חדשים ומומלצים: באך האב, שופן ובאך הבן
פורסם ב"גלובס", 11.3.2010
י.ס. באך- קנטטות 12, 78, 150 ועוד. AKADEMIA. מנצחת: פרנסואז לזאר. דיסק "זיג-זג". ציון: 10.
זהו אחד הדיסקים היפים ששמעתי לאחרונה. ההרכב הצרפתי AKADEMIA מבצע פה שלוש קנטטות של באך, ביניהן שתיים מהמרגשות ביותר שלו- מס' 12 ומס' 150. חוץ מהן יש פה את קנטטה 78המוכרת פחות, ואת המוטט "ישו, אור חיי". זהו רפרטואר קולי יפהפה ומורכב, עם רגעים עוצרי נשימה ממש.
ההרכב המבצע משלב ארבעה סולנים מצוינים עם מקהלה קאמרית קטנה, אותם מלווה הרכב מצומצם המנגן בכלי תקופה. בניגוד לאופנה הרווחת היום, הסולנים לא רק שרים את האריות אלא גם מצטרפים למקהלה לשירת הקטעים המקהלתיים. המנצחת פרנסואז לזאר מפיקה מכולם צליל נקי ובהיר, שמבליט את השקיפות הבאכית אבל מצליח גם לתפוס את כל העושר הצלילי הטמון בכתיבתו הרב-קולית. ביצוע נפלא.
שופן- בלדות ונוקטורנים. ארתור שונדרוורד. דיסק "אלפא".
הפסנתרן ארתור שונדרוורד (Schoonderwoerd) עלה בשנים האחרונות לתודעה כמבצע מעניין של בטהובן ושופן בפסנתר פטישים. פסנתר פטישים הוא למעשה האח הנחות של הפסנתר המודרני, וצלילו נשמע מעט עמום יותר. עם זאת, זהו הכלי המקורי שעמד לרשות המלחינים הגדולים, כך שנגינה עליו יכולה לתת מושג טוב לגבי השאלה איך היצירות נשמעו במקור.
ההקלטה החדשה של שונדרוורד ב"אלפא" היא על פסנתר פלייל (Pleyel) משנת 1836, שנה בה שופן היה בן 26. הדיסק כולל את כל ארבע הבלדות של שופן, ולצידן ארבעה נוקטורנים ופרלוד. מבחינת רפרטואר זו בחירה נהדרת, שכן אלו כמה מפסגות ההלחנה של המלחין. מבחינת הביצוע, יש להניח שהדעות יהיו חלוקות. הצליל הייחודי של פסנתר הפטישים אמנם נקי וחלק יחסית לפסנתרים אחרים מהתקופה, אבל בהשוואה לפסנתרים המודרניים המבריקים הוא נשמע קצת עצי ומוגבל. מצד שני, מי ששבע מרובינשטיין ושות' ימצא פה צבע חדש לגמרי ופרשנות לא שגרתית, שמנקה את שופן לגמרי מהשמאלץ המקובל ומאירה אותו באור חדש ומחמיא. למי שרגיל לשמוע פסנתרנים שמנגנים שופן עם רגל דבוקה לפדאל זו תהיה חוויה מתקנת. כדאי מאד להכיר.
ק.פ.ע באך- קונצ'רטי לחליל טרוורסו. אלכסיס קוסנקו, ארטה דאי סונאטורי. דיסק "אלפא".
עוד מעדן מ"אלפא". יש פה שלושה קונצ'רטי לחליל טרברסו של קארל-פיליפ-עמנואל באך, בנו של באך הגדול. חליל הטרוורסו (Traverso) הוא חליל צד עשוי עץ, אחיו הקדמון של חליל המתכת המודרני. הקונצ'רטי של ק.פ.ע באך בנויים במתכונת המקובלת של שלושה פרקים (מהיר-איטי-מהיר), ומציעים מוזיקה קליטה ונגישה עם אלמנט וירטואוזי של הסולן.
הסולן והמנצח בדיסק הזה הוא אלקסיס קוסנקו (Kossenko), שמוביל את ההרכב המצוין "ארטה דאי סונאטורי" (אמנות הנגינה). כל הנגנים, מיותר לציין, מנגנים בכלי תקופה. הביצוע אדיר: הפרקים המהירים תוססים ומלאי חיים, הפרקים האיטיים ליריים וענוגים, והכל מנוגן ומוקלט באיכות אופטימלית. המוזיקה לא תמיד גאונית מבחינת מורכבות, אבל מענגת מאד. ממש דיסק כיפי.
פורסם ב 14 במרץ 2010 00:18 במדור מאמרים מגלובס | 1 תגובות | אפשרויות
סיפור סינדרלה- השוואת ארבעה ביצועי די.וי.די ל"לה צ'נרנטולה" של רוסיני
"לה צ'נרנטולה" (La Cenerentola) של רוסיני היא אחת האופרות הקומיות המקסימות ברפרטואר. זו יצירה קלילה וחיננית, המבוססת על אגדת סינדרלה ("לכלוכית") המפורסמת. עד לא מזמן, היה ל"לה צ'נרנטולה" ביצוע די.וי.די אולטימטיבי- זה בניצוחו של קלאודיו אבאדו משנת 1981. במהלך השנים האחרונות יצאו ליצירה שלושה ביצועים נוספים, ששניים מהם מערערים מעט על הכתר.
ביצוע 1 - הפקה מיתולוגית בהקלטה אנלוגית
בית האופרה "לה סקאלה" מילאנו. מנצח: קלאודיו אבאדו. די.וי.די "דויטשה גרמופון".
ביצוע זה יצא במקור בשנת 1981, ולפני חמש שנים הועבר לפורמט DVD. זו לא הפקת אופרה רגילה, אלא מעין סרט מושר שביים ז'אן-פייר פונל (Ponnelle). מכיוון שמדובר בסרט, פונל יכול היה להרשות לעצמו גיוון גדול של תפאורה, העמדות ובימוי, והתוצאה עשירה ומלאת דמיון. הבימוי לוקח את האופרה לכיוון קומי וגרוטסקי, שהיום נראה קצת מיושן אבל עדיין מהנה לכל אורכו.
הביצוע המוזיקלי הוא של תזמורת ומקהלת "לה סקאלה" ממילאנו, וקבוצת סולנים מהשורה הראשונה. את תפקיד הבל-קנטו המקסים של "לכלוכית" שרה פרדריקה פון-שטאדה, שמציעה שילוב מושלם של יופי, עידון ושירה נפלאה. פאולו מונטרסולו קורע מצחוק בתפקיד דון מניפיקו (האבא החורג), פרנצ'סקו אראיזה שר היטב את תפקיד הנסיך, וגם הזמרים האחרים טובים מאד. אם מחפשים ב"צ'נרנטולה" את הצד הבידורי והקומי, הביצוע הזה מספק אותו בצורה מושלמת.
בעייתה העיקרית של הפקה זו היא טכנית: כיוון שהיא יצאה במקור בהקלטה אנלוגית, הסרט הרבה פחות מבריק ועשיר בצבע מאשר הקלטות מודרניות. כל ההפקות החדשות שייסקרו להלן צולמו בפורמט דיגיטלי, כך שכולן מאתגרות את אבאדו לפחות מבחינה זו.
ביצוע 2 - קולות יפים, בימוי פשטני
בית האופרה "ליסאו" בברצלונה. מנצח: פטריק סמרס. די.וי.די כפול DECCA.
