטים בחליפות, על רקע כלי הזכוכית והחרסינה וכורסאות העור והמעקות הצבועים זהב והמעליות העשויות מראות.
סחור-סחור סבה השיחה סביב השולחן, מבלי לגעת בהם, בשתי הדמויות המעניינות ביותר. עד שאחד מבני קבוצתנו פנה אל פרופסור צ'ו לינג וכיוון אליה כמה שאלות על הוריה – איפה היו ומה עשו בשמונים שנות חייהם. צ'ו לינג תרגמה להוריה ותרגמה את תשובתם ותרגמה את השאלה הבאה, הישירה, קצרת הרוח, החותכת: "ועכשיו יותר טוב?"
"כן" באה התשובה המתורגמת מעברו השני של השולחן.
"יותר טוב מאיזו בחינה – יותר אוכל, יותר כסף – או יותר חופש?" נמשכה החקירה. אלא שכאן ענה האב ממקום מושבו: both. ואחר כך הוגשו אבטיח, ענבים ויין. וצ'ו לינג הודתה לכולם על הערב הנעים ופנתה לקבלה לפרוע את החשבון.
פורסם ב 2 בינואר 2010 13:56 במדור יומן | 2 תגובות | אפשרויות
הרכבת הלבנה לבאדאלינג
ברכבת לבאדאלינג יש כיסאות מסתובבים. אי שם לפני התחנה האחרונה הרכבת משנה משום מה את כיוון נסיעתה, ואז קמים על הנוסעים מסובבים את הכיסאות. רגע של צחוק ואוטונומיה בתהליך מסודר מאוד: שכן תחנת הרכבת בבייג'ינג מאורגנת כמו שדה תעופה. יש לחכות בחדר ההמתנה עד אשר תחל העלייה לרכבת וסדרנים עם רמקולים בידיהם יקראו לנוסעים לבאדאלינג לגשת לרציף מספר חמש, ובתוך הרכבת מראים מסכי טלוויזיה קטנים נוהלי בטיחות והתנהגות על הסיפון.
הנסיעה נמשכת כשעה, אולי שעה וחצי, מתחנת רכבת צפון של בייג'ינג, צפונה, אל קטע החומה שליד באדאלינג. וכשנראים משעולי החומה הראשונים מבעד לחלונות הרכבת פורצת התרגשות בקרון, אפים מוצמדים אל החלונות, המעבר שבין שני טורי הכיסאות נחצה הלוך ושוב, מצלמות נשלפות, אצבעות מצביעות, אם עומדת מאחורי בנה, ידיה על כתפיו, מתכופפת ומטה את ראשה, לראות את העולם מגובה מבטו, ואז מצביעה אל נקודה כלשהי מבעד לחלון ואומרת דבר-מה לבנה.
ושלושה צעירים יושבים בשורה, מנמנמים כדרך צעירים ברכבת, הראש שמוט באלכסון אדיש, הרגליים שלוחות קדימה, בקבוק בירה או קוקה-קולה או מים מינרלים תקוע בכיס המושב שלפניהם.
האם זו הפעם הראשונה שלהם על החומה הגדולה? הפעם הראשונה בקטע שליד באדאלינג? או רק פעם ראשונה ברכבת הלבנה בעלת החלונות הגדולים, הרכבת שנפתחה רק זה מקרוב?
עבור לי ויימין נכונות שתי התשובות האחרונות. הוא יושב לידי ומכתיב את שמות המקומות שביקרנו בהם עד כה. יונג-מינג נקראת העיר העתיקה שמצפון לבייג'ינג, דרכה עברנו יום קודם בדרכנו אל בית ספר אזורי. בתים נמוכי קומה, מקושטים באדום ובצהוב, רחוב ראשי ובו שוק ובקצהו פגודה. איש נסע בכרכרה רתומה לכלב קטן, ג'וקים וחרגולים קיפצו בכלובים, אופניים בכל מקום ורוכלים שישבו בין חפירות המדרכה.
