ההתגברות על הבושה שבתקיפה המינית – ואופן החשיפה הראוי
חשיפה אישית ברשת של אירוע תקיפה מינית שבוצע, לטענת הקרבן, לפני שנים רבות, מסעירה שוב את העולם הוירטואלי בישראל. חיכיתי מספר ימים בתקווה ששמו של התוקף יועלה, ואוכל להתייחס אליו מפורשות, כפי שבעיני הוגן ונכון – למרות ההסתכנות בתביעת דיבה. מכיוון שהדבר לא קרה – אתייחס לדברים באופן כללי, ללא איזכור השם.
המהפכה הפמיניסטית בתפיסת האונס (בעיקר בזירה המשפטית)
אחד ההישגים המרשימים של התנועה הפמיניסטית הוא המהפכה בדיני האונס. מאז שנות השבעים של המאה העשרים, בארצות הברית, אנגליה, קנדה ואוסטרליה, וגם בישראל, חלו שינויים מרחיקי לכת בהתייחסות המשפטית לאונס, לנאנסת ולאנס.
במשפט המקובל שנהג בארצות אלה במשך מאות שנים, כל מתלוננת על אונס היתה בבחינת חשודה בשקר ובתפילת עלילות שווא, והמושבעים נקראו במפורש להתייחס אליה בחשדנות רבה. מתלוננת על אונס נחשדה בגלוי ובמוצהר כי השתתפה מרצונה במעשה המיני שהתרחש, וכי שכשנתפסה (למשל – משום שהרתה מחוץ לנישואין) החליטה להטיל את האחריות על הגבר ולהתנער מחלקה באשם. כדי להוכיח שהיא באמת לא היתה מעוניינת בהתרחשות המינית ולא אחראית לה, נדרש ממנה לשכנע כי היא התנגדה כל עוד נשמתה בה, ונאבקה בגבר ככל יכולתה.
מאז שנות השבעים הצליחה התנועה הפמיניסטית להוקיע גישה משפטית מסורתית זו כ"האשמת הקרבן", ולהביא להגדרה מחודשת ושונה של עבירת האונס. חלק משיטות המשפט בארצות הברית ובשאר ארצות המשפט המקובל הגדירו אונס כסוג של אלימות. כמו לגבי שאר עבירות האלימות, הן הפסיקו לדרוש הוכחה להתנגדותה של המתלוננת ומאבקה באנס, והסתפקו בדרישה להוכיח שהנאשם אכן הפעיל אלימות מינית. חלק אחר של שיטות המשפט הגדירו אונס כהתנהגות מינית שנעשית ללא הסכמת האישה, והעמידו את העבירה הפלילית על העדר ההסכמה. הן הפסיקו לדרוש הוכחה למאבק אקטיבי של המתלוננת על אונס, ודורשות, במקום, הוכחה שהמעשה המיני בוצע בה ללא הסכמתה. אנגליה וישראל בחרו בדרך זו.
מהפכת האונס רחוקה מלהיות מלאה או מושלמת; עם זאת, היא בהחלט מהפכה ששינתה סדרי עולם. ואולם המהפכה המשפטית לא חוללה די הצורך את המהפכה החברתית הנחוצה, ולא הצליחה לעקור משורש חלק מן ההתייחסויות המזיקות לנאנסות. הבושה היא אחת הנקודות המרכזיות הללו.
הבושה וחשיבות עקירתה משורש (בזירה החברתית)
עם כל ההתקדמות שחלה בארבעים השנים האחרונות, מרבית הנאנסות ממשיכות לשתוק ולסבול מטראומות קשות והרסניות. הבושה המצמיתה משחקת תפקיד מרכזי בהשתקתן ובדיכויין. היא רכיב מרכזי ב"קשר השתיקה" המפורסם, שזכה לטיפול פמיניסטי מקיף.
הבושה היא שריד של גישה ארכאית לאונס. בעולם מסורתי של הדרת-כבוד (honor) הבושה היא בושתה של האישה כאובייקט ש"חולל", ש"טומא" על ידי ה"כיבוש" המיני, שאיבד את "טהרתו" ואת ערכו. הבושה שייכת לעולם בו הדרת-כבודה של משפחת האישה קשורה ב"טהרתה" המינית, ב"צניעותה" ו"אי-מושגותה". זהו עולם בו "שימוש" מיני באישה הוא דרך לפגוע בהדרת-הכבוד המשפחתית ולהעטות על המשפחה בושה, קלון ("על המשפחה" משמעו על האב, אחיו ובניו). בעולם זה, אם כן, אונס אישה הוא אמצעי לביזוי והשפלה של משפחתה, ומכאן בושתה. אישה ש"נתנה" שיאנסו אותה – איפשרה להמיט על משפחתה קלון נורא, ולכן היא עוטה בושה - ואשמה. לכן עליה לנצור את סודה בלבה ולעשות הכל כדי שהדבר לא יוודע לאיש. זוהי השקפת עולם עתיקה, המלווה את החברה האנושית אלפי שנים. נזקיה כבדים, אך הקושי להשתחרר ממנה – גדול. המודעות אליה אינה מספיקה, ולכן ההתמודדות עמה אינה הולמת.
צעד ענק במהפכה ביחס לאונס יתרחש כאשר נצליח לעקור משורש את הבושה. כשנכיר באישה שנפגעה מינית כקרבן של התנהגות עבריינית, ולא כלי שאיבד את "תומתו", "טהרתו", "ערכו".
נשים אשר שוברות את קשר הבושה עושות צעד אמיץ וחשוב מאין כמותו לקראת שינוי חברתי מהפכני. הן מכריזות על עצמן כסובייקטים אנושיים בעלי כבוד סגולי (dignity), ולא עוד אובייקטים שניתן להשתמש בהם כדי להעטות בושה על אבות ואחים. זוהי מלחמת שחרור בעלת השלכות חברתיות מרחיקות לכת. שבירת קשר הבושה כרוכה במהפכה אישית אדירה וגבורה חברתית. היא גובה מחירים כבדים מן האישה וסביבתה הקרובה. אך היא משנה סדרי עולם. רק אם נצליח כולנו להפסיק להתבייש ולהפסיק לייחס בושה לנאנסות נוכל, כחברה, להלחם באמת, באפקטיביות בנגע האונס. נוכל להתמקד בעבריינים ולא בקרבנותיהם. נפסיק לטשטש את פניהן, להטיל צווי איפול על שמותיהן ולכסות את ראשיהן בסוודרים; נפנה את הזרקורים אל פניהם של הנאשמים ונעסוק בהם. הדרך עודנה ארוכה, אך הנשים המכריזות שאינן מתביישות מקדמות אותנו אל המטרה. הן לוחמות חברתיות אמיצות וראויות לכל הערכה. אשכר, שהחליטה להחשף כנאנסת, היא אחת מהן.
