הקלטות חדשות לכבוד שנת שופן (200 להולדתו)
עולם המוזיקה חוגג השנה יום הולדת מאתיים לפרדריק שופן, והשוק מופצץ בהקלטות חדשות ליצירותיו. המלחין הפולני האהוב חי בסך הכל 39 שנים, אבל השאיר אחריו מכלול יצירות מרשים. בכל היצירות הללו מככב הפסנתר, אם ככלי סולני ואם בשילוב עם תזמורת, הרכבים קאמריים או קול.
האוסף האולטימטיבי לכבוד שנת שופן יצא כעת בחברת "דויטשה גרמופון". הוא כולל 17 דיסקים, ובהם מכלול יצירותיו של שופן בהקלטות מעולות. באלבום מיוצגים כמה מפרשני שופן הגדולים ביותר, שהקליטו בחברות "דויטשה גרמופון" ו"דקה" לאורך השנים. בין היתר אפשר למצוא פה את כריסטיאן צימרמן, קלאודיו אראו, מאוריציו פוליני, ולדימיר אשכנזי, מאריה ז'ואאו פירש, מרתה ארחריץ' ואחרים. באוסף יש גם נציגות לדור הפסנתרנים הצעיר, כמו רפאל בלצ'אץ (Blechacz) ויונדי לי. הביצועים טובים מאד עד מעולים, וכך גם איכות ההקלטה.
האוסף מוצע במחיר מוזל, ומהווה בחירה אופטימלית למי שמעוניין במכלול יצירותיו של שופן באיכות ביצוע מצוינת. כדאי מאד.
שופן- המהדורה המלאה. 17 דיסקים של "דויטשה גרמופון".
אלכסנדר ת'רו (Tharaud) הצרפתי נחשב בשנים האחרונות למטאור בעולם הפסנתר. ת'רו, בן 42, הקליט בשנים האחרונות אלבומים עם יצירות של באך, שופן, קופרן, ראוול ואחרים, שבדרך כלל זכו לביקורות טובות. כעת, לכבוד שנת שופן, יצא דיסק חדש נוסף שלו עם יצירות על טהרת המלחין.
הדיסק מעוצב כמו יומן אישי, המתאר את הקשר האישי של ת'רו עם היצירות. יש בו מגוון יצירות- מזורקות, בלדות (1 ו- 2), הפנטזיה המדהימה בפה מינור ועוד. על היכולת הפסנתרנית של ת'רו אין ויכוח, אבל לגבי התוצאה ההערכה שלי מסויגת: הסאונד נוכח ואגרסיבי מדי, וגם הפרשנות לא מספיק רגשית. בקיצור, לא לכל טעם.
שופן- Journal in Time. אלכסנדר ת'רו. דיסק "וירג'ין קלאסיקס".
עוד מטאורית צעירה, והפעם עם אלבום יפה מאד. אליס שרה אוט (Ott), גרמניה ממוצא יפני, היא בסך הכל בת 22. הדיסק הראשון שלה ב"דויטשה גרמופון" היה עם האטיודים של ליסט, וכעת מצטרף אליו דיסק שני- הפעם עם מכלול הואלסים של שופן.
הדיסק מציג את 19 הואלסים של שופן, כולל ה"גרנד ואלס בריליאנט" המרשים. אוט מציגה שליטה וירטואוזית בפסנתר, עם פרשנות רעננה וסוחפת וללא התחכמויות או מנייריזם. הנגינה נתמכת בהקלטה חמה ובהירה, והתוצאה נעימה מאד להאזנה.
שופן- מכלול הואלסים. אליס שרה אוט. דיסק "דויטשה גרמופון".
מרתה ארחריץ' (Argerich), כיום בת 69, שייכת לליגת העל של הפסנתרנים. הדיסק הזה הוא בגדר סנסציה, כיוון שהוא כולל למעלה משעה של הקלטות שלה שהתגלו רק לאחרונה. התכנית היא על טהרת שופן- בלדה מס' 1, מזורקות, נוקטורנים, אטיוד, ולקינוח הסונטה לפסנתר מס' 3.
ההקלטות שקובצו לדיסק נעשו במקור עבור תחנות רדיו בגרמניה בין השנים 1959 ו-1967, העשור הראשון של ארחריץ' בעולם המוזיקה הבינלאומי. בין היתר יש פה יצירות שהיא לא הקליטה מעולם על דיסק מסחרי, כמו בלדה מס' 1 וארבע מהמזורקות.
מבחינה פרשנית, הביצועים ברובם אדירים. הם מלאים אנרגיה ותשוקה מוזיקלית, ומשקפים היטב את הגאונות הפסנתרנית של ארחריץ' בתחילת דרכה. הבעיה היא שאיכות ההקלטה לא מבריקה: מדובר בהקלטות מונו ישנות משנות השישים, ולמרות שהסאונד נקי וצלול הן עדיין לא עומדות בסטנדרט ההקלטה המודרני. בקיצור, זהו דיסק שפונה בעיקר לאספנים.
ארחריץ' מנגנת שופן. דיסק "דויטשה גרמופון".
פורסם ב 8 בפברואר 2010 15:04 במדור מאמרים מגלובס | 2 תגובות | אפשרויות
ביקורת קונצרט: זובין מהטה והפילהרמונית מבצעים מיצירות מוצרט, זוהל ובטהובן
ליזה בתיאשווילי. צילום: Mat Hennek
התמריץ העיקרי לבוא לקונצרט הזה בפילהרמונית היה ביצוע בכורה עולמי ל"השיר המקודש", יצירה של המלחין ההודי נארש זוהל (Sohal) הכתובה לקריין ותזמורת. בכל זאת, לא כל יום מבצעת התזמורת ביצוע בכורה עולמי, ועוד של מלחין הודי, ועוד כזו שנכתבה כמתנת יום הולדת שבעים לזובין מהטה.
ובכן- צר לי לאכזב, אבל היצירה הזו די חלשה לטעמי. היא אמנם לא קשה במיוחד להאזנה, אבל סובלת מחולשות לא מועטות. היא ארוכה מדי (ארבעים דקות), יש בה יותר מדי טקסט מוקרא, וגם כשיש מוזיקה היא לא נפלאה. לעיתים היא רועשת מדי, לעיתים היא מכסה את הקריין, וחשוב מכל, למרות שהטקסט מתפתח היא לא מתפתחת איתו.
"השיר המקודש" מבוסס על שני הפרקים הראשונים של ה"בהגוואד גיטה", חלק מהאפוס ההודי "מאהאבהרטה". הטקסט עוסק בדו-שיח בין הלוחם ארג'ונה לבין שומר היקום, האל קרישנה. הרקע לשיחה הוא קרב העומד להתחולל, ובו אמור ארג'ונה להשתתף. למרות האופי הדרמטי-רוחני של היצירה היא לא כתובה כאופרה, אלא כמונולוג המוקרא על-ידי קריין (איתי טיראן) בליווי תזמורת. המונולוג מוקרא בגירסה עברית, אותה ערך דורי פרנס.