ליו-בינפו הוא שם המחוז שבבית הספר האזורי שלו ביקרנו, בחדר מרווח, סביב שולחן עץ כבד, בכורסאות ענק, שני דגלוני סין במרכז. "מותר לי לשאול שאלה נבזית?" פותח דודי לאחר שתמו דברי הנימוסים וההסבר. "האם המנהל חבר מפלגה?" שניה, שתי שניות חולפות ולי ויימין פותח ומתרגם את השאלה. פרץ צחוק והנהוני ראש. "אבל אינך חייב להיות חבר מפלגה כדי להתמנות למנהל בית ספר" הוא מוסיף עם שוך הצחוק. מזכיר המפלגה בכפר יושב גם הוא לשולחן.
קונפוציוניזם ושמירת הסביבה הם שני תחומי ההרחבה של בית הספר, מספר המנהל בן ה- 38. ציטוטים מכתבי קונפוציוס מעטרים את קירות המבנים שבין מגרשי הספורט הרחבים. אורחים אינם דבר יוצא דופן כאן – אנשי המפלגה באים לכאן להתרשם לעתים תכופות. צריך לדעת לאן לבוא.
"האם נכון הוא, שאנשים רבים גונבים מלבני החומה?" אני שואל את לי ויימין בהתקרבנו אל קופת הכרטיסים.
"לא" הוא עונה קצרות. "זה אסור"
"ברור לי שזה אסור" אני צוחק ומאדים, "אבל אנשים עושים גם לפעמים..." השיחה תמה.
אם היו לך ציפיות למצוא את חומת סין מצמיתה בדממתה, בבדידותה בין קיפולי הקרקע הירוקים, בהשתרכותה העיקשת במעלה הרים ובמורדות, באחידותה הלא-אנושית, באורכה האין-סופי, אם צלחו הציפיות את קופת הכרטיסים ואת אכסדרת הרוכלים, אם קילוגרמים רבים כל-כך של תיאורים רומנטיים וציורים דהויים עמוסים על ראשך בבואך לסין ובבואך אל החומה, הרי שאז תזדקק נואשות לאותו שלט כעור המקדם את פניך בקטע החומה שליד באדאלינג: עולם אחד, חלום אחד – בייג'ינג 2008. ואחר-כך, על החומה עצמה, דוכנים לממכר משקאות ולחריטת שמות בגרגרי אורז ורכבל מלמעלה למטה ושוב מעלה – וכי למה ציפית, מרקו פולו שכמוך?
ובכל זאת, אחרי שרצת הלוך ושוב את קטע החומה, ואחרי שטיפסת אל המגדל ונחת בצל, אם תמצא רגע שקט ופינה שקטה ותתחוב את ראשך באחד החרכים ותביט החוצה – או שמא זהו פנימה? איפה סין ואיפה מונגוליה ואיפה אתה – ואם משב רוח יצמרר את עורך באותו רגע, אתה עשוי למצוא את חומת סין הגדולה, על חלקיה המרוחקים ממך, הגולשים אליך ונסוגים חליפות, מצמיתה בדממתה, בבדידותה בין קיפולי הקרקע הירוקים, בהשתרכותה העיקשת, באורכה האין-סופי.
פורסם ב 15 בדצמבר 2009 18:36 במדור יומן | 1 תגובות | אפשרויות
מסביב לכיכר: צעדים ראשונים
יש משהו מפתיע, כמעט מאכזב, במהירות ובקלות שבה מגיעים כיום לסין. כעשר שעות נמשכת הטיסה, לא יותר מעשרים דקות הנחיתה, ורגע אחד מפגש הגלגלים בקרקע. ומיד מתחיל החיפוש אחר השוק התרבותי. אחר השוני, אחר הטירוף, הפיגור, המודרניזציה, הגודל. לא, בעצם כבר במטוס הוא מתחיל: הנה שם עושות שלוש דיילות עבודה שבגרמניה או אמריקה הייתה עושה רק אחת, הנה ניסוח מצחיק באנגלית, הנה חנופה קיסרית.
והפאסון האנתרופולוגי הזה, רק מבלי דעת הוא מתפוגג, ורק לפרקים – כאשר, לדוגמא, בשדה התעופה נראות מכל עבר מסכות להגנה על הפה והאף על פניהם של הפקידים והמוכסים. כאשר, עדיין בתוך שדה התעופה, עליך לנסוע ברכבת כדי למצוא את מזוודתך.