זו הפקה חדשה יחסית, שצולמה ב- 2008 ויצאה בשנה שעברה. לטעמי, מדובר באכזבה. הביצוע דווקא עורר ציפיות גבוהות, כיוון שמשתתפים בו שניים מהשמות הגדולים ביותר בעולם האופרה כיום: ג'ויס די-דונאטו בתפקיד אנג'לינה וחואן דיאגו פלורס (Florez) בתפקיד הנסיך. בפועל, הביצוע מאכזב בגלל בימוי ותפאורה מעצבנות במיוחד.
הצד החזותי של ההפקה מודרני במובן הרע של המילה, ונראה כמו קריקטורה שהלכה רחוק מדי. התלבושות, לדוגמא, צבעוניות באופן מגוחך, באופן שמזכיר ליצנים בקרקס. בנוסף, מופיעים על הבמה לאורך האופרה שחקנים המחופשים לעכברים גדולים, גם כשזה כלל לא מסתדר עם העלילה. התוצאה, מבחינת הצד החזותי, היא של הצגה פשטנית ומוגזמת. התייחסות רצינית לדמויות, לדרמה או לעומק ריגשי מינימלי- אין.
מבחינה מוזיקלית המצב דווקא יותר טוב: די-דונאטו ופלורז שרים יפה, עם קולות מבריקים ועשירים. גם הזמרים בתפקידי המשנה טובים ברובם. אבל בסופו של דבר סרט די.וי.די נמדד בעיקר בצד החזותי, והביצוע הזה נופל פה בגדול.
ביצוע 3 - דרמה תקופתית במיטבה
בית האופרה "גליינדבורן" מלונדון. מנצח: ולדימיר יורובסקי (2006). דיוידי כפול של אופוס ארטה.
את כל הדרמה והאנושיות שאין בביצוע של ה"ליסאו" אפשר למצוא בביצוע הזה של בית האופרה "גליינדבורן". זהו הביצוע הייחודי ביותר לאופרה מבחינה פרשנית: הוא מוותר על הצד הגרוטסקי המתבקש, ובמקומו מתמקד בצד האנושי של העלילה. התפאורה והתלבושות בהפקה ריאליסטיות לגמרי, ומזכירות אופרה רצינית ולא קומית. התלבושות תקופתיות, עיצוב הבמה אלגנטי, והמשחק נמנע בקפדנות ממנייריזם או גרוטסקיות. אפילו דמות קריקטורית במובהק, כמו זו של האב המגוחך דון מניפיקו, הופכת כאן לדמות אמיתית עם עומק.
הליהוק ברובו טוב מאד. הזמרת בתפקיד סינדרלה היא רוקסנה דונוז (Donose), שהופעתה לטעמי לא מספיק קורנת אבל היא עדיין מצליחה להעביר היטב את הצניעות של לכלוכית שהופכת לנסיכה. את תפקיד הנסיך שר מקסים מירונוב, שקולו לא הכי מבריק אבל ההופעה הבימתית שלו משכנעת מאד. מבחינת שירת אנסמבל מדובר בצוות מצוין וגם התזמורת, בניצוח ולדימיר יורובסקי הצעיר, מאופיינת בצליל מבריק ונלהב. איכות הצילום וההקלטה אופטימליות.
לסיכום: ביצוע ריאליסטי באיכות מוזיקלית גבוהה, שהופך את האופרה ליצירה דרמטית ועמוקה בהרבה מהמקובל. למי שמעוניין בצד הבידורי-קומי של "צ'נרנטולה" כדאי להעדיף אחרים.
ביצוע 4 - אגדה בין גזעית
בית האופרה "מטרופוליטן" מניו-יורק. מנצח: מאוריציו בניני (2010).
זהו הביצוע החדש מבין כולם, שצולם בשנה שעברה ויצא לשוק רק בשבועות האחרונים. ההפקה היא מה"מטרופוליטן אופרה" בניו-יורק, ומבין כל המתחרות היא זו שמעבירה בצורה הטובה ביותר את הפן האגדתי של הסיפור.
מבחינה מוזיקלית זהו ביצוע יפה וסוחף, עם צליל תזמורתי מבריק וזמרים טובים. הזמרת בתפקיד סינדרלה היא אלינה גרנצ'ה (Garanca) היפהפייה, שגם שרה נהדר. היא מרשימה במיוחד בקטעי הקולורטורה, בה היא מפגינה גמישות קולית מרהיבה המשולבת עם עדינות יוצאת דופן. מבחינה זו, היא היחידה שיכולה להתחרות בפרדריקה פון-שטאדה המיתולוגית. הבימוי המצוין מזכיר סיפורי אגדה, ובסופו יש טוויסט נחמד על רעיון עוגת החתונה.
הבעיה העיקרית בביצוע, לטעמי, היא בחוסר התאמתה הפיזית של גרנצ'ה לטנור המגלם את תפקיד הנסיך. את התפקיד הזה שר פה לורנס בראונלי, זמר אפריקאי-אמריקאי נמוך ושמנמן. הוא אמנם שר היטב, אבל מבחינה בימתית קצת קשה להשתכנע מסיפור ההתאהבות בינו לבין גרנצ'ה הבלונדינית, הגבוהה והרזה. הבעיה היא לא באהבה הבין-גזעית חלילה, אלא בהיעדר מינימלי של חיבור פיזי בין גרנצ'ה (לכלוכית) ובראונלי (הנסיך). זו אמנם אגדה, אבל החיבור בין השניים פשוט לא עובד פה ולא משכנע.
האופרה זוכה בהפקה הזו לפרזנטציה קצרה של זמר הבריטון הגדול תומאס המפסון, ופה ושם רואים גם הבזקים נחמדים של מה שקורה מאחורי הקלעים. גם כאן, איכות הצילום וההקלטה אופטימלית. בסיכומו של דבר זהו ביצוע יפה, צבעוני ומבוים היטב, שהיה נשכר לו היו מלהקים לתפקיד הנסיך זמר מתאים יותר.
פורסם ב 10 במרץ 2010 00:17 במדור מאמרים מגלובס | 1 תגובות | אפשרויות
ראיון עם שרון רוזנר, מייסד אנסמבל סולני באך הישראלים
פורסם ב"גלובס", 3.3.2010
שרון רוזנר. צילום: מקסים ריידר
סצינת מוזיקת הבארוק בישראל מעולם לא היתה תוססת יותר. בארץ יש כיום ארבעה גופים קבועים המתמחים במוזיקת בארוק, שזוכים להתעניינות הולכת וגוברת. החדש בין גופים אלו הוא אנסמבל "סולני באך הישראלים", אותו הקים המנצח ונגן הויולה דה-גמבה שרון רוזנר (36). האנסמבל הוקם במטרה מוצהרת- לבצע מוזיקה של באך ובני זמנו בכלים מקוריים מהתקופה ובגישת ביצוע נאמנה לרוח התקופה.