המוזיקה עצמה מודרנית, אבל יחסית שומרת על מסגרת טונאלית. היא כתובה להרכב תזמורתי עשיר, שכולל בין היתר שתי טובות, סוללת כלי הקשה, שני נבלים ועוד. למרות מה שניתן היה לצפות, אין בה כל מאפיינים הודיים. היא נשמעת כמו מוזיקה מערבית מודרנית לכל דבר, ומבחינה סגנונית נעה בין ליאונרד ברנשטיין, ריכרד שטראוס ומוזיקה לסרטים. לעיתים קיבלתי הרגשה שזו מוזיקה שמנסה לרגש בכוח, אך כמעט ולא מצליחה. הרגעים היפים ביותר היו אלו בהם ניגנו הנבלים בצליל שקט וחלומי, אך אלו היו מועטים למדי. בעיה ספציפית שכדאי לפילהרמונית לסדר בביצועים הבאים היא בעיית סאונד: כאשר התזמורת מנגנת בקול רם יש לטיראן נטייה לצעוק, ועקב ההגברה המוגזמת הוא נשמע חזק מדי ולא נעים.
"השיר המקודש" היתה רק אחת מבין שלוש יצירות שבוצעו בקונצרט. את הערב פתחה הפילהרמונית עם סימפוניה מס' 38 (פראג) של מוצרט, שזכתה לביצוע חביב ותו לא. המוזיקה של מוצרט עילאית, אבל בשל אופייה המאופק היא זקוקה לביצוע מלהיב במיוחד כדי ליצור ריגוש אמיתי. למרבה הצער, זה לא קרה: הסימפוניה זכתה לנגינה יפה וזורמת, אבל מבחינה פרשנית מהטה והפילהרמונית לא חידשו בה מאומה. בסיכומו של דבר, גם היא לא השאירה רושם חזק במיוחד.
אז מה נשאר? ביצוע מוצלח של הקונצ'רטו לכינור של בטהובן, עם הסולנית ילידת גיאורגיה ליזה בתיאשווילי (31). הפילהרמונית ניגנה את הקונצ'רטו הזה אינספור פעמים, ואכן נשמעה כמכונה משומנת היטב. מהטה, שככל הנראה מסוגל לנצח על היצירה הזו גם מתוך שינה, ניצח בעל-פה ותמך בסולנית היטב. גם כאן לא היה מדובר בחוויה ריגשית יוצאת דופן, אבל לפחות היה ברור שהתזמורת נמצאת הרבה יותר בבית מבחינה סגנונית. בתיאשווילי עצמה ניגנה יפה מאד, עם צליל בהיר ונעים והעדפה ברורה לפרשנות לירית ולחלוטין לא אגרסיבית. הביצוע הזה אולי לא ייכנס לפנתיאון הביצועים הגדולים ביותר ליצירה, אבל הוא ללא ספק סימן את שיא הערב.
לסיכום: מוצרט חביב, זוהל מאכזב, ובטהובן יפה אך מוכר לעייפה. בסיכומו של דבר זהו ממש לא קונצרט חובה.
התזמורת הפילהרמונית הישראלית. מנצח: זובין מהטה. היכל התרבות תל-אביב, 30.1.
פורסם ב 2 בפברואר 2010 23:29 במדור מאמרים מגלובס | 0 תגובות | אפשרויות
ראיון עם רוברטו פטרנוסטרו, המנהל המוזיקלי החדש של התזמורת הקאמרית הישראלית
רוברטו פטרנוסטרו. צילום: מיכאל פטרנוסטרו
מנויי התזמורת הקאמרית הישראלית זכו השבוע לבשורה משמחת: לאחר תקופה ארוכה של פעילות ללא מנהל מוזיקלי, מינתה סוף-סוף התזמורת מנהל מוזיקלי חדש. זהו המנצח האוסטרי רוברטו פטרנוסטרו (Paternostro), שהיה בשנה האחרונה היועץ המוזיקלי של התזמורת וכעת התמנה למנהל מוזיקלי במינוי מלא.
פטרנוסטרו (52), שאת שם משפחתו ניתן לתרגם ל"אבינו שבשמיים", נולד וגדל בווינה וחי בה עד היום. הקשר שלו לישראל ארוך ומשמעותי: הוא בן לאם יהודיה, שדרכה יש לו משפחה ענפה בארץ. הענף המוכר של המשפחה בישראל כולל את דוברת הפילהרמונית דליה מרוז ואת בנה, העיתונאי ואיש הטלוויזיה גיא מרוז. אביו, לעומת זאת, הוא נוצרי ממוצא סיציליאני (ומכאן גם שמו האיטלקי).
באתי לישראל הרבה כבר כילד", אמר פטרנוסטרו השבוע בראיון בלעדי ל"גלובס". "יש לי משפחה גדולה בארץ, והייתי מגיע לבקר כאן הרבה. את גיא מרוז אני מכיר מאז שהיה ילד".
פטרנוסטרו למד בוינה אצל הנס סברובסקי האגדי, שהיה גם מורו של זובין מהטה. מאוחר יותר למד עם המלחין גיורגי ליגטי (Ligeti) והמנצח כריסטוף פון דוחנני. הוא שימש במשך שש שנים כעוזר המנצח של הרברט פון קראיאן, מי שהיה מנצחה המיתולוגי של הפילהרמונית של ברלין. לאחר מכן כיהן כמנהל מוזיקלי של התזמורת הפילהרמונית של וירטמברג ושל בית האופרה של קאסל. כמנצח אורח הופיע בכל רחבי העולם עם מגוון תזמורות ובתי אופרה.
בשנים האחרונות הגיע פטרנוסטרו לארץ כארבע פעמים בשנה, וניצח על מרבית התזמורות המקומיות החשובות (למעט הפילהרמונית). את הקשר עם הקאמרית הישראלית התחיל בזכות פרויקט משותף לפני מספר שנים, ולאחר שראו הצדדים שהקשר עלה יפה החליטו למסד אותו.
זה משתלם כלכלית לנהל תזמורת כמו הקאמרית הישראלית?
"ממש לא, אבל זה נכון גם לכל יתר התזמורות בארץ. אף אחד לא בא לעבוד בישראל בגלל הכסף. לישראל באים בגלל הארץ והתרבות. את הכסף עושים במקומות אחרים".
מה דעתך על מצבה הנוכחי של התזמורת?
"התזמורת עברה תקופה קשה, גם מבחינה אמנותית וגם מבחינה כספית. המטרה שלי כעת היא לקדם אותה לרמה מצוינת, ואני מאמין שיש לזה סיכוי. באתי לכאן כדי לעבוד קשה ולהחזיר את התזמורת למעמד הבינלאומי שהיה לה. מבחינה היסטורית, הקאמרית הישראלית היא התזמורת הקאמרית הידועה והותיקה בישראל, ובעבר הופיעו איתה הסולנים הגדולים ביותר. עד היום יש לה שם טוב בחו"ל. כשאני מציע לבוא איתה לסיורים באירופה אנחנו מתקבלים בזרועות פתוחות".