הצד השני של המטבע
אישה השוברת את קשר הבושה ונחשפת כקרבן אונס עושה מעשה אמיץ. ביחד עם הבושה המחניקה, היא מסירה מעצמה את הגנת האנונימיות, ומתייצבת בעיניים גלויות אל מול החברה. היא לוקחת את גורלה בידיה ועושה צעד חשוב של הגדרה עצמית. אם היא אינה נוקבת בשמו של האנס ואינה מפרסמת פרטים שיש בהם כדי לזהותו – אין אלא להעריך את תרומתה למהפכה החברתית המיוחלת. אך מה אם היא כן נוקבת בשם או חושפת פרטים מזהים? מה על הגבר שהיא טוענת שהיא מפנה אליו אצבע מאשימה וטוענת שאנס אותה? האם יש לה חובה מוסרית כלשהי כלפיו? וכיצד על החברה להגיב? רבים מתלבטים בשאלות אלה וחשים אי נוחות רבה.
מערכת המשפט מעמידה לרשות הנאנסת את ההליך הפלילי: היא רשאית להגיש תלונה במשטרה ולדרוש שייפתח הליך פלילי, שבסופו יוכרע אם היא הצליחה להוכיח מעל לכל ספק סביר את אשמת הנאשם. אך לא כל נאנסת רוצה או יכולה להשתמש בכלי זה. יש מי שההתיישנות מונעת זאת מהן, ויש מי שאינן מוכנות לעבור את דרך הייסורים הכרוכה בחקירה משטרתית והליך משפטי פלילי. האם עליהן לשתוק? האם עליהן לקבל עליהן את צו הבושה?
לא. נאנסת יכולה וזכאית להכריז קבל עם מי האיש שאנס אותה גם בלי לפנות להליך הפלילי. אם האיש שבשמו נקבה מכחיש את טענותיה וטוען כי היא משקרת, הוא יכול לתבוע אותה תביעת דיבה (לשון הרע) ולדרוש פיצויים בגין הנזק שנגרם לו. עליו לשכנע את בית המשפט שהיא לא דיברה אמת, ושדבריה גרמו לו נזק. לפעמים תהיה זו מילה שלו מול מילה שלה. אם תהיינה נשים נוספות שתהיינה מוכנות לשבור את קשר הבושה ולחשוף שאותו אדם פגע גם בהן – הן תחזקנה את האישה ותחלשנה את סיכויי ההצלחה של התובע.
יתכן שמבנה משפטי זה אינו אופטימאלי. יתכן שאפשר לחשוב על טוב ממנו. אולי יש לפתוח בדיון ציבורי כיצד לאפשר לנשים לשבור את קשר הבושה, לגברים להתגונן מפני טענותיהן, ולחברה להכריע למי היא מאמינה. אבל כרגע – זה מה שיש. עם זה צריך להתמודד, ואת זה צריך להכיל. כפרטים וכחברה.
האם ראוי יותר שנאנסת תחשוף את שמו של האנס-הנטען, או תסתפק ברמזים לגבי זהותו?
אני מאמינה שנכון יותר לחשוף את השם. כך נמנעת חרושת שמועות שעלולה לפגוע ב"עוברי אורח תמימים" שנחשדים לשווא, על לא עוול בכפם. כך גם ניתנת הזדמנות למי שנקבו בשמו להגיש תביעת דיבה ולנסות להוכיח שהדברים שקריים. מצד שני, גישה זו מקשה, כמובן, על נשים לשבור את קשר הבושה, ומסכנת אותן בצורך לעמוד מול בית משפט ולטעון שדבריהן אמת. לסיכון כזה יש, כמובן, אפקט "צינון" שירתיע חלק מן הנשים ויסכור את פיותיהן. גם נושא זה ראוי לדיון ציבורי יסודי.
אז מה עושים?
מי שרוצות לתמוך בנאנסות שבוחרות לשבור את קשר הבושה ולהחשף - יכולות לצטט את דבריהן, לנקוב בשם התוקף שהן מעלות, ולהשתתף עמן בסיכון של תביעת דיבה. בעיני, כך ראוי לעשות כדי להביע הערכה לאומץ ליבן ולמעשה החשוב שהן עושות. מובן שיש בכך סיכון של התבעות בתביעת דיבה. זהו סיכון שיש לקחת אם רוצים לחזק נאנסות, לתמוך בהן ולשדר להן שלא רק הן צריכות לשלם מחירים, ורבות - ורבים - מוכנות ומוכנים והשתתף עמן.
פורסם ב 8 בפברואר 2010 10:25 במדור אקטואליה פמיניסטית | אפשרויות
להחליף את שר המשפטים מיד – בשר שיהיה נאמן לחוק והמשפט הישראלים
התבטאותו המפורשת והגלויה של השר נאמן, שיש להשליט את דין התורה על מדינת ישראל שלב אחרי שלב, חושפת לא פחות מאשר שאיפה של שר המשפטים למהפכה בישראל. לא "אי ציות מצפוני", לא "מרי אזרחי", אלא מהפכה, פשוטו כמשמעו. כמו המהפכה הצרפתית, או הרוסית. לאפשר לאדם כזה להיות שר המשפטים כמוהו כמו לאפשר למי שתומך בגניבה מקופת הציבור להיות שר אוצר או כמו לאפשר למי שתומך בשחיתות של נבחרי ציבור להיות יועץ משפטי לממשלה.
מערכת המשפט הישראלית מושתתת על ערכים דמוקרטיים, ליברליים וציונים. הערכים הדמוקרטיים באים לידי ביטוי, בראש ובראשונה, בכך שכל אדם בעל אזרחות ישראלית משתתף בבחירות לבית המחוקקים, ובית המחוקקים הוא המחוקק את חוקי המדינה. באופן זה, כל אזרח ואזרחית משתתפים באופן שווה, באמצעות נציגיהם, בחקיקה. הערכים הליברליים באים לידי ביטוי בראש ובראשונה בכך שחוקי המדינה חייבים לחול על כל האזרחים והאזרחיות ללא הבדל דת, גזע, מין, מוצא, "יחוס", בריאות, גיל וכיוב'. הם באים לידי ביטוי בכך שהם שואפים להותיר בידי כל אזרח ואזרחית את מירב החירות לבחור לעצמם את אורח החיים הרצוי להם. החוקים מתערבים באופן כופה רק מקום שאדם אחד עלול לפגוע בזולתו, או מקום בו המדינה זקוקה לתרומת האזרח (למשל לשירות בצבא, או לתשלום מיסים) לשם קיומה. (לא תמיד החוקים עומדים בקריטריונים ליברליים אלה, אך זו השאיפה). הערכים הציונים באים לידי ביטוי בראש ובראשונה בהגדרת מדינת ישראל כביתו הלאומי של העם היהודי. הם באים לידי ביטוי בחוק השבות, בעדיפות הניתנת לשפה העברית כשפת המדינה ולחגי ישראל כימי חג ומועד.