באולם מקבלי הפנים עומד פרופסור לי ויימין מן האקדמיה הסינית למדעי החקלאות. הוא פנסיונר היום ומחייך עד למעלה מן השיניים. כאשר מישהו מתקשר אליו הטלפון הנייד שלו קורא בקול: !Hello motor וביד יש לו תמיד, בכל אשר יפנה, שקית ניילון ובתוכה ארנק, ספרים, מפתחות. כמה השערות עוד נשער בימים הקרובים באשר לפשרה של שקית הניילון, באשר לפשרו של העדר תיק. האם אין לו כסף? האם כך מקובל? האם תיק הוא מוצר מותרות?
איזה ניגוד חריף הוא הנהג שלנו לעומת אותו לי וויימין: גדל גוף, קרח, מדבר בקול, כמעט נובח. כמו יצא מאחרון סרטי הפעולה הסיניים. (אילו רק היה לו איזה אקדח, אילו רק היה נוהג במכונית שחורה וארוכה ולא בטנדר מרופט, רכוש האקדמיה הסינית למדעי החקלאות!)
לחם ושעשועים צריכים ההמונים. עשרה כבישי טבעת מקיפים את בייג'ין, ובין החמישי לרביעי נמצא קן-הציפור שנבנה לארח את האולימפיאדה. שיג ושיח קל עם השוטרים בכניסה, ואנחנו מתגלגלים פנימה, יוצאים, מצלמים, מוכים מן השמש, מסתכלים בנשים המנקות במטאטא את מדשאות הפיל הלבן הזה ולראשן כובעי קש רחבים. שעשועים צריכים ההמונים, המטיילים ומצלמים סביב המבנה דמוי קן-הציפור. "וסין צריכה להראות לעולם שהיא היום מדינה עצמאית, כבר לא חצי-קולוניה כמו בזמן מלחמת האופיום!" קורא דודי הקומוניסט בן התשעים ושלוש ורוקע במקלו על הקרקע.
הנהג הספיק לעשן סיגריה ואנחנו מטפסים אל הטנדר, סוגרים ברעש גדול את דלת ההזזה, וממשיכים אל כביש הטבעת הבא ואלה שאחריו, אל בירת הממלכה המרכזית.
הכל זועקים סין. העיתון, הנגיד והפרופסור. ששים שנה עמדה הרפובליקה העממית לחגוג, ובה בעת התכוננה הארץ לחגיגות הסתיו בראשית אוקטובר, ימים שבהם נמצאים כמאה מיליון איש בדרכים. טרם שקעו ענני בייג'ין 2008 וכבר מתנוססים בשנגחאי שלטי חוצות המכריזים על אקספו 2010. ביריד הספרים הבינלאומי בפרנקפורט, זועק העיתון, עושה הצנזורה הסינית כבתוך שלה. ומעל לכל מרחפת עובדת קיומו של משבר כלכלי בעולם ועובדת היותה של סין לפתע פלא כלכלי.
ואני רק רציתי לחוש זרות מוחלטת ותלישות גמורה ודיס-אוריינטציה חשוכת מרפא בארץ בעלת תרבות עתיקה ומנהגים מוזרים ונטולת סכין ומזלג.
בבוקר יום ראשון נסעתי מן המלון שבחוג הטבעת השלישית אל תוככי הטבעת הראשונה וברכבת התחתית אל כיכר השלום השמיימי, היא טייננמן, היכן שאסור לרכוב על אופניים, אבל טנקים, כפי שכתב מדריך התיירים, מותר. לא טרחתי להסתיר אותו. כל מי שעיניו בראשו יכול לראות שאיני מכאן.
בכל פינה קידמו את פניי בידוקים בטחוניים, גדרות לרוחב הכיכר, שוטרים שחילקו הוראות עם רמקולים בידם, דגלים אדומים, אדומים, אדומים. ומעל שער הכניסה לעיר האסורה דיוקן של פרצוף מוכר: עיניו מביטות חצי בחשד, חצי בביטחון, שיערו השחור מסורק אחורנית, עורו חלק ועל סנטרו שומה. ודגלים אדומים, אדומים, אדומים. על תרנים, על עגלות התינוקות, בידי הילדים – אדומים, אדומים, אדומים.
