רשומהבעקבות פרשת האונס בבסיס חיל האוויר בנבטים: על ערכים, על סקס לגיטימי ובלתי לגיטימי ועל מה שביניהם

מוסף סוף השבוע של ידיעות אחרונות מגולל השבת תמונה מצמררת, אשר נחשפת לעינינו בהדרגה במהלך השבועות החולפים, של ניצול מיני המוני ומתמשך של נערה, בהיותה בת 12 וחצי ועד 14, על ידי עשרות רבות של חיילים. הפרטים הנחשפים אט אט מציגים תמונה של אירוע אנושי קשה מנשוא, והיא מדירה שינה בלילות. השימוש בנערה כחפץ זמין לסיפוק צרכים מיניים של גברים רבים, ביחד ולחוד, הפך בבסיס לעניין שבשגרה; המונים ידעו ואיש לא עשה דבר כדי לעצור את ההתרחשות או לדווח עליה; הורי הילדה גילו, לכל הפחות, אזלת יד רשלנית להחריד; אטימות הלב הכללית הפכה לדה-הומניזציה מלאה של הנערה; הנוגעים בדבר, חיילים ישראלים בחיל האוויר, אף סחרו בנערה וספסרו אותה לחיילים אמריקאים; הם אינם מביעים חרטה ומסרבים להכיר בחומרת מעשיהם; איש מהם אינו נוטל אחריות. כל הדברים הללו ידועים וברורים וכבר נאמרו בכל כלי תקשורת ישראלי. ואולם ברמה הציבורית, חומרת המקרה היא דווקא בכך שהוא אולי חריג במימדיו ובפרטיו, אך חריג המעיד על הכלל. "הפרטת הערכים" החברתית הפכה כבר מזמן לתופעה מוכרת ונפוצה, ובתוך כך – למובנת מאליה, שאין עליה עוררין. כולנו קראנו, שמענו, נודענו בספרות האקדמית ובתקשורת: החברה הישראלית איבדה את הסולידריות החברתית והערכית שלה; היא התפרטה לתתי-קבוצות ותתי-תרבויות שזרות ועוינות שוררות ביניהן; הדבק הערכי, החזוני, של דורות המייסדים התרופף ונמוג; השקפות העולם, האידאולוגיות והאידאליזם התיישנו והתפוגגו; ערכי השוק, התחרות החופשית, היעילות, ההצלחה הכלכלית האישית החליפו ערכים אחרים והפכו לחזות הכל. שמענו כבר שישראל נכנסה לעידן הפוסט-מודרני, הגלובלי, ופרטיה רודפים איש איש את חלום האושר האישי של המימוש העצמי נטול המחויבות. שמענו, חלקנו נבעתנו, נחרדנו, אחר כך, ככלל, התרגלנו, השלמנו, וקיבלנו. ככה זה. זה מחיר הקידמה, המאה העשרים ואחת, החופש, התחכום. ימי הציונות, הביצות והערבות ההדדית שייכים לנוסטלגיה מתקתקה שמקומה בערבי שירה. ומי שלא מצליח להסתגל להווה, וזקוק לכל אלה למחייתו – יתכבד ויחזור בתשובה, או יצטרף להתנחלות כתומה ושוצפת ערכים. כי ערכים דביקים ומביכים - לא בבית סיפרנו. אנחנו כבר הלכנו הלאה משם. וכך מפגינים מול הכנסת הנכים, ואחריהם חולי הסרטן, מושפלים, מוזנחים, גוועים ונמקים בייסורים, ואנו מפקירים אותם לגורלם, מזפזפים לערוץ אחר, בעוד חגיגת הנהנתנות של מי שיש להם נמשכת במלוא הדרה, והאדישות אוטמת כל חלקה אנושית שהיתה פעם טובה. כך השחיתות בשלטון גלויה ובוטה מאי פעם, אך גם בראשי העמודים הראשונים היא אינה ממש טורדת את מנוחת הציבור. כך נמשכת ההתעמרות השיטתית, היום-יומית באוכלוסיה הפלסיטינית (בין במחסומים או במעברים הסגורים לרצועת עזה), ואנו ישנים בשקט; במזרח אין כל חדש. כך ממשיכים חסרי דיור לגווע ברחובות, ילדים דוקרים את חבריהם למוות בגין סיגריה או דחיפה, וצעירים מתרסקים אל מותם בתחרויות נהיגה פרועות. מדי פעם אירוע חריג בנסיבותיו מסעיר את התקשורת הסנסציונית, מזניק את הרייטינג, אך חיש מהר הוא הופך לאייטם שהתיישן, לאחר שהקהה עוד יותר את החושים המוצפים. ובפעם הבאה שוב לא נזדעזע עד שלא תהיה זו ילדה בת חמש, ואנסיה יהיו מאות.
 