איך עושים את השיפור שאתה מזכיר?
"ראשית, סיורים לחו"ל. חתמנו השנה על חוזים חשובים לסיורים באירופה, במזרח הרחוק ובארה"ב. שנית, אני מתכוון לנצל קשרים שיש לי בעולם כדי להביא לכאן מוזיקאים גדולים שאני עובד איתם. בכל עונה אשתדל להביא שניים או שלושה כאלו. שלישית, אני מתכוון לעבוד קשה עם הנגנים. מבחינה טכנית אין להם בעיה, אבל צריך לעבוד על סגנון וסאונד. אני מתכוון לעבוד בעיקר על העניין הסגנוני".
לדברי פטרנוסטרו, עולם המוזיקה הקלאסית נמצא כיום בפני מצב כלכלי גרוע מאד. "זה נכון לא רק לקאמרית הישראלית, אלא לרוב התזמורות בעולם", הוא אומר. "המשבר הכלכלי גרם לקיצוץ משמעותי בכספים המופנים לגופי התרבות, כמו תיאטרון, אופרה ומוזיקה. באירופה וארה"ב יש תופעה של קיצוץ במשכורות לנגנים ומנצחים. מעבר לכך, עולם ההקלטות כמעט מת לגמרי. חברות ההקלטה הגדולות כמעט ולא מקליטות יותר מיוזמתן, וזה נכון גם לתזמורות החשובות ביותר. בנוסף, עקב תופעת שיתוף הקבצים המבצעים כבר כמעט לא מקבלים תמלוגים על ההקלטות".
יש גם ירידה בתרומות?
"בהחלט. התורמים הגדולים נפגעו בצורה משמעותית, ולכן גם תקציבי התרומות יורדים. אתה רואה היום שבתי אופרה ותזמורות משתדלים להוציא פחות כסף, ובין היתר גם מבטלים הופעות ופרמיירות".
הקשר היהודי של פטרנוסטרו מהווה חלק חשוב מחייו עד היום. "גדלתי בווינה על ברכי המסורת היהודית", הוא מספר. "הסבים שלי היו יהודים אדוקים. הם שמרו כשרות, והקפידו שתהיה בביתם מזוזה למרות שזה לא היה קל בווינה של אותם ימים. כילד גם חגגתי את החגים היהודיים. עד היום יש לי בבית מזוזה על הדלת, ובהמשך תלוי דגל ישראל".
פטרנוסטרו מספר כי בתקופת המלחמה נשלחו סבו וסבתו, שהיו כבר נשואים, לטרזינשטט. אמו נולדה ב- 1937, וכילדה יהודית לא יכלה ללכת ללמוד. סבו וסבתו שרדו, אך הרבה מהמשפחות היהודיות שהכירו הלכו ללא שוב. הוא עצמו אמנם נולד שנים אחרי המלחמה, אבל ההתמודדות עם הזיכרונות היתה עבורו מוחשית מאד. "אני זוכר שישבתי עם סבא שלי במטבח ושאלתי אותו על התקופה ההיא, והוא פשוט לא יכול היה לדבר על זה. מאז נכנסתי לעניין בשיטתיות וקראתי כל דבר שאפשר על התקופה. כתוצאה, כיום אני שונא כל סוג של לאומיות או גזענות".
ההיסטוריה האישית הזו השפיעה גם על ההתייחסות שלך לישראל?
"בודאי. אני מרגיש שאני צריך להגן על ישראל בכל פעם שקורה משהו באיזור. עבור אנשים רבים, מה שפעם היה אנטישמיות הפך פשוט לשנאת ישראל. כבר אי אפשר להגיד "היהודים הם ככה וככה", אז אומרים "הישראלים הם ככה וככה". החדשות מהמזה"ת משמשות כצידוק לבקר את ישראל, וקשה לי לקבל את זה".
בתזמורת הקאמרית ימשיך פטרנוסטרו לעבוד לצידם של יואב תלמי כמנצח אורח ראשי ואליזבט וולפיש כמנהלת סדרת הבארוק. "אין לי שום בעיה עם מנהלת נפרדת לסדרת הבארוק, להיפך", הוא אומר. "אי אפשר להיות מומחה לכל הסגנונות המוזיקליים לאורך 500 שנה של מוזיקה מערבית. וולפיש היא מומחית עולמית לנגינת בארוק, וזה מצוין שהיא תוביל את התזמורת בתחום הזה".
ומה עמדתך לגבי מוזיקה מודרנית, במיוחד כזו של מלחינים ישראליים?
"אנחנו מתכוונים לבצע יצירות בנות-זמננו באופן שיטתי, כולל בכורות של מלחינים ישראלים. עם זאת, אני לא מתכוון לבצע יותר מדי רפרטואר מודרני. הבסיס צריך להישאר קלאסי, ולהיות מושתת על בטהובן, מוצרט, שוברט ודומיהם. הכי חשוב זה שיהיה איזון".
התזמורת הקאמרית הישראלית תופיע בפסטיבל "קלאסיקאמרי" באילת בין התאריכים 28 ל- 30 בינואר ובין התאריכים 4 ל-6 בינואר.
פורסם ב 25 בינואר 2010 16:05 במדור מאמרים מגלובס | 0 תגובות | אפשרויות
ביקורת אופרה: "הילד חולם" באופרה הישראלית
האם המחזה "הילד חולם" של חנוך לוין יצא נשכר מהפיכתו לאופרה? זוהי שאלה לדיון. ראשית, משמחת ביותר העובדה כי העיבוד הנוכחי הוכיח שאפשר לשיר אופרה בעברית בלי שהיא תישמע כמו חצץ בפה. נוסף על כך גם הפן הויזואלי המהמם, הבא לידי ביטוי בדימוייו החזותיים של גוטפריד הלנוויין (Helnwein). דימויים אלו נותרים צרובים בזיכרון, ועוצמתם מהדהדת גם מספר ימים לאחר הביקור באופרה.
עם זאת, השאלה בדבר התאמת המחזה כליברטו של אופרה נותרת פתוחה. ההלחנה של גיל שוחט אמנם מיומנת, אבל ניראה כי הטקסט האירוני-מקאברי של לוין עובר טוב יותר ללא מוזיקה. דוגמא טובה לכך סיפקה העובדה, שהרגע המרגש ביותר ביצירה היה מבוסס על דיבור. זה היה לקראת הסוף, במקום בו הילד קורא לאמו "אמא, אמא". שוחט השכיל להדמים ברגע הזה את הארסנל התזמורתי הגדול, ולתת לקריאה הזכה להישמע בצורה נקייה וטהורה. במקומות אחרים, לעומת זאת, היתה תחושה שההבעה המוזיקלית המסיבית מכסה את היכולת של הטקסט לעבור בבהירות אל הצופה.