הלוך וחזור לרוחב טייננמן, הוצא והכנס את מצלמת הכיס. צלם דגלים, צלם ילדים, צלם פורטרט ענק מעל שער הכניסה לעיר האסורה. האוויר דלוח, כבד, מעיק. זיהום ואובך. כדי לחצות את הכביש עליך לעקוב אחר תנועות ידיו של השוטר, שלושה או ארבעה או חמישה נתיבים בכל כיוון יש לו – מי סופר. ושם, מעברו השני של הכביש, נטועים כמה עצים. אפשר לשבת ולשתות את הטיפות האחרונות שבבקבוק המים המינרלים.
וכעת אני הולך בשביל צר מדרום לכיכר, מגוחך בקטנותו, בממדיו האנושיים. כל רחוב הוא אוטוסטרדה, וגם הדרך אל צידו השני, אני משנן לעצמי, מתחילה בצעד אחד. ואם לא יימצא במהרה בקבוק מים קרים יהיה זה סופי כאן, ליליפוטן שכמוני בארץ המחר.
כל צעד הוא הישג ואני הצלחתי לקנות בקבוק מים קרים שם בצד, בשביל הצר, ואף לשלם. שתי אצבעות משמען שני יואן, אני רושם לי בראשי. מה כבר יכול להשתבש?
מדרום לטייננמן צומח לו רחוב קניות ומסחר, חסום לתנועת מכוניות, אבנים יפות מרצפות אותו וחזיתות הבתים צבועות. חשמלית נוסטלגית מדדה הלוך ושוב על מסילה בת עשרים מטרים, אולי שלושים. ועל כן נטשתי אל סמטה צדדית, שאיני יודע אם אבניה נעקרו או טרם הונחו. וחוטי החשמל שבין שמים וארץ – האם זהו "לפני" או "אחרי"? וקבוצת הגברים היושבים על שרפרפים זערוריים ומסיעים דסקיות על לוח משחק – לא לפני ולא אחרי, אלא באדישות גמורה לכל המתחולל סביבם.
הבתים בני שתי קומות, כל כך הרבה מן החיים מתנהל ברחוב: המשחק, הממכר, המסחר, השיחה. כך, כמה דקות מטייננמן עוד שייכת הסמטה לאנשים, עוד לא הוברקה והופקעה לטובתי ולטובת שכמותי.
שתי מדרגות מוליכות אל מסעדה קטנה באותה סמטה: כמה טורים של ושלחנות וכיסאות פלסטיק. אני עולה בשתי המדרגות ומסיט את רצועות וילון הפלסטיק שבין הרחוב למסעדה ומכניס תחילה את ראשי ואחר כך את היתר ובפנים משתרר שקט ואחר כך פורץ צחוק מכל השולחנות. לא נהוג להצביע סתם כך על בני אדם – אפילו לא בסין! – אבל איזו ברירה יש לי? אני מצביע על שולחן שאליו מסבות שתי סטודנטיות בחולצות לבנות, מצביע על קערות המרק שלהן, מעלות אד, עשבים ואטריות וכופתאות צפים בהן. כזה!
מה כבר יכול להשתבש?
פורסם ב 4 בדצמבר 2009 16:45 במדור יומן | 0 תגובות | אפשרויות
אפשר בבקשה לקבל בננה?
הנה הוא בן שנה. אבל את משך חייו וחייהם של דומיו צריך אולי למנות אחרת, אולי לפי שבועות. הוא בן חמישים ושתיים, אם כן. ומתפתח לאט, יחסית לגילו.
מסביב מצחצחים הכל חרבות, משחיזים לשונות, סופרים כניסות, זו יש לה מאה אלף, זה יש לו מיליון. ואנחנו שנינו, הרחק מאחור, עוד שוקדים על לימוד אוצר מילים חדש: מילים כמו "טרול", למשל, או "כתובת אי.פי." (שהן בעצם מילים נרדפות).
