הסמיילי הראשון (והודעה)

והפעם (האחרונה?):

על הולדת הסמיילי (במלאת 25 שנה לסמיילי הממוחשב הראשון)
הודעה על מעבר דירה - פתיחת בלוג חדש.

בשקט בשקט חלף-עבר-חמק לו אחד מציוני הדרך המחוייכים של ההיסטוריה המקוונת. בשבוע שעבר מלא חצי יובל - עשרים וחמש שנים לאבי האמוטיקונים - הסמיילי הממוחשב - צירוף של שלושת התווים: סוגר, מקף ונקודותיים – היינו :-).

נדמה לי שיובל הכסף של הסמיילי עבר ללא שום איזכור עברי ובדיוק בשביל זה אני כאן – לתקן עוול היסטורי בחיוך וקריצה. אני לא משוכנע שזו תהיה הגזמה לטעון שהסמיילי הינו שני בחשיבותו (ובתדירות השימוש בו) רק לשלוש הנקודות רבות ההבעה…

קצת על ציוני הדרך של הסמיילי ושאר האמוטיקונים תוכלו לקרוא בבלוג החדש שלי (בעל אותו שם: מדע בזיוני) ברשימה: הסמיילי הראשון.

בלוג חדש

הלוגו של הבלוג החדש בעל השם הישן

בהזדמנות חגיגית זו של חצי יובל לסמיילי אני רוצה לבשר/להודיע על פתיחת בלוג עצמאי שיחליף (כנראה) את הבלוג הזה. אני מזמין את הקוראים הקבועים והמזדמנים לבקר, להתרשם ולהרשם לקבלת עדכונים באימייל או ברסס. מה אומר - קצת מפחיד לפתוח בלוג חדש ועצמאי - רחוק מרשימת העידכונים בעמוד של רשימות והקוראים אַיִן?
קצת מפחיד לטפל בעצמך באיכסון וגיבויים וקוד php קריפטי. לשנות בעצמך את הגרפיקה ולהוסיף פלאג-אינס שלא לא יהרסו את יציבות המערכת. מאידך עצמאות נותנת גם חופש בחירה של תכנים, עיצובים, סטטיסטיקות שונות ומשונות ואפילו האדסנס של גוגל שאינם זמינים בסביבה העוטפת והמגוננת של רשימות. שנה חדשה. הרפתקה חדשה ובמסורת הסמיילי - לקחת את הכל בסבבה.

תודות

ובאותה הזדמנות רציתי להודות לאורי (ברוכין) ולירדן (לוינסקי) על ההקמה והתמיכה בפלטפורמה הנוחה והנקייה של אתר רשימות וגם על הסבלנות האין-סופית לבילבולי המוח הגדולים והקטנים שהנחלנו להם ככותבים באתר.

פורסם ב 23 בספטמבר 2007 17:11 במדור booky סריקי, פסל וכל תמונה | 7 תגובות | אפשרויות

האומר אקרא ואשיב

אני לא ממקבלי ההחלטות לְשנה חדשה. את חשבון הנפש אני משאיר לחשבים מדופלמים. בדיקה עצמית, הסקת מסקנות, קביעת יעדים חדשים ואי-עמידה בהם זה תהליך שאותו אני עושה כל השנה כך שאני לא צריך חודש מיוחד בשביל זה. ככלל, אני לא מאמין בשינויים רדיקליים בהתנהגות ולא בהצהרות שינוי.

לאור כל זאת אני אַפנה אתכם לְמיזם (?) ה-PaperBack של גמד רשע – בלוגר חביב ואיש יקר. הוא אמנם לא מייחס את זה בפירוש לשנה החדשה וההחלטות לשינוי, אבל ברשותו (?) אני אתייחס לזה כך.

שלב ראשון - צרי קשר עין עם מלפפון חמוץ גלמוד.

"ספר מושאל, לא תמיד חוזר." כותב הגמד "לפעמים כי שוכחים, לפעמים כי אין כוח, לפעמים כי כבר לא נעים, וכל פעם הספר הארור יושב על המדף, וחסר על מדף של מישהו אחר, וכשרואים אותו מהבהבת מחשבה של וואלה, כדאי באמת שאחזיר אותו ובאותו רגע הקומקום רותח או שהחתול רעב או שבדיוק צריך לצאת - ונגמר. והספר נשאר...."
והוא ממשיך: "מי שהשאיל ספרים לאחרים ומעוניין לקבל אותם בחזרה, וכל מי שספרים קרובים ללבו , מוזמן להצטרף לרעיון PaperBack בשלושה מהלכים פשוטים"
יאללה. תעשו משהו קטן לשנה החדשה. אפילו אפשר לעמוד בזה.