דיני ההלכה אינם דמוקרטיים, אינם ליברליים ואינם ציונים. הם אינם דמוקרטים כי מקורם לכאורה אלוהי, כלומר מטפיסי עליון ומוחלט, ולכן בני אדם אינם יכולים להתנות עליו. אם דיני התורה קובעים שאדם שאכל ביום כיפור, או גבר שקיים מגע מיני עם גבר דינו מוות – רוב מוחלט של נציגי האזרחים אינו יכול לבטל זאת (רק לקבוע כל מני סייגים והתליות, כפי שעשו חכמי המשנה והתלמוד). ההלכה אינה ליברלית כי היא אינה מקדשת את האוטונומיה של הפרט, ואינה מהססת לקבוע לכל מי שהיא מגדירה כיהודי מה עליו לאכול, אילו יחסי מין הוא רשאי לקיים, מתי ועם מי, וכיצד עליו לנהוג בכל אירוע אישי בחייו. היא אינה מאמינה בשוויון בין כל בני האדם, וקובעת דינים שונים לגברים ולנשים, ליהודים וללא יהודים, ולכל מני סוגי קטגוריות מפלות כמו "ממזרים". ההלכה אינה ציונית מפני שאינה תולדה של השקפת עולם לאומית מודרנית, והיא תופסת את היהודים כעדה דתית ולא כלאום במשמעותו העכשווית.
ההלכה היא יצירה תרבותית מרתקת, שניתן להנות ללמוד אותה כמשפט עתיק. אפשר לצטט ממנה כדי לייפות פסקי דין, ואפשר להתבשם בניחוחה כאשר ערכיה עולים בקנה אחד עם ערכיה הדמוקרטיים, הליברליים הציונים של מדינת ישראל. להחיל אותה כדין המדינה משמעו להפוך לאיראן יהודית.
שר המשפטים הכריז קבל עם ועדה שהיה רוצה לראות את דיני ההלכה שולטים בישראל במקום את החוק הישראלי, ושיש לעשות למימוש חזון זה "צעד אחר צעד". בכך הוא הכריז שהוא נאמן להשקפת עולם משפטית שונה והפוכה בכל מזו שעל הגנתה והנהגתה הוא מופקד. הוא הכריז שהיה רוצה לראות מערכת משפטית חלופית משתלטת על זו הקיימת; מערכת משפטית השונה מזו הקיימת בכל מאפייניה. הוא גם הכריז שיש לעשות כדי לקדם החלפה זו, צעד אחר צעד. זו הכרזה על שאיפה למהפכה: החלפת שיטת משפט וממשל אחת באחרת על ידי השתלטות והרס השיטה הקיימת. נאמן הכריז על עצמו שהוא אינו נאמן לשיטת המשפט הקיימת ולחוק הישראלי שהוא מונה להיות מופקד עליו בממשלה. לכן אין כל מנוס מהחלפתו מיידית באדם שיישבע אמונים לחוק הישראלי ולשיטת המשפט הישראלית. וכדאי לזכור: שר המשפטים הקודם, דניאל פרידמן, היה בעימות ערכי חריף עם בית המשפט העליון. הוא תפס באופן שונה מבית המשפט את תפקידו השיפוטי של זה. ואולם זו היתה מחלוקת פנימית לגיטימית (גם אם אלימה ברטוריקה שלה ובהתנהגויות מסויימות). פרידמן ובית המשפט העליון שניהם היו מחויבים לשיטת המשפט ולחוק הישראלי. עמדתו של נאמן – גם אם טרם החל בביצועה המעשי, היא יציאה אל מחוץ למחנה. היא לא שונה מהמרדה לא לשרת בצבא ולהעדיף את הוראות הרבנים.
במקרה – יש לנו מועמדת מצויינת לתפקיד. פרופ' דפנה ברק ארז, שלא מונתה לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, מחוייבת למשפט הישראלי ולא לשום שיטה זרה ומתחרה.
למבקשים לכתוב טוקבקים, דברים אלה התפרסמו תחילה במדור הדעות של Ynet
פורסם ב 8 בדצמבר 2009 13:33 במדור שברירים (על דא והא) | אפשרויות
ניסיון האונס בפארק הירקון - תפקידי מגדר בישראל
הציבור הישראלי עוקב בדריכות אחרי פרשת ניסיון האונס בפארק הירקון. מצד אחד – האירוע שייך לסוג האונס שקל להבין, קל לזהות כאונס וקל להזדהות עם קרבנו. מן הצד האחר – בתפקיד "הזר האורב מאחורי השיחים" לא מככב, כצפוי, "אחר", "אויב", "סוטה", אלא דווקא "אחד משלנו", "מלח הארץ", "מטובי בנינו". הליהוק שובר את הכלים ומשמיט את הקרקע מתחת לציפיותיהם של רבים. עבור רבים, "אנס" ו"משומרי הרמטכ"ל" הוא צירוף מבלבל, מטריד, מחייב התמודדות. שמא "טובי בנינו" אינם כולם כה טובים כפי שרצינו להאמין? התמודדות זו מצדיקה עיסוק ציבורי בפרשה.
אבל אני מבקשת להפנות את הזרקור לנקודה נוספת המתגלמת בסיפור הקשה אשר לוכד לרגע את תשומת הלב הציבורית: תפקידים מגדריים בישראל, 2009. במסורת האירופית הפטריארכאלית, יועדו לנשים שלושה תפקידים: הרעיה (האישה המסורה והנאמנה שאיתה יכול הגבר לקיים מגע מיני מהוגן במסגרת הנישואין), הזונה (האישה המופקרת שאיתה יכול הגבר לקיים מגע מיני בתשלום ולפרוק את צרכיו הפחות מהוגנים), והקדושה (הנזירה הבתולה, המקודשת לאל ואין לקיים איתה מגע מיני). הספרות והקולנוע מציגים אינספור וריאציות על שלושה תפקידים נשיים אלה, ומחזקים את התחושה שאכן כל אישה באה בגדר אחד מהם.
סיפור ניסיון האונס בפארק הירקון מציג גבר ישראלי נורמטיבי: לוחם קרבי מפואר, שחבריו מעידים כי הוא "מלח הארץ". גבר זה מוקף בשלושה סוגי נשים. האחת היא הארוסה, שתהיה לרעיה, שעומדת לצדו גם ברגעיו הקשים, ומפגינה נאמנות ומסירות לאין קץ. היא תישא ברחמה את ילדיו של הלוחם, ותגדלם להיות לוחמים מפוארים כמוהו. מן העבר האחר – "החשפניות", הנשים המופקרות, שנועדו למלא את צרכיו המיניים של הגיבור, שהם לא בהכרח מהוגנים, ולכן מקומם לא יכירם בבית, אך הם תובעניים ובלתי נמנעים. תפקידן של "נשות הצללים" הפועלות במחשכים למלא צרכים גבריים אלה. זה יעודן וזה טבען. עד כאן – אין חדש לעומת המסורת הפטריארכאלית האירופית. אך בישראליות היהודית אין דמות של נזירה/ בתולה/ קדושה שאסור לקיים עמה מגע מיני. במקומה נמצא בסיפור הישראלי את האישה שהגבר החליט שברצונו לספק באמצעותה את רצונותיו המיניים בכוח, ללא תשלום. היא נפגעת התקיפה המינית; הנאנסת; הקרבן.