אנסמבל "סולני באך הישראלים" מציע במהלך השנה חמישה קונצרטים ברחבי הארץ, בהם מבוצעות קנטטות של באך בהתאם ללוח השנה הנוצרי. כיום, לאחר מספר הופעות, הוא מסתמן כהבטחה גדולה. חברי ההרכב הם מהטובים בתחומם, וכולם מתמחים בביצוע מוזיקת בארוק. בקונצרט האחרון שלהם בתל-אביב, לדוגמא, הם ביצעו קנטטות מוקדמות של באך ברמה גבוהה מאד. מעבר לרמת הביצוע, מציע ההרכב חוויה ייחודית של ביצוע נאמן למקור: המקהלה מבוססת על ארבעה זמרים בלבד, אחד בכל תפקיד, כפי שהיה מקובל ככל הנראה בתקופתו של באך. רוזנר עצמו ביצע בקונצרט תפקיד כפול: בחלק מהיצירות ניצח באופן המקובל, ובחלק אחר הוביל תוך כדי נגינה. את תפקיד נגנית העוגב מילאה רעייתו, זוהר שפי, המנגנת גם היא בהרכב.
הקהל בארץ הפנים את עניין המוזיקה המוקדמת או שהוא עדיין מעדיף את הפילהרמונית?
"אני חושב שצריך לצאת מהמנטליות לפיה מוזיקה קלאסית זה יצחק פרלמן", אומר רוזנר בראיון ל"גלובס". "כשאני שומע אותו אני משתגע. זה שמאלץ לדודות. ביצוע מוזיקלי צריך להתאים לתקופה, ובשנים האחרונות הביצוע ההסטורי באמת הפך לעניין שגור. מה שכן, צריך להיזהר מהעניין האופנתי פה. אם מישהו מנגן בכלים אותנטיים הוא מקבל מעמד של תיחכום וסמכות, וזה לא תמיד כך. לביצוע בכלי תקופה אין משמעות אם הוא לא בא מנקודה עמוקה של הבנת הנסיבות המקוריות של התקופה, הספרות, האמנות והארכיטקטורה".
יש קשר ביניכם לבין תזמורת ה"בארוקדה", שמבצעת גם היא מוזיקת בארוק בשנים האחרונות?
"לא. יש בינינו תחרות, וזה טוב. אם לא היתה תחרות היינו עובדים פחות קשה. כמו בכל תחום, גם במוזיקה כל אחד מוצא נישה. הנישה שלנו היא מוזיקה דתית קולית של באך, וגם מוזיקת בארוק צרפתית".
אפשר להתפרנס בארץ ממוזיקה עתיקה?
"רק באופן חלקי. כל אחד מאיתנו מנגן גם בדברים אחרים. בנוסף לזה חלק מלמדים, וחלק עושים עבודות היקפיות. אני, לדוגמא, עובד גם בתחזוקת עוגבים".
ואיך זה בהשוואה לאירופה?
"זה עולם אחר. השכר לקונצרט הוא פי 2 – 3 מהארץ, וההתייחסות שונה לגמרי. בצרפת, לדוגמא, יש מערכת ממלכתית שדואגת לאמנים גם אם הם לא עובדים. בארץ אי אפשר להתפרנס רק מביצוע מוזיקה מוקדמת. אין פה מספיק קהל".
רוזנר התחיל את דרכו המוזיקלית בגיל שש, בנגינת חלילית. הוא המשיך בפסנתר, וכשהתבגר עבר לנגן בקונטרבס. הוא נסע להאג ללמוד קונטרבס, ושם נחשף לעולם המוזיקה העתיקה. "מהאג נסעתי לאוניברסיטת קליפורניה בסן-דיאגו כדי לעשות תואר שני במוזיקה עכשווית", הוא מספר. "ביליתי שם הרבה בספריה, וגיליתי כתבי יד מוזיקליים ישנים שהדליקו אותי. לאחר מכן מצאתי ויולה דה-גמבה ישנה, והתחלתי לנגן בה. בשלב הזה המוזיקה העכשווית הפסיקה לעניין אותי. רציתי לנגן מוזיקה יפה. השארתי הכל מאחור, חזרתי לארץ ומאז עסקתי בלימוד עצמי אינטנסיבי של התחום".
אנסמבל "סולני באך הישראלים" מבוסס על קבוצת נגנים וזמרים קבועה, שעובדת כבר תקופה ארוכה יחד. שמות גדולים מחו"ל הם לא מביאים, ולדברי רוזנר יש לזה סיבה. "אני מעדיף לעבוד עם הרכב קבוע וזמרים ישראלים", הוא אומר. "אנחנו עובדים יחד, וזה כמו משפחה. ברור שיהיה לי הרבה יותר קל למכור קונצרטים עם כוכב מחו"ל, אבל אז יהיה לנו פחות כיף. מכירת קונצרטים זה לא העניין העיקרי שלנו. אנחנו לא עושים את הפרויקט הזה כדי להתעשר. מה שמניע אותי זו ההרגשה שאני עושה את המוזיקה שאני מאמין בה. אני לא מעוניין לרדוף אחרי טעם הקהל, אלא לנסות לשנות את הטעם שלו לכיוון הדברים שאני מאמין בהם".
אנסמבל "סולני באך הישראלים" יופיע בחודש מרץ בתכנית מיצירות באך ופרגולזי באבו-גוש וב"ש. אתר ההרכב: http://bachsoloists.org
פורסם ב 3 במרץ 2010 23:20 במדור מאמרים מגלובס | 1 תגובות | אפשרויות
ביקורת אופרה: "פאוסט" באופרה הישראלית
פאטה בורצ'ולדזה ונעמי נדלמן בפאוסט. צילום: יוסי צבקר
האופרה "פאוסט" של גונו עולה החל מהשבוע באופרה הישראלית, ואם צריך לסכם את הביצוע בשתי מילים הן יהיו "ככה-ככה". המוזיקה יפה, הזמרים ברובם טובים והתזמורת מצוינת, אבל התפאורה משעממת וכל העסק ארוך מדי ואפילו קצת מייגע.
הליברטו לאופרה מבוסס על סיפור "פאוסט" של גתה. העלילה עוסקת בד"ר פאוסט, שמוכר את נשמתו לשטן כדי לחזור ולהיות צעיר. לאחר שקיבל את נעוריו בחזרה הוא מחזר אחר מרגריטה, שנענית לו לאחר התערבות השטן. פאוסט, שהוא דווקא טיפוס חיובי בדרך כלל, מכניס אותה להריון ונוטש עקב בחישות השטן ברקע. התינוק מת, מרגריטה מאבדת את שפיותה ונכלאת, ובסופו של דבר פאוסט והשטן פורצים לכלא כדי להציל אותה. מרגריטה מתה, אך נשמתה ניצלת. נשמע מסובך? בצדק. זו עלילה די סבוכה ולא לגמרי הגיונית, מה גם שהרצף העלילתי נקטע די הרבה בגלל החלפות תפאורה תכופות ובגלל בימוי שמקשה על הבנת המתרחש במקום שיקל עליו.
התפאורה והבימוי הם נקודות החולשה המרכזית של ההפקה. משום מה נבחרה כאן תפאורה שרובה המכריע בשחור-לבן-אפור, עם הבלחות מינימליות של צבעים. החד-גוניות הזו הופכת משעממת מהר מאד, ובחלק מהמקומות היא ממש לא לעניין. לא מדובר רק על הצורך לצלוח שלוש ורבע שעות עם במה חסרת צבעים, אלא גם על חוסר קשר בין זה לבין העלילה. יש בתפאורה גם רעיונות יפים, אבל הרושם שנשאר בראש הוא של במה סטטית ואפורה. וזה חבל: האופרה גם ככה ארוכה מדי, והייתה יכולה לצאת נשכרת משינויי צבע שיתרמו להבנת העלילה וישמרו על עניין וערנות.