בכל הנוגע למוזיקה, אין ספק שהאופרה הזו הרבה יותר קומוניקטיבית מיצירות של מלחינים אחרים בני זמננו. המוזיקה נגישה יחסית, טונאלית ברובה, ובאף רגע אינה ממש מזעזעת. מאפיין בולט שלה הוא שימוש בג'סטות מוזיקליות של מלחיני עבר, בעיקר כאלו שפעלו בין מחצית המאה ה- 19 למחצית המאה העשרים. מאזינים בעלי היכרות טובה עם הרפרטואר הרלוונטי יבחינו לכל אורכה בהשפעות של דביוסי, ראוול, וגנר, סטרווינסקי, פוצ'יני, קורנגולד, פרוקופייב, שטראוס ואחרים. ההשפעה המרכזית היא של דביוסי וראוול, אבל המוזיקה קרובה מדי לטקסט מכדי שניתן יהיה לסווג אותה כ"אימפרסיוניסטית" ממש.
הקשר בין טקסט למוזיקה מודגם כאן, בין היתר, באמצעות שימוש באפקטים מוזיקליים מקדמי רגש כמו גליסנדי ("גלישות") בנבל, רעמי תופים מאיימים, הגברות דרמטיות לקראת סוף משפט, כינור מייבב וכולי. במקומות מסוימים אף ניכרת הלחנה מלודרמטית ממש, המזכירה מוזיקה מסרטים הוליוודיים.
מה מזה נשאר לאחר זמן בזיכרון? אולי הארייה היפה של הילד, ואולי תשיעיית הנשים שמזכירה קצת את ה"סירנות" של דביוסי. מה שבודאי נשאר בזיכרון הם הדימויים החזותיים המדהימים של גוטפריד הלנוויין והבימוי של עומרי ניצן, שעשו פה עבודה יוצאת דופן באיכותה.
לגבי הביצוע- הצד המוזיקלי מבוסס על כוחות מקומיים, ורובם עמדו במשימה בהצלחה. המרגשת ביותר מבין הזמרים בצוות שראיתי (הקאסט השני) הייתה הילה בג'יו בתפקיד הילד, בשירה מעודנת ונוגעת ללב. עוד בלטו ברכה קול בתפקיד "האישה שנולדה לאהבה", וכן גיא מנהיים בתפקיד הכפול של האב ושל מושל האי. תזמורת ראשל"צ הרשימה עם צליל מבריק ומדויק, עניין שבשיגרה בהפקות האחרונות. במיוחד ראויים לציון נגני כלי הנשיפה, שתפקידם ביצירה מרכזי למדי. המנצח דוד שטרן, מנהלה המוזיקלי החדש של האופרה הישראלית, הוביל את כולם ברגישות ובביטחון מעוררי הערכה.
גיל שוחט- "הילד חולם" ע"פ חנוך לוין. האופרה הישראלית. מנצח: דוד שטרן. בית האופרה, 20.1.
פורסם ב 24 בינואר 2010 20:26 במדור מאמרים מגלובס | 4 תגובות | אפשרויות
ביקורת קונצרט: אילן וולקוב מנצח על הפילהרמונית הישראלית
ברניקה גליקסמן. צילום יחצ
מי היה מאמין: קונצרט מנויים בפילהרמונית בו גם המנצח וגם שני הסולנים ישראלים, ושום אסון לא קורה. הקהל אפילו מוחא כפיים בהתלהבות. האם הגיעו ימי המשיח, בהם הבינו אנשי הפילהרמונית שהבשורה לא בהכרח באה מרחוק? שגם הפילהרמונית, כמו רוב עמיתותיה בעולם, יכולה וצריכה לשלב בתכניות שלה יותר מוזיקאים מקומיים ולא לבסס את המיצוב שלה רק על כוכבים מחו"ל?
ובכן, לא בדיוק. המצב האנומלי הזה לא היה מתוכנן, אלא נוצר מכורח הנסיבות. הפסנתרנית הסינית הצעירה יוג'ה וונג ביטלה את הופעתה, ומי שהחליפה אותה בהתראה קצרצרה היתה הישראלית ברניקה (Berenika) גליקסמן. השיבוץ הזה השלים שלישיית מובילים כל-ישראלית: המנצח הצעיר אילן וולקוב, שסיים בשנה שעברה מינוי של שש שנים בסקוטלנד, גליקסמן כסולנית בפסנתר, ורומן שפיצר- הויולן הראשון בתזמורת- כסולן ביצירה האחרונה.
הקונצרט נפתח עם הפתיחה "ים שקט ומסע צלח" של מנדלסון, יצירה קצרה שזכתה לביצוע ראוי אך לא מפעים. זו היתה הפעם הראשונה בה זכיתי לשמוע את אילן וולקוב בפעולה, וההתרשמות שלי היא שמדובר במה שנקרא "מנצח של מוזיקאים". הוא מנצח באופן בהיר, נקי וברור, מכניס את כל מי שצריך בזמן, סופר בצורה מדויקת, ונטול כל מניירות או שטיקים. למוזיקאים זה טוב, לקהל פחות: מה שחסר בניצוח שלו, לטעמי, זו כריזמה והתלהבות מהסוג שסוחף את הקהל. גוסטבו דודאמל הוא לא.
את עיקר ההתלהבות בקונצרט עוררה ברניקה גליקסמן, כסולנית בקונצ'רטו מס' 2 של פרוקופייב. זו יצירה מעט כפויית טובה לפסנתרנית, כיוון שאין בה כמעט אף רגע לירי או מעודן. הוא דורשת מהפסנתרן לבצע תפקיד שהוא לא רק קשה מאד טכנית, אלא גם נקשני ומיכני כמעט לכל אורכה. גליקסמן עמדה בביצוע באופן מעורר הערכה: היא ניגנה באופן וירטואוזי ומבריק, בצליל יפה ובתיאום מצוין עם התזמורת. את מנת הליריות שמנע ממנה פרוקופייב היא סיפקה בהדרן, שהראה שהיא יודעת להפיק מהפסנתר גם צלילים מעודנים וחלומיים. הערה חשובה: למי ששוקל ללכת לקונצרט, כדאי להאזין לפרוקופייב בבית לפני שבאים. הוא לא קל להאזנה ראשונה.