עד גיל שנתיים, כך סופר לי, לא הוצאתי מילה. ואז יום אחד פתחתי את פי ואמרתי: "אפשר בבקשה לקבל בננה?"
יש דברים שלא משתנים. לא האיטיות ולא הבושה לומר משפטים שאינם מנוסחים היטב, עד התו האחרון. ואשר על כן מתפתח הבלוג שלי לאט. לא מספיק רעיון לרשימה. צריך גם לכתוב אותה. ולכתוב שוב. ולקרוא שוב למחרת ולהתחיל הכל מהתחלה, כי מה שאמש נראה מבריק נראה היום חלקלק. ואת האזור הצר מאוד שבין קלישאות מזה ופלצנות מזה קשה מאוד למצוא.
גם הצורך לסכם אינו משתנה. לחתום תקופה, להביט אחורה, להיזכר. ותהיה זו תקופה קצרה ככל שתהיה. על מה כתבתי? על חוויות ורשמים בברלין, על תחושת זרות, על רישומם המעיק של מאורעות העבר. על מלחמה. על טיול בפולין ועל דמעות באכסניה. על ארכיון שהתמוטט. על ספרים ועל מדפי ספרים. על ביקור בירושלים. על מורה שהלך לעולמו, על קרוב משפחה קשיש ועל עלמה אחת, שבלעדיה ודאי הייתי כותב הרבה יותר.
על מה לא כתבתי? על מפגש טעון עם סופר משופם, על טיול לבלקן, על שירה ואקורדיון ברכבת התחתית. על כמויות אדירות של בירה, על עכברים במטבח ובוילר שעמד מלכת. על שעות ארוכות, אבודות, מול המחשב, מול סרטונים קצרים ברשת.
ואולי המנהג הזה בכל זאת אינו מגונה כל כך. נעים להיזכר במה שכבר היה. קשה יותר ליצור דבר-מה חדש. נחמד על כן גם לערוך חשבון ביניים, לשבת על ספסל, לנענע את אצבעות הרגליים ולחשוב על הרשימה הבאה.
אלו היו ששים שניות סנטימנטליות. המערכת מבקשת את סליחת הקוראים. בשבוע הבא: רשימות על שישה-עשר ימי מסע בסין. שככה יהיה לי טוב.
פורסם ב 28 בנובמבר 2009 02:20 במדור יומן | 6 תגובות | אפשרויות
המחמאה היפה ביותר
"מאיפה אתה דובר עברית טובה כל כך?" שאלה אותי בגרמנית אישה חייכנית במונית שירות מירושלים לתל-אביב, והותירה אותי מבולבל לרגע.
עלינו בפינת בלאומליך הרב-קוק, אני ועלמה אחת מגרמניה שבאה לבקר בישראל, נחבטים ומטלטלים עם תרמילי הענק שלנו. עלינו בשעה שכבר החשיך ואני הייתי עייף מהנסיעה שנכונה לנו ומהכניסה האחורית לתל-אביב, מההזדחלות בין עדר מוניות-שירות לרגלי התחנה המרכזית החדשה.
האישה החייכנית ביקשה מהנהג שידליק אור, שתוכל לקרוא, ואני ביקשתי ממנה להתחלף במקומות, שאוכל לשבת ליד העלמה שאימצה כעת את תרמילה אל ברכיה. היא סירבה בנימוס וחייכנו זה אל זו. אחר-כך פניתי על העלמה שישבה מאחוריי באלכסון והחלפנו כמה משפטים. וכשסיימנו ואני רציתי להפנות שוב את ראשי אל החלון שאלה אותי בגרמנית האישה החייכנית שבין העלמה לביני: "מאיפה אתה דובר עברית טובה כל-כך?"
ולמען האמת הייתה זו אחת המחמאות היפות ביותר שקיבלתי. איזה עושר לשוני צריך היה להיות טמון באותם משפטים ספורים שאמרתי לאישה החייכנית. אולי נימוס ללא רבב, אולי מבנה משפט מיושן מעט?