מבחינה מוזיקלית המצב הרבה יותר טוב. צוות הזמרים היה טוב עד מצוין, וכך גם שירת האנסמבל שלהם. כצפוי, הזמר הגיאורגי פאאטה בורצ'לדזה (Paata Burchuladze), בתפקיד השטן, היה הבולט ביותר. בורצ'לדזה ניחן בקול בס גמיש ועשיר, וביכולת משחק פנטסטית. למרות גילו (55), בורצ'ולדזה היה ונשאר זמר שיכול להחזיק אופרה שלמה על כתפיו, וקשה לחשוב על ליהוק טוב יותר לתפקיד זה. סקוט פייפר (Piper), בתפקיד פאוסט, הרשים עם קול יפה ונוכחות בימתית חזקה, וכמוהו גם דומניקו בלצאני (Balzani) בתפקיד ולנטין, אחיה של מרגריטה. מבין התפקידים הפחות מרכזיים בלטו סטלה גריגוריאן בתפקיד סיבל (Siebel), תלמידו של פאוסט, ונח בריגר שהיה מעולה בתפקיד וגנר, חברו של ולנטין. הזמרת היחידה בצוות שפחות שיכנעה היתה נעמי נדלמן (Nadelmann), בתפקיד המרכזי של מרגריט. היא שרה אמנם היטב מבחינה טכנית, אבל הנוכחות הבימתית שלה לא היתה מספיק חזקה.
בכל הנוגע לצד התזמורתי, זה היה הישג גדול לתזמורת ראשל"צ. התזמורת הפיקה צליל מגובש, נקי וגמיש, הן ברגעים העוצמתיים יותר והן ברגעים המלטפים לאורך האופרה. עומר ולבר ניצח על הצוות הגדול עם הרבה אנרגיה וביטחון, למרות שפה ושם נרשמו תקלות תיאום מינוריות של כניסות (בעיקר במקהלה).
לסיכום: מוזיקה יפה, מבצעים מוצלחים, אבל התפאורה והבימוי מאכזבים וההרגשה הכללית היא שהעסק ארוך מדי. הסיבה העיקרית ללכת, למרות ההסתייגויות, היא כדי לראות את בורצ'ולדזה וצוות הזמרים המצוינים שלידו בפעולה.
"פאוסט" באופרה הישראלית. מנצח: עומר ולבר. בית האופרה תל-אביב, 9.2.
פורסם ב 11 בפברואר 2010 14:34 במדור מאמרים מגלובס | 0 תגובות | אפשרויות
הקלטות חדשות לכבוד שנת שופן (200 להולדתו)
עולם המוזיקה חוגג השנה יום הולדת מאתיים לפרדריק שופן, והשוק מופצץ בהקלטות חדשות ליצירותיו. המלחין הפולני האהוב חי בסך הכל 39 שנים, אבל השאיר אחריו מכלול יצירות מרשים. בכל היצירות הללו מככב הפסנתר, אם ככלי סולני ואם בשילוב עם תזמורת, הרכבים קאמריים או קול.
האוסף האולטימטיבי לכבוד שנת שופן יצא כעת בחברת "דויטשה גרמופון". הוא כולל 17 דיסקים, ובהם מכלול יצירותיו של שופן בהקלטות מעולות. באלבום מיוצגים כמה מפרשני שופן הגדולים ביותר, שהקליטו בחברות "דויטשה גרמופון" ו"דקה" לאורך השנים. בין היתר אפשר למצוא פה את כריסטיאן צימרמן, קלאודיו אראו, מאוריציו פוליני, ולדימיר אשכנזי, מאריה ז'ואאו פירש, מרתה ארחריץ' ואחרים. באוסף יש גם נציגות לדור הפסנתרנים הצעיר, כמו רפאל בלצ'אץ (Blechacz) ויונדי לי. הביצועים טובים מאד עד מעולים, וכך גם איכות ההקלטה.
האוסף מוצע במחיר מוזל, ומהווה בחירה אופטימלית למי שמעוניין במכלול יצירותיו של שופן באיכות ביצוע מצוינת. כדאי מאד.
שופן- המהדורה המלאה. 17 דיסקים של "דויטשה גרמופון".
אלכסנדר ת'רו (Tharaud) הצרפתי נחשב בשנים האחרונות למטאור בעולם הפסנתר. ת'רו, בן 42, הקליט בשנים האחרונות אלבומים עם יצירות של באך, שופן, קופרן, ראוול ואחרים, שבדרך כלל זכו לביקורות טובות. כעת, לכבוד שנת שופן, יצא דיסק חדש נוסף שלו עם יצירות על טהרת המלחין.
הדיסק מעוצב כמו יומן אישי, המתאר את הקשר האישי של ת'רו עם היצירות. יש בו מגוון יצירות- מזורקות, בלדות (1 ו- 2), הפנטזיה המדהימה בפה מינור ועוד. על היכולת הפסנתרנית של ת'רו אין ויכוח, אבל לגבי התוצאה ההערכה שלי מסויגת: הסאונד נוכח ואגרסיבי מדי, וגם הפרשנות לא מספיק רגשית. בקיצור, לא לכל טעם.
שופן- Journal in Time. אלכסנדר ת'רו. דיסק "וירג'ין קלאסיקס".
עוד מטאורית צעירה, והפעם עם אלבום יפה מאד. אליס שרה אוט (Ott), גרמניה ממוצא יפני, היא בסך הכל בת 22. הדיסק הראשון שלה ב"דויטשה גרמופון" היה עם האטיודים של ליסט, וכעת מצטרף אליו דיסק שני- הפעם עם מכלול הואלסים של שופן.
הדיסק מציג את 19 הואלסים של שופן, כולל ה"גרנד ואלס בריליאנט" המרשים. אוט מציגה שליטה וירטואוזית בפסנתר, עם פרשנות רעננה וסוחפת וללא התחכמויות או מנייריזם. הנגינה נתמכת בהקלטה חמה ובהירה, והתוצאה נעימה מאד להאזנה.
שופן- מכלול הואלסים. אליס שרה אוט. דיסק "דויטשה גרמופון".
מרתה ארחריץ' (Argerich), כיום בת 69, שייכת לליגת העל של הפסנתרנים. הדיסק הזה הוא בגדר סנסציה, כיוון שהוא כולל למעלה משעה של הקלטות שלה שהתגלו רק לאחרונה. התכנית היא על טהרת שופן- בלדה מס' 1, מזורקות, נוקטורנים, אטיוד, ולקינוח הסונטה לפסנתר מס' 3.
ההקלטות שקובצו לדיסק נעשו במקור עבור תחנות רדיו בגרמניה בין השנים 1959 ו-1967, העשור הראשון של ארחריץ' בעולם המוזיקה הבינלאומי. בין היתר יש פה יצירות שהיא לא הקליטה מעולם על דיסק מסחרי, כמו בלדה מס' 1 וארבע מהמזורקות.
מבחינה פרשנית, הביצועים ברובם אדירים. הם מלאים אנרגיה ותשוקה מוזיקלית, ומשקפים היטב את הגאונות הפסנתרנית של ארחריץ' בתחילת דרכה. הבעיה היא שאיכות ההקלטה לא מבריקה: מדובר בהקלטות מונו ישנות משנות השישים, ולמרות שהסאונד נקי וצלול הן עדיין לא עומדות בסטנדרט ההקלטה המודרני. בקיצור, זהו דיסק שפונה בעיקר לאספנים.
ארחריץ' מנגנת שופן. דיסק "דויטשה גרמופון".