ואם כבר קריאה אז הנה משהו חמוץ-מתוק לשנה החדשה – שיר מוזר משהו. אם עדיין לא החזירו לכם את הספרים שלכם ואתם בודדים ומשועממים: reading time with pickle. רג'ינה ספקטור.

פורסם ב 5 בספטמבר 2007 19:20 במדור booky סריקי, פסל וכל תמונה | 2 תגובות | אפשרויות

פרדוקס יום ההולדת, שאלה מכשילה וקטנות

לפני כמה ימים ישבה המשפחה המורחבת במסעדה וחגגה יומולדת כפול. בזמנם עברו, לפני שהכרתי אותם זו הייתה חגיגה משולשת אבל הזמן והסרטן גבו את שלהם. מסתבר ש-1) לדודה של אישתי, 2) לאישה של אחיו ו-3) לאחות של בעלה (של הדודה) יום הולדת בדיוק באותו יום. פצחתי בהרצאה על פרדוקס יום ההולדת. את הנאום הטרחני שלי, שלווה ברישום נוסחאות על מפיות הם קטעו ואמרו שעדיף שאמלא פי סושי. אז מילאתי. ודחפתי גם סטייק טונה. ועוד שתיים-שלוש כוסות יין. והנה - יוזמת ימי ההולדת של אורי קציר מספקת ליצר הטרחנות שלי הזדמנות לקשקש קצת על הפרדוקס (לכאורה).

למי שעוד לא נחשף – אוֹרי יזם הקמה של לוח ימי הולדת בלוגוספרי ש"יהיה נגיש אינטרנטית לכל מי שמעוניין לדעת את תאריך הולדת הבלוגר/ית החביב/ה עליו".

(אין) מערבין שמחה בשמחה

וכעת לפרדוקס – מאחר ובשנת שמש יש 365 ימים (למעשה 365.25 אבל למה להיות קטנוניים) אנו נצפה שהסיכוי שימי ההולדת של אנשים יתנגשו יהיה קטן עד למאוד כך שכל אחד יקבל את מירב תשומת הלב כשהוא חוגג את יום ההולדת שלו. בפועל, כך אומר הפרדוקס המפורסם, בקבוצה של 23 אנשים יש סיכוי גבוה מחמישים אחוזים (50%!) שלשני אנשים יהיה יום הולדת באותו יום. זהו כמובן פרדוקס רק לכאורה מאחר והתוצאה הזו מעוגנת מבחינה סטטיסטית, אבל היא ללא ספק סותרת את האינטואיציה. תוצאה סטטיסטית מפורסמת פחות אבל "מפתיעה" יותר היא שבקבוצה של 50 אנשים הסיכוי להתנגשות הוא 97%, כלומר כמעט מאה אחוז (מאידך, ההתכנסות אל הוודאות הופכת איטית וסיכוי של 100 אחוזי התנגשות נוכל להבטיח רק בקבוצה של 366 אנשים. הקומבינטורים שבינכם יזהו כאן את עיקרון שובך היונים).
הסברים מפורטים, קוריוזים ומיני הפתעות תוכלו, אולי למצוא אצל יוסי לוי, נולד ב- 13.10, והאמת שחשבתי שדווקא הוא יכתוב את הפוסט הזה. בינתיים, בשביל לא להשאיר אתכם במתח, הנה הסבר קצת יותר פורמלי על פרדוקס ימי ההולדת (ויקיפדיה עברית), והסבר קצת יותר מקיף בויקיפדיה האנגלית. מעבר לקוריוז שבתוצאה המפתיעה, לפרדוקס יום ההולדת גם שימושים מעשיים וחשיבות רבה בתורת ההצפנה – מסתבר שלפעמים פיצוח צופן קל בהרבה ממה שנראה לעין, זה נקרא התקפת יום הולדת.

היום יום הולדת?