הקונצרט הסתיים עם "הרולד באיטליה" של ברליוז, יצירה ייחודית שהולחנה כמעין סימפוניה עם ויולה סולנית. את תפקיד הסולו מילא רומן שפיצר, הויולן הראשון של הפילהרמונית. לטעמי, זה היה שיבוץ מצוין. כמי שעיקר פעילותו היא תזמורתית, שפיצר נטול כל גינונים ומניירות של סולן כוכב. לכן, ההופעה שלו ממוקדת כולה בעשיית מוזיקה ולא בעצמו. וזה בדיוק מה שנדרש ליצירה הזו, שאינה קונצ'רטו לויולה אלא פשוט יצירה סימפונית בה יש לויולה תפקיד סולני. התוצאה היתה ביצוע יפה וחם, במיוחד בפרקים השני והשלישי היפהפיים. בפרק השלישי שפיצר גם נפתח יותר מבחינה הבעתית, והצליח ממש לרגש.
האם הקונצרט הזה הוא סנונית ראשונה לשילוב יותר כוחות מקומיים בפילהרמונית? ימים יגידו. בכל מקרה, זה היה ערב חביב מאד, שאולי לא יצר ניצוצות אבל איתגר את הנחת היסוד של הפילהרמונית לפיה קונצרט ראוי מבוסס בהכרח על כוכבים מחו"ל.
אל תבינו אותי לא נכון: אין לי שום דבר נגד האסטרטגיה של התזמורת להביא לארץ את הסולנים והמנצחים הטובים ביותר בעולם. ההיפך הגמור הוא הנכון. זה בדיוק מה שמצפים ממנה, והיא עושה זאת בהצלחה. אבל צריך לזכור שגם בארץ יש כוחות מעולים, ואחת לתקופה גם הם ראויים לחשיפה וטיפוח.
התזמורת הפילהרמונית הישראלית. מנצח: אילן וולקוב. היכל התרבות תל-אביב, 9.1.
פורסם ב 11 בינואר 2010 15:47 במדור מאמרים מגלובס | 3 תגובות | אפשרויות
ביקורת הקלטות: בטהובן עם מהטה, לאנג לאנג במוזיקה רוסית, וויואלדי עם כוריאוגרפיה
פורסם ב"גלובס", 6.1.2010
הפתעה נעימה. לכאורה זהו דיסק הכי סטנדרטי שיש: מה כבר אפשר לחדש בסימפוניות מס' 5 ו – 6 של בטהובן, ועוד עם מבצעים שמרניים כמו הפילהרמונית הישראלית וזובין מהטה? ובכן- חידושים מסעירים באמת אין פה, אבל ביצוע יפה- יש בהחלט.
הדיסק נפתח עם הסימפוניה החמישית, שזוכה לביצוע סימפטי אך שגרתי למדי. כך גם הפתיחה הקצרה ל"יצורי פרומתיאוס", שבאה מיד אחר כך. ההפתעה היא בסימפוניה מס' 6, "הפסטורלית". מהטה מוליך בה את התזמורת לביצוע מצוין: חם, זורם בנינוחות ומלא חן. זהו אולי לא הביצוע הטוב ביותר בהיצע העצום שיש ליצירה הזו, אבל הוא עדיין מהנה למדי.
ההקלטה נערכה ממספר קונצרטים חיים בת"א בחודש יולי האחרון, ואיכותה טובה מאד. חבל רק שמופיעים בה פה ושם רעשים חיצוניים, שמקורם בהקלטה החיה. למרבה המזל, הם מינוריים למדי וכמעט לא פוגמים בחוויית ההאזנה.
בטהובן –סימפוניות מס' 5 ו- 6. התזמורת הפילהרמונית הישראלית. מנצח: זובין מהטה. דיסק "הליקון קלאסיקס".
סיבה למסיבה: זוהי ההקלטה הראשונה שעושה לאנג לאנג, הפסנתרן הסיני האהוב, לרפרטואר קאמרי כלשהו. ועוד איזה רפרטואר: הדיסק כולל את שתי השלישיות הרוסיות הגדולות, אלו של צ'ייקובסקי ושל רחמנינוב. שתי היצירות נכתבו כמוזיקת אבל- זו של רחמנינוב לזכר צ'ייקובסקי, וזו של צ'ייקובסקי לזכר ניקולאי רובינשטיין. שתיהן מציעות מוזיקה יפהפייה ומלאת רגש, שמהווה מבחן גדול לכל שלישייה שמתמודדת עימה.
לאנג לאנג משתף פה פעולה עם שני מוזיקאים גדולים- ואדים רפין (Repin) בכינור, ומישה מאיסקי בצ'לו. ואדים רפין השתתף ככנר גם בהקלטה האהובה עלי לשלישייה של צ'ייקובסקי (בחברת "ארטו"), ולכן הציפיות היו גבוהות במיוחד.
אחרי האזנה של כמה פעמים, אפשר לדווח שהציפיות נענו באופן חלקי. מצד אחד זהו ביצוע יפה ומרשים, אפילו מבריק מבחינה טכנית. מצד שני, משהו חסר בו. כולם מנגנים יפה והכל, אבל השילוב לא מושלם. אולי זה בגלל שלאנג לאנג דומיננטי מדי, אולי כי ההקלטה קצת חזקה מדי, ואולי כי העצב העמוק שאמורה המוזיקה להביע מפנה מקום לוירטואוזיות לשמה. זו הקלטה שכדאי מאד להכיר, אבל הביצוע הפייבוריט שלי ממשיך להיות זה של רפין/ברזובסקי/יבלונסקי ב"ארטו".
רחמנינוב וצ'ייקובסקי- שלישיות פסנתר. לאנג לאנג, רפין, מאיסקי. דיסק DG.
נשמע מצוין, נראה רע. זהו הסיכום ההוגן ביותר שאפשר לתת לביצוע החדש הזה ל"ארבע העונות" של ויואלדי, שמופיע בדי.וי.די חדש של "הרמוניה מונדי".
העניין בביצוע ברור: הכנרת הסולנית היא מידורי זיילר (Seiler), מהכנרות הבולטות כיום בתחום הביצוע של מוזיקת בארוק. גם ההרכב המלווה מעולה- זוהי תזמורת ה"אקדמיה למוזיקה עתיקה" מברלין, שמנגנת בכלי תקופה ובאיכות אופטימלית.
באלבום שתי יצירות חשובות מתקופת הבארוק: "איתני הטבע" (Les Elements) של ז'אן-פרי רבל (Jean-Feri Rebel), ו"ארבע העונות" המפורסמת של אנטוניו ויואלדי.
מבחינה מוזיקלית באמת אין הפתעות, ושתיהן זוכות לביצוע מצוין. אז מה הבעיה בעצם? הבעיה היא שזהו ביצוע שמשלב כוריאוגרפיה מודרנית, שלטעמי היא מעצבנת למדי. במרכז העניינים יש רקדן שלא ברור מה הוא רוצה מחייך, וגם זיילר עצמה משתלבת בכוריאוגרפיה בצורה מוזרה. כך, לדוגמא, היא מנגנת באחד הפרקים כשהיא רכובה על כתפי הרקדן, או עם מסטיק אדום ארוך שנמתח לה מהפה. בקיצור, קהל היעד הוא אוהבי ריקוד מודרני ופחות אוהבי מוזיקה "נטו".