פורסם ב 8 בפברואר 2010 15:04 במדור מאמרים מגלובס | 2 תגובות | אפשרויות
ביקורת קונצרט: זובין מהטה והפילהרמונית מבצעים מיצירות מוצרט, זוהל ובטהובן
ליזה בתיאשווילי. צילום: Mat Hennek
התמריץ העיקרי לבוא לקונצרט הזה בפילהרמונית היה ביצוע בכורה עולמי ל"השיר המקודש", יצירה של המלחין ההודי נארש זוהל (Sohal) הכתובה לקריין ותזמורת. בכל זאת, לא כל יום מבצעת התזמורת ביצוע בכורה עולמי, ועוד של מלחין הודי, ועוד כזו שנכתבה כמתנת יום הולדת שבעים לזובין מהטה.
ובכן- צר לי לאכזב, אבל היצירה הזו די חלשה לטעמי. היא אמנם לא קשה במיוחד להאזנה, אבל סובלת מחולשות לא מועטות. היא ארוכה מדי (ארבעים דקות), יש בה יותר מדי טקסט מוקרא, וגם כשיש מוזיקה היא לא נפלאה. לעיתים היא רועשת מדי, לעיתים היא מכסה את הקריין, וחשוב מכל, למרות שהטקסט מתפתח היא לא מתפתחת איתו.
"השיר המקודש" מבוסס על שני הפרקים הראשונים של ה"בהגוואד גיטה", חלק מהאפוס ההודי "מאהאבהרטה". הטקסט עוסק בדו-שיח בין הלוחם ארג'ונה לבין שומר היקום, האל קרישנה. הרקע לשיחה הוא קרב העומד להתחולל, ובו אמור ארג'ונה להשתתף. למרות האופי הדרמטי-רוחני של היצירה היא לא כתובה כאופרה, אלא כמונולוג המוקרא על-ידי קריין (איתי טיראן) בליווי תזמורת. המונולוג מוקרא בגירסה עברית, אותה ערך דורי פרנס.
המוזיקה עצמה מודרנית, אבל יחסית שומרת על מסגרת טונאלית. היא כתובה להרכב תזמורתי עשיר, שכולל בין היתר שתי טובות, סוללת כלי הקשה, שני נבלים ועוד. למרות מה שניתן היה לצפות, אין בה כל מאפיינים הודיים. היא נשמעת כמו מוזיקה מערבית מודרנית לכל דבר, ומבחינה סגנונית נעה בין ליאונרד ברנשטיין, ריכרד שטראוס ומוזיקה לסרטים. לעיתים קיבלתי הרגשה שזו מוזיקה שמנסה לרגש בכוח, אך כמעט ולא מצליחה. הרגעים היפים ביותר היו אלו בהם ניגנו הנבלים בצליל שקט וחלומי, אך אלו היו מועטים למדי. בעיה ספציפית שכדאי לפילהרמונית לסדר בביצועים הבאים היא בעיית סאונד: כאשר התזמורת מנגנת בקול רם יש לטיראן נטייה לצעוק, ועקב ההגברה המוגזמת הוא נשמע חזק מדי ולא נעים.
"השיר המקודש" היתה רק אחת מבין שלוש יצירות שבוצעו בקונצרט. את הערב פתחה הפילהרמונית עם סימפוניה מס' 38 (פראג) של מוצרט, שזכתה לביצוע חביב ותו לא. המוזיקה של מוצרט עילאית, אבל בשל אופייה המאופק היא זקוקה לביצוע מלהיב במיוחד כדי ליצור ריגוש אמיתי. למרבה הצער, זה לא קרה: הסימפוניה זכתה לנגינה יפה וזורמת, אבל מבחינה פרשנית מהטה והפילהרמונית לא חידשו בה מאומה. בסיכומו של דבר, גם היא לא השאירה רושם חזק במיוחד.
אז מה נשאר? ביצוע מוצלח של הקונצ'רטו לכינור של בטהובן, עם הסולנית ילידת גיאורגיה ליזה בתיאשווילי (31). הפילהרמונית ניגנה את הקונצ'רטו הזה אינספור פעמים, ואכן נשמעה כמכונה משומנת היטב. מהטה, שככל הנראה מסוגל לנצח על היצירה הזו גם מתוך שינה, ניצח בעל-פה ותמך בסולנית היטב. גם כאן לא היה מדובר בחוויה ריגשית יוצאת דופן, אבל לפחות היה ברור שהתזמורת נמצאת הרבה יותר בבית מבחינה סגנונית. בתיאשווילי עצמה ניגנה יפה מאד, עם צליל בהיר ונעים והעדפה ברורה לפרשנות לירית ולחלוטין לא אגרסיבית. הביצוע הזה אולי לא ייכנס לפנתיאון הביצועים הגדולים ביותר ליצירה, אבל הוא ללא ספק סימן את שיא הערב.
לסיכום: מוצרט חביב, זוהל מאכזב, ובטהובן יפה אך מוכר לעייפה. בסיכומו של דבר זהו ממש לא קונצרט חובה.
התזמורת הפילהרמונית הישראלית. מנצח: זובין מהטה. היכל התרבות תל-אביב, 30.1.
פורסם ב 2 בפברואר 2010 23:29 במדור מאמרים מגלובס | 0 תגובות | אפשרויות
ראיון עם רוברטו פטרנוסטרו, המנהל המוזיקלי החדש של התזמורת הקאמרית הישראלית
רוברטו פטרנוסטרו. צילום: מיכאל פטרנוסטרו
מנויי התזמורת הקאמרית הישראלית זכו השבוע לבשורה משמחת: לאחר תקופה ארוכה של פעילות ללא מנהל מוזיקלי, מינתה סוף-סוף התזמורת מנהל מוזיקלי חדש. זהו המנצח האוסטרי רוברטו פטרנוסטרו (Paternostro), שהיה בשנה האחרונה היועץ המוזיקלי של התזמורת וכעת התמנה למנהל מוזיקלי במינוי מלא.
פטרנוסטרו (52), שאת שם משפחתו ניתן לתרגם ל"אבינו שבשמיים", נולד וגדל בווינה וחי בה עד היום. הקשר שלו לישראל ארוך ומשמעותי: הוא בן לאם יהודיה, שדרכה יש לו משפחה ענפה בארץ. הענף המוכר של המשפחה בישראל כולל את דוברת הפילהרמונית דליה מרוז ואת בנה, העיתונאי ואיש הטלוויזיה גיא מרוז. אביו, לעומת זאת, הוא נוצרי ממוצא סיציליאני (ומכאן גם שמו האיטלקי).
באתי לישראל הרבה כבר כילד", אמר פטרנוסטרו השבוע בראיון בלעדי ל"גלובס". "יש לי משפחה גדולה בארץ, והייתי מגיע לבקר כאן הרבה. את גיא מרוז אני מכיר מאז שהיה ילד".
פטרנוסטרו למד בוינה אצל הנס סברובסקי האגדי, שהיה גם מורו של זובין מהטה. מאוחר יותר למד עם המלחין גיורגי ליגטי (Ligeti) והמנצח כריסטוף פון דוחנני. הוא שימש במשך שש שנים כעוזר המנצח של הרברט פון קראיאן, מי שהיה מנצחה המיתולוגי של הפילהרמונית של ברלין. לאחר מכן כיהן כמנהל מוזיקלי של התזמורת הפילהרמונית של וירטמברג ושל בית האופרה של קאסל. כמנצח אורח הופיע בכל רחבי העולם עם מגוון תזמורות ובתי אופרה.