גיבורות הסיפור הן, אם כן, הרעיה (והאם הפוטנציאלית), המופקרת וקרבן התקיפה המינית. לא החלוצה, המיישבת, הלוחמת, האישה העצמאית, האקדמאית, הפוליטיקאית, אשת המקצוע. ושלושה סוגי הנשים מתייחסים אל הגבר שבתווך; משרתים את צרכיו.
נכון, סיפור ניסיון האונס בפארק הירקון הוא בסך הכל מקרה אחד, ולא אבטיפוס אלגורי על במת התיאטרון המייצג את הישראליות כולה. אבל הבה נודה: רבים הם הסיפורים הישראלים שאלה הם גיבוריהם וגיבורותיהם, ומרבית הציבור הישראלי התרגל לקבל סוגי תפקידים מגדריים אלה כמובנים מאליהם. העיסוק הציבורי בניסיון האונס יכול לחזק תפקידים מגדריים אלה, לקבע אותם כמובנים מאליהם, או לעורר לגביהם מודעות, אי נחת וביקורת. ולכך צריך לכוון. "חשפניות" אינן נשים תאוותניות וזולות שנועדו לספק צרכים גבריים בתשלום. הן לרוב נשים מנוצלות על ידי סרסורים המסתתרים מאחורי שמות מהודרים וחוות פגיעות מיניות בלתי פוסקות, אשר גורמות להן נזקים גופניים ונפשיים כבדים. הן אינן נשים "אפלות" אלא מוחלשות ומנוצלות. אין זה "יעודן הטבעי", אלא על החברה להגן עליהן ולרדוף את מעניהן. ממש כשם שעל המדינה לעשות ביחס לקרבנות ה"טהורים", כמו הנערה בפארק. לרוב המדינה מועלת בתפקידה גם כלפי אלה וגם כלפי אלה. את "המופקרות" היא מפקירה במודע, ואת "הקרבנות הטהורים" היא מענה בהליכים משפטיים אכזריים. והרעיות – מהן החברה הישראלית ממשיכה לדרוש לעמוד לצד "בעליהן" הלוחמים, להפגין מסירות ונאמנות לאין קץ, ולהקריב את עצמן בשקט על מזבח שמם הטוב של ה"בעלים". גם כשהן נאנסות ומוכות על ידיהם. והרי אין סיבה לחשוב שגבר כמו גיבור העלילה, השותה לשכרה ומפעיל אלימות ברוטלית על האישה הנופלת לידיו, יימנע מלעשות זאת לרעייתו.
סיפור ניסיון האונס בפארק הירקון יכול לשמש לנו מראה ואור אדום: כך אנו נראים, ויש לעשות הכל כדי לשנות זאת!
פורסם ב 6 בדצמבר 2009 23:25 במדור אקטואליה פמיניסטית | אפשרויות
על ההפרדה באוטובוס בישראל – ללכת עד הסוף
אני אומרת: אם כבר הפרדה – אז עד הסוף. נפריד בין כולם לכולם, ללא הבדל דת, גזע ומין, ונמנע חיכוכים מיותרים בין קבוצות שלא אוהבות לשבת ביחד וחוקיהן הפנימיים מחייבים אותן להגן על עצמן מפני קבוצות אחרות.
קודם כל, כמובן, נפריד בין יהודים לגויים. זה הרי הפך להיות הרציונל של המדינה. וכמובן - בין יהודים לערבים. ישיבה משותפת באוטובוסים לא רק שהיא לא נעימה – אלא היא גם מסוכנת. החיכוך מגביר את המתיחות ואת הסכנה לאלימות.
כמובן, נפריד גם בין לבנים ואתיופים. כידוע, בתי ספר רבים כבר עושים זאת – והגיע הזמן שהדבר יתבטא גם בתחבורה הציבורית, שהיא חשובה לא פחות ממוסדות החינוך.
וכמו מוסדות החינוך החרדיים, נפריד, כמובן, גם בין אשכנזים ומזרחיים. זוגות מעורבים וצאצאיהם יוכלו לשבת בשטח מיוחד באמצע האוטובוס, שיסומן בפסים: כמו שהזברה היא הכלאה מגוחכת של סוס ומעבר חצייה, כך גם האנשים האלה יסומנו בפספוס.
ובין סטרייטים והומואים - ברור, אין צורך להסביר. תארו לכם שגבר אמיתי ישב ליד הומו וזה יתחכך בו!
הפרדה נוספת, הכרחית, בין אנשים בריאים ומוגבלים למיניהם: נכויות, מחלות נפש, שפעת החזירים – כולם יישבו בנפרד. שיהיה יותר נעים ופחות מסוכן. וכללי ההיגיינה מחייבים.
שלא לדבר על עשירים ועניים. כלומר – בין מי שמשתכרים מעל סכום מסוים ומי שמשתכרים פחות. לא מכובד להכריח אזרחים שמשתכרים יפה ומוצאים את עצמם משום מה באוטובוס לחלוק ספסל עם עניים, או אפילו הומלסים. זה לא מריח טוב.
עוד לא גיבשתי בדיוק את הפתרון המעשי: אחרי שהאוטובוסים יחולקו לעשרים מחלקות נפרדות, צריך יהיה לקבוע איך עוברים מחלק אחד למשנהו בדרך אל הדלת בלי להפריע את מנוחת הנוסעים בחלקים האחרים. אבל זוהי בעיה טכנית, וכידוע – אין דבר העומד בפני הרצון.
מה תכליתו של התרגיל הדמגוגי הזה? להבהיר ל"ליבראלים" למיניהם את ההבדל התהומי בין יחסם להפליה נגד ערבים, יהודים מזרחיים, הומואים ואנשים עם מוגבלויות - ובין יחסם להפליה נגד נשים. התייחסות מפורשת להפרדה בין אשכנזים ומזרחיים, יהודים וערבים, בריאים ונכים מעוררת אי נוחות פיזית ממש, מבוכה וזעם על הכותבת. אבל דיבור על הפרדת נשים והושבתן במושבים האחוריים נתפס על ידי "ליבראלים" רבים כאפשרי, לגיטימי, ושייך ל"פלורליזם תרבותי" ו"רב תרבותיות". ומה הפלא: בירכתי התודעה, נשים ישבו, מאז ומעולם, ב"עזרת הנשים" בבית הכנסת, מאחורי הוילון ובנפרד, אז לא קשה לעכל את ישיבתן הנפרדת גם באוטובוס. אז לא, אין הבדל: הפליה היא הפליה היא הפליה. ומי שלא חש את אי הנוחות הגופנית למקרא אפשרות ההפרדה בין נשים לגברים - שיחוש אותה לגבי אשכנזים ומזרחיים ויעביר את התחושה גם אל ההפליה על בסיס מין. בבקשה לתרגל.