במציאות יחסית זו, שערכים חברתיים ברורים ומחייבים הם בקושי מבוכה, ובודאי שאינם נלמדים, מופנמים ומתוקפים על ידי לחץ חברתי, הגבולות בין מותר לאסור, בין ראוי ומגונה, פרוצים ומופקרים. בהעדר קריטריונים ערכיים ברורים ומקובלים להבחין בין "טוב" ו"רע" – הכל הולך, וגם מי שחפצים לגנות, להתריע, לשלול – מתקשים לסבר את האוזן. עמדותיהם אינן נתפסות כמחייבות או ראויות מכל גישה אפשרית אחרת. מה לא בסדר בלשכב עם נערה שנראית מבוגרת מכפי גילה, והיא מציעה את עצמה שוב ושוב לכל מעוניין? אם היא נותנת – למה לא לקחת? מה פה בכלל הבעיה? ובאותה רוח: למה לא להכנס לגופה של נערה ששתתה  לשכרה ואיבדה את ההכרה? למה לא לפשוט את מכנסיה ולחדור לתוכה? ואם כך - למה לא להשקות אותה, או להגניב לכוסה סם, כדי להקל על המלאכה? ואם היא נכנסה עם נער לשירותים במועדון -  למה לא להשתמש בהזדמנות? ולמה לא לאפשר גם לחברים להנות? מה רע? זה בסך הכל סקס. ולמה לא לקנות סקס בכסף? מה ההבדל בין לקנות שימוש בגופה של אישה ובין כל רכישה אחרת? הרי אנחנו מוקפים במוצרים לצריכה, והערך היחיד שעולם הפרסומת מחנך את כולנו אליו הוא צרכנות, צרכנות ושוב צרכנות. כמה שיותר, כמה שיותר בזול, בכל דרך ובכל צורה. כל רכישה היא ליגיטימית, טובה, נעימה. אז למה לא? מי שלא קונה, או לוקח, אם אפשר, בלי כסף - פראייר!
 
האונס בבסיס חיל האוויר בנבטים, כמו הפקרת השכבות המוחלשות וחולי הסרטן הם כולם סימפטומים. המחלה החברתית היא רחבה ועמוקה מכולם. וכדרכם של סימפטומים- טיפול נקודתי יכול להועיל בערבון מוגבל מאוד.
 