בשנים האחרונות הגיע פטרנוסטרו לארץ כארבע פעמים בשנה, וניצח על מרבית התזמורות המקומיות החשובות (למעט הפילהרמונית). את הקשר עם הקאמרית הישראלית התחיל בזכות פרויקט משותף לפני מספר שנים, ולאחר שראו הצדדים שהקשר עלה יפה החליטו למסד אותו.
זה משתלם כלכלית לנהל תזמורת כמו הקאמרית הישראלית?
"ממש לא, אבל זה נכון גם לכל יתר התזמורות בארץ. אף אחד לא בא לעבוד בישראל בגלל הכסף. לישראל באים בגלל הארץ והתרבות. את הכסף עושים במקומות אחרים".
מה דעתך על מצבה הנוכחי של התזמורת?
"התזמורת עברה תקופה קשה, גם מבחינה אמנותית וגם מבחינה כספית. המטרה שלי כעת היא לקדם אותה לרמה מצוינת, ואני מאמין שיש לזה סיכוי. באתי לכאן כדי לעבוד קשה ולהחזיר את התזמורת למעמד הבינלאומי שהיה לה. מבחינה היסטורית, הקאמרית הישראלית היא התזמורת הקאמרית הידועה והותיקה בישראל, ובעבר הופיעו איתה הסולנים הגדולים ביותר. עד היום יש לה שם טוב בחו"ל. כשאני מציע לבוא איתה לסיורים באירופה אנחנו מתקבלים בזרועות פתוחות".
איך עושים את השיפור שאתה מזכיר?
"ראשית, סיורים לחו"ל. חתמנו השנה על חוזים חשובים לסיורים באירופה, במזרח הרחוק ובארה"ב. שנית, אני מתכוון לנצל קשרים שיש לי בעולם כדי להביא לכאן מוזיקאים גדולים שאני עובד איתם. בכל עונה אשתדל להביא שניים או שלושה כאלו. שלישית, אני מתכוון לעבוד קשה עם הנגנים. מבחינה טכנית אין להם בעיה, אבל צריך לעבוד על סגנון וסאונד. אני מתכוון לעבוד בעיקר על העניין הסגנוני".
לדברי פטרנוסטרו, עולם המוזיקה הקלאסית נמצא כיום בפני מצב כלכלי גרוע מאד. "זה נכון לא רק לקאמרית הישראלית, אלא לרוב התזמורות בעולם", הוא אומר. "המשבר הכלכלי גרם לקיצוץ משמעותי בכספים המופנים לגופי התרבות, כמו תיאטרון, אופרה ומוזיקה. באירופה וארה"ב יש תופעה של קיצוץ במשכורות לנגנים ומנצחים. מעבר לכך, עולם ההקלטות כמעט מת לגמרי. חברות ההקלטה הגדולות כמעט ולא מקליטות יותר מיוזמתן, וזה נכון גם לתזמורות החשובות ביותר. בנוסף, עקב תופעת שיתוף הקבצים המבצעים כבר כמעט לא מקבלים תמלוגים על ההקלטות".
יש גם ירידה בתרומות?
"בהחלט. התורמים הגדולים נפגעו בצורה משמעותית, ולכן גם תקציבי התרומות יורדים. אתה רואה היום שבתי אופרה ותזמורות משתדלים להוציא פחות כסף, ובין היתר גם מבטלים הופעות ופרמיירות".
הקשר היהודי של פטרנוסטרו מהווה חלק חשוב מחייו עד היום. "גדלתי בווינה על ברכי המסורת היהודית", הוא מספר. "הסבים שלי היו יהודים אדוקים. הם שמרו כשרות, והקפידו שתהיה בביתם מזוזה למרות שזה לא היה קל בווינה של אותם ימים. כילד גם חגגתי את החגים היהודיים. עד היום יש לי בבית מזוזה על הדלת, ובהמשך תלוי דגל ישראל".
פטרנוסטרו מספר כי בתקופת המלחמה נשלחו סבו וסבתו, שהיו כבר נשואים, לטרזינשטט. אמו נולדה ב- 1937, וכילדה יהודית לא יכלה ללכת ללמוד. סבו וסבתו שרדו, אך הרבה מהמשפחות היהודיות שהכירו הלכו ללא שוב. הוא עצמו אמנם נולד שנים אחרי המלחמה, אבל ההתמודדות עם הזיכרונות היתה עבורו מוחשית מאד. "אני זוכר שישבתי עם סבא שלי במטבח ושאלתי אותו על התקופה ההיא, והוא פשוט לא יכול היה לדבר על זה. מאז נכנסתי לעניין בשיטתיות וקראתי כל דבר שאפשר על התקופה. כתוצאה, כיום אני שונא כל סוג של לאומיות או גזענות".
ההיסטוריה האישית הזו השפיעה גם על ההתייחסות שלך לישראל?
"בודאי. אני מרגיש שאני צריך להגן על ישראל בכל פעם שקורה משהו באיזור. עבור אנשים רבים, מה שפעם היה אנטישמיות הפך פשוט לשנאת ישראל. כבר אי אפשר להגיד "היהודים הם ככה וככה", אז אומרים "הישראלים הם ככה וככה". החדשות מהמזה"ת משמשות כצידוק לבקר את ישראל, וקשה לי לקבל את זה".
בתזמורת הקאמרית ימשיך פטרנוסטרו לעבוד לצידם של יואב תלמי כמנצח אורח ראשי ואליזבט וולפיש כמנהלת סדרת הבארוק. "אין לי שום בעיה עם מנהלת נפרדת לסדרת הבארוק, להיפך", הוא אומר. "אי אפשר להיות מומחה לכל הסגנונות המוזיקליים לאורך 500 שנה של מוזיקה מערבית. וולפיש היא מומחית עולמית לנגינת בארוק, וזה מצוין שהיא תוביל את התזמורת בתחום הזה".
ומה עמדתך לגבי מוזיקה מודרנית, במיוחד כזו של מלחינים ישראליים?
"אנחנו מתכוונים לבצע יצירות בנות-זמננו באופן שיטתי, כולל בכורות של מלחינים ישראלים. עם זאת, אני לא מתכוון לבצע יותר מדי רפרטואר מודרני. הבסיס צריך להישאר קלאסי, ולהיות מושתת על בטהובן, מוצרט, שוברט ודומיהם. הכי חשוב זה שיהיה איזון".
התזמורת הקאמרית הישראלית תופיע בפסטיבל "קלאסיקאמרי" באילת בין התאריכים 28 ל- 30 בינואר ובין התאריכים 4 ל-6 בינואר.
פורסם ב 25 בינואר 2010 16:05 במדור מאמרים מגלובס | 0 תגובות | אפשרויות
ביקורת אופרה: "הילד חולם" באופרה הישראלית
האם המחזה "הילד חולם" של חנוך לוין יצא נשכר מהפיכתו לאופרה? זוהי שאלה לדיון. ראשית, משמחת ביותר העובדה כי העיבוד הנוכחי הוכיח שאפשר לשיר אופרה בעברית בלי שהיא תישמע כמו חצץ בפה. נוסף על כך גם הפן הויזואלי המהמם, הבא לידי ביטוי בדימוייו החזותיים של גוטפריד הלנוויין (Helnwein). דימויים אלו נותרים צרובים בזיכרון, ועוצמתם מהדהדת גם מספר ימים לאחר הביקור באופרה.
