סינדרום מדריד

Harvest Moon מאת ניל יאנג
כל כך הרבה כבר נאמר על האלבום הזה ועדיין הוא לא נמאס ותמיד תמיד נשמע בשמחה. ניל יאנג ברגע הכי יפה שלו בעשרים השנים האחרונות, מרגש ביצירת אווירה כפרית רוויית מיתוסים ואגדות. "Unknown Legend", הפותח את האלבום, הוא בלדה יפהפיה על רוכבת הארלי הנודדת בדרכים, עובדת בעבודות מזדמנות, מגדירה מחדש את החופש - עד שהיא מתמסדת ומגדלת שני ילדים. "From Hank to Hendrix" הוא הצדעה לגיטריסטים הגדולים של שנות הששים ולסמלי סקס ממרילין ועד מדונה. יאנג משתמש באייקונים הללו כדי לתחום את גבולות הזמן והתרבות של אהבתו לאישה שבה עוסק השיר. ואחר כך באה שורה של שירי אהבה עדינים שנעים מרומנטיקה מהורהרת מלווה בגיטרה אקוסטית , במפוחית מרוחקת ובקולות רקע שלהם שותפים, בין היתר, ג'יימס טיילור ולינדה רונדסטאדט. שיר הנושא מקיים דיאלוג עם הקליפ המופלא שלו - רומן עדין הנרקם על רקע מסיבה בפאב כפרי, ליד שדות הדגן. יאנג עושה כאן שימוש נהדר בסטרייגייטורס, להקה שעושה מהאקוסטיקה אמנות. יאנג, לפחות באלבום הזה, הוא זאב בודד. הוא בודד במלחמה ("War of Man"), הוא מקיים דיאלוג של אדם בודד עם כלבו הנאמן ("Old King") וגם באהבה ("Dreamin' Man"). והדיסק הזה כל כך יפה, לעזאזל, שהוא אולי האלבום המושלם לנסיעה בדרכים הארוכות". הציון שלי: 10

Asylum Years מאת טום וייטס
קל להאמין שהאלבום הזה הוא אלבום קונספט שיצא כאלבום יחיד. למעשה, האחידות היצירתית שבו, כמו גם התיזמורים הליליים באווירה ג'אז-בלוזית והקול המרוסק, האופייני לווייטס, לא מסגירים כלל את העובדה שזהו אוסף של שירים שקובצו יחדיו מהאלבומים שהקליט וייטס בחברת אסיילום". שני אלבומיו הראשונים של וייטס מקבלים משקל גבוה מהאחרים באוסף הזה, עם שירים כמו "The Heart of Saturday Night" ו"Closing Time". גם כמה אחרים ששולבו באוסף קודם שלו שוחזרו כאן, כמו "Burma Shave" ו"Tom Traubert's Blues". השיר היחיד באלבום שאינו פרי עטו של וייטס הוא גירסת כיסוי סבירה ל"Somewhere", מתוך "סיפור הפרברים". הוא מצוין ב"Grapefruit Moon" וב"Potter's Field". הסך הכל הוא אלבום לילי נהדר, עם המון סיפורים אישיים מהבארים האפלוליים ומהסימטאות האחרויות, שפשוט מתחנן להישמע ברדיו-דיסק של מכונית הנעה בנסיעה ארוכה אל תוך האפילה. הציון שלי: 9

The Lord of the Rings: An Evening in Rivendell + A Night on Rivendell מאת טולקין אנסמבל
בתוך המולת "שר הטבעות", הצלחתו האמנותית והמסחרית והזכייה הצפויה והיוקרתית ב"אוסקר", נשכח מעט האנסמבל המופלא הזה, שכל שיריו מבוססים על יצירתו של ג'.ר.ר. טולקין. האנסמבל הוקם ב-1995 וכולל שישה זמרים: קספר רייף, פיטר הול, מורטן ריילונד סטרנסן, זיגנה אסמוסן, קטיה נילסן וקיווינד אוגארד. רייף והול הם המלחינים, והרקע הקלאסי שלהם מורגש בכל תו. ובכל זאת, כראוי לסיפור מסע, שלובים בו גם לא מעט מוטיבים פולקיים, חלקם קרובים ברוחם לאלמנטים הקלטיים והוולשיים שהיו אהובים על הסופר במיוחד. השירים מולחנים לפי הרצף העלילתי (שני הדיסקים הללו הם שני הלישים האחרונים של טרילוגיה שראשיתה באלבום "שחר בריוונדל", ושאינו מצורף, משום מה, לאריזת המתנה הזו), מה שמעצים עוד יותר את תחושת אלבוס הקונספט. שירה קלאסית, הרמוניות בקולות גבוהים, שלובים בנגינה בכינור, בצ'לו, באקורדיאון ובגיטרה. העיבודים נותנים כבוד לטקסט ומשתדלים לשמר את רוחו המקורית. יצירה נהדרת, שאינה קשורה בשום צורה למוצר הקולנועי ושווה האזנה לא פחות מכפי שהטרילוגיה שווה צפייה. הציון שלי: 8