ברגע כתיבת שורות אלו ממש עומד מספר הרשומים אצל אורי על 116 אנשים כשימי ההולדת שלהם מפוזרים על 98 ימים, כלומר בשנים-עשר מהימים יש יום הולדת לשני בלוגרים ובשלושה ימים נוספים יש יום-הולדת לשלושה בלוגרים (עוד אין יום ובו יום הולדת לארבעה בלוגרים). ילדים יקרים, אנא עיזרו לאורן העצל לחשב את ההסתברות להתפלגות שכזו...
ועכשיו מגיע שלב השאלה המכשילה – בלוגרים שמתחזקים יותר מבלוג אחד – האם הם רשאים להרשם פעמיים שהרי מחד - הרעיון של אורי הוא להציג לקוראים האדוקים את יום ההולדת של הבלוגר החביב עליהם אבל מאידך – רישום כפול מַטֵה את התוצאה הסטטיסטית ואנה אנו באים בתוהו ובוהו רנדומי שכזה...

קטנות אחרות

עמוס גיתאי. כשלמדתי בחו"ל, ניגש אלי דֵטְלֶף פְּרֶשֶר, פרופסור גרמני עב בשר, עמית במכון המחקר ובדחילו ורחימו אמר "תראה, יש לי שאלה... ואל תעלב...אתה יהודי... ואתה לא חייב לענות... אבל אתה ישראלי... אולי תוכל לעזור לי...". אני כבר חשבתי שהוא בדיוק גילה את פשעי המלחמה של אבא שלו שהיה קצין באס.אס. אבל דטלף, איש עדין שכמותו סיפר שהוא ראה אתמול סרט על יהודים, כאלו עם זקן ובגדים שחורים ובסרט הוא ראה איזו סצינה מוזרה עם קופסאות ורצועות שחורות שמניחים על הראש. "הסרט נראה מאוד אותנטי, אבל הקופסאות האלו - זה לא אמיתי," הוא אמר, "נכון?"
"ראית את 'קדוש' של עמוס גיתאי?" שאלתי. הסברתי לו שהקופסאות האלו זה הדבר האותנטי היחיד בכל הסרט ושגם אני, יהודי לא-אותנטי שכמותי כורך ומלפף אותם יום יום. ובאמת, למרות הצרימות בדחיית המימון וקניית הסרטים של גיתאי – טוב עשה הערוץ הראשון. על איכות הסרטים אפשר להתווכח (אותי הם משעממים עד מוות) אבל גיתאי, שמרבית הסופרלטיבים שקושרים לראשו מדברים על המבט המעמיק והאותנטיות של סרטיו הוא לא יותר מאשר מניפולטור. אפשר להגיד הרבה על הסרטים אבל הם לא אותנטיים. את זה יגיד כל אחד שמכיר את מושאי הסרטים. הנה הסיבה האמיתית – לא אותנטי ולא מעניין.

יַרֶק את עצמך. כבר שנים אני משתדל להימנע משימוש בשקיות ניילון מיותרות. בערוץ הירוק של YNET דוחפים בנו לצמצם את צריכת שקיות הניילון שלנו. רעיון מבורך כשלעצמו. אלא שאז הם כותבים " עד 1,000 שנה יעברו בטרם תתכלה כל שקית, ועל הדרך היא תספיק לקפד את חייהם של כ-100,000 לווייתנים, ציפורים, כלבי ים וצבים מדי שנה". בדיוק כך – כל שקית תקפד את חייהם של 100,00 בעלי חיים בשנה במשך אלף שנים. וואלה?! הקישקוש הזה כמעט ומפתה אותי לרדת לחוף ולזרוק שם איזו שקית או שתיים. גוזמאות לא מועילות לשום מאבק.

לא יום הולדת

ואי אפשר בלי הקטע (השחוק משהו) על אליס והמפטי-דמפטי:

'They gave it me,' Humpty Dumpty continued thoughtfully, as he crossed one knee over the other and clasped his hands round it, 'they gave it me--for an un-birthday present.'
'I beg your pardon?' Alice said with a puzzled air.
'I'm not offended,' said Humpty Dumpty.
'I mean, what IS an un-birthday present?'
'A present given when it isn't your birthday, of course.'
Alice considered a little. 'I like birthday presents best,' she said at last.
'You don't know what you're talking about!' cried Humpty Dumpty. 'How many days are there in a year?'
'Three hundred and sixty-five,' said Alice.
'And how many birthdays have you?'
'One.'
'And if you take one from three hundred and sixty-five, what remains?'
'Three hundred and sixty-four, of course.'
Humpty Dumpty looked doubtful. 'I'd rather see that done on paper,' he said. Alice couldn't help smiling as she took out her memorandum- book, and worked the sum for him:

                               365-

                                 1
                               ___

Humpty Dumpty took the book, and looked at it carefully. 'That seems to be done right--' he began.
'You're holding it upside down!' Alice interrupted.
'To be sure I was!' Humpty Dumpty said gaily, as she turned it round for him. 'I thought it looked a little queer. As I was saying, that SEEMS to be done right--though I haven't time to look it over thoroughly just now--and that shows that there are three hundred and sixty-four days when you might get un-birthday presents--'
'Certainly,' said Alice.
'And only ONE for birthday presents, you know. There's glory for you!'

היום אני (שוב) חוגג יום-לא-הולדת. או שמא אני חוגג יום הולדת 31-חודשיים ועשרים ושבעה ימים.

פורסם ב 27 באוגוסט 2007 09:56 במדור לא חודש ולא שבת | 6 תגובות | אפשרויות

סלקציה

"מצעד ניצולי השואה הוא בושה וחרפה!" רה"מ אהוד אולמרט בשיחות פנימיות (?!)

*דוד אהוד היה אומר, 'אנשים צריכים למות ממשהו,' וסירב לתרום למלחמה בסרטן, למלחמה בתאונות הדרכים ולמלחמות אחרות**. כדי לבטל אפשרות שיחשב לקמצן נהג להתפרץ במפגני נדבנות כבירים ומופתיים – שעונים, סיגרים, נדל"ן שרכש במציאה מחבר. כה יפה ידע לערוך את מופעיו , עד שאלמלא אנו, הקרובים אליו, לא הייתה נודעת האמת הפשוטה – הוא היה קמצן.

בתוך ביתו היתה הקמצנות לחוק עולם. הוא אסף בקנאות בקבוקים ריקים ראויים לדמי פיקדון וכשנשבר אחד מהם זייפו והדביקו ביד אמן. באורח פלא ידע להצטנן בתיאום עמנו. שתה מין הסירופים שלנו, את שלו החביא. את החלמתם של חולי הסרטן הקדים. הכריז, 'כבר בריאים!' וצבר לעצמו את התרופה הנחסכת.

אבל תחבולתו המופלאה ביותר הייתה כוחו המאגי על תקציב שקיות התה לשכבות החלשות. כל שקית, גם בצלילתה העשירית למים הרותחים הפיקה מעצמה דבר מה, הבל תה, על סף המוחשיות הפיזית של רעיון החומר. העלאת התקציב מין המים לוותה במבט חשדן, בקיא, כלפי התקציב התלוי בקצה חוטו מן הכפית. לפי סימנים הידועים רק לו היה מעריך את אונו של השקיק, גוזר את גורלו. 'סלקציה' היה קורא לטקס הזה כשרצה להתאכזר אל סבא יוסף.

שמחנו, לעיתים, להזכיר לעצמנו שהוא בכלל לא דוד אמיתי שלנו.

*פארפראזה על הפתיחה של 'שואה שלנו', אמיר גוטפרוינד, זמורה ביתן. והנה הקטע המקורי באדיבות במה חדשה.
**טוב, בלבנון הרי לא הייתה מלחמה, לפחות הממשלה נמנעה מלהכריז עליה ככזו. קמצן, לא?

פורסם ב 6 באוגוסט 2007 14:02 במדור פוּנְגימוֹן להמוֹן | 2 תגובות | אפשרויות

משחקים, אורגיות ומוות (ברגמן, אנטוניוני)

מזמן כבר לא ראיתי סרט טוב באמת (אם לא נספור את 'הרובוטריקים'*, כמובן), אבל כשבמאים נופלים כמו קוביות דומינו אז גם לי מתחשק לכתוב כמה מילים על קולנוע. את האלגיה המעמיקה על אינגמר ברגמן ומיקלאנג'לו אנטוניוני אולי יכתוב דוד שליט. אני, כצופה חובב, אכתוב על מין. על מין ואשליות. אשליות וקולנוע. קולנוע ומציאות.

*למעשה זה אחד הסרטים הגרועים שראיתי, אבל זה עניין לפוסט אחר (שלא יכתב).

אורגיה ללא משתתפים

ליב אולמן וביבי אנדרסון ב'פרסונה' של ברגמן.