ויואלדי- ארבע העונות בגירסה כוריאוגרפית. כינור: מידורי זיילר. האקדמיה למוזיקה עתיקה ברלין. דיוידי "הרמוניה מונדי".
פורסם ב 6 בינואר 2010 22:01 במדור מאמרים מגלובס | 0 תגובות | אפשרויות
ביקורת קונצרט: נגני "הפרוייקט הקאמרי הישראלי" בת"א
פורסם ב"גלובס", 4.1.2010
הפרויקט הקאמרי הישראלי. צילום: יח"צ
"הפרויקט הקאמרי הישראלי" הוא שמה של קבוצת נגנים, רובם ישראלים, הפועלים במקביל בישראל וארה"ב. לכל חברי ההרכב מספר מאפיינים דומים: כולם צעירים יחסית (סביבות השלושים), לכולם קריירה מרשימה, וכולם מנגנים או מלמדים במוסדות נחשבים ברחבי העולם. רמת הנגינה שלהם, בהתאם, גבוהה מאד בדרך כלל.
להרכב שני מאפיינים ייחודיים בנוף המקומי. ראשית, הוא שם לו כמטרה להופיע לא רק בערים הגדולות בארץ, אלא גם באיזורים פריפריאליים אליהם לא מגיעים קונצרטים ברמה כזו באופן סדיר. שנית, חברי הפרויקט מקפידים גם לבצע תכניות מאתגרות, כולל יצירה ישראלית בכל אחת מהתכניות.
בכל הנוגע לקונצרט עצמו, נראה הוגן לסכם כך: איכות הביצוע היתה מעולה בדרך כלל, אבל ההערכה הכוללת לא היה מושלמת. סיבה עיקרית לכך היתה התכנית: היא אמנם הציעה רפרטואר מגוון ולא שגרתי, אבל לא כל היצירות היו באותה רמה. כתוצאה, היה קשה לשמור על רמה עיקבית של עניין.
הקונצרט התחיל עם חמישייה לקלרנית וכלי קשת של ז'אן פראנסה (Francaix), שמזכירה מאד את האופי החמוץ-מתוק של פולנק וחבריו ואפילו לוקחת אותו צעד קדימה. זו יצירה נחמדה מאד בחלקה, אבל מוזיקה גדולה זה לא. לטובת המבצעים ניתן לומר שהביצוע היה מצוין, עם צליל חם וזורם ואיזון מושלם בין הכלים.
אחרי פראנסה הגיעה תורה של השלישייה לקרן, כינור ופסנתר אופ. 40 מאת ברהמס. לטעמי, זה היה אחד הרגעים הפחות חזקים במהלך הערב. היצירה הזו היא ממש לא אחד משיאיו של ברהמס, וגם הביצוע לא היה מושלם: הפרק הראשון נסחב, ולאורך כל היצירה הבלאנס בין הכלים היה בעייתי. ממקום מושבי, הפסנתר נשמע חלש יחסית לשני הכלים האחרים. זאת למרות- ואולי בגלל- מה שנשמע כמו נגינה עדינה ורגישה של הפסנתרן, אסף וייסמן. הייתי שמח לשמוע את הבחור הזה כסולן בהזדמנות, או לפחות בקידמת הבמה.
בכל מקרה, לביצוע המוצלח ביותר ביצירה זכה הפרק האיטי, בו ניתן היה ליהנות מנגינה מלאת רגש ועידון של הכנר איתמר זורמן.
חברי ה"פרויקט" מקפידים על ביצוע יצירה ישראלית מקורית, ולצורך הסבב הנוכחי הזמינו אחת כזו במיוחד- "פואמות שומריות" של המלחין הישראלי הצעיר (27) יוחנן קנדלר. היצירה כתובה לקלרנית, קרן, ויולה ופסנתר, ושאבה את השראתה מהשירה השומרית העתיקה. למרות הורדת הכובע על היוזמה והחדשנות, אני חייב להודות בצער שהיצירה השאירה עלי רושם קלוש ביותר. היא מציעה מוזיקה לא תקשורתית במיוחד ולא מהנה במיוחד, והקשר שלה לשירה אותה היא אמורה לתאר לא היה ברור. לפחות הביצוע היה טוב, ככל שניתן לשפוט.
את התכנית חתמה חמישיית המיתרים ק. 593 מאת מוצרט, שחוברה בשנה האחרונה לחייו של המלחין. הפעם, עם המוזיקה העילאית של מוצרט, אפשר היה להתמסר לביצוע בקלות. ואכן, חברי ה"פרויקט" סיפקו את כל מה שאפשר היה לבקש. זה היה ביצוע נפלא: נקי ומלוטש, מלא אנרגיה, ועם איזון מושלם בין הכלים. היה מענג ממש לראות מקרוב את שיתוף הפעולה בין הנגנים, והתוצאה המוזיקלית היתה בהתאם.
לסיכום: לא כל המוזיקה גדולה, אבל הביצועים ברובם כן. קונצרט זה חותם את הסבב הנוכחי של חברי ה"פרויקט הקאמרי הישראלי"; הם יופיעו בארץ שוב בחודש יוני הקרוב, עם תכנית מעניינת מיצירות דביוסי, מרטינו, בן-חיים ובטהובן (שלישיית ה"ארכידוכס"). שווה לעקוב.
הפרויקט הקאמרי הישראלי במסגרת סדרת "שטריקר בענב". מרכז ענב, ת"א. מוצ"ש 2.12.
פורסם ב 4 בינואר 2010 23:44 במדור מאמרים מגלובס | 1 תגובות | אפשרויות
תופעת העשור במוזיקה הקלאסית
פורסם כחלק מפרויקט "היצירה הנבחרת של העשור", תרבות גלובס, 30.12.2009
יש משהו מוזר בהענקת התואר הנכבד של "אלבום העשור" לדי.וי.די עליו מנצח בחור שטרם מלאו לו 29 שנים. ובכל זאת, אין ראוי לתואר יותר מאשר ההקלטה החיה הזו, בה מנצח גוסטבו דודאמל (Dudamel) על תזמורת "סימון בוליבר". לטעמי, זהו אחד האלבומים המרגשים שיצאו בשנים האחרונות- לא רק מבחינה מוזיקלית, אלא בכך שהוא מעורר תקווה מחודשת ביכולת ההישרדות של המוזיקה הקלאסית ה"רצינית" בעולם הנוטה יותר ויותר לבידור קליל.
דודאמל ותזמורת הצעירים שלו שייכים ל"סיסטמה", מערכת חינוך מוזיקלי מפוארת שמוציאה אלפי נערים מעתיד של עוני ופשע והופכת אותם למוזיקאים ברמה בינלאומית. הנערים מקבלים כלי נגינה ולימודי מוזיקה במימון ציבורי, והטובים שבהם מתנקזים לתזמורת "סימון בוליבר"- תזמורת הדגל של המערכת. דודאמל, מנהלה המוזיקלי של התזמורת, הוא דוגמא קיצונית להצלחת ה"סיסטמה": הוא עצמו קיבל את חינוכו המוזיקלי במסגרתה, וכיום נחשב לאחד המנצחים המבוקשים בעולם.