ראו הקמפיין נגד ההפרדה באוטובוסים של הקרן החדשה לישראל
פורסם ב 3 בדצמבר 2009 11:20 במדור אקטואליה פמיניסטית | אפשרויות
"אלכוהול שותה לך ת'כבוד" – או שהוא "שותה את החיים?", ניתוח
- הערה שהוספה מקץ מספר ימים: דומה שהביקורת הציבורית עזרה, והפרסומת מזהירה עכשיו ש"אלכוהול שותה לך את החיים" (לא את הכבוד). הרבה יותר טוב!
בימים האחרונים אנו מוצפים ומוצפות בפרסומות החדשות המזהירות אותנו ששתיית אלכוהול "שותה לנו את הכבוד". אם אנחנו בחור צעיר – היא גורמת לנו להתדרדר לקטטות רחוב מיותרות ולאבד את הדייט החם שלנו; אם אנחנו בחורה צעירה – היא גורמת לנו להסתכן שלא לצורך באונס תוך כדי שכרות. הפרסומות קצת מבעיתות, קצת "קוליות", ומאוד מטרידות. הבעיה העיקרית שהן מציגות היא – על איזה סוג של כבוד הן מדברות? האם הן מזהירות מפני איבוד הכבוד הסגולי (dignity), כבוד-המחיה (respect), הילת הכבוד (glory) או הדרת-הכבוד (honor)? במילים אחרות - איזה כבוד ישראלי מקדם הקמפיין הממלכתי החדש שעלה לנו, משלמי המיסים, 27 מליון ₪? איזה עולם ערכים הוא מבטא ומחזק?
"חוק יסוד כבוד האדם וחירותו" קובע שהכבוד הסגולי (dignity) הוא ערך היסוד של החברה הישראלית. כלומר, שלכל אדם יש כבוד אנושי בסיסי שהוא ערכו המוחלט והאוניברסאלי של האדם באשר הוא אדם, והוא זהה בכל בני האדם. הכבוד הסגולי, קובעת "האמנה לכל באי עולם בדבר זכויות היסוד של האדם", מבטיח לכל אדם, באשר הוא אדם, זכויות אדם בסיסיות. זהו כבוד פנימי, שאינו ניתן לביטול, המחייב כל אדם וכל ארגון – ובמיוחד את המדינה – לא לפגוע בזכויותיו הבסיסיות של האדם. הכבוד הסגולי הוא סוג הכבוד האוסר על החברה לענות אדם, להרעיבו, לכלוא אותו ללא סיבה חזקה או למנוע ממנו השכלה בסיסית או מימוש עצמי. זהו כבוד האוסר על כל העולם להתייחס לאדם כאל פחות מיצור אנושי. הוא אוסר להתייחס אל אדם כאל כלי, כאל אובייקט – וגם כאל אובייקט מיני. לכן אונס, שהוא התייחסות לאדם כאילו היה אובייקט מיני, אסור מפני שהוא תקיפה של כבודו הסגולי של האדם. כך גם הטרדה מינית.
כבוד מחיה (respect) הוא כבודו האישי של האדם בזכות כישוריו, יכולותיו, שאיפותיו, חלומותיו והפוטנציאל הייחודי, הממומש והטרם-ממומש שלו. מי שאוהב חיות, מטפל בחיות וגורם להן אושר – בונה לעצמו כבוד מחיה בזכות כך. מי שמצטיינת בריקוד, בשירה, במתמטיקה ו/או בפיסיקה – בונה לעצמה כבוד מחיה בזכות תכונות אלה והעבודה הקשה שהיא משקיעה במימושן. לכל אחת ואחד מאתנו כבוד מחייה ייחודי לנו, המתבסס על מכלול תכונותינו האנושיות הייחודיות. כבוד זה אנו בונים בכל מהלך חיינו ומעצבים אותו בצלמנו.
הילת הכבוד (glory) היא כבודו של האדם כמי שנברא בצלם אלוהים. זהו כבוד הקיים עבור מי שחיים במסגרת תרבותית המעניקה כבוד לצלם האל וקובעת שהאדם מכיל צלם זה. כבוד זה מוטבע באדם, בכל אדם, מבריאתו. הוא מכונן איסור חמור לפגוע בכבוד האדם – שכן פגיעה בכבוד האדם היא פגיעה בכבוד האל וצלמו.
הדרת-כבוד (honor) היא כבוד במובן של מעמד, סטטוס חברתי. זהו כבוד הנרכש על ידי עמידה בנורמות התנהגות הנתפסות בחברה מסוימת כ"מכובדות". יש חברות שבהן כדי לרכוש הדרת-כבוד יש לצאת לשדה הקרב ולהפגין אומץ לב, ויש חברות שכדי לרכוש הדרת-כבוד יש להתחמק משירות צבאי ולהתגאות ב"סידור" המערכת; יש חברות שבהן כדי לרכוש הדרת-כבוד יש להצליח בלימודים ולצבור תארים אקדמיים, ויש חברות שבהן כסף, רכוש ופרסום קונים לאדם הדרת-כבוד; יש חברות שבהן כדי לקנות הדרת-כבוד על גבר להשיג "דייט חם", ויש חברות שבהן להיות רזה עד כדי סכנת חיים מקנה לאישה הדרת-כבוד; יש חברות שבהן שמירה על פכחון ושליטה עצמית מקנות הדרת-כבוד, ויש חברות שבהן שתיה-ככל-יכלתך, בלי הגבלה ובלי חשבון היא שמקנה הדרת-כבוד. הדרת-כבוד, בשונה משאר סוגי הכבוד, היא "רכוש סמלי" שנרכש בתחרות מול חברים אחרים בחברה. הגיונה של חברת הדרת-כבוד הוא הגיון של סכום אפס: כדי שלאדם אחד תהיה הדרת-כבוד רבה – עליו "לנצח" את הסובבים אותו בתחרות על הדרת-הכבוד, ולנהוג באופן המבטיח לו יותר הדרת-כבוד מאשר יש להם.
אחת הבעיות של החברה הישראלית היא שארבעה סוגי הכבוד הללו, שבחברות אחרות יש להם שמות נפרדים ומשמעויות מובחנות, מעורבבים ללא הפרד במילה העברית "כבוד". המילה "כבוד" היא מרכזית ביותר בהוויה הישראלית, ו"כבוד" חשוב לישראלים כמעט יותר מכל דבר אחר. אבל לרובם לא ברור מהו הכבוד שחשוב להם, והם אינם יודעים להפרידו משאר סוגי הכבוד. הבחנה כזו היא קריטית לשם עיצוב עולם ערכים קוהרנטי ויציב.