עם זאת, השאלה בדבר התאמת המחזה כליברטו של אופרה נותרת פתוחה. ההלחנה של גיל שוחט אמנם מיומנת, אבל ניראה כי הטקסט האירוני-מקאברי של לוין עובר טוב יותר ללא מוזיקה. דוגמא טובה לכך סיפקה העובדה, שהרגע המרגש ביותר ביצירה היה מבוסס על דיבור. זה היה לקראת הסוף, במקום בו הילד קורא לאמו "אמא, אמא". שוחט השכיל להדמים ברגע הזה את הארסנל התזמורתי הגדול, ולתת לקריאה הזכה להישמע בצורה נקייה וטהורה. במקומות אחרים, לעומת זאת, היתה תחושה שההבעה המוזיקלית המסיבית מכסה את היכולת של הטקסט לעבור בבהירות אל הצופה.
בכל הנוגע למוזיקה, אין ספק שהאופרה הזו הרבה יותר קומוניקטיבית מיצירות של מלחינים אחרים בני זמננו. המוזיקה נגישה יחסית, טונאלית ברובה, ובאף רגע אינה ממש מזעזעת. מאפיין בולט שלה הוא שימוש בג'סטות מוזיקליות של מלחיני עבר, בעיקר כאלו שפעלו בין מחצית המאה ה- 19 למחצית המאה העשרים. מאזינים בעלי היכרות טובה עם הרפרטואר הרלוונטי יבחינו לכל אורכה בהשפעות של דביוסי, ראוול, וגנר, סטרווינסקי, פוצ'יני, קורנגולד, פרוקופייב, שטראוס ואחרים. ההשפעה המרכזית היא של דביוסי וראוול, אבל המוזיקה קרובה מדי לטקסט מכדי שניתן יהיה לסווג אותה כ"אימפרסיוניסטית" ממש.
הקשר בין טקסט למוזיקה מודגם כאן, בין היתר, באמצעות שימוש באפקטים מוזיקליים מקדמי רגש כמו גליסנדי ("גלישות") בנבל, רעמי תופים מאיימים, הגברות דרמטיות לקראת סוף משפט, כינור מייבב וכולי. במקומות מסוימים אף ניכרת הלחנה מלודרמטית ממש, המזכירה מוזיקה מסרטים הוליוודיים.
מה מזה נשאר לאחר זמן בזיכרון? אולי הארייה היפה של הילד, ואולי תשיעיית הנשים שמזכירה קצת את ה"סירנות" של דביוסי. מה שבודאי נשאר בזיכרון הם הדימויים החזותיים המדהימים של גוטפריד הלנוויין והבימוי של עומרי ניצן, שעשו פה עבודה יוצאת דופן באיכותה.
לגבי הביצוע- הצד המוזיקלי מבוסס על כוחות מקומיים, ורובם עמדו במשימה בהצלחה. המרגשת ביותר מבין הזמרים בצוות שראיתי (הקאסט השני) הייתה הילה בג'יו בתפקיד הילד, בשירה מעודנת ונוגעת ללב. עוד בלטו ברכה קול בתפקיד "האישה שנולדה לאהבה", וכן גיא מנהיים בתפקיד הכפול של האב ושל מושל האי. תזמורת ראשל"צ הרשימה עם צליל מבריק ומדויק, עניין שבשיגרה בהפקות האחרונות. במיוחד ראויים לציון נגני כלי הנשיפה, שתפקידם ביצירה מרכזי למדי. המנצח דוד שטרן, מנהלה המוזיקלי החדש של האופרה הישראלית, הוביל את כולם ברגישות ובביטחון מעוררי הערכה.
גיל שוחט- "הילד חולם" ע"פ חנוך לוין. האופרה הישראלית. מנצח: דוד שטרן. בית האופרה, 20.1.
פורסם ב 24 בינואר 2010 20:26 במדור מאמרים מגלובס | 4 תגובות | אפשרויות
ביקורת קונצרט: אילן וולקוב מנצח על הפילהרמונית הישראלית
ברניקה גליקסמן. צילום יחצ
מי היה מאמין: קונצרט מנויים בפילהרמונית בו גם המנצח וגם שני הסולנים ישראלים, ושום אסון לא קורה. הקהל אפילו מוחא כפיים בהתלהבות. האם הגיעו ימי המשיח, בהם הבינו אנשי הפילהרמונית שהבשורה לא בהכרח באה מרחוק? שגם הפילהרמונית, כמו רוב עמיתותיה בעולם, יכולה וצריכה לשלב בתכניות שלה יותר מוזיקאים מקומיים ולא לבסס את המיצוב שלה רק על כוכבים מחו"ל?
ובכן, לא בדיוק. המצב האנומלי הזה לא היה מתוכנן, אלא נוצר מכורח הנסיבות. הפסנתרנית הסינית הצעירה יוג'ה וונג ביטלה את הופעתה, ומי שהחליפה אותה בהתראה קצרצרה היתה הישראלית ברניקה (Berenika) גליקסמן. השיבוץ הזה השלים שלישיית מובילים כל-ישראלית: המנצח הצעיר אילן וולקוב, שסיים בשנה שעברה מינוי של שש שנים בסקוטלנד, גליקסמן כסולנית בפסנתר, ורומן שפיצר- הויולן הראשון בתזמורת- כסולן ביצירה האחרונה.
הקונצרט נפתח עם הפתיחה "ים שקט ומסע צלח" של מנדלסון, יצירה קצרה שזכתה לביצוע ראוי אך לא מפעים. זו היתה הפעם הראשונה בה זכיתי לשמוע את אילן וולקוב בפעולה, וההתרשמות שלי היא שמדובר במה שנקרא "מנצח של מוזיקאים". הוא מנצח באופן בהיר, נקי וברור, מכניס את כל מי שצריך בזמן, סופר בצורה מדויקת, ונטול כל מניירות או שטיקים. למוזיקאים זה טוב, לקהל פחות: מה שחסר בניצוח שלו, לטעמי, זו כריזמה והתלהבות מהסוג שסוחף את הקהל. גוסטבו דודאמל הוא לא.
את עיקר ההתלהבות בקונצרט עוררה ברניקה גליקסמן, כסולנית בקונצ'רטו מס' 2 של פרוקופייב. זו יצירה מעט כפויית טובה לפסנתרנית, כיוון שאין בה כמעט אף רגע לירי או מעודן. הוא דורשת מהפסנתרן לבצע תפקיד שהוא לא רק קשה מאד טכנית, אלא גם נקשני ומיכני כמעט לכל אורכה. גליקסמן עמדה בביצוע באופן מעורר הערכה: היא ניגנה באופן וירטואוזי ומבריק, בצליל יפה ובתיאום מצוין עם התזמורת. את מנת הליריות שמנע ממנה פרוקופייב היא סיפקה בהדרן, שהראה שהיא יודעת להפיק מהפסנתר גם צלילים מעודנים וחלומיים. הערה חשובה: למי ששוקל ללכת לקונצרט, כדאי להאזין לפרוקופייב בבית לפני שבאים. הוא לא קל להאזנה ראשונה.