זה היה לפני כמה שנים, ראשית ימי ה-bittorrent. חבר סיפר לי שהוא הוריד כמה סרטים. "צבעי גן העדן," אמר החבר "זה איזה סרט איראני”.
"ראיתי, סרט מעולה," עניתי "מה עוד?"
"המטריקס"
"חרא של של סרט – פילוסופיה במשקל פופקורן"
"והורדתי גם את פרסונה," אמר החבר שבדיוק יצא עם בחורה פינית (חצי שוודית). "שחור-לבן" הוא עיקם את האף.
"סרט נפלא" אמרתי לו. שווה כל שניה וכל פיקסל לא צבעוני. יש שם גם את ליב אולמן וביבי אנדרסון, שתיהן מדהימות ובכלל – יש שם סצינה של אורגיה לסבית על חוף הים" ומיד בקריצה רבת משמעות הוספתי "זו אמנות ולא פורנו. זו אמנות, האורגיה הזו".

צפיתי בפרסונה שוב וסצינת האורגיה נעלמה. "אבל הרגע היה!" אמרתי לעצמי. זכרתי אותה בכזו חיות מוחשית של שחור ולבן עד שכמעט ואפשר היה למשש אותה. אבל אורגיה לא הייתה בסרט אלא רק דיבורים על אורגיה. אנדרסון שכמעט ולא שותקת כל הסרט מספרת על האורגיה לאולמן (שלאורך כל הסרט לא מוציאה ולו מילה).
"גנבו לי את האורגיה" כתבתי אז לחברה באימייל.
את הגושפנקא לשפיות מצאתי אצל רוג'ר אברט, שהיה אז מבקר הקולנוע החביב עלי. ברטרוספקטיבה ל'פרסונה' הוא כותב:

The other monologue in the movie is more famous; Alma's story of sex on the beach involving herself, her girlfriend and two boys. The imagery of this monologue is so powerful that I have heard people describe the scene as if they actually saw it in the film. In all three monologues, Bergman is showing how ideas create images and reality.

אז יש דברים בגו וזו לא החרמנות שמעבירה אותי על דעתי עם דמיונות שוא. נפלתי קורבן לבמאי מבריק.
"זה לא שאתה לא חולה מין – זה פשוט שיש עוד הרבה כמוך" ענתה לי החברה באבחנה קולעת.

טניס בלי כדור (ואורגיה)

סצינת הטניס ב'בלואו-אפ'

משחק הטניס התנהל במרץ. השחקנים רצו מתנשפים לרוחב המגרש, מנסים לענות לחבטות המהירות. הצופים הניעו את הראש מצד לצד – עוקבים במבטם אחרי הכדור, מריעים לשחקנים. הצופים לבושים כליצנים, פניהם מאופרות לבן. כך גם השחקנים. במשחק חסר הכדור. פנטומימאים. תומאס מסתכל במחזה בפליאה ספק משועשעת ספק נבוכה. המצלמה עוקבת אחרי הראשים העוקבים אחרי הכדור הדמיוני. חבטה נואשת והמצלמה עוקבת בקשת רחבה אחרי האין-הכדור שנוחת על הדשא מחוץ לגבולות המגרש וממשיך ומתגלגל לאיטו עד לרגליו של תומס. "תביא-תביא!" מבקשים הפנטומימאים את האין-כדור בניפנופי ידיים. כמה שניות של מבוכה והיסוס ותומאס מתכופף, מרים את הכדור הדמיוני וזורק אותו חזרה למגרש. בפס הקול שומעים את חבטות הרקטות בכדור. המשחק מתחדש.

זוהי כמובן סצינת הסיום של Blow-up (שעוברת, באופן שערורייתי, ל-'יצרים'). זה סיפור על צלם שמשוטט באקראי בפארק ומצלם אולי ראיות לאולי-רצח ובו, אולי, מעורבת אישה. סרט על ספק מציאות שהתפרסם בזכות היותו הסרט המסחרי הראשון המציג עירום מלא ואף אורגיה (לא ממש מלאה). ב-1966 זה היה נועז. לאורך כל הסרט רודף תומאס הגיבור – צלם אופנה במקצועו אחרי דברים חסרי תכלית וחסרי פשר – מאורגיה מזדמנת (ומנוכרת) עם הדוגמניות, ציורים חסרי מובן, שברי גיטרה של להקת רוק עלומה, מדחף של מטוס (?!) ובעיקר אחרי הגופה המסתורית שנראית, אולי, בהגדלות (blow ups) של תמונה מיקרית של זוג נסער בפַּארק. "היה או לא היה? זו השאלה". הייתה גופה? היה רצח? האשה מהתמונה שמטרידה את הצלם ומנסה להשיג את הנגטיב – האם הייתה מעורבת ברצח? והפריצה לסטודיו – סתם חוליגנים או שמישהו מעלים ראיות?