אז על איזה כבוד מדברות הפרסומות? הפרסומת המופנית אל הבחורה הצעירה, המאופרת בכבדות, שותה יותר מדי ומסתכנת באונס, יכולה להתפרש כמזהירה מפני פגיעה בכל סוגי הכבוד, שכן אונס פוגע בכבוד הסגולי, בכבוד המחיה, בהילת הכבוד ובהדרת-הכבוד גם יחד. הצעירה המבלה נקראת להזהר - כדי שלא יפגעו, חלילה, כל סוגי הכבוד שלה. אבל מכיוון שהפרסומת אינה עוזרת להבין על איזה סוג של כבוד היא מדברת, היא אינה מקדמת בחירה של החברה הישראלית במערכת ערכים בהירה וקוהרנטית. מעבר לכך, הביטוי "שותה לך את הכבוד" מרמז דווקא להדרת-כבוד: אישה ששותה יותר מדי עלולה לאבד את הדרת-כבודה לעומת נשים וגברים הסובבים אותה. אילו כיוונה הפרסומת לסוגי כבוד אחרים, היא היתה משתמשת בביטויים אחרים, כמו למשל – "האלכוהול עלול לגרום לפגיעה בזכויות האדם הבסיסיות שלך וליטול ממך את השליטה בגופך".
הפרסומת המופנית אל הבחור הצעיר מתמקדת ביתר החלטיות בהדרת-כבודו: היא מראה שבחור ששותה יותר מדי עושה מעצמו צחוק, מאבד את הדייט החם שלו, מסתבך בקטטות טיפשיות שהוא יוצא מהן בשן ועין, מאבד את "גבריותו", כלומר – מאבד את הדרת-כבודו. הוא מאבד "גובה", מעמד, ססטוס חברתי לעומת החברים הסובבים אותו והופך ללעג ולקלס. הוא צובר בושה והשפלה במקום הדרת-הכבוד הנחשקת.
האם ראוי להשתמש בהדרת-הכבוד כדי לעודד צעירים להמנע משתייה מופרזת? אפשר לטעון שהדרת-הכבוד היא בפועל, במציאות החברתית הנוהגת, ערך מרכזי בחברה הישראלית – לרבות בזו הצעירה. לכן כדי להגיע אל אנשים ולדבר אליהם בשפתם – יש לדבר דווקא על הדרת-כבוד, ולא על סוגי כבוד שמעניינים אותם הרבה פחות. לפי גישה זו, המסר שגבר ששותה יותר מדי מאבד מהדרת-כבודו הוא מסר חיובי: הוא יוצר מוטיבציה לגברים שרוצים להיות "גברים אמיתיים" ("גבר גבר") לא לשתות יותר מדי. לגבי נשים, המסר בעייתי הרבה יותר: הדרת-כבוד נשית רוויה בדרך כלל בערכיו של עולם מושגים פטריארכאלי, מסורתי, ובלתי שוויוני. הדרת-כבוד נשית מקשרת בין מיניותה של האישה ובין כבודה והשפלתה, ומגדירה אותה כ"חסרת כבוד" אם היא פעילה מינית. גישה זו נוטה לטשטש את הגבול בין פעילות מינית רצונית ובין אונס, ולהגדיר אישה כ"חסרת כבוד" בין אם היא רצתה במעשה מיני ובין אם הוא נכפה עליה בעל כורחה. היא מכילה האשמת הקרבן בתקיפות מיניות (שכן לפי גישה זו, אישה הטוענת שנתקפה מינית בודאי "הביאה זאת על עצמה" בהתנהגות מינית "לא מכובדת"; היא לא "שמרה על כבודה" ולכן איבדה אותו). השימוש בהדרת-כבוד ביחס לנשים הוא, לכן, חרב פיפיות: הוא אולי ידרבן נשים צעירות להמנע משתיה כדי לחוס על הדרת-כבודן, אך יכבול אותן במערכת ערכית שמפלה אותן ומזיקה להן.
אותו טיעון ממש אפשר לטעון גם ביחס לגברים. כי אולי זה יעיל ואפקטיבי להזהיר גברים שאם ישתו יותר מדי הם יאבדו את הדרת-כבודם – אבל גישה זו רק מגבה, מחזקת ומנציחה מערכת ערכית שיש לה חסרונות רבים. זוהי מערכת ערכים תחרותית, אגרסיבית, אלימה, הדוחפת אנשים – ובמיוחד גברים – להאבק זה בזה על מקומם היחסי בהיררכיה החברתית. זו מערכת ערכים הדוחפת גברים "להראות", "להוכיח", ופעמים לא מעטות – גם להתכתש, לנהוג באופן מסוכן ולשלוף סכין כדי להפגין את עליונותם. תוצאותיה הרות אסון.
לכן טוב היה לו מארגני הקמפיין נתנו את הדעת על עולם הערכים שהם עלולים לקדם כשהם בוחרים בפרסומת המשתמשת בכבוד. טוב היה לו הבינו את ההבחנה בין הדרת-כבוד – ערך חזק ונפיץ – ובין כבוד סגולי - שמעוגן בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. כדי להעביר מסרים של כבוד סגולי וכבוד מחיה אפשר היה לומר "שתה באחריות ושמור על כבודך העצמי"; "שתי באחריות והקטיני את הסכנה שזכויות היסוד שלך ייפגעו". כך אפשר היה גם להשתמש בכבוד – וגם לקדם מערכת ערכית לא אלימה ולא מסוכנת שהחברה הישראלית הציבה בלב חוק היסוד שלה.
***
בעקבות שינוי הקמפיין - טוב עשו יוצריו שהשכילו להקשיב לביקורת הציבורית ולהגיב לה במהירות. "שותה את החיים" טוב לאין שיעור מ"שותה את הכבוד". כדאי רק להיות עקביים, כי פה ושם שכחו לשנות את הלוגו והותירו את הקודם על כנוץ
(לכתיבה רבה נוספת על הכבוד הישראלי לסוגיו ראו בארכיון הבלוג את הקטגוריה "הכל על הכבוד", וכן בספרי "שאלה של כבוד - ישראליות וכבוד האדם" ו"כבוד אדם וחוה: פמיניזם ישראלי, משפטי וחברתי").
פורסם ב 26 בנובמבר 2009 12:01 במדור הכל על הכבוד | אפשרויות
ספר חדש על הטרדה מינית: "זה מטריד אותי" - כל התשובות לכל השאלות
כל מה שרציתם לדעת על החוק למניעת הטרדה מינית ויישומיו בחיים - ולא היה לכם את מי לשאול. עכשיו יש... הספר מיועד לכל אישה וכל גבר; לסטודנטיות וסטודנטים; לעורכות ועורכי דין; למחנכות ומחנכים; למעסיקים, ממונות על החוק למניעת הטרדה מינית ואנשי משאבי אנוש.