הקונצרט הסתיים עם "הרולד באיטליה" של ברליוז, יצירה ייחודית שהולחנה כמעין סימפוניה עם ויולה סולנית. את תפקיד הסולו מילא רומן שפיצר, הויולן הראשון של הפילהרמונית. לטעמי, זה היה שיבוץ מצוין. כמי שעיקר פעילותו היא תזמורתית, שפיצר נטול כל גינונים ומניירות של סולן כוכב. לכן, ההופעה שלו ממוקדת כולה בעשיית מוזיקה ולא בעצמו. וזה בדיוק מה שנדרש ליצירה הזו, שאינה קונצ'רטו לויולה אלא פשוט יצירה סימפונית בה יש לויולה תפקיד סולני. התוצאה היתה ביצוע יפה וחם, במיוחד בפרקים השני והשלישי היפהפיים. בפרק השלישי שפיצר גם נפתח יותר מבחינה הבעתית, והצליח ממש לרגש.
האם הקונצרט הזה הוא סנונית ראשונה לשילוב יותר כוחות מקומיים בפילהרמונית? ימים יגידו. בכל מקרה, זה היה ערב חביב מאד, שאולי לא יצר ניצוצות אבל איתגר את הנחת היסוד של הפילהרמונית לפיה קונצרט ראוי מבוסס בהכרח על כוכבים מחו"ל.
אל תבינו אותי לא נכון: אין לי שום דבר נגד האסטרטגיה של התזמורת להביא לארץ את הסולנים והמנצחים הטובים ביותר בעולם. ההיפך הגמור הוא הנכון. זה בדיוק מה שמצפים ממנה, והיא עושה זאת בהצלחה. אבל צריך לזכור שגם בארץ יש כוחות מעולים, ואחת לתקופה גם הם ראויים לחשיפה וטיפוח.
התזמורת הפילהרמונית הישראלית. מנצח: אילן וולקוב. היכל התרבות תל-אביב, 9.1.
פורסם ב 11 בינואר 2010 15:47 במדור מאמרים מגלובס | 3 תגובות | אפשרויות
ביקורת הקלטות: בטהובן עם מהטה, לאנג לאנג במוזיקה רוסית, וויואלדי עם כוריאוגרפיה
פורסם ב"גלובס", 6.1.2010
הפתעה נעימה. לכאורה זהו דיסק הכי סטנדרטי שיש: מה כבר אפשר לחדש בסימפוניות מס' 5 ו – 6 של בטהובן, ועוד עם מבצעים שמרניים כמו הפילהרמונית הישראלית וזובין מהטה? ובכן- חידושים מסעירים באמת אין פה, אבל ביצוע יפה- יש בהחלט.
הדיסק נפתח עם הסימפוניה החמישית, שזוכה לביצוע סימפטי אך שגרתי למדי. כך גם הפתיחה הקצרה ל"יצורי פרומתיאוס", שבאה מיד אחר כך. ההפתעה היא בסימפוניה מס' 6, "הפסטורלית". מהטה מוליך בה את התזמורת לביצוע מצוין: חם, זורם בנינוחות ומלא חן. זהו אולי לא הביצוע הטוב ביותר בהיצע העצום שיש ליצירה הזו, אבל הוא עדיין מהנה למדי.
ההקלטה נערכה ממספר קונצרטים חיים בת"א בחודש יולי האחרון, ואיכותה טובה מאד. חבל רק שמופיעים בה פה ושם רעשים חיצוניים, שמקורם בהקלטה החיה. למרבה המזל, הם מינוריים למדי וכמעט לא פוגמים בחוויית ההאזנה.
בטהובן –סימפוניות מס' 5 ו- 6. התזמורת הפילהרמונית הישראלית. מנצח: זובין מהטה. דיסק "הליקון קלאסיקס".
סיבה למסיבה: זוהי ההקלטה הראשונה שעושה לאנג לאנג, הפסנתרן הסיני האהוב, לרפרטואר קאמרי כלשהו. ועוד איזה רפרטואר: הדיסק כולל את שתי השלישיות הרוסיות הגדולות, אלו של צ'ייקובסקי ושל רחמנינוב. שתי היצירות נכתבו כמוזיקת אבל- זו של רחמנינוב לזכר צ'ייקובסקי, וזו של צ'ייקובסקי לזכר ניקולאי רובינשטיין. שתיהן מציעות מוזיקה יפהפייה ומלאת רגש, שמהווה מבחן גדול לכל שלישייה שמתמודדת עימה.
לאנג לאנג משתף פה פעולה עם שני מוזיקאים גדולים- ואדים רפין (Repin) בכינור, ומישה מאיסקי בצ'לו. ואדים רפין השתתף ככנר גם בהקלטה האהובה עלי לשלישייה של צ'ייקובסקי (בחברת "ארטו"), ולכן הציפיות היו גבוהות במיוחד.
אחרי האזנה של כמה פעמים, אפשר לדווח שהציפיות נענו באופן חלקי. מצד אחד זהו ביצוע יפה ומרשים, אפילו מבריק מבחינה טכנית. מצד שני, משהו חסר בו. כולם מנגנים יפה והכל, אבל השילוב לא מושלם. אולי זה בגלל שלאנג לאנג דומיננטי מדי, אולי כי ההקלטה קצת חזקה מדי, ואולי כי העצב העמוק שאמורה המוזיקה להביע מפנה מקום לוירטואוזיות לשמה. זו הקלטה שכדאי מאד להכיר, אבל הביצוע הפייבוריט שלי ממשיך להיות זה של רפין/ברזובסקי/יבלונסקי ב"ארטו".
רחמנינוב וצ'ייקובסקי- שלישיות פסנתר. לאנג לאנג, רפין, מאיסקי. דיסק DG.
נשמע מצוין, נראה רע. זהו הסיכום ההוגן ביותר שאפשר לתת לביצוע החדש הזה ל"ארבע העונות" של ויואלדי, שמופיע בדי.וי.די חדש של "הרמוניה מונדי".
העניין בביצוע ברור: הכנרת הסולנית היא מידורי זיילר (Seiler), מהכנרות הבולטות כיום בתחום הביצוע של מוזיקת בארוק. גם ההרכב המלווה מעולה- זוהי תזמורת ה"אקדמיה למוזיקה עתיקה" מברלין, שמנגנת בכלי תקופה ובאיכות אופטימלית.
באלבום שתי יצירות חשובות מתקופת הבארוק: "איתני הטבע" (Les Elements) של ז'אן-פרי רבל (Jean-Feri Rebel), ו"ארבע העונות" המפורסמת של אנטוניו ויואלדי.
מבחינה מוזיקלית באמת אין הפתעות, ושתיהן זוכות לביצוע מצוין. אז מה הבעיה בעצם? הבעיה היא שזהו ביצוע שמשלב כוריאוגרפיה מודרנית, שלטעמי היא מעצבנת למדי. במרכז העניינים יש רקדן שלא ברור מה הוא רוצה מחייך, וגם זיילר עצמה משתלבת בכוריאוגרפיה בצורה מוזרה. כך, לדוגמא, היא מנגנת באחד הפרקים כשהיא רכובה על כתפי הרקדן, או עם מסטיק אדום ארוך שנמתח לה מהפה. בקיצור, קהל היעד הוא אוהבי ריקוד מודרני ופחות אוהבי מוזיקה "נטו".
ויואלדי- ארבע העונות בגירסה כוריאוגרפית. כינור: מידורי זיילר. האקדמיה למוזיקה עתיקה ברלין. דיוידי "הרמוניה מונדי".
פורסם ב 6 בינואר 2010 22:01 במדור מאמרים מגלובס | 0 תגובות | אפשרויות
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.