ואני, כל שיכולתי לענות היה: "זו שפת אמי", ובבת-אחת יצא כל האוויר מחיוכה של האישה והעברית שבפי הפכה בן-רגע מפלא נדיר לסתם יום של חול ואני לכמעט רמאי ומאחז-עיניים. ורק הנהג שלנו בא לעזרתי, הרים את פניו אל המראה הרחבה שמולו ומילא את חלל המונית בקולו: "גיברת, אני קורא רק ספרים של מנהיגים".
"באמת, של איזה מנהיגים למשל?" שאלה הגברת בטון מורתי וליכסנה אליי מבט של ממתיקי סוד.
"כל המנהיגים שלנו. בגין, פרס, שמיר".
"מה עם רבין?"
"מה, רבין, כן... גם רבין. אבל אני אגיד לך: בגין, כל מה שהוא אמר, ככה זה נהיה".
"ופרס?"
"פרס, פרס הוא כמו שניצל – פעם על הצד הזה, פעם על הצד הזה. אבל מה – תמיד למעלה".
"ודברים אחרים אתה לא קורא?"
"דברים אחרים אין לי סבלנות".
"מה עם התנ"ך?"
"מה, לא, לפעמים, גם כן, אבל לרוב אני קורא ספרים של מנהיגים" ענה הנהג ומיקד מעתה את מבטו בשמשה שלפניו.
"בתנ"ך יש סיפורים נהדרים, סיפורי ניסים" התפרץ פרצוף עגלגל שישב מאחורי הנהג, מחזור תפילות בידיו.
"אה, כן?" שאלה האישה החייכנית.
"בטח, לא רק בתנ"ך. יש, אם את מכירה, בזוהר הקדוש, משפט, כמו מהסיפור על הרבי הגדול שתלמיד חכם בא ואמר לו ..."
"מה אתה עושה לפרנסתך?"
"אני צייר"
"מה אתה מצייר?"
"סיפורי ניסים, על הרבי שבא לירושלים למשל ... היום, את יודעת, יש לנו הרבה בעיות בארץ-ישראל, יש זרים שבאים לארץ הקודש ו-"
"אין בזה שום דבר רע"
"לא, לא, חס ושלום, אדרבא, אלא מה, כמו שכתוב, כתוב בזוהר הקדוש ... אני רק מקווה שלא יביאו לנו מחלות על כל החטאים שחטאנ-..."
"כסאחתק תסתכל איפה שאתה נוסע!!" – שב הנהג לחיים והמטיר אותות ומופתים מלפניו מאחוריו ומצדדיו על הכביש ועל יתר המכוניות. והנביא שמאחור חרדה ניכרה על פניו והוא פנה לאישה החייכנית ואמר:
"תסלחי לי אני מוכרח לגמור להגיד תפילת-הדרך" - ושב והתרכז בספר שעל ברכיו והניע שפתיו מהר כמקודם. וכשהנהג שלנו התעקל ימינה על שני גלגלים בלבד בלה-גווארדיה לחש הנביא את המילים האחרונות וביקש לרדת, וברמזור הבא משך הנהג בידית הארוכה שלימינו ופתח את הדלת והנביא עם הכיפה הפרסית לראשו ירד מן המונית בלי לומר מילה והאישה החייכנית עוד ביקשה להיפרד ממנו ונקשה כמה פעמים על החלון – לשווא.
ואני כל הזמן הזה לא אביתי להיפרד מן המחמאה היפה שקיבלתי, והנה, מול פניה המופנים שוב אליי של האישה החייכנית נקרתה לי ההזדמנות להראות במה כוחי גדול:
"נו, זרקנו את יונה, אולי עכשיו ניסע יותר ברוגע".
עמדנו על מדרכת התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב, עטופים באד לח ובאורות ניאון והחלפנו לחיצות ידיים. ליפו המשכנו באוטובוס.
פורסם ב 20 באוקטובר 2009 18:31 במדור יומן | 8 תגובות | אפשרויות
על הר הבית
לבקר בעיר שלך – מצב מעניין, ומעניין עוד יותר לבקר בעיר שלך עם מי שאינו בן-המקום, לראות את העיר מבעד לעיניים זרות. ביקרתי בעיר שלי אחרי היעדרות ארוכה, ובין היתר עלה בידי מה שלא הסתייע מעולם לפני כן: בסוף חודש אוגוסט, אחרי התפתלות מסוימת בסמטאות הרובע היהודי בחברת עלמה אחת שאינה מכאן, באתי בשער המוגרבים ועליתי אל הר הבית.