"הרי זה כך, אם כך אתם סבורים," כתב פיראנדלו על משחק המציאות וקיבל על זה פרס נובל. כך ענה ברגמן עם האורגיה שלא הייתה ובדיוק כך עונה גם אנטוניוני: המציאות לא ממש משנה. תרצה - תשתתף במשחק, לא תרצה – אתה בחוץ.

אבל אני, שמרן שכמותי, עדיין מאמין באיזו מציאות אובייקטיבית ובלתי ניתנת לפרשנות: מוות. ברגמן ואנטוניוני מתים. מתים כמו הרֶבֶּ'ה מלובאוויטש.

פורסם ב 1 באוגוסט 2007 12:16 במדור booky סריקי, פסל וכל תמונה | 48 תגובות | אפשרויות

הכל אישי (iGoogle)

התאמה אישית מבטיחים היום כולם. התאמה אישית משובטת. כמה מילים עם יציאת הגרסה העברית של דף הבית האישי של גוגל (שדווקא מבטיח ובאופן יחסי גם מקיים).

להמשך המאמר...

פורסם ב 23 ביולי 2007 12:08 במדור מן העולם החדש | 3 תגובות | אפשרויות

ישראייר – זוועה של שירות - לא לטוס! (אוסף סיפורי גולשים ב')

(unfortunately, best viewed with internet explorer)

מסכות חמצן מתנופפות מול הפרצוף כל הטיסה, התעלמות חצופה של דיילת והתעלמות שערורייתית של שירות הלקוחות – כל אלו היו מנת חלקו של אורי א' בטיסה שיגרתית לניו-יורק. עוד סיפור אופייני על טיסה מהגיהנום. "פאן איז אין דה אייר" הטג-ליין החדש של ישראייר. מישהו אמר אירוניה?

למצולם יש קשר לרשימה (וזה יכול היה להיות את/ה...)

לפני שאביא כאן סיפור זוועה נוסף (+תמונות) ניתן עידכון קטן בנוגע למאבק שהתחיל כאן: ישראייר – זוועה של שירות – לא לטוס! (אוסף סיפורי גולשים). הפוסט הקודם טיפס ועלה והגיע למקום הרביעי בתוצאות החיפוש של גוגל. זה אומר שכל מי חיפש "ישראייר" ראה את הסניפט "זוועה של שירות – לא לטוס! (אוסף סיפורי גולשים). לפוסט נרשמו אלפי כניסות ושורה ארוכה של תגובות הלכה והשתרשרה מתחתיו – מרביתם של גולשים שחלקו את החוויות המזעזעות שלהם עם ישראייר ומקצתם של גולשים (בתשלום?) שמהללים ומשבחים את ישראייר בחברה הטובה בעולם (למשל, התגובה עם הכותרת "כנסו כנסו!!! סיפור אמיתי" וגוף התגובה משבח ומפאר את ישראייר והדאגה שלהם ללקוחות). יש להניח שלא מעט אנשים שקלו שוב (ובצדק) האם כדאי לחסוך כמה שקלים לטוס בישראייר ובסוף לשלם ריבית דריבית עם לב שבור, חופשה הרוסה, מזוודה אבודה והרבה הרבה עצבים ותסכול. יש להניח שזה לא ממש שימח את ישראייר בשיא תקופת התיירות. אבל – לא לעולם חוסן ועמוד האינטרנט שהפך מרכז קטן של מחאה צרכנית נעלם באופן מסתורי מתוצאות החיפוש. נעלם. במקומו (כלומר בערך באותו דירוג בו הדף הנעלם) אפשר לראות את הדף של חברת קידום אתרים מסויימת שאת שירותיה שכרו בישראייר כדי לדאוג לפרופיל הרשת שלהם. הדף מהלל את ישראייר וגם את חברת קידום האתרים שמספרת על ישראייר כסיפור הצלחה.
ההעלמה של הפוסט הקודם מתוצאות החיפוש מריחה רע. היא מריחה כמו השתקה והיא מריחה כמו הפעלת מניפולציות מלוכלכות (כובע שחור) על מנוע החיפוש. ועד שהבעיה תיפטר והדף עם המחאה הצרכנית יחזור למקומו הראוי בדירוג – הנה מקרה נוסף. הסיפור. את הפנייה קיבלתי באמייל ואף דיברתי עם הבחור (השמות המלאים והטלפון שמורים אצלי). הסיפור מובא כאן כלשונו. פשוט מדהים. טיסה נעימה:

לכבוד
ריבי
ישראייר – שרות לקוחות
הנדון: ליאת ל'. טיסת 22 אפריל, 00.20 לניו יורק
שלום רב.
כבר בתחילת הדברים עלי להודות שעד לטיסה שבנדון, לא טסתי מעולם בישראייר, זאת בעיקר משום שהטיסות הרבות שעשיתי במהלך השנים, היו למטרות כיסוי עיתונאי של אירועים וכנסים בחו"ל, והן מומנו על ידי הגורם המזמין, שהעדיף את על על. אבל לפני שבועות אחדים החלטתי לצאת לניו יורק לביקור משפחה, והחלטתי לנסות, לשם שינוי, את חווית הטיסה של ישראייר. הטיסה לניו יורק אכן היתה חוויה, אולם לא מהסוג שלו ציפיתי.
כשעה לאחר ההמראה מבן גוריון, נפתח מכסה מסכות החמצן שמעלי, ושתי המסכות נשרו לי מול הפרצוף. הדיילות חשו למקום וניסו להחזיר את המסכות למקומן על ידי הדבקת המכסה בניירות דבק – אולם ללא הועיל. המכסה נפתח בכל פעם מחדש, והמסכות שבו ונשרו עלי. לבסוף הופיעה לידי דיילת ואמרה: "יש בעייה ולכן נעביר אותך למושב אחר".
הסברתי לה שבמאמצים רבים הצלחתי להשיג מושב ביציאת חרום, כך שלא אצטרך לשבת מצונף במושב רגיל. זאת משום שמבחינה בריאותית אסור לי לשבת ברגליים כפופות משך זמן רב. אמרתי שאודה לה אם תמצא לי מושב חליפי בסביבה שבה יש מקום רחב יותר לרגליים. היא השיבה לי: "מן הסתם זה לא יהיה מקום ביציאת חרום אלא במושב רגיל".
על כך עניתי: "אז אני מעדיף שלא לעבור למושב רגיל ואני מבקש לדבר עם הכלכל".
תשובתה המדהימה של הדיילת: "אתה לא צריך לדבר עם הכלכל. מספיק שאני מדברת אתך..."
על כך אמרתי לה: "סליחה, אבל אני לא רוצה לדבר אתך – אלא עם הכלכל..."
וכאן בא משפט המחץ המדהים מכולם: אתה לא רוצה לדבר אתי? אז אני חותכת אתך את התקשורת ואל תדבר אתי עד סוף הטיסה..."
לקח לי שלוש-ארבע שניות כדי להתאושש מהסנקציה ומאיום הבידוד שהטילה עלי הגברת הצעירה, ואז אמרתי לה: "אני חושב שאת חצופה, ואני מבקש לדעת מה שמך..."
הגברת הצעירה, שכבר היתה בהמשך דרכה במעלה המעבר, הפנתה ראש לאחור וזרקה לעברי: ליאת ל' (אני מקווה שקלטתי נכון, ושאני זוכר נכון, שכן היא פשוט סיננה את השם והמשיכה לדרכה). כמובן שלאורך כל הטיסה היא לא חזרה אלי (מבחינתה אני הרי בעונש...), לא שלחה את הכלכל, וכמובן שלא התנצלה על מה שאמרה.
לא הייתי משקיע זמן בכתיבת מכתב זה, אלמלא חשבתי שמדובר בנערה שאינה מבינה את אופי תפקידה כדיילת בחברת תעופה, ושמתבטאת ונוהגת בצורה שגורמת נזק תדמיתי לחברה שמעסיקה אותה. בתמימותי חשבתי שתפקידה של דיילת הוא לדאוג לנוחיות הנוסע ולדבר אליו בנועם – עד שנתקלתי בגברת ל'.
אשמח לשמוע את תגובתכם למפורט לעיל, וכמובן שאשמח להתייצב אישית אם תרצו לשמוע את הדברים מפי באופן בלתי אמצעי.
בברכה,
אורי א' (השם המלא והכתובת לפניות שמורים אצלי)

ישראייר - זוועה של שירות. fun is in the air?!