הנה תזכורת לנשכחות. הציווי הקטגורי של קאנט הוא אבן היסוד של מערכת הערכים המוסרית של העולם המערבי המודרני, והוא דורש: "לעולם אל תשתמש באדם אחר אך ורק כאמצעי למטרותיך, אלא תמיד ראה בכל אדם גם מטרה מוחלטת העומדת בפני עצמה". זהו בסיס ההומניזם המודרני. הוא קובע את האנושיות, את כבודו הסגולי (dignity) של האדם כערך מוחלט, כמכנה אנושי משותף שאין לפגוע בו בשום תנאי. שיש להיות מודעים ורגישים לו ולהיזהר בו בכל הקשר. זהו ערך הניצב למול היחסיות המוחלטת של היעילות הכלכלית והאימפריאליזם הצרכני. גם אם זה לא יעיל; גם אם זה לא מגביר את המכירות או מגדיל את הרווחים – אדם הוא אדם הוא אדם, ויש להגן על אנושיותו, כלומר על כבודו הסגולי. (יש המרחיבים, בצדק, לכל היצורים החיים, אך אסתפק כרגע במועט). תפיסה ערכית אבסולוטית ואוניברסלית זו עוגנה באמנת האו"ם לכל באי עולם משנת 1948, ובחוק יסוד כבוד האדם וחירותו משנת 1992. הדברים נמצאים שם: צריך רק לזכור, להזכיר, לשנן יומם וליל, לפרוט לציוויים מעשיים, קונקרטיים, ולהתאמן בחיי היום יום. הפקרת חולי סרטן למות בייסורים בגין עלות התרופות, והפניית המשאבים לצרכים דחופים הרבה פחות, היא התעלמות תועלתנית מערכם המוחלט של חיי אדם, ופגיעה בכבוד האדם הסגולי. שימוש מיני בנערה בלי להביט בה ולראות אותה גם כאדם, בלי לראות גם אותה: את גילה הצעיר מדי, את המצוקה הרגשית שבהכרח הובילה להתנהגותה, את הבדידות, את ההשפלה החברתית שבמצבה – שימוש זה הוא התייחסות אליה כאל אמצעי (לסיפוק מיני) בלבד, בלא התייחסות אליה גם כאל מטרה אנושית מוחלטת בפני עצמה.
 
חוסר הבהירות לגבי המותר והאסור, הראוי והמגונה בתחום המיני הוא פועל יוצא אחד של הערפול הערכי המאפיין את ההווה הישראלי. טיפול שורש במחוייבות החברתית הערכית ישליך בהכרח גם עליו. במקביל, יש מקום לשיח ציבורי ער ומעמיק בשאלות הקונקרטיות הרלבנטיות לעולם המיני. ערכים עתיקים, כמו צניעות, חסידות, טהרה והדרת-כבוד(honor) שוב אינם רלבנטיים עבור מגזרים רחבים בחברה הישראלית. לכן יש לדון בכובד ראש בהשלכות המעשיות, בתחום זה, של החלת ערכים שהמדינה אימצה כרלבנטיים, מנחים ומחייבים, ובראשם כבוד האדם. כאמור, שמירה על כבוד האדם מחייבת התייחסות לזולת לא רק כאל כלי לסיפוק מיני, אלא גם כאל יצור אנושי, בעל רצונות, צרכים, מאוויים, חולשות, חרדות, קשיים ומכאובים. את כל אלה יש לראות תמיד כרלבנטיים לכל החלטה אם וכיצד להתנהג או לא להתנהג מינית. פירוק העמדה הערכית הזו לפרטים מחייב השתתפות ציבורית מושכלת וערה בשיח רציני וממוקד. בכנסת הקודמת הניחה חברת הכנסת אתי לבני הצעת חוק למניעת כפיה מינית. בכנסת הנוכחית שבה חברת הכנסת זהבה גלאון והניחה הצעה זו על שולחן הכנסת. מטרת הצעת החוק לבחון ולהסדיר מחדש באופן קוהרנטי, מושכל ועדכני את המותר והאסור בתחום זה, כפי שהם נגזרים מערך כבוד האדם והולמים את החברה הישראלית במאה העשרים ואחת. הצעת החוק יכולה וצריכה לשמש כעילה ובסיס לדיון ציבורי נרחב, ללא הבדל דת, גזע, מין או גיל. מעבר לכך, דיון ציבורי זה חייב להבהיר את הקריטריונים לא רק להבחנה המשפטית בין מותר לאסור, אלא גם להבחנה החברתית בין ראוי למגונה.
(את נוסח ההצעה אפשר למצוא באתר הכנסת, תחת הצעות חוק פרטיות. ראו קישור בצדו הימני של אתר זה).


פורסם ב 20 במאי 2006 14:31 במדור אקטואליה פמיניסטית

אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.