הספר ניתן להשגה בחנויות הספרים במחיר 94 ש"ח, ובהוצאות הספרים כרמל והקיבוץ המאוחד במחיר 65 ש"ח בלבד (כולל משלוח). ברכישה מרוכזת (למשל לקבוצות של עובדים) ינתנו הנחות נוספות. לרכישה מן הקיבוץ המאוחד המאוחד התקשרו לאילנה במחלקת הפצה 03-5785810 שלוחה 220, tal@kibutz-poalim.co.il לרכישה מהוצאת כרמל התקשרו ל -02-6540578
תוכן עניינים, הקדמה ופרק ראשון של הספר
פורסם ב 26 בנובמבר 2009 09:38 במדור אקטואליה פמיניסטית | אפשרויות
פסק דין חדש - גבולות האונס: מהו "אינוס בתרמית"?
שאלת הסכמתה החופשית של האישה היא לב לבה של עבירת האינוס במשפט הישראלי. החוק הישראלי קובע שבמקרה בו יש הסכמה חופשית של האישה למעשה של חדירה מינית לגופה – המעשה אינו אינוס; הוא סקס לגיטימי שחוק העונשין אינו חל עליו. אבל כאשר אין הסכמה חופשית כזו – זהו אינוס. ישנם מקרים בהם גברים כופים את עצמם על נשים וחודרים אל תוך גופן כשהן אינן מסכימות לכך. כאשר מקרים כאלה מגיעים לעולם המשפט, הדיון מתמקד בשתי שאלות: האם האישה אכן לא הסכימה למעשה החדירה בעת התרחשותה, והאם הגבר ידע שהיא אינה מסכימה (זאת משום שהחוק הישראלי, בשונה מחוקי אנגליה וארצות הברית למשל, מאפשר הרשעה באונס רק אם הוכח מעל לכל ספק סביר שהגבר ידע והבין בפועל שהאישה אינה מסכימה. באנגליה ובארצות הברית די בכך שהוא צריך היה, באופן סביר בנסיבות המקרה, לדעת שהיא לא הסכימה). ישנם גם מקרים בהם גברים חודרים לגופן של נשים לאחר שהשיגו הסכמה – אך תוך הטעיית הנשים לגבי פרטים חשובים לגבי החדירה לגופן. מעשים כאלה מגיעים לבתי המשפט מאז ומעולם. הם נקראים "אינוס במרמה": מכיוון שהסכמת האישה הושגה בתרמית היא אינה בבחינת "חופשית", ולכן המעשה הוא אינוס ולא סקס לגיטימי. התרמית שוללת את יסוד "ההסכמה החופשית". כך למשל כאשר גבר מתחזה לבן זוגה של אישה וחודר לגופה כשהיא חושבת שהוא האיש שהיא אוהבת, או שהוא האיש שהיא נשואה לו; או כאשר גבר משיג את הסכמתה של אישה לחדור לגופה בטענה שזה חלק מטיפול רפואי, או טיפול נפשי, או הכנה לנישואין או "טיהור" מרוחות רעות.
והנה לאחרונה, בפסק דין חדש של בית המשפט העליון, נדון בהרחבה סוג ספציפי של תרמית ( ע"פ 5097/07 מאיר פחימה נ' מדינת ישראל). דעות השופטים נחלקו, והם כתבו חוות דעת מעמיקות ומרתקות. ההלכה החדשה שנקבעה בפסק הדין (ברוב של שני שופטים נגד אחת) היא בעייתית ומטרידה, וגם השופטים שכתבו אותה סבורים כך, ושיש מקום לשקול שינוי החוק.
מאיר פחימה הוא גנב אשר עשק את קרבנותיו בדרך יצירתית במיוחד. בעזרת שותפה, הוא מצא נשים נואשות ותמימות, שהיו מוכנות לעשות הכל ובכל מחיר כדי להשיג את אהבתם של גברים אהובים. פחימה הבטיח להן שיסיר מעליהן כישופים המעכבים את מימוש האהבה, וכן שיטיל כישופים על בני הזוג הנכספים, כדי שאלה יעזבו את נשותיהם וישיבו אהבה לאוהבות. בתמורה, הוא דרש מן הנשים – וקיבל מהן – סכומי כסף גדולים (עשרות אלפי שקלים), מתנות יקרות ערך (כמו מצלמות) וכן סיפוק מיני. הוא הסביר לכל אחת מקרבנותיו שעליה לשכב אתו כדי ש"נוזלי האורגזמה" שלהם יתערבבו יחדיו. בכל אחד מן המקרים הוא הבטיח להשקות את הגבר האהוב ב"נוזלי האורגזמה המעורבבים", ושמשקה פלאים זה יביא את הגבר האהוב אל האישה האוהבת אותו. הנשים האמינו וקיימו איתו מגעים מיניים כדי לאסוף את "נוזלי האורגזמה המעורבבים" ולהשקות בהם את אהוביהן. כשהתוצאות המבוקשות לא הושגו, הן הבינו שרומו ונעשקו. השאלה המשפטית שעמדה בפני שופטי בית המשפט העליון היתה – האם עובדות אלה מכוננות גם "אינוס בתרמית"? כלומר: האם השיג פחימה "הסכמה חופשית" של הנשים שאתן קיים מגעים מיניים?
גדר המחלוקת המשפטית היה זה: כאשר אישה מסכימה למגע מיני משום שהיא שוכנעה לחשוב שהוא איננו מיני – זהו אינוס בתרמית. כלומר, כשאישה חושבת שרופא מבצע בה טיפול רפואי, או שכוהן דת מבצע בה טקס דתי, כשלמעשה הוא חודר אל גופה באופן מיני – זהו אינוס בתרמית. אבל מה לגבי מקרה שהאישה יודעת שהמעשה הוא מיני, אך מסכימה לבצעו משום ששוכנעה להאמין הוא ישיג מטרה אחרת כלשהי? כלומר – כשאישה יודעת שהחדירה לגופה תאפשר לגבר לבוא על סיפוקו המיני, אך היא משוכנעת שבתוך כך תושג מטרה אחרת כלשהי, שבה היא חפצה, כמו ריפוי, טיהור או הסרת כישוף? במקרהו של פחימה, אין ספק שלפחות אחת הקרבנות ידעה שהמעשים שהיא מסכימה לבצע הם מיניים; אך גם אין ספק שהיא הסכימה לבצעם מפני שהאמינה שישיגו לה את אהבתו של הגבר שאליו נכספה נפשה. כפי שהעידה (בבושה גדולה): היא סמכה על פחימה "בעיניים עצומות" והאמינה בלב תמים לכל הבטחותיו ואיומיו. לכן שתפה פעולה ושכבה איתו - כדי להשיג את אהוב ליבה. האם היא נאנסה על ידי פחימה? האם הביעה "הסכמה חופשית" לחדירה לגופה?