הדי.וי.די המדובר הוקלט בפסטיבל זלצבורג היוקרתי בשנה שעברה (2008), ונהנה מאיכות אופטימלית של צילום וסאונד. במרכזו יש שתי יצירות: "הקונצ'רטו המשולש" של בטהובן ו"תמונות בתערוכה" של מוסורגסקי. שתיהן מנוגנות לעייפה בקונצרטים, אבל תחת ידיו של דודאמל הן מקבלות חיים חדשים. לביצוע הקונצ'רטו של בטהובן מצטרפים לתזמורת שלושה מהסולנים הבולטים בתחומם- מרתה ארחריץ' הנפלאה בפסנתר, רנו קפוסון בכינור, ואחיו גוטיה בצ'לו. הביצוע מבריק ומלא ניואסים, והניצוח הצעיר והכריזמטי של דודאמל משתלב היטב עם הדרת הכבוד שמשרה שערה האפור של ארחריץ'.
המנה העיקרית בקונצרט היא "תמונות בתערוכה" של מוסורגסקי, בתיזמורו של ראוול. הביצוע זכה אז לביקורות כבירות, וכאן אפשר להבין למה: הוא מבריק, מלא צבע ועשיר להפליא, והניצוח של דודאמל מרהיב לצפייה. ממש כישרון ענק.
ההדרנים בקונצרט הם "מארש רדצקי" (שטראוס) ו"דאנצה פינאל" (חינסטרה), בו הנגנים משתובבים עם הכלים בתיזמון מושלם. הקהל מגיב בתשואות אקסטטיות, ואת ההתרגשות וההתלהבות אפשר לחוש בקלות גם דרך המסך. אם יש תקווה לחיים מחודשים למוזיקה הקלאסית, היא נמצאת כאן. חוויה מוזיקלית נדירה.
בטהובן- קונצ'רטו משולש. מוסורגסקי- תמונות בתערוכה. מנצח: גוסטבו דודאמל. די.וי.די דויטשה גרמופון.
והנה גם לינק לשיחה של חוסה אנטוניו אבראו, מייסד ה"סיסטמה", על הפרויקט ומטרותיו
פורסם ב 30 בדצמבר 2009 23:51 במדור מאמרים מגלובס | 1 תגובות | אפשרויות
ביקורת קונצרט: התזמורת הסימפונית של ביה"ס למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה בניצוח יואב תלמי
יואב תלמי. צילום: יח"צ
התזמורת הסימפונית של בית הספר למוזיקה באוניברסיטת תל-אביב הוכיחה ביום שישי האחרון, שוב, שהיא לא נופלת ברמתה מרוב התזמורות המקצועיות בארץ. חבריה הם אולי סטודנטים, אבל פה מתחיל ונגמר הקשר בינם לבין רמה סטודנטיאלית. התזמורת מנגנת בצליל תזמורתי אחיד ועשיר, ובאיכות נגינה מעולה. ולא פחות חשוב- חבריה עדיין נמצאים בשלב בו עשיית מוזיקה היא כיף חיים. בניגוד לתזמורות הרגילות, בהן נגינה היא עבודה שגרתית וקשה שמתגמלת מעט, אצל הנגנים הצעירים ניכרת התלהבות אמיתית ממה שהם עושים. יש להניח שאחרי שייצאו לעולם האמיתי ההתלהבות הזו תחלוף, אבל בינתיים יש לקהל הזדמנות פז ליהנות ממנה.
את התכנית פתחה הרצאה מקדימה מפי פרופ' תומר לב, שסיפקה הכנה מצוינת לבאות. לב הציג בבהירות נקודות מפתח להבנת היצירות, וניצל את יכולותיו כפסנתרן כדי להדגים מהלכים מוזיקליים חשובים ברמת נגינה מעולה.
על הקונצרט ניצח, בהופעת בכורה עם התזמורת, המנצח הישראלי יואב תלמי. תלמי הוא אחד המנצחים הישראלים שזכו להצלחה בינלאומית משמעותית, והוא הופיע והקליט עם כמה מהתזמורות הטובות בעולם. לאחרונה התמנה לראש התכנית לניצוח תזמורת של בית הספר, וכפי שזה נראה, השידוך שלו עם התזמורת מבורך. הוא מביא איתו ניסיון בינלאומי, וותק וביטחון, שחשובים מאד לתזמורת ברמה כזו.
התכנית התחילה עם הקונצ'רטו לפסנתר מס' 24 של מוצרט, בנגינתה של הסולנית שיר זמל (semmel) בת ה- 23. היה תענוג לראות אותה בפעולה: בניגוד לרבים מעמיתיה היא מנגנת ללא מניירות, ללא פרצופים מיוסרים ובמסירות מלאה למוזיקה. היכולת הטכנית שלה מעוררת הערצה, וגם הפרשנות המוזיקלית עברה היטב. עם זאת, היה לי קשה להשתחרר מההרגשה שהיא עדיין לא עברה את השלב של ה"לנגן כמו שצריך", ושהיא עדיין לא מכניסה למוזיקה יותר אמירה אישית וריגשית. אין ספק שיהיה מעניין לשמוע אותה שוב כשהנגינה שלה תיפתח קצת יותר, שכן מבחינה טכנית היא פסנתרנית נהדרת. שבחים מגיעים גם לנגני כלי הנשיפה מעץ, שהיו נפלאים ביצירה זו.
חלקו השני של הקונצרט הציג את הסימפוניה הרביעית, "הרומנטית", של אנטון ברוקנר. גם כאן, התזמורת ביצעה את היצירה ברמה מפתיעה באיכותה. תלמי, ללא פרטיטורה, הוביל את הנגנים לביצוע מבריק ועוצמתי, שהתחיל בטמפו מהיר מהמקובל ושמר על מתח וניקיון לכל אורכו.
בעייתו היחידה של החלק השני היתה לא במבצעים, אלא באולם. אולם קלרמונט מאופיין באקוסטיקה מהדהדת, שגורמת לצליל המנוגן להישמע בעוצמות גבוהות. האקוסטיקה הזו מצוינת למוזיקה קאמרית, ובקונצ'רטו של מוצרט אכן שירתה את המבצעים היטב. עם זאת, בסימפוניה של ברוקנר, שהיא יצירה מאסיבית ועתירת כלי נשיפה ממתכת, הסאונד היה חזק מדי. במקומי בשורה השנייה, הקרובה מאד לתזמורת, היו רגעים בהם העושר הצלילי הזה ממש איים על עור התוף. זה לא היה חלילה בגלל איכות הנגינה, שכאמור היתה ברמה גבוהה מאד, אלא בגלל מאפייני האולם. מסקנה לעתיד- ביצירות סימפוניות גדולות ועשירות מומלץ לשבת ביציע שלמעלה, ולהיחשף לפחות סאונד. מיציע זה אפשר אמנם לראות את התזמורת פחות טוב, אבל לבעלי אוזן רגישה זהו מחיר משתלם.