לאחר כמה שבועות, משלא נתקבלה כל תגובה (נשמע מוכר, לא?) כתב אורי את המכתב הבא:

לכבוד
ראובן ברי
שרות לקוחות – ישראייר
תל אביב

הנדון: אחידות ברמת השרות.
שלום רב לך.
לא בכל יום מזדמן לגלות חברות עם אחידות בולטת ברמת השירות. אלא שלא תמיד זה נאמר בתור מחמאה. במקרה שלכם בהחלט לא.
לפני יותר משלושה שבועות שיגרתי את המכתב הנספח בזה בדוא"ל למחלקת השירות שלכם, לידי ריבי. מאחר שלא הגיע לידי כל אישור על קבלתו – התקשרתי כעבור כמה ימים ושמעתי מריבי שאכן הוא התקבל ומטופל.
מאז ועד היום לא קיבלתי כל אישור רשמי לגבי המכתב וכמובן שלא כל התייחסות אחרת, או תשובה.
אני מבין שהגברת הצעירה, ליאת ל' – שמוזכרת במכתבי המקורי - נמצאת אי-שם בערבות סין, או במקום אחר שאין אליו תקשורת ולכן העניין מצריך המתנה כל כך ארוכה.
אשמח אם תחרגו הפעם מאחידות השירות שלכם, ותודיעו לי בהקדם מה נעשה בנדון.
בברכה,
אורי א'

-------------------------
טוב –נו, אנחנו כבר באמת לא ממש מצפים לשירות לקוחות סביר הרי ישראייר זולים בעשרים שקל ולכן זכותם לזלזל בלקוחות. איך הגדיר זאת אורי – אחידות ברמת השירות. אז לפני שאתם טסים עם ישראייר, תנו עוד הצצה בתמונה בראש העמוד, תקראו את הסיפור של אורי, את הסיפור שלי ואת אוסף הסיפורים בתגובות ויאללה – טיסה נעימה!

כרגיל, לינקים אל הפוסט הזה יגבירו את המודעות להעיה ואולי נזכה לשירות משופר במקום לחברת קידום אתרים שתנסה לשפר את התדמית האינטרנטית. העבירו באימייל, קשרו בבלוגים ובפורומים, תכתבו לקונגרס-מן שלכם ותהנו בחופשה. התגובות כאן נעולות, אנא הגיבו כאן (בהמשך לפוסט הראשון בסדרה, שם גם תוכלו להתרשם מעשרות הסיפורים של גולשים אחרים).

עדכון 10.7.07: נסתרות דרכי האל וגוגל ולאחר כמה נסיונות ופניות חזר הפוסט למקום הרביעי.

פורסם ב 8 ביולי 2007 09:45 במדור לא פראיירים | אפשרויות

ACL 2007, פראג

תמונות ורשמים שיטחיים מכנס הACL (האגודה לבלשנות חישובית) בפראג. (ועוד תמונות של פראג ושל טיול האופניים לקרלשטיין)

להמשך המאמר...

פורסם ב 4 ביולי 2007 22:07 במדור מגדל השן | אפשרויות

השלדים מחוץ לארון

השילוש הקדוש - מין-מוות-דת מככב ביצירות רבות. השילוש מדען-קוסם-מטורף עומד בבסיסן של הרבה יצירות מדע בדיוני אפוקליפיטות. גם אם אין חיים אחר המוות - יש פטישיזם במסווה (?) של מדע ואמנות. פרופסור פון האגנס מציג גופות בצורה מלאת חיים. מהפכה בלימודי הביולוגיה?

להמשך המאמר...

פורסם ב 2 ביולי 2007 23:21 במדור מן העולם החדש | 5 תגובות | אפשרויות

לא קראתי. ("תמול-שלשום מסמל משהו"?).

שבוע הספר. כל אינטלקטואל חובב כותב על ספרים ואני - למה יגרע חלקי?! רשימת הספרים שעוד לא קראתי (יומרני לא פחות)

להמשך המאמר...

פורסם ב 13 ביוני 2007 15:21 במדור booky סריקי, פסל וכל תמונה | 15 תגובות | אפשרויות

אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.