השופטת עדנה ארבל, בפסק דין פמיניסטי מרשים ואמיץ נוסף בשורה ארוכה של פסקי דין כאלה, קבעה שאכן זהו אינוס בתרמית. לשיטתה, גם אם האישה ידעה שהמעשה הוא בעל אופי מיני, אך הוטעתה להאמין שהיא ישיג מטרה אחרת – הסכמתה הושגה בתרמית ולא היתה חופשית. ואם ההסכמה למגע המיני אינה חופשית – זהו אינוס ולא סקס לגיטימי. אך כמו במקרים רבים אחרים, השופטת ארבל נותרה בדעת מיעוט. השופטים ריבלין ופרוקצ'יה קבעו שאם אישה יודעת שהמעשה שנעשה בה הוא בעל אופי מיני, אזי גם אם הסכימה לשתף עמו פעולה כדי להשיג מטרה אחרת שהובטחה לה בכחש – בכל זאת אין זה אינוס. אינוס בתרמית, לשיטתם, הוא רק כאשר האישה רומתה לחשוב שהחדירה לגופה אינה בעלת אופי מיני. אם היא הבינה שהחדירה תספק את הגבר מינית – אין זה אינוס. זוהי פרשנות צרה ודווקנית ללשון חוק העונשין הישראלי, והיא מגנה על זכויות הנאשם, כמקובל במשפט הפלילי. עם זאת, שופטי הרוב אינם שבעי רצון, ושניהם מציינים א. שבארצות אחרות, כמו אנגליה וארצות הברית, התנהגות כמו זו של פחימה מוגדרת מפורשות כאינוס, ב. שיש מקום לשקול להרחיב את הגדרת האינוס במשפט הישראלי, כדי להחיל אותה על התנהגויות כאלה. זוהי קריאה שיפוטית שיש להצטרף אליה בכל פה.
פרק עבירות המין במשפט הפלילי הישראלי הוא טלאי על טלאי והגיע הזמן להחליפו. הגיע הזמן לחשוב באופן יסודי על כל הסוגיות הכרוכות באלימות מינית – לרבות אינוס במרמה. יש להקשיב לשופטים ריבלין ופרוקצ'יה ולנסח מחדש את עבירת האינוס, ולהרחיבה כדי שתחול גם על התנהגויות עברייניות, נצלניות ועושקות כשל מאיר פחימה. יש לנסח את עבירת האינוס כך שתבטא מפורשות את עמדתה של השופטת ארבל.
הצעה אחת לשינוי יסודי של פרק עבירות המין היא הצעת החוק למניעת כפיה מינית. להצגה מלאה של ההצעה ראו הפרק האחרון בספר החדש "זה מטריד אותי: לחיות עם החוק למניעת הטרדה מינית".
פורסם ב 26 בנובמבר 2009 02:15 במדור אקטואליה פמיניסטית | אפשרויות
מילה על דו"ח גולדסטון על מבצע עופרת יצוקה - ושנה טובה
דו"ח גולדסטון קבע שלא הגנו מספיק על אוכלוסיה אזרחית; שהענשנו אותה; שפגענו בה באופן בלתי אנושי. אנחנו יודעים שזה נכון, כי ראינו זאת בזמן אמת בטלוויזיה ושמענו מחיילים ישראלים, לא רק מעדים פלסטינאים, שכך היה. התגובה השפויה לדו"ח גולדסטון, למי שלא עשה זאת מיד לאחר מבצע עופרת יצוקה, היא חשבון נפש. זה הדבר ההומני, האנושי, המוסרי, הנכון – וגם היהודי והישראלי. וזה הזמן לחשבון נפש. זה הזמן – כמו כל זמן – לשאול את עצמנו עד כמה אנחנו באמת מקדשים את חיי הפלסטינים. דואגים לא לפגוע בהם מעל להכרחי. מתייחסים אליהם כאל בני אדם.
פורסם ב 17 בספטמבר 2009 12:32 במדור שברירים (על דא והא) | אפשרויות
"הגיע הזמן לעשות את מה שכולנו יודעים שצריך לעשות", ברק אובמה
מה שהגיע הזמן לעשות זה הדבר שאנו כה ממאנים לעשותו: היפרד. להיפרד מחלום הגדלות של מלכות ישראל השלישית המשתרעת על כל השטחים ההיסטוריים שרגלי יהודים תנכ"ים דרכה בהם אי פעם. להיפרד מן הפנטזיה של אימפריה איזורית (או בעצם עולמית?); של התחברות לימים הטובים של שלמה המלך, או הורדוס, במעין "עוקף/מוחק גלות"; "עוקף/מוחק שואה". הגיע הזמן להיפרד מהתחושה ש"מגיע לנו", כי "זה שלנו" וכי "לקחו לנו", פגעו בנו, השמידו אותנו מאז ועד היום. מה שמוכר בשיח שלנו כ"קרבנות הנצחית" והבלעדית ("רק אנחנו") שאנו כה אוהבים להאחז בה. לא בגלל שלא פגעו בנו ולא השמידו אותנו – בודאי שפגעו והשמידו, וזה כאב מאוד, וכואב עדיין. כואב כל כך שהכאב אוכל אותנו יומם וליל. אבל שום שליטה באוכלוסיה כבושה לא תפצה על הכאב הזה, לא תשכיח אותו ולא תאפשר להתגבר עליו. על כאבים צריך להתגבר כמו שמתגברים על כאבים: לאט, בקושי, באומץ. חלקית. כמה שאפשר. לא על ידי חלומות גדולה דורסניים הממיטים כאב על אחרים.
פורסם ב 6 ביוני 2009 15:32 במדור שברירים (על דא והא) | אפשרויות
הטרדה מינית בכנסת - מה אסור למעביד לעשות
מקרה נוסף שמחייב תזכורת בהירה וחד משמעית: אישה שהגישה תלונה במקום העבודה זכאית על פי חוק שהמעביד יברר את תלונתה בהליך משמעתי במקום העבודה. אם הוא לא עושה זאת ביעילות, בדיסקרטיות ובמהירות - הוא עובר על החוק, והמתלוננת זכאית לתבוע אותו בבית הדין לעבודה. מכיוון שעבר על החוק, היא יכולה לתבוע אותו הן על כך שלא עמד בדרישת החוק - והן על עצם ההטרדה שהוטרדה. הוראות אלה חלות על כל מעביד: קטן כגדול, ציבורי כפרטי, בכל מקום. ללא יוצא מן הכלל. אפילו על כנסת ישראל ועל משמרה... במקביל - מעביד לעולם אינו רשאי להשתמט מחובתו החוקית לקיים הליך משמעתי על ידי הגשת תלונה במשטרה. רק המתלוננת רשאית להחליט לפתוח תלונה במשטרה; המעביד לעולם אינו רשאי לעשות זאת "עבורה" או "במקומה".
פורסם ב 16 בפברואר 2009 22:43 במדור אקטואליה פמיניסטית | אפשרויות
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.