One Trick Pony מאת פול סיימון
האלבום הזה, והדבר ממוסמך ומתועד במרבית טורי הביקורת, כוסח כהוגן כשיצא לאור בשנת 1980, כפסקול של סרט באותו שם. היו אז רבים שציפו ממנו למשהו המעורפל הזה שהם הגדיר כ"קצת יותר מזה", אם כי לא ברור לי כלל למה הכוונה. אם מישהו חיפש סיימון שמתפתח מתוך הפולק-רוק של הסצינה הניו-יורקית הישנה, הוא קיבל את זה באלבומים מאוחרים יותר, כמו "Graceland" (שהוקלט בדרום אפריקה בחברת מוסיקאים מקומיים והושפע בבירור מהצליל המקומי) ו"Rhythm of the Saints" (שהעתיק את זירת הפעילות וההשפעה לברזיל). אבל ב"One Trick Pony" יש כבר סימנים ראשונים לכל זה: "Late in the Evening" הוא סמבה קצבית מהזן שלא ניתן היה למצוא בסיימון וגרפונקל (למעט, אולי "ססיליה"). היתר הוא אסופה של שירי רוק רכים שיש בהם מעין תובנות קטנות על החיים, בסגנון הסיימוני האופייני כל כך: "למה אלוהים באר את הסרטים", "אף אחד", "ג'ונה" ואחרים דנים בבעיות קטנות שסיימון - בדומה למה שיעשה לאחר שנים ג'רי סיינפלד בסיטקום - מוציא מהרצף ההתרחשותי של השיגרה ומניח מעליהם זכוכית מגדלת. העיבודים, כרגיל, מצויינים ומותאמים לקול הרך שלו. גם בחירת המוסיקאים מצויינת, ומופשעת מנטייה שהייתה אצל פול סיימון אז כלפי הפיוז'ן: סטיב גאד בתופים, אריק גייל בגיטרה מובילה וריצ'ארד טי בקלידים. אלבום אווירה טוב ונינוח, שאינו פורץ שם גדר מוסיקלית ומכיל תובנות טקסטואליות שלעתים נראה שרק מי שחתום על האלבום הזה מסוגל לחבר יחדיו. הציון שלי: 7

All Aboard מאת ג'ון דנוור
מתי בפעם האחרונה יצא לכם לשמוע אלבום המוקדש כולו לרכבות? לא בדיוק הנושא הנפוץ לשיר עליו. אם אני לא טועה, לבוב דילן היה אלבום שכותרתו "רכבת איטית מתקרבת", אבל מעבר לכך אני לא מצליח להיזכר ביותר מדי. מכל מקום, ג'ון דנוור הוציא כאן, חודשים ספורים לפני שנהרג בהתרסקות מטוס, אלבום לבבי ומחוייך, שיש בו לא מעט געגועים וזיכרונות נעימים מהקטרים המפוארים של פעם (ואולי, בעצם, זהו ניסיון אישי להאיר לבני התשחורת של ימינו את הזוהר והיראה שעוררו פעם הרכבות הגדולות בעיני אלה שצפו בהן). הרפרטואר כולל שירי ילדים ישנים ("Freight Train Boogie", "The Little Engin that Could"), שירים המבטאים את הגעגועים למרחבים הגדולים שאותם חצו הקרונות הצבעוניים בימים בהם הייתה אמריקה מרחב ענק של ספר בלתי-מיושב ("I've been Working on the Railroad", "Last Hobo") וגם לא מעט שביצועיהם זכורים לנו היטב מאמנים אחרים ("People Get Ready", שהוקלט על ידי ג'ף בק, בוב דילן, רוד סטיוארט, ארית'ה פרנקלין, זיגי מארלי, ג'וני ריוורס ואחרים); "City of New Orleans" - המוכר אצלנו יותר כ"שלום לך ארץ נהדרת", בביצועו של יהורם גאון - שהוקלט על ידי ג'וני קאש, ג'ודי קולינס, ארלו גאת'רי, וילי נלסון, ג'ו דאסן ועוד; "Waiting for a Train" של ג'ימי רוג'רס; וגם "On the Acheson, Topeca and the Santa Fe", היפהפה והישן של ג'וני מרסר והארי וורן) ושירים המתמקדים בנקודת המפגש בין הילד הנוח-להתרשם לבין המכונה הגדולה, המהירה, הדורסנית והמרתקת שרואות עיניו ("Jennt Dreamed of Trains"). התרכובת שרקח דנוור - שבאופן מפליא בהשוואה ליתר אלבומיו לא כתב אף לא אחד משירי האלבום - היא נוסטלגית מבלי להפוך למתקתקה מדי, קליטה מבלי להפוך לשירה בציבור ועממית כמו שרק הוא והגיטרה שלו יודעים להיות. אולי אחד האלבומים המוצלחים ביותר שהוציא המוסיקאי המוכשר בתקופה המאוחרת של הקריירה שלו. אם הייתי צריך לבחור במוסיקת הרכבות המוצלחת ביותר מאז "טסה הרכבת" של ילדותי, האלבום הזה היה לוקח את המקום הראשון, ללא כל ספק. הציון שלי: 8