בין טוסון למונטריי, קלקסיקו הקסימו את תל אביב
הגבול הארוך והפתלתל בין ארה"ב למקסיקו, "לה פרונטרה", על כל המטענים והמשמעויות הכרוכות בו, הפך בשנים האחרונות למקור מקרי המוות והאלימות הקשים ביותר על פני כדור הארץ. המפגש הגיאוגרפי בין הארץ המובטחת לארץ המקוללת, בצידו האחד מדכאים ובצידו השני מדוכאים. מצפון רעב בלתי נדלה לסמים ומדרומו רצון בלתי נגמר לייצר אותם. ארץ האפשרויות הבלתי נגמרות מושכת אליה מדי שנה עשרות אלפי מסתננים בעלי תקוות בלתי נגמרות ובדרכים לא דרכים גם מאות טונות של סמים קלים וקשים. בכוון ההפוך נע הנשק והידע הצבאי האמריקאי, לרוב הוא בדרכו לכוחות הפדרליים, אך בעקיפין הוא מתדלק את מלחמות הקרטלים הבלתי נגמרות. מעולם לא היה כה צפוף בשער לחצר האחורית של אמריקה, והמתים נערמים רק בצידו הדרומי.
אך יחסי הכוחות הברורים כל כך ברמה הגיאו- פוליטית והכלכלית מקבלים טוויסט מעניין כשמסתכלים עליהם דרך פריזמה חברתית ותרבותית. הזרם הבלתי פוסק של המהגרים המרכז-אמריקאיים מציף את רחובות דרום ומערב ארה"ב. ה"לטינוס" הפכו למיעוט האמריקאי שגדל בקצב המהיר ביותר ולמטה, תרבותם הופכת למרכיב דומיננטי בתרבות האמריקאית שעד לפני כמה שנים התחלקה רק לשחור ולבן. השבוע היתה לנו הזדמנות כאן בתל אביב לחזור בדוגמה לסינרגיה התרבותית הזאת, בה יצירה מוזיקלית ניזונה מהשפעות שמתחילות בטוסון-אריזונה ויוסטון-טקסס וממשיכות למונטריי-נואבו ליאון וטיחואנה-באחה קליפורניה, כאילו שמה שמפריד ביניהן הוא רק מדבר רחב ידיים ומלא קקטוסים ולא מחסומי הפרדה באורך כולל של יותר מ-500 קילומטר. קוראים להם קלקסיקו וכל מי שראה אותם אתמול ושלשום בבארבי לא ישכח את ההופעה הזאת זמן רב.
בשבועות לקראת הגעת הלהקה לתל אביב הכתבים והמבקרים הישראלים התאמצו מאוד להגדיר את הסגנון של קלקסיקו. אינדי, אינדי-קאנטרי, אלטרנטיב-קנאטרי, הרבה ניים דרופינג היה שם. אבל קלקסיקו היא להקה שיוצרת מוזיקה עם כל כך הרבה השפעות והשראה שאי אפשר לקטלג אותה – וכך גם נשמעו ההופעות שלה. מעברים תכופים בין גיטרות אמריקאיות של בלוז ורוק לחצוצרות מריאצ'י וכלי הקשה מקסיקניים, עטופים בגיטרות חשמליות ומתופף שעבד קשה מאוד מאוד. היה מדהים לראות את ההרכב הזה (שמנה לא פחות מ-7 נגנים שרובם החליפו כלים כמעט בכל שיר) מבצע סגנונות שונים במיומנות מושלמת ותיאום נהדר. הם לא פספסו אף אחד מהשירים החשובים שלהם ואפילו הוסיפו את גרסת הכיסוי הידועה שלהם ל"guns of brixton" של הקלאש וגרסה נוספת ומעגנת במיוחד לשיר המונומנטלי של מנו צ'או, "desaparecido", אולי הרגע הפוליטי והחתרני ביותר במופע כולו, שבגדול היה יותר כיף וחיוכים ופחות מסר ומשמעות.
משמחים במיוחד היו הקטעים הקצביים יותר שנטועים דווקא בצידו הדרומי של הגבול. שני חצוצרנים הביאו איתם את הרוחות של סונורה וצ'יוואווה ולא היה אחד בקהל שנותר תקוע במקומו. אליהם צרפו גם אקורדיאון, סטיל-גיטאר (גיטרה חשמלית שמנגנים עליה בישיבה כאילו היתה שולחן), מפוחית, ויבראפון וסימפולים של רכבות קיטור, ותבינו איך לכמה שעות הבארבי ניתק ממקומו ברחוב הרצל והתעופף אל עבר העמקים של הסיירה מאדרה. הבארבי הפשוט למראה דווקא התאים מאוד לאווירה הטקסנית והקהל שרקד ומחא כף הרגיש לזמן קצר כאילו הנחיתו אותו במערבון ספגטי.
על אף שמדובר ביצירה בין-תרבותית מובהקת, לא מדובר בלהקה פוליטית או מחאתית. הטקסטים הם אווירתיים ורומנטיים ברובם ואין כאן מסר משמעותי על המצב החברתי או הפוליטי. אך התוצר הסופי ותהליך היצירה, אשר קורא תיגר על הפרדות של לאום ושל מעמד הוא מרתק ובעיקר מאוד מאוד מהנה. מוקדי סכסוך אחרים בעולם בהם יש השקה בין תרבותיות שונות אך בעלות בסיס משותף – בדיוק כמו אצלנו במזרח התיכון – יכולות ללמוד הרבה על הפוטנציאל האמנותי הגלום בגישה רב תרבותית שכזאת.
פורסם ב 20 באוגוסט 2009 23:55 במדור מוזיקה | 3 תגובות
התגובות מתפרסמות על דעת ובאחריות כותביהן בלבד.
נדב בתאריך 8/24/2009 1:20:20 PM
ללא נושא
הבלוג שלך מעניין בטירוף.
עוקב מתי שאני יכול.סירחון תאגידים ונושאים אקלוגיים-כן ירבו
:)
ענת לוין בתאריך 10/7/2009 5:08:40 PM
ללא נושא
אני מגלה את הבלוג שלך בימים האחרונים, הוא מסקרן ומעניין ומתדלק את הלב והמחשבות.
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.