ניסיתי זאת כבר פעם או פעמיים בעבר, ונעניתי ששעת הכניסה ליהודים חלפה. ומקומות ששעות שהכניסה אליהם מחולקות על פי דתם של המבקשים להיכנס אינם קורצים לי במיוחד. מה גם שהקרוב והנמצא בהישג יד מושך פחות מהרחוק והבלתי מושג. אל אתר השוכן חמש-מאות מטר מהבית תמיד אפשר יהיה ללכת, ואת מה שתמיד אפשר יהיה לעשות לא עושים אף-פעם.
ברובע היהודי ניגשתי למישהו וביקשתי עזרה במציאת דרכי אל הכותל. במורד המדרגות עמדה קבוצת חיילות במדים שטרם התרככו באין-ספור כביסות וביקשה להצטלם. בשער המוגרבים, למרות אזהרה חמורה מטעם הרבנות הראשית, עלינו, העלמה ואני, בגשר עץ מסוגר אל רחבת כיפת הסלע ומסגד אל-אקצה.
המעבר מגודש הסמטאות אל הרחבה המורמת הקל במשהו את משאו של החום. המבקרים היו מעטים. את חדוות המכירה של רוכלי העיר העתיקה החליף שקט – מאז הפך ישו שולחנות מדירים התגרים והחלפנים את רגליהם מן המקום הקדוש הזה. משמר הגבול גם הוא לא נראה לעין – רק ממול, מעבר לרחבת הכותל, נדחפו הבניינים דמויי הבונקר של הרובע היהודי. הפניתי את מבטי מזרחה, אל הר הזיתים וכנסיית הבצלים המצחיקה שלו.
בעיקר זקנים וזקנות התהלכו על ההר. הרחבה גדולה, וכל אחת מקבוצות התיירים מצאה לה פינה משלה. כיפת הסלע עצומה, מרהיבה בקישוטי הכחול והטורקיז שלה. הכניסה אל מסגד אל-אקצה ללא-מוסלמים אסורה, דרך החלונות אפשר להציץ באולם התפילה: כמה גברים נמנמו שם בישיבה, משעינים את גבם כנגד העמודים התומכים בתקרה. העלמה שהייתה איתי, מצוידת במצלמה אנלוגית, צילמה בחדווה. בספרדית ויפנית קפץ מוחמד על סוסו בצאתו אל מסעו הלילי.
שופר קורא בהר הבית, בעיר העתיקה. ואלפי שאהידים עושים דרכם לאל-אקצה למראה שפתו הרוטטת של היושב-ראש. ואריק עושה לו חג בהר-הבית ואת השיירים ליקקנו בירושלים במשך ארבע שנים. וגם עוגת קרם נלקק-נא – במו עיני ראיתי: ברובע מהגרים בברלין, בפתחה של מאפייה, מקושטת בסלסולי צבע מאכל ורוד ובצבעי פלסטין ובתמונת אל-אקצה באמצע.
אריק שלנו נפל למשכב, ושב ועלה מול עיני בבוקרו של יום בסוף חודש אוגוסט האחרון, ברחבת הר הבית. תודה לך אריק על ארבע שנים נפלאות של אל-אקצה. תודה לכם ספסרים של אל-אקצה, נאמני הר הבית, על שמן זך שיצקתם למדורה. תודה לך נעמי, על שפת ים-כנרת, על שורות של מתק-שפתיים. תודה לך שייח' יקר, שאתה שומר את אל-אקצה שלנו מהיהודים הנבזים. תודה לך אופה משכים קום, על עוגת קרם נפלאה.
ירדנו והלכנו אל שער-שכם – משם נסענו באוטובוס לאבו-דיס, לראות את חומת ירושלים החדשה.
פורסם ב 8 באוקטובר 2009 13:00 במדור יומן | 1 תגובות | אפשרויות
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.