לסיכום: תזמורת בית הספר למוזיקה באוניברסיטת ת"א בהרכבה הנוכחי היא תזמורת חלומות, שאינה נופלת מזו של תזמורות סימפוניות מקצועיות. כדאי מאד לעקוב אחר התכניות שלה בהמשך העונה.
התזמורת הסימפונית של ביה"ס למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה. מנצח: יואב תלמי. אולם קלרמונט, אוניברסיטת ת"א, 25.12.
פורסם ב 27 בדצמבר 2009 23:22 במדור מאמרים מגלובס | אפשרויות
ביקורת הקלטות: האוסף המושלם של מוזיקת קודש, בריאת העולם עם יאקובס, ומוסטונן מנגן בטהובן
פורסם ב"גלובס", 23.12.2009
המצב בשוק הדיסקים דוחף את החברות לצעדים קיצוניים, אבל צעד קיצוני כמו זה לא ראיתי כבר זמן רב. האלבום "מוזיקת קודש" של חברת "הרמוניה מונדי" היוקרתית כולל לא פחות משלושים דיסקים, ובהם ביצועים מלאים לעשרות יצירות ווקאליות גדולות עם טובי המבצעים בני זמננו. האלבום מקיף את כל תולדות המוזיקה המערבית, החל מהשירה הנוצרית המוקדמת וכלה ביצירות קוליות חשובות מהמאה העשרים. בין היצירות שמופיעות בו יש להיטים מוכרים כמו "משיח" של הנדל, "אורטוריית חג המולד" של באך, הרקוויאמים של מוצרט וברהמס, "סטאבט מאטר" של ויואלדי ופרגולזי, "פאולוס" של מנדלסון ועוד, ולצידם עשרות יצירות חשובות ופחות מוכרות של מלחינים אחרים. הדיסק השלושים באלבום כולל את הטקסטים של היצירות, בפורמט PDF שניתן לקריאה במחשב.
המבצעים הם המוזיקאים הקבועים שמקליטים ב"הרמוניה מונדי" לאורך השנים, וכולם שייכים לצמרת העולמית בתחומם. בין היתר מופיעים באלבום המנצחים ויליאם כריסטי, פיליפ הרווחה (Herreweghe), רנה יאקובס ופול הילייר, זמרים סולנים כמו אנדראס שול, והרכבים מומחים למוזיקה עתיקה כמו "אנונימוס 4" או "קנטוס קלן".
האלבום נמכר במחיר מגוחך של כ- 300 שקלים, כעשרה שקלים לדיסק. חברת "הרמוניה מונדי" למעשה קצת יורה לעצמה ברגל, כי חלק מהדיסקים שמופיעים בקובץ נמכרים בנפרד במחיר מלא. בעיה שלהם. לאוהבי המוזיקה זו מציאה מטורפת.
מוזיקת קודש. אלבום בן 30 דיסקים "הרמוניה מונדי" במחיר מומלץ של כ- 300 שקלים.
היידן- בריאת העולם. מנצח: רנה יאקובס. דיסק כפול "הרמוניה מונדי".
רנה יאקובס (Jacobs) מקליט בשנים האחרונות הרבה מהרפרטואר הקולי הבארוקי והקלאסי, ותמיד עם אמירה מקורית וחדשנית. לפעמים המקוריות הזו קצת עוברת את הגבול, אבל לא הפעם. הביצוע החדש שלו ל"בריאת העולם" הוא חגיגה מוזיקלית, שמתמקמת גבוה מאד בשורת ההקלטות המובילות ליצירה.
יאקובס מגיש את "בריאת העולם" עם תזמורת כלי תקופה (תזמורת הבארוק מפרייבורג), עובדה שמאפשרת לו להשיג צליל חד ומבריק עם גמישות גדולה. המקהלה היא מקהלת ריאס (RIAS) מברלין, מקהלה קאמרית מצוינת שסובלת רק מחדות-יתר פה ושם. שלושת הסולנים אלמונים יחסית, אך מתגלים כטובים מאד.
האורטוריה מתארת בצלילים את בריאת העולם מהתנ"ך, עם שימוש ניכר באפקטים מוזיקליים המתארים את הטקסט. הביצוע הזה מצליח להציג אותם עם הרבה צבע וחיות, אבל בלי תיאטרליות מוגזמת. פה ושם יאקובס מוסיף לתווים עיטורים שאינם מבוצעים בדרך כלל, מה שמוסיף לתחושת הרעננות. בסיכומו של דבר, זהו אחד הביצועים התוססים והגמישים ביותר מבין הביצועים שיש ליצירה בכלי תקופה.
לאלבום מצורף סרט די.וי.די בן 23 דקות, ובו תיעוד של הכנת ההקלטה. בסרט דווקא לא מצאתי עניין מיוחד להוציא נקודה אחת- והיא ההשפעה הגדולה שהוא מראה שיש לאנשי הסאונד על התוצאה הכללית.
בטהובן- קונצ'רטי לפסנתר 4 ו- 5. פסנתרן ומנצח: אולי מוסטונן. דיסק Ondine.
זהו הדיסק השלישי והאחרון בסדרת הקונצ'רטי לפסנתר של בטהובן שהקליט הפסנתרן הפיני אולי מוסטונן (Mustonen), "הילד הרע" של עולם הפסנתרנות בעשר השנים האחרונות. מוסטונן מנגן ומנצח על הסינפונייטה טפיולה (Tapiola), תזמורת פינית אלמונית שנשמעת דווקא יפה מאד.
מוסטונן, כהרגלו, מוליך כאן ביצוע יוצא דופן ושנוי במחלוקת. זהו ביצוע חד, כסחיסטי ומלא זוויות, שנמנע בקפדנות מכל מה שמריח מפרשנות רומנטית. נגינת הפסנתר נוטה לסטקטו ונמנעת מחיבור משתפך של צלילים, באופן שמזכיר נגינה בפסנתרים תקופתיים (למרות שזה לא). הטמפי שבוחר מוסטונן משתנים בצורה כמעט קפריזית, ובקטעים אותם מוביל הפסנתר יש העדפה ברורה למהירויות מסחררות. מי שאוהב פרשנות רומנטית-שמרנית לבטהובן ככל הנראה ישנא את זה, אבל מי שבא באוזן פתוחה עשוי לגלות חוויית בטהובן חדשה לגמרי.
פורסם ב 23 בדצמבר 2009 23:17 במדור מאמרים מגלובס | 4 תגובות | אפשרויות
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